עבור ישראל, החותרת לשים קץ לכוחו הצבאי והשלטוני של חמאס, לשחרור חטופיה ולהסרת איום עתידי מצד עזה, אין פתרון קל לשאלת השלטון ברצועה ביום שאחרי קריסת חמאס. לא קל להגיע להסכמה על דרך פעולה אפשרית מועדפת שתותיר לישראל חופש פעולה צבאי בעת הצורך. כל מתאר אסטרטגי מוצע כרוך בסיכונים ניכרים. עם זאת, לנוכח המצב המדיני והמשפטי שישראל נמצאת בו, יש חלופות שמחירן כנראה גבוה מכפי שישראל יכולה לעמוד בו:
- שלטון ישראלי ארוך טווח, ביטחוני ואזרחי, שעלויותיו בדמים – תרתי משמע – עלולות להיות בלתי נסבלות, תוך פגיעה קשה במערכת היחסים עם ארה”ב.
- השלמה בפועל עם שלטון חמאס במסגרת עסקה רחבה, כולל שחרור חטופים, פירושה פגיעה אנושה בהרתעה הישראלית ובמאזן הכוחות במזה”ת.
- תוהו ובוהו, ללא מסירת השלטון, כמעט בוודאות יוביל לחזרת חמאס.
- משטר בינ”ל בחסות האו”ם הוא רעיון שפירושו בפועל העדר תיאום ביטחוני עם ישראל, ודריסת רגל על גבולנו למוסד עוין הנתון להשפעת הרוב האנטי-ישראלי באו”ם.
- כוח ערבי (האמירויות, מצרים, סעודיה?) שסיכויי מימושו קלושים (ואם ימומש, סיכוייו להיכשל גבוהים), וספק אם הוא רצוי לישראל.
- היענות ללחצו של ממשל ביידן להשבת הרש”פ לעזה (במסגרת “חבילה” הכוללת נורמליזציה עם סעודיה?) עלולה להסתיים בכישלון חרוץ בשל חולשת הרש”פ.
על רקע זה, חלופה “גרועה פחות” – העולה בקנה אחד עם תנאי היסוד של ישראל כפי שצוינו לעיל – עשויה להיות הקמתה של רשות רב-לאומית לתקופת מעבר ארוכה. מקור הסמכות שלה – בדומה לזה של כוח המשקיפים בסיני – לא יהיה האו”ם אלא “קבוצת קשר” רב-לאומית בהובלה אמריקנית, שגם ישראל תיטול בה חלק. יסוכמו נוהלי תיאום גמישים בתחום הביטחוני שיותירו בידי צה”ל את הלחימה בטרור. תפקיד ה-Multinational Authority ((MNA על פי תפיסה זו יהיה לקיים את הסדר, לתמוך במאמץ השיקום ההכרחי, ולהוביל מאמץ של דה-רדיקליזציה, שהצלחתו היא שתקבע אם המלחמה ותוצאותיה אכן תוכלנה להיות נקודת מפנה בתולדות הסכסוך. מטבע הדברים, רק הכרעה ברורה במערכה נגד חמאס תפתח סיכוי למימוש חלופה זו.
קשת האופציות שבפני ישראל: הרתיעה מפני הכרעה מובנת, אבל…
בדיון ההולך ומתפתח לגבי “היום שאחרי” (שייתכן שהיה צריך להתעורר מוקדם יותר) ניכרת, גם במסגרת ניירות מחקר שפרסם מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, רתיעה מובנת מפני “קביעת מסמרות” בנושא זה בעיצומה של הלחימה, ובתנאים של חוסר ודאות קיצונית. כל האפשרויות שבפני ישראל בעייתיות בדרגה זו או אחרת, בהינתן דרישות היסוד שלה – מיטוט חמאס, שחרור החטופים, ויצירת מצב שבו לא יהיה איום עתידי משטח רצועת עזה.
- שלטון מלא של ישראל, לאורך זמן – ממשל צבאי, עם או בלי שיבה להתיישבות יהודית ברצועת עזה – טומן בחובו פוטנציאל לעלויות בלתי נסבלות. זאת, בשלושה היבטים. המחיר בדם, עקב חיכוך רצוף עם אוכלוסייה צפופה, עלול להיות משמעותי לאורך זמן, והניסיון מלמד שלמרות הנכונות להקרבה בעת מערכה המובילה לניצחון, כושר העמידה של החברה הישראלית באבדות “בימות שגרה” איתן פחות כאשר המטרה מצויה במחלוקת ציבורית. העלות הכלכלית של ניהול חיי היום-יום, קל וחומר שיקום ההריסות (בשטח שישראל אחראית, משפטית ומדינית, על הנעשה בו) צפוי להיות “אסטרונומי”, עשרות מיליארדי ₪ מדי שנה, ולהעיק קשות על המשק הישראלי מבלי להניב לו תשואות יצרניות של ממש. אין סיכוי לתמיכה כלכלית בי”ל אם ישראל תשמור לעצמה את השליטה בעזה. גם הנזק המדיני ילך ויצטבר, הן מול המערכת האזורית (ובעיקר מצרים, שהשלום איתה הוא אינטרס לאומי מן המעלה הראשונה), בוודאי אם ייווצר רושם שפני ישראל לשליטה קבועה או אף לגירוש תושבי עזה, והן מול הזירה הבין-לאומית, שלא תיתן ידה ל”כיבוש” שטח נוסף על ידי ישראל. בנסיבות אלה, ספק אם גם המחויבות האמריקנית תישאר על כנה לאורך זמן.
- בקוטב הנגדי של קשת האפשרויות, קבלת הדרישה לסיום הלחימה – ולמעשה השלמה עם התבססות מחודשת של חמאס ברצועת עזה(במסגרת עסקה שתכלול את השבת החטופים) – גם היא טומנת בחובה איומים קיומיים. בפועל, אין פירושה שיבה למצב ששרר לפני 7 באוקטובר אלא למציאות מסוכנת הרבה יותר. כתוצאה מכישלון ישראלי במלחמה תספוג ההרתעה הישראלית מכה אנושה, ומאזן הכוחות האזורי כולו ייטה בצורה הרת אסון לצד “מחנה ההתנגדות” ופטרוניו האיראניים, בנקודת זמן היסטורית שבה יש חשיבות עליונה דווקא לשימור חופש הפעולה של ישראל. תושבי העוטף לא יחושו בטוחים לשוב, וחבל ארץ יינטש.
- יציאה חלקית או מלאה של צה”ל ללא הסדרה, שתותיר הרס מתמשך ומצבשל תוהו ובוהו ברצועת עזה, אולי תמנע שהייה ארוכה ומדממת בשטח, תותיר חופש פעולה צבאי ותחסוך בעלויות, אך לא תפטור את ישראל מאחריות לגורל האוכלוסייה (במצב המשפטי והמדיני המורכב שבו ישראל נמצאת כעת). בה בעת היא גם תוביל, כמעט בוודאות, לאותה תוצאה – שיבת שלטון חמאס – שתוארה לעיל, וזאת אף ללא ההישג של שחרור החטופים.
- הרעיון של משטר נאמנות של האו”ם מציע לכאורה פתרון לחלק מן הקשיים שנמנו כאן, אך הניסיון המצטבר של עשרות השנים האחרונות (כולל אוזלת היד המוחלטת של כוח יוניפי”ל בלבנון בכל הנוגע ליישום החלטה 1701 של מועבי”ט משנת 2006) מלמד שהפקדת היבטים חיוניים של ביטחון ישראל בידי ארגון הנשלט על ידי גורמים עוינים, שאינו מוכן ואינו יכול לפעול בשיתוף פעולה מול הטרור, ושהיעילות המבצעית שלו שואפת לאפס, היא מהלך הרה אסון. נוכחותו גם תמנע מישראל, או לפחות תקשה עליה, לפעול בעת הצורך.
- האפשרות של הצבת כוח ערבי – שיוקם על ידי מצרים, מדינת האמירויות, סעודיה ואחרות מקרב מדינות “מחנה היציבות” הפרו-מערבי – כמסגרת שלטונית (זמנית) בעזה, עולה גם הוא מעת לעת. אלא שמדובר בתרחיש שאינו מציאותי: “המועמדים לשירות” לא יתייצבו כשהם לבדם, ודאי לא בהעדר התחייבות ישראלית חד-משמעית להקמת מדינה פלסטינית. גם אם יהיו מוכנים לפעול, יכולתם המבצעית מול הטרור מוטלת בספק, וכך גם נכונותם לתאם עם צה”ל. יתרה מזאת, לא ברור כלל שהאינטרס הביטחוני הישראלי מתיישב עם נוכחות צבאית ערבית בהיקף גדול במרחק קצר מאשקלון.
אל מול מיפוי זה של אפשרויות בעייתיות, יש אכן נימוקים כבדי משקל התומכים בטענה – שהוצגה בבהירות רבה במסמך מדיניות של המכון – שהאפשרות העדיפה עבור ישראל היא להיענות לעמדת משרד החוץ האמריקני, המקובע בתמיכתו ב”פתרון שתי המדינות”, ולאפשר שיבה של שלטון הרשות הפלסטינית ברצועת עזה. יהיה בכך כדי להפחית מתחים עם ממשל ביידן, בשלב קריטי שבו ישראל זקוקה לתמיכת ארה”ב לקראת ההתמודדות בזירות נוספות. בה בעת, חולשת הרשות תאפשר לישראל לפעול כמעט בלי הפרעה, כפי שהיא עושה כיום בשטחי “A” באיו”ש, כנגד גורמי טרור, ולקיים אזור ביטחון צר לאורך גבול הרצועה.
דא עקא, שגם תרחיש זה לא יהיה קל למימוש (גם הרש”פ צפויה להתעקש על ערבויות מדיניות חד-משמעיות לגבי הכרה במדינה הפלסטינית), וברובד המעשי יעמיס על כוחות הביטחון הפלסטיניים נטל שאין ביכולתם לעמוד בו (לדעת כל מי שמכיר את יכולותיהם כיום), ויעמיד את מנגנוני השלטון המושחתים ברמאללה בפני פיתויים לביזה במיליארדים של כספי השיקום. כל זה אולי ישרת את ההסברה הישראלית (“אמרנו לכם”) לאורך זמן, אך זאת במחיר של הידרדרות מהירה לאפשרויות שתוארו לעיל – תוהו ובוהו, כולל התחדשות הפיגועים ואפילו ירי תמ”ס “מקומי”, והשתלטות מחודשת של חמאס, על כל המשתמע מכך.
מתווה להקמתה של רשות רב-לאומית לתקופת מעבר ארוכה
ניתן לשרטט, עם זאת, חלופה שגם היא קשה למימוש, אך היא עונה לאתגרים שתוארו כאן, ואם גרסה שלה תאומץ כמצע לפעולה על ידי ארה”ב, בהבנה עם ישראל ועם גורמי מפתח נוספים באזור, יש לפחות סיכוי לממשה, לאחר שכוחה הצבאי ונוכחותה השלטונית של תנועת חמאס יוכו על ידי צה”ל ולא יהוו עוד מכשול יעיל בשטח.
בראשית מאי 2024 הוצגה במרכז ווילסון בוושינגטון תפיסה שגובשה על ידי קבוצה שכללה בכירים אמריקניים לשעבר (לצד השתתפות שניים מחוקרי המכון, רוברט סילברמן וכותב שורות אלה). עם השותפים לגיבוש נמנו לט.גנרל קית’ דייטון, מי שסייע בשעתו ברפורמה של כוחות הביטחון הפלסטיניים, והשגריר ג’יימס ג’פרי, דמות מרכזית בהתוויית מדיניות ארה”ב באזור בעשורים הקודמים. במרכזה ניצב מתווה לכינון רשות רב-לאומית (MNA, (Multinational Authority שתפעל בעזה לתקופת מעבר ממושכת ותקבל מידי ישראל את השליטה בשטח.
מקור הסמכות לרשות זו לא יהיה האו”ם, מן הסיבות שפורטו לעיל, אלא מה שמכונה “קבוצת קשר” – Contact Group – במתכונת שכבר יושמה באירועים אחרים, כולל ייצוב הסדר בבוסניה והמאבק הרב-לאומי לחיסול דאע”ש. ישראל, ומטבע הדברים גם מצרים, חייבות להיות חלק מן הקבוצה, שתכלול גם מדינות נוספות מן האזור ומקרב ה-“20-G”. בין משימותיה תהיה גם הכנתם של הסדרים ברורים (אבל גמישים ביישום) עם מערכת הביטחון הישראלית באשר לחופש הפעולה מול איומי טרור חמורים.
מסגרת רב-לאומית מסוג זה מחייבת מנהיגות אמריקנית, כוחות אמריקנים, לצד גיוס של כוחות מקצועיים ממדינות נוספות. ללא מידה מסוימת של נוכחות צבאית אמריקנית במעגלי הפיקוד ובתמיכה הלוגיסטית, המנהלית והמודיעינית בפעילות ה-MNA – לא לוחמים בפטרול ברחובות, אבל סגל מנהלי, קבלני שיקום וכספי סיוע – הממשל יתקשה לרתום מדינות נוספות, בזירה הבינלאומית ובאזור, ולשכנע אותן לשגר כוחות. ארה”ב כבר חצתה, אומנם, את הסף של מעורבות ישירה בסיוע ההומניטרי לעזה, מהאוויר ומן הים, אך הדגישה שחיליה לא ידרכו על אדמת הרצועה – למרות ההחלטה על הקמת הרציף בעזה (ובתוך כך, תפקודו של זה רחוק מלהיות מושלם…). כעת נדרשת מחויבות למהלך ברמה האסטרטגית, שלא יחייב נוכחות של כוח לוחם אך דורש העמקה של המחויבות.
הרשות המוצעת תשלוט, בפועל, לתקופת מעבר ארוכה של שנים מספר לפחות, ותותיר פתוחה את האפשרות של מסירת השלטון בבוא העת, ובכפוף לתנאים מחמירים, לידי גורמים מקומיים שהוכשרו לכך, או רשות פלסטינית “משוקמת”, או אף מדינה פלסטינית (מפורזת), אם ייווצרו תנאים שיאפשרו לישראל להסכים לכך (מה שאינו נראה כעת באופק, ומחייב שינוי יסודי באוריינטציה של ההנהגה והחברה הפלסטינית).
משימותיה צריכות לכלול:
- שמירה על הסדר הציבורי – שיטור רגיל ומשימות של אכיפה מול התפוררות הסדר החברתי (מה שמוגדר כפעילות משטרתית, gendarmerie). מנגד, הלוחמה ביכולות הטרור השיוריות של חמאס ואחרים תמשיך להיות, כאמור, באחריות צה”ל, במסגרת פרוטוקול תיאום שיאפשר זאת. אם פעילות ה-MNA תמחיש לאוכלוסייה שטרור שיורי של חמאס מסכן את אינטרסיה הבסיסיים, יש סיכוי שהסדר כזה יתקבל בהשלמה, בדומה להסדרים הקיימים באיו”ש בין ישראל לכוחות הביטחון הפלסטיניים.
- תחילתו של מאמץ השיקום הרב-שנתי (אולי אף רב-עשורי) שיידרש לנוכח ההרס הנרחב בעזה עקב הלחימה, והשבה מהירה ככל האפשר של שירותים חיוניים, כולל רפואה וחינוך.
- במסגרות החינוך, במסגדים, בתקשורת המקומית ובמרחב הציבורי – הובלת מדיניות עקבית ושקולה של דה-רדיקליזציה: ערעור ההשפעה האידאולוגית ארוכת הטווח של חמאס והצבת חלופות רעיוניות שיניחו יסודות לדו-קיום בשלום עם ישראל.
כל זה לא ניתן למימוש, מטבע הדברים, אלא אם תושג הכרעה צבאית ברורה, שתמנע מחמאס לשוב ולהתבסס כגורם שלטוני ולסכל את המתווה המוצע. בה בעת, תכנון פרטני למימוש המתווה – או כל מתווה ברוח זו שעניינו “היום שאחרי” – חייב להתחיל כבר עתה, כך שיהיה דרוך ומוכן למימוש כאשר התנאים יאפשרו זאת. האמריקנים לא ימהרו לתמוך בנוכחות צבאית רחבה שלהם בשטח, אך אם תהיה מעורבות שלהם במערכי התמיכה (לוגיסטית ומודיעינית) יש סיכוי שיוכלו לרתום מדינות נוספות למאמץ. רעיונות ברוח זו כבר הוצגו לגורמים בכירים בממשל, ולא נדחו על הסף.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Xinhua
