כניעה לדמורליזציה ולתכתיבי חמאס תסכן את ביטחון המדינה ואת מעמדה האזורי

על אף חשיבותה ורגישותה של סוגיית החטופים, שאין עוררין על הצורך לגלות יצירתיות, תעוזה וגמישות בניסיונות להביא לשחרורם, ממשלת ישראל אינה יכולה להיגרר לכניעה לתכתיבי חמאס באשר לסיום המלחמה. אסור גם להיקלע לדמורליזציה ולהלכי רוח (שיש להם מהלכים בתקשורת וגם בקרב גורמים במערכת) המטילים ספק בעצם הסיכוי להביא למיטוט שלטון חמאס בעזה, כאשר דפוסי הלחימה בפועל מעידים דווקא על יכולותיו של צה”ל.

על אף חשיבותה ורגישותה של סוגיית החטופים, שאין עוררין על הצורך לגלות יצירתיות, תעוזה וגמישות בניסיונות להביא לשחרורם, ממשלת ישראל אינה יכולה להיגרר לכניעה לתכתיבי חמאס באשר לסיום המלחמה. אסור גם להיקלע לדמורליזציה ולהלכי רוח (שיש להם מהלכים בתקשורת וגם בקרב גורמים במערכת) המטילים ספק בעצם הסיכוי להביא למיטוט שלטון חמאס בעזה, כאשר דפוסי הלחימה בפועל מעידים דווקא על יכולותיו של צה”ל. בפועל, חמאס נחל כישלון במישור הצבאי – אחרי הישגו הראשוני – ולמרות ההתגרויות מצפון ומדרום גם לא עלה בידו להגיע ל”התלכדות הזירות” נגד ישראל. אם למרות זאת, תוצאת המלחמה – בשל הלחץ בסוגיית החטופים, וסימני מחלוקת מבית ושחיקה בתמיכה הבינלאומית – תתכנס לתמונת ניצחון של סינוואר ו/או עמיתיו, תהיה לכך השלכה הרת אסון על יכולתה של ישראל להגן על אזרחיה, ולהרתיע תוקפנות עתידית מכל עבר. הישג אסטרטגי מעין זה לחמאס גם יקעקע את מעמדה האזורי של ישראל, וישפיע לשנים רבות על מאזן הכוחות שבין האסלאמיזם הטוטליטרי, שחמאס הוא אחת מהתגלמויותיו, לבין הכוחות הדוגלים ביציבות ובזיקה למערב (ולכן גם בשלום עם ישראל).

החתירה לדמורליזציה כאמצעי אסטרטגי

באזיל לידל-הארט, בין החשובים בתאורטיקנים הצבאיים במאה הקודמת, מצביע בספרו על אסטרטגיה, בפרק העוסק בהיטלר, על הדרך שבה התנער “הקורפורל האוסטרי” מטעויותיהם האסטרטגיות של הגנרלים בדור של מלחמת העולם הראשונה. הנשק המכריע, בראייתו – לפחות עד לנקודה שבה היוהרה הובילה אותו להסתער על ברה”מ – לא אמורה להיות הכרעה חזיתית בשדה הקרב (לידל-הארט מלגלג על ABC – Assaults and Bayonet Charges), אלא דמורליזציה ודיסאורגניזציה (ה-D הכפולה) – ערעור המוראל ופריעת הסדר המדיני והצבאי של אויביו.

לתלמידיו של היטלר – ראשי חמאס, במחבואם במנהרות שבדרום רצועת עזה (שהרי גם לפני מציאת העותקים של “מיין קאמפף” בבתיהם של תושבי עזה לא קשה היה למצוא קווי דמיון בין התעמולה הנאצית בערבית, בעת מלחמת העולם השנייה, לבין סעיפיה של אמנת חמאס משנת 1988, ובייחוד פרשנות ההיסטוריה בסעיף 22) – נותרו הדמורליזציה והניסיון להגיע לפריעת השורות בחברה הישראלית כנשק האפקטיבי היחיד.

בלחימה בשטח, למרות כמה אירועים טראגיים, ידו של צה”ל באופן מובהק על העליונה, כפי שמשתקף ביחס האבדות (50 ל-1 בקירוב) ובתוצאות ההיתקלות בכל עימות ישיר עם מחבלי חמאס. האשליה שרוח העמידה שלהם תאפשר לבלום את התקדמות צה”ל התנפצה, ובניגוד לעימותים קודמים עם ארגוני ה”מקאומה” (התנגדות), כולל מלחמת לבנון השנייה, יש גם מספר ניכר של אנשי חמאס שנכנעו. גם הפגיעה בעורף הישראלי, בכל מטחי הרקטות (הדועכים והולכים, בהיעדר מלאי) בכל התקופה שלאחר 7 באוקטובר, הייתה מצומצמת – שישה הרוגים, ארבעה מהם אזרחי ישראל, בירי של אלפי רקטות.

יתרה מזאת, גם ההנחות המקדימות של הנהגת חמאס לגבי התרחבות מעגל הלחימה, שבין היתר נשענו על לקחי “שומר החומות”, לא התממשו: חיזבאללה הצטרף אומנם לעימות אך באופן חלקי בלבד, וגם אם הדבר הוביל לעקירת עשרות אלפי ישראלים מבתיהם הוא לא הפך לגורם מעכב של המאמץ הצה”לי בעזה. גם מעורבות החות’ים, מעיקה ככל שתהיה, אינה בגדר “התלכדות הזירות” כפי שחמאס ציפה לה, ובפועל הובילה להתערבות צבאית של ארה”ב ובעלות בריתה. הנשק התודעתי-מוראלי, ובראש ובראשונה הניצול הברוטלי של סוגיית החטופים, הוא הכלי היחיד שנותר בידי חמאס.

מוקדי המערכה התודעתית

לרשות חמאס עומדים, בנסיבות אלה, שלושה מנופים, שכולם מכוונים לא להישג צבאי מוחשי מול כוחו העדיף בהרבה של צה”ל, אלא לערעור הלכידות בחברה הישראלית, ולקעקוע כושר עמידתם ונחישותם של מקבלי ההחלטות, הצבאיים והמדיניים:

1. בראש ובראשונה, עומדת על הפרק סוגיית החטופים – לנוכח האמצעים המכוונים שבהם הנהגת חמאס מזינה את הדרישה והזעקה להשיבם “עכשיו” (ולכן גם “בכל מחיר”). קריאה זו משקפת אומנם עמדה מובנת, ורחשי לב הנוגעים בנפשו של כל אדם מישראל, ולכן זוכה להד תודעתי ותקשורתי רב עוצמה; אך בראייה רחבה יותר, היא מחוללת סיכון מוחשי של תוצאות בפועל, שהשלכותיהן האסטרטגיות והמוסריות גם יחד חמורות ביותר. בנוסף למחיר הדמים שעשוי לנבוע משחרור מספר גדול של מחבלים – ההערכה, או ליתר דיוק התקווה, שהוצגה בשעתה, שלפיה השב”כ ומערכת הביטחון “יכילו” את תוצאות השחרור של עסקת שליט, כבר הופרכה באורח ברוטלי – יש הקוראים להיכנע לדרישת חמאס גם לגבי תוצאות המלחמה. עמדת חמאס היא שפעילות צה”ל צריכה להסתיים, בגיבוין של ערובות בינ”ל לכך שלא תתחדש, ועל כוחותיו לסגת, כך שלמעשה תסתיים המלחמה בניצחון חמאס (ואת מספר החללים העצום בעזה הוא ימנף כעדות לכוח העמידה שלו). לכך תהיינה השלכות מרחיקות לכת הן על ההרתעה והן על מעמדה האזורי של ישראל.
   
   
2. במקביל, מתפתח בשיח הציבורי בישראל (בהמשך לאזהרות נוקבות שהשמיעו בכירים לשעבר כבר בראשית הלחימה) דיון על חוסר התוחלת של המאמץ הצבאי, שיש השפעת גומלין בינו לבין שאלת החטופים, ונשזר בו גם גוון פוליטי. התבטאויות של פרשנים בכירים מוזנות, ככל הנראה, על ידי גורמים ספקניים בתוך מערכת הביטחון. מסרים אלו, הנקלטים על ידי חמאס, אומנם אינם עולים בקנה אחד עם מאפייני המבצעים בשטח כפי שתוארו לעיל, ועם רוח הלוחמים, אך יש בהם כדי לתרום למגמה של דמורליזציה, המוזנת גם על ידי אירועים רבי-קורבנות בזירות הלחימה.
   
   
3. מהלכי הדה-לגיטימציה בזירה הבינלאומית, שגולת הכותרת שלהם עד כה הייתה הגשת התביעה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, מיועדים להשתלב גם הם במאמץ הדמורליזציה וערעור הנחישות. בשלב זה, לפחות, ההישג לחמאס ואיראן – שדרום אפריקה נרתמה לפעול בשליחותן – היה חלקי ביותר, אך המערכה רחוקה מסיומה ויש לוודא ככל האפשר שגורמים בישראל (משני קצות הקשת הפוליטית) אינם משחקים לידיהם.

הצורך בעמידה על הקווים האדומים של ישראל

בנסיבות אלה, ומתוך אותם שיקולי יסוד שהנחו בשעתם את ועדת שמגר, על ישראל – בדרג המדיני העליון – לשוב ולהבהיר הן לציבור והן לגורמים המתווכים כי לצד גמישות טקטית, כולל באשר להפוגה ממושכת בלחימה, יש שני קווים אדומים שלא ניתן לחצותם:

1. לא יתאפשר שחרור רוצחים פעילים (להבדיל ממי שכבר בילו עשרות שנים בכלא), אלא אם במסגרת הסדרה שתוודא את הרחקתם מן האזור כך שלא ישובו להוות איום על אזרחי ישראל;
   
   
2. המלחמה לא תסתיים סופית, וצה”ל לא ייסוג עד שלא יובטח כי שלטון חמאס ברצועת עזה חדל להתקיים בכל שטחי הרצועה.

עמידה עקבית וברורה בסוגיות לגיטימיות אלה צריכה להיות מתורגמת גם למסר הסברתי חד – “עד כאן” – שיבהיר מה אין טעם להעלות מול ישראל ואף ינסה להניא את המתווכים מלשקף רעיונות מסוג זה ולהעלותם לשיח הציבורי.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / Xinhua