משחק הנשיאים – המחווה של סיסי, מסעותיו של הרצוג, מטרותיו של ארדואן, ומעמדה של ישראל במזרח הים התיכון

ביקוריו של הנשיא יצחק הרצוג ביוון, בקפריסין ובתורכיה הם חלק ממהלך אסטרטגי המבסס את מעמדה של ישראל כשחקן אסטרטגי במזרח הים התיכון. חשוב להגיע להידברות מחודשת עם תורכיה מתוך תיאום הדוק עם מצרים, יוון וקפריסין, ולעמוד על האינטרסים המשותפים, כולל האפשרות לחיבור אנרגטי עם אירופה באמצעות כבל ה-EuroAsia Interconnector.

יש קו מחבר בין המחווה החריגה של נשיא מצרים, עבד אל-פתאח אל-סיסי, שניגש לשיחה עם שרת האנרגיה קארין אלהרר, שישבה בכיסא גלגלים, לעיני כל המשתתפים בכנס האנרגיה בקהיר, לבין מסעותיו של הנשיא יצחק הרצוג במדינות מזרח הים התיכון, שהחלו עם ביקורו ביוון; ובין זו ואלה לבין מסע הפיוס שמנהל נשיא תורכיה, רג’פ טאיפ ארדואן, מול המדינות הסוניות המתונות ומול ישראל. מסכת אירועים זו משקפת את מעמדה המתבסס של ישראל כשחקן בעל חשיבות אסטרטגית – לא רק לעתידו של משק האנרגיה במזרח הים התיכון אלא גם למאזן הכוחות במרחב. זאת, בעיצומה של טלטלה הפוקדת את המערכת הבינלאומית כולה ומציבה איום ליציבות האזורית (אך גם מייצרת הזדמנויות לשיתוף פעולה כלכלי וביטחוני). על ישראל לשמור על תיאום הדוק עם יוון, קפריסין ומצרים, ולנהל את ההידברות עם תורכיה – החשובה כשלעצמה – על בסיס שותפות זו ולא כתחליף לה.

חשיבות הציר הישראלי-מצרי ושאלת החיזור התורכי

הפגנת האהדה הפומבית – שמעטות כמותה בתולדות “השלום הקר” – מצידו של נשיא מצרים, עבד אל-פתאח אל-סיסי, כלפי שרת האנרגיה של ישראל, במעמד הפתיחה של כנס האנרגיה האזורי בקהיר (14 בפברואר 2022), היא מסממני הזמן: ישראל משתתפת לראשונה בכנס, מבססת את מעמדה כשותף במתן פתרונות אנרגטיים למצרים ולירדן (כשעל הפרק גם אספקה לסוריה ולבנון, בניסיון של מדינות ערב המתונות להפחית את תלותן של שתיהן בסיוע איראני), ונתפסת כשחקן אזורי לגיטימי, לא במעט גם בזכות קשריה המתהדקים עם האמירויות ועם בחריין.

עבור מצרים, שיפור היחסים עם ישראל משקף גם מאמץ ביטחוני משותף במלחמה בטרור של “מחוז סיני” של דאע”ש. חשוב לא פחות, מנקודת ראותה של קהיר, הוא תפקידה של ישראל בייצוב מאזן כוחות במזרח הים התיכון שעולה בקנה אחד עם האינטרס הלאומי המצרי, אל מול מה שנתפס עד לפני זמן לא רב כיומרות של תורכיה, בהנהגת ארדואן, להגמוניה אזורית “נאו-עות’מאנית”.

באחרונה חל שינוי מהותי בהתנהלות התורכית מול מדינות “מחנה היציבות” באזור, ומצרים (כמו גם ישראל ואיחוד האמירויות) בתוכן. היריבות וגילויי העוינות כלפי משטר סיסי, שהביאו את שתי המדינות במהלך שנת 2020 עד לסף עימות צבאי ישיר על אדמת לוב, פינו את מקומם בהדרגה להידברות, הן עם בן חסותה של מצרים בלוב, “פילדמרשל” ח’ליפה חפתר, השולט במזרח המדינה, והן עם מצרים במישרין.

מול החיזור התורכי, העניין הישראלי הוא להגיע להידברות עם אנקרה לא כתחליף לקשר המתהדק עם מצרים (ועם יוון וקפריסין, כמפורט להלן) אלא על בסיסו של קשר זה. ישראל צריכה להתייצב, בין היתר, בדרישה תקיפה לביטול ההסכם מנובמבר 2019 בין תורכיה ל”ממשלת ההסכמה הלאומית” במערב לוב לגבי התוויית הגבולות של אזורי המים הכלכליים במזרח הים התיכון, ובתמיכה ברורה, בהמשך לדברי שה”ח דאז גבי אשכנזי, במפת הים התיכון כפי ששורטטה בהסכם בין מצרים ליוון באוגוסט 2020. חשוב גם לעדכן את מצרים לקראת, ולאחר, ביקוריו של הנשיא הרצוג ביוון, בקפריסין ובתורכיה.

מסעות הנשיא הרצוג והמסר הגלום בהם

מתוקף מעמדו המסתמן של הנשיא יצחק הרצוג כמעין “דיפלומט-על” של ישראל, נודעת חשיבות מעשית וסמלית גם יחד לסבב הביקורים שלו, שנפתח (ב-25 בפברואר 2022) עם הגעתו ליוון. חשוב להקנות ליוון ולקפריסין גם יחד תחושה ברורה שישראל אינה מתכוונת להקריב את מערכת היחסים איתן, שנבנתה בעמל רב ונושאת פירות מדיניים וביטחוניים, “על מזבח” חידוש ההידברות עם תורכיה. נהפוך הוא, ישראל יכולה וצריכה להגיע לאנקרה כאשר באמתחתה עמדה אסטרטגית מתואמת עם אתונה וניקוסיה לגבי ההסדרים הגאו-פוליטיים במזרח הים התיכון.

בשל הנראות הגבוהה של הביקור המתוכנן באנקרה, שמטבע הדברים יעורר הדים ברחבי האזור, חשוב להבהיר מראש – ומכאן עיתוי הביקורים ביוון ובקפריסין – שאין פניה של ישראל להיפוך בריתות מן הסוג המוכר בהיסטוריה האירופית, אלא לחיזוק עמדותיה, ועמדות ידידותיה, בעיצומו של משבר עולמי בעל ממדים היסטוריים. הדברים אמורים הן בממד המדיני והביטחוני, בהמשך להסכמה על העמקת שיתוף הפעולה הצבאי במפגש שרי ההגנה של שלוש המדינות בנובמבר 2021, והן בכל הנוגע להסדרים המעשיים הנדרשים בתחום הפקת האנרגיה ממאגרי הגז במזרח הים התיכון.

חשוב לגבש בהקדם מתווה חלופי מוסכם לצינור הגז, שהסיכויים למימושו פחתו לנוכח העמדה האמריקנית המסויגת. חשוב להדגיש בהקשר זה כי ארה”ב הציעה חלופה מושכלת המבוססת על התוכנית שכבר הותוותה להנחת כבל כוח תת-ימי (המכונה בשם EuroAsia Interconnector): הגז הישראלי, המצרי והקפריסאי יוכל להיות מופנה, במסגרת תפיסה זו, להפקת אנרגיה חשמלית (בקפריסין?), וזו תגיע משם לאירופה; בעתיד ניתן יהיה לרתום לכך גם אנרגיה שתופק ממשאבים מתחדשים, כמו שדות סולאריים. הנשיא הרצוג כבר עמד על כך ששיקולים הנוגעים לאתגר האקלים יכולים לשמש בסיס לשיתוף פעולה.

מה לא ניתן, ומה ניתן לעשות עם תורכיה?

מן האמור לעיל עולה בבירור שהרעיונות בדבר הפניית צינור הגז לתורכיה – שארדואן מעלה אותם בראש חוצות – אינם יכולים לבוא לידי מימוש אלא אם ישראל תהיה מוכנה לפעול בניגוד לאינטרס, ואף בניגוד לריבונות, של קפריסין, שהרי מטבע הדברים לא יעבור צינור כזה במים הכלכליים של לבנון ולא של סוריה, ותהיה זאת טעות אפילו ליצור את הרושם שישראל מוכנה לשקול זאת. בכל מקרה, היחסים בין אנקרה לירושלים עדיין רעועים מכדי שניתן יהיה להישען על תורכיה כנקודת קצה של מיזם לאומי מן המעלה הראשונה.

יחד עם זאת, יש תחומים שבהם ישראל ושותפותיה למערך הכוחות במזרח הים התיכון יכולות לפעול יחד עם תורכיה, כל עוד זו שרויה בהלך רוח פייסני, כדי לתרום ליציבות האזורית ולצמיחה, גם בעיצומו של המשבר שחוללה הפלישה הרוסית לאוקראינה. המערכה לשמירה אקולוגית על הים התיכון היא בהגדרתה מיזם משותף. יש זירות אסטרטגיות, כמו הקווקז, שבהן האינטרסים של ישראל ותורכיה מתלכדים. כמו כן, במעורבות פעילה של מדינת האמירויות – שמיהרה לזהות את המצוקה הכלכלית התורכית כמנוף לשינוי סדר העדיפויות האסטרטגי באנקרה – ניתן לבחון דרכים להרחבת הסחר וההשקעות. ראוי להזכיר כי גם בשיא המשבר בין ישראל לתורכיה, בשנים שלאחר תקרית ה”מאבי מרמרה”, נמשכו הקשרים הכלכליים ואף התרחבו, ונמל חיפה הפך לנתיב סחר חשוב של תורכיה עם ירדן ומעבר לה. גם פתרון של פשרה בלוב, שיסיר (לזמן מה, לפחות) מעל הפרק את האפשרות של עימות תורכי-מצרי, הוא בגדר אינטרס משותף.

בתוך כך, בראש סדר העדיפויות התורכי, בנסיבות הקיימות, עומד ככל הנראה הרצון והאינטרס בשיקום היחסים המעורערים עם ארה”ב בעידן ביידן. גם כאן, ייתכן שיש מקום להידברות לגבי יכולתנו לסייע, עד כמה שהשפעתה של ישראל מגעת (בעיקר בקונגרס), אך גם זאת בתיאום פרטני עם שותפותיה של ישראל ותוך כדי עמידה על תנאי יסוד כמו סילוק תשתיות חמאס, הפסקת הבחישה בענייני ירושלים, וריסון הפעילות של גורמי “האחים המוסלמים” על אדמת תורכיה. שינוי מהותי מסוג זה בדפוסי הפעילות שהורגלנו בהם יכול אכן ליצור תנאים לכך שישראל תנקוט מול הממשל, הקונגרס והמרחב הציבורי בארה”ב עמדה חיובית יותר כלפי תורכיה.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר