JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני

אל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני

מומחה צבא וביטחון, סייבר וטכנולוגיה צבאית.

ממצאים מדאיגים לגבי ירידה באמון הציבור בצה”ל. אין לפטור את הממצאים בטענה של ירידה כללית באמון הציבור במוסדות המדינה או בפרסומים על אודות תנאי השירות של החיילים, מצוקת האוכל ביחידות, צפיפות בהסעות וכדומה. מתחייב ניתוח עומק באשר לסיבות למגמה זו.

בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה עלו ממצאים מדאיגים. לאורך שנים רבות קיבל צה”ל (בסקרים עצמאיים פנימיים ובסקרים אחרים) אמון גבוה או גבוה מאוד של כ-90% מהציבור היהודי במדינת ישראל. לעומת זאת, הסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה בנובמבר 2021 מצא ירידה חדה וכי רק 78% אמרו שהאמון שלהן בצה”ל גבוה או גבוה מאוד. ראוי יהיה לבחון את הסיבות לירידה באמון הציבור ולפעול כדי להשיבו לרמתו הגבוהה.

הממצאים בסקר המכון הישראלי לדמוקרטיה, כמו גם בסקרים אחרים, מצביעים גם על ירידה מתמשכת באמון הציבור במוסדות המדינה השונים, בהם מערכת המשפט ובית המשפט העליון, הפרקליטות, המשטרה, מוסד הנשיא והכנסת. אין לפטור את הממצאים לגבי צה”ל בטענה של ירידה כללית באמון הציבור במוסדות המדינה. יש התולים את הירידה באמון בצבא בעיקר בפרסומים המתמשכים על אודות תנאי השירות של החיילים, מצוקת האוכל ביחידות, צפיפות בהסעות וכיוצא באלה. הגם שלכל מרכיב יש תרומה למאזן האמון הכולל, הרי שנחטא לאמת אם לא נתבונן נכוחה במקורות העיקריים של הבעיה, הנעוצים בתהליכים ארוכי טווח. לאחרונה, ובייחוד לאחר מבצע “שומר החומות” ולאור התנהלותו התקציבית של צה”ל במהלך משבר הקורונה, מתעוררות בשיח הציבורי שאלות כבדות משקל על אודות הצבא.

ראשית, קיימת שחיקה באתוס הצבא הלוחם ובאתוס הלוחם הקרבי. בשנים האחרונות אנו עדים לירידה מתמשכת באתוס הלוחם הקרבי בצה”ל לצד עלייה של ערך השירות הקרוי “משמעותי” ביחידות הטכנולוגיות של הצבא. במקביל, מפקדים בצבא דוחקים להרחיב את המושג “לוחם” ולהחילו על מקצועות טכנולוגיים ותומכי לחימה: לא עוד רק מי שבמהלך שירותו עלול להיפגע ואף להיהרג מאש אויב בלחימה, אלא גם מי שיושב על מקלדת המחשב. הם מבקשים להיקרא “לוחמי סייבר”, אלו המאיישים את סוללות כיפת ברזל רוצים להיקרא “לוחמי הגנה אווירית” וכדומה.

שחיקת האתוס נובעת גם מהחדירה של נורמות ותכנים אזרחיים לתוך הצבא. לאחרונה פורסם שספרות ניהול בתחומים אזרחיים מחולקת בקורסי פיקוד של צה”ל והשתרשה בקרב מפקדי הצבא. הרצון להידמות לחברות הטכנולוגיה הגדולות מביא את מפקדי צה”ל לחפש פתרונות במרחבים אזרחיים, תוך הזנחת הספרות הצבאית הבסיסית ונטישת יסודות המקצוע הצבאי. לכן יש הגדלה של גורמי הטכנולוגיה במטה הכללי לצד צמצום של חטיבת התורה וההדרכה של צה”ל, עד להיקף שהיא כבר כמעט אינה רלוונטית לתהליכי פיתוח תפיסות ותורת הלחימה.

כשצה”ל מתחיל להתנהל כמו חברה אזרחית, כאשר דמות המנהל עדיפה על דמות המפקד הלוחם, תוך הסתמכות על תאוריות ניהול מהשוק האזרחי והזנחה של תורות צבאיות יסודיות, נוצר דיסוננס בתוך הצבא שמקרין גם על החברה בישראל. תהליך דומה עבר על הצבא האמריקני בווייטנאם. תיאור מאלף של תהליכי החדירה של נורמות אזרחיות תואר בספר “משבר בפיקוד” שנכתב בידי גבריאל וסאואג’. אם צה”ל מבקש להידמות לחברה עסקית ולהתנהל בהתאם לכללים של חברה כזו, אז אין להתפלא שבחברה הישראלית, המתנהלת על פי כללי שוק, הציבור עשוי להתייחס לצבא כאל ארגון עסקי.

מרכיב שני נוגע להתנהלות של צה”ל בייחוד בהיבטים של הקצאת התקציב. בעת שבעלי עסקים קטנים ובינוניים נאנקים במהלך משבר הקורונה שטרם הסתיים, קציני צה”ל נהנים ממעטפת פרישה מהנדיבות ביותר במשק. אכן, אין מי שיטען שיש לפגוע בדרג הלוחם, במשרתי השדה או במי שנושא בנטל השירות בתנאים מורכבים וקשים. אולם הציבור רואה שיש בצבא אלפי משרתים בעלי מקצועות אזרחיים דוגמת משפטנים, מהנדסים, אנשי תוכנה ועוד, הזוכים לתנאים דומים לאלו של המשרתים בדרג הלוחם. ועדת לוקר המליצה בשנת 2015 כי פנסיות גישור יינתנו למפקדים לוחמים בלבד. המלצה זו לא התקבלה, ובסופו של דבר ניתנות פנסיות גישור לכלל הקצונה המשתחררת משירות בסביבות גיל 42. תופעה זו משיתה עומס אקטוארי עצום על המשק, וכל הניסיונות להגיע למתווה מוסכם אחר כשלו. זה חל גם על מה שקרוי “תוספות רמטכ”ל”.

נושא נוסף נוגע לקיצור שירות החובה. צה”ל פעל לביטול הקיצור שהושג בעמל רב ולהמשיך את המצב הקיים, המונע שילוב מוקדם יותר של המשתחררים בשוק העבודה. כל זאת בתקופה קשה למשק הישראלי, ונראה שצה”ל פועל באופן מנותק וללא התחשבות במצוקה התקציבית של המדינה בשנות הקורונה. התנהלות זו אינה מוסיפה לאמון הציבור בצבא.

המרכיב השלישי נוגע לממד החברתי. בתהליך ארוך ומתמשך נוצר בצבא ריבוד חברתי בין צבא “הצווארון הכחול” לצבא “הצווארון הלבן” – בין בני הפריפריות החברתיות והגאוגרפיות ובני הציונות הדתית, שמאיישים את היחידות הלוחמות, לבין בני העשירונים הגבוהים ותושבי המרכז, המאיישים את היחידות הטכנולוגיות והמודיעין. שם השירות הצבאי לא רק נוח יותר ופחות מסוכן, אלא שהוא גם עוזר להשתלבות בשוק ההייטק האזרחי לאחר השחרור. יתרה מזו, השיח המתגבר בנושא המעבר לצבא של שכירים גורם לשחיקה בתמיכה במודל צבא העם, וזה בתורו פוגע בקשר שבין הצבא לחברה.

שנים שצה”ל נותן עדיפות למתגייסים ליחידות המיוחדות, לקורסי הטיס והחובלים ולמתגייסים ליחידות הטכנולוגיות ואגף המודיעין. יחידות אלה נהנות מגישה לכוח האדם האיכותי ביותר שמדינת ישראל מעמידה לרשות צה”ל. בוגרי היחידות הטכנולוגיות ואנשי הסייבר מבטיחים לעצמם יתרון עצום בבניית עתידם המקצועי לאחר השחרור. לעומתם, חיילי היחידות הקרביות המשתחררים מהשירות הצבאי צריכים להתחיל בתנאי שוק נחותים ממשרתי ה”צווארון הלבן”.

יש בצבא שעתוק של ריבוד חברתי הקיים בחברה הישראלית והמהווה בסיס לתסיסה חברתית ופוליטית. הריבוד החודר לתוך הצבא והחוזר לתוך החברה מגביר את התסיסה. על אף מאמצים רבים שהצבא עושה במיזמים ייחודיים כדוגמת פרויקט עתידים, השירות הצבאי בסדר העדיפויות הקיים מבסס תהליכי הסללה של אוכלוסיות, מקבע ריבוד חברתי ומגביל את המוביליות החברתית.

יתרה מזו, את שורות המתגייסים לשורות השדה ממלאים מי שלא הצליחו להגיע למערך הטכנולוגי, המודיעיני וליחידות המיוחדות. עובדה זו מקרינה ישירות על איכות הפיקוד של צה”ל, שהרי טבע המלחמה והמרכזיות של הלחימה היבשתית מחייבים ששדרת הפיקוד הבכירה של צה”ל תאויש על ידי מפקדי שדה. היעדר כוח אדם איכותי מספיק ביחידות האלה יגרום בהכרח למינוי של מפקדים פחות מקצועיים.

מרכיב נוסף, ואולי העיקרי, הפוגע באמון הציבור בצה”ל, כפי שבא לידי ביטוי בסקר האחרון, נוגע לפער שבין רמות הביצוע של צה”ל לבין יחסי הציבור שלו. צה”ל נמדד ככל צבא בתוצאות בלבד, וכך צריך להיות. האמנה, או אם תרצו ה”חוזה”, בין הצבא לבין החברה, הינה שהצבא מהווה את פוליסת הביטוח של המדינה, ולשם כך הצבא מקבל את מיטב כוח האדם והמשאבים מתוך ציפייה שבעת מבחן יספק הצבא את הביטחון הנדרש. מבצע “שומר החומות” היה דוגמה לבניית מצג יחסי ציבור שמטרתו לשכנע את הציבור שתוצאות המבצע והתנהלות צה”ל היו מצוינים, כשבפועל התוצאות היו בינוניות. הציבור בחושיו החדים קולט את הפער הזה, היוצר אי-אמון.

מה ניתן לעשות כדי לתקן מצב זה? תיקון יהיה מטבעו תהליך ארוך. ראשית מוצע להתבונן נכוחה בבעיה ולהימנע מהטענה שזו מגמה של אובדן אמון בכלל מוסדות המדינה, הכוללים גם את צה”ל. שנית, אין לחפש את הפתרון מתחת לפנס בשיפור “הובלות ותחבורה” לחיילים, טיפול בבעיות המזון, שירותי הבריאות לחייל וכיוצא באלה. אלה אומנם נושאים חשובים, אולם אין בטיפול בהם כדי לשנות מהותית את התמונה.

ראשית, על הצבא לחזור ולנהוג בשקיפות הנדרשת בהתנהלותו מול החברה בישראל ולספק לו תשובות לשאלות העולות כתוצאה מסקרים עצמאיים שהצבא מבצע. לצד זאת יש להתייחס לתפקידו של הצבא בתהליך בניית האומה והמדינה שטרם בא לסיומו, שלמרות התאמות שצריך לעשות ברוח הזמן והנסיבות הוא עדיין קריטי לחברה בישראל. לכן, חובה לשמר את מודל צבא העם ושירות החובה, אך להתאימו לנסיבות ולאפשר לצה”ל לגייס את המתאימים והנחוצים ביותר על בסיס קריטריונים שקופים וברורים.

יש לעקר את השיח בתוך הצבא לגבי המעבר לצבא של שכירים. הלוחמים בצבא כזה יהיו בעיקר מהשכבות החלשות. תוצאה זו תוריד את הרמה המקצועית של צה”ל ותעמיק הפער בין השכבות השונות בחברה, וגם תפגע באמון הציבור בצבא. היא גם תגרום להעמקת הניכור בין הצבא לחברה, מכיוון שבני המעמד הבינוני-גבוה והחברה האזרחית עלולים לאבד עניין בצבא ובאופן התנהלותו.

יש להחזיר את אתוס הצבא הלוחם ולשאת בגאון את לוחמי השדה באמצעות ציוד לחימה באיכות גבוהה, השקעות באימונים ומתן כבוד ויקר ללוחמים הנושאים בנטל. זאת לצד איזון נכון של איכויות כוח האדם בין יחידות השדה ליחידות הטכנולוגיות והמיוחדות.

על הצבא להראות לציבור שצה”ל נושא אף הוא בנטל הכלכלי באמצעות דיון מחודש במודל השכר ופנסיות הגישור, וגם באמצעות קיצור שירות החובה כחלק מההתאמות הנדרשות למודל השירות.

לבסוף, נדרש לייצר הלימה טובה יותר בין המציאות למסרים שהצבא מעביר לציבור. אמון הציבור הוא נכס צאן ברזל, ובסופו של דבר הוא נקבע לפי התוצאות ולא לפי מסרי היחצנים. עדיף לנצח במקום לדבר על ניצחון. ראוי לסכם במשפט מספרו של בן גוריון “צבא וביטחון”: “סללנו בשעת המלחמה כביש לירושלים וניתן לו שם… ‘כביש הגבורה’. לצערי לא שאלו אותי על השם הזה. אילו שאלו אותי, לא הייתי מרשה שם כזה. לא משום שלא הייתה גבורה בסלילת הכביש הזה, אלא מפני שיש בשם הזה משום צעקנות והתהדרות בגבורה. אין אנו צריכים להשתמש בשמות רברבניים כאלה”.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: IMAGO / Pacific Press Agency


תמונה: Shutterstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך