במסיבת עיתונאים שקיים שר הביטחון גלנט (15.5.2024) התייחס השר לסוגיית “היום שאחרי” בעזה. בדבריו הוא אמר: “אם לא תהיה חלופה לחמאס יהיו שתי אפשרויות – חמאס או ממשל צבאי ישראלי. שתי החלופות גרועות. לא אסכים לממשל צבאי בעזה, אני קורא לנתניהו – תכריז שלא נעשה זאת”. עוד ציין ש”סופו של המעשה הצבאי במעשה מדיני… [ונושא] ‘היום שאחרי’ [נותר] בקבינט ללא תשובה. זו סכנה להישגים הצבאיים… גורמים פלסטיניים בגיבוי מדינות ערב צריכים לשלוט ברצועת עזה, זה אינטרס ישראלי כדי להשיג את מטרותינו”. בדבריו לא ציין אילו גורמי פלסטיניים צריכים לשלוט בעזה, ומהי הדרך להביא גורמים כאלה לשלוט ברצועה. גם השתמע מדבריו “או חמאס או ממשל צבאי” שהוא רואה את הממשל הצבאי כמצב של קבע.
אכן, המעשה הצבאי צריך להימשך במעשה מדיני שיוכל לייצב את הרצועה ולהביא למצב שהיא לא תהווה עוד איום ביטחוני על ישראל. אולם הדרך לכך עוד ארוכה, וזאת בשל כמה סיבות. ראשית, הלחימה ברצועה עוד רחוקה מלהסתיים. צה”ל פועל בימים אלה בכל מרחב הרצועה, כולל במקומות שכבר כבש וטיהר חלקית. תשתיות הטרור שנבנו במהלך שנות חמאס ברצועה הינן חסרות תקדים. היקפי התשתיות מעל הקרקע ומתחתיה, וכמות ופיזור אמצעי הלחימה, הינם עצומים. ייקח זמן רב לטהר את הרצועה מתשתיות אלה, לכן הרצועה תמשיך להיות מרחב לחימה עוד תקופה ארוכה מאוד.
שנית, על אף הפגיעה העמוקה בו, חמאס מצליח להשתקם חלקית בחלק מהמקומות. פעולתו של צה”ל הצליחה לפרק את רובו של המערך הצבאי של חמאס כך שמערכת הפיקוד והשליטה והמסגרות המאורגנות שלו (חטיבות, גדודים, פלוגות) אינן מתפקדות כלל או מתפקדות באופן חלקי ביותר; בפועל נותרו כמה גדודים מאורגנים ברפיח ובמחנות המרכז. אולם, חמאס משקם התארגנויות מקומיות כדי לזנב בכוחות צה”ל ואף להפעיל ירי תלול מסלול מעת לעת לעבר יישובי העוטף, ואף למקומות רחוקים יותר. בנוסף, לאור העובדה שהחמאס מוטמע עמוק באוכלוסייה בעזה הרי שבמקרים רבים גם “אזרחים” שלא היו חברים בארגון הצבאי של חמאס פועלים נגד צה”ל. לאור אלה, צה”ל נדרש לחזור למרחבים רבים ברצועה כדי לסכל התארגנויות טרור.
שלישית, חמאס מצליח באין מפריע לשמר בידיו יכולות אזרחיות ושלטוניות. זאת באמצעות השתלטות על הסיוע ההומניטרי המגיע לעזה, שימוש בו לצורכי העמקת שליטתו באוכלוסייה, כמו גם מכירתו במחירים מופקעים לאוכלוסייה. כך, הוא מעביר מסר לאוכלוסייה שבכוונתו להישאר בשליטה וטוב יהיה לה אם תשתף איתו פעולה. המשך השליטה האזרחית של חמאס גם במרחבים שבהם צה”ל פגע בו צבאית הינו המנוף שדרכו הוא מצליח לשקם גם את יכולותיו הצבאיות. המשך השימור של היכולות האזרחיות והשלטוניות של חמאס מנציח את המשך הלחימה, ומחייב את צה”ל לפעול גם במרחבים שטיהר בצורה טובה. לכן, המפתח להשמדת יכולותיו הצבאיות של חמאס עובר דרך נטילת יכולתו לפעול אזרחית ושלטונית ברצועה.
הדרך לייצר חלופה שלטונית אחרת ברצועה שאינה חמאס עוברת דרך השמדת חמאס צבאית, אזרחית ושלטונית. רק לאחר תקופת ביניים שבה ישמיד צה”ל את חמאס ברצועה ניתן יהיה ליישם חלופה שלטונית בעזה. חמאס לא יתנדב להיעלם מעזה, אלא יועלם ממנה. רק בכוח אפשר לסלקו. מבחינה צבאית צה”ל פועל וממשיך לפעול להשמדת יכולותיו הצבאיות, אולם אין בנמצא גורם כל שהוא שאינו מזוהה עם חמאס שיהיה מוכן לקבל שליטה אזרחית ברצועה בתקופת הביניים הזו. הגורם היחיד שיוכל לעשות זאת הוא צה”ל. לכן כחלק מהמאמץ הצבאי, צה”ל נדרש לקבל על עצמו שליטה אזרחית במרחבים שבהם יש לו שליטה צבאית. זאת למשך תקופת הביניים שבמהלכה יושמד חמאס צבאית ואזרחית ושתאפשר הנבטה של גורמים בעזה שלא יהיו תחת מרותו של חמאס. לאחר תקופת הביניים האמורה, ורק לאחר סילוק מלא של חמאס ממוקדי הכוח האזרחיים ברצועה, ניתן לבחון כמה חלופות שלטוניות.
כל מענה חלופי לחמאס ברצועה יחייב הישענות על כמה עקרונות. העיקרון הראשון הוא שהגורם החמוש היחיד שיפעל ברצועה יהיה צה”ל. כל גורם אזרחי יפעל רק עם אמצעים לשמירת סדר ציבורי ולפעילות שיטור בסיסית. על ישראל להקפיד באופן מדוקדק על עיקרון זה כדי למנוע מצב של זליגה איטית שבמהלכה מוקמים מנגנוני “ביטחון” לצד יכולת צבאית של ממש, דוגמת כוחות הקומנדו (כוח דייטון שהוקם במימון, באימון ובציוד אמריקאי) של הרשות הפלסטינית, שהוקם בניגוד להסכמי אוסלו. העיקרון השני הוא שצה”ל ישמור על חופש פעולה מבצעי מלא בכל שטח הרצועה. לבסוף, העיקרון השלישי הוא שכל המעברים לתוך רצועת עזה יהיו בשליטה ישראלית, בכלל זה מעבר רפיח ומרחב פילדלפי. לאחר יישום העקרונות האלה ניתן לבחון חלופות אזרחיות ברצועה.
החלופה הראשונה היא הנבטת גורמים מקומיים שיפעלו באופן כולל על כל הרצועה, או באמצעות חלוקת הרצועה לתת-מרחבי שליטה. חלופה זו תוכל להתקיים גם בהכוונה ובחניכה של גורמים בינלאומיים ו/או אזוריים. חלופה נוספת שעולה מעת לעת היא החזרת הרשות הפלסטינית לעזה. מבלי להתייחס לתנאים שגורמי הרשות מתנים לחלופה זו, יש לזכור שהרשות הפלסטינית מושחתת, תומכת טרור ואינה מתפקדת באופן שיאפשר לה לקבל כל שליטה במרחב. בנוסף, בכירי הרשות הביעו את תמיכתם באירועי השביעי באוקטובר, וראש הרשות לא מצא מקום להתנער מאירועים אלה, מה גם שגורמי הרשות רואים בחמאס חבר לגיטימי באש”ף. נציין שהלגיטימציה של הרשות בקרב האוכלוסייה הפלסטינית נמוכה מאוד, ואין כל סיבה להביא את הבעיות שהרשות מייצרת ביהודה ושומרון לתוך עזה. למעשה זוהי החלפה של גורם העוין את ישראל בגורם עוין אחר. נוסיף על כך שכל דרישות הממשל האמריקאי לקיים רפורמות עומק ברשות הפלסטינית נענות במס שפתיים בלבד, ולא נראית כל היתכנות מעשית למימוש הרפורמות האלה.
חלופה שלישית שעולה בשיח לעיתים היא העברת השליטה לגורמי פתח מקומיים ברצועה, או לחילופין הבאתו של מוחמד דחלאן לשלוט ברצועה. חלופה זו מסוכנת מאוד מטעמים מספר. הראשון שבהם הוא הוודאות שגורמים אלה יפעלו תחת השליטה של חמאס. במקרה כזה חמאס יבנה ברצועה מודל הדומה ללבנון. שם חיזבאללה “אינו מעורב” במערכת האזרחית, אולם שולט בה בפועל. זוהי חלופה מסוכנת מאוד לישראל מאחר שהיא תקשה על ישראל לפעול נגד התארגנויות טרור ברצועה כשתצטייר כמי שמפריעה לצמיחתו של גורם שלטוני חלופי ברצועה.
חלופה נוספת היא הכנסת גורמי כוח בינלאומיים (אזוריים, אירופאים, אמריקאים) לרצועה. חלופה זו בעייתית מאוד ותקשה מאוד על צה”ל לשמר חופש פעולה מבצעי ברצועה. היא גם תגרום לחיכוך מתמיד עם הממשלות של מדינות האם של יחידות הכוח הזה. לגורם בינלאומי יכול להיות תפקיד רק בחניכה ובהכוונה של המערכת האזרחית האלטרנטיבית בעזה, אבל הוא לא יוכל להחליף אותה.
נדמה שהחלופה הרלוונטית היחידה מבחינת ישראל היא חלופת הנבטת הגורמים המקומיים בעזה. זאת כפי שאכן ציין שר הביטחון גלנט, אולם מבלי להתייחס לתנאים להיווצרות חלופה כזו. יש לזכור שקיים מנהל ציבורי בעזה (עיריות, משרדים שונים) שלא כולו מזוהה עם חמאס, וניתן יהיה לברור מתוכו גורמים כאלה שיוכלו לפעול ברצועה.
יש לזכור שלא משנה איזו חלופה תיבחר בסופו של דבר, התנאי לכל החלופות הוא מצב שבו חמאס הושמד צבאית ואזרחית. ההשגה של תנאי זה תעבור דרך שלב ביניים שבו תתחייב שליטה אזרחית ישראלית ברצועה. השיטה המתחייבת היא הרחבת האחריות האזרחית של ישראל במרחב שבשליטה צבאית ישראלית. צפון הרצועה מתאים לצורך זה. הפעלת המתווה המוצע בצפון הרצועה תהיה פיילוט מבצעי לשלילת יכולות שלטוניות מחמאס במקביל לריכוז מאמץ צבאי להעמקת פירוז השטח. זאת באמצעות שליטה אזרחית של צה”ל. ראשית כאמור בצפון הרצועה, ובהמשך ובהתאם להתפתחות הנסיבות גם במרחבים נוספים ברצועה.
בצפון הרצועה נותרו כ-200 אלף תושבים עזתיים ובהם מאות פעילי חמאס וארגונים אחרים שמהווים כוח לוחם ואיום על כוחות צה”ל. המזח האמריקאי מתחיל בימים אלה את פעולתו במרחב “המסדרון” (ציר נצרים) ויהווה עוגן לסיוע הומניטרי ברצועה בכלל, ובצפונה בפרט. צה”ל מחזיק בצפון הרצועה כוחות לשליטה וטיהור צבאי של המרחב. לאור אלה ניתן לאפיין דרכי פעולה שתאפשרנה העמקת ההשמדה של היכולות הצבאיות לצד נטילת שליטה אזרחית במרחב, שתשלול את היכולת השלטונית של חמאס במקביל לפגיעה ביכולות המבצעיות שלו במרחב.
צה”ל ייקח על עצמו את האחריות על הגשת הסיוע ההומניטרי הנדרש לאוכלוסייה האזרחית תוך מניעת ההשתלטות של חמאס על הסיוע. חלוקת הסיוע בפועל תהיה על ידי ארגוני הסיוע הבין-לאומיים, ובמידת הצורך יוכל צה”ל אף הוא לסייע בחלוקה. יש לזכור שחובתו של צה”ל, כל עוד המרחב הינו מרחב לחימה, היא מתן סיוע הומניטרי בסיסי בלבד, וזאת בכפוף לצורך הצבאי. שליטה ישראלית אזרחית במרחב גם תבהיר לאוכלוסייה שתם עידן חמאס ברצועת עזה, ושהחמאס אינו עוד חלופה שלטונית ליום שאחרי המלחמה. לישראל יש יכולת מבצעית וארגונית למימוש שליטה אזרחית כזו ולקבלת האחריות לניהול השטח והאוכלוסייה.
סילוק חמאס ממוקדי הפעולה האזרחיים יסייע למצוא גורמים רלוונטיים באוכלוסייה שיוכלו גם הם להירתם לחלוקת הסיוע ההומניטרי. מימוש התהליך הזה יחייב ראשית הבנה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל, ובייחוד שר הביטחון וגורמי מערכת הביטחון, שאין דרך אחרת לאתר אלטרנטיבה שלטונית ללא מעבר דרך שלב ביניים שבו לישראל תהיה אחריות אזרחית. זה יחייב גם תיאום ושיתוף פעולה עם ארצות הברית והארגונים הבינלאומיים לתיעול מאמצי הסיוע דרך השליטה האזרחית הזמנית של צה”ל.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ZUMA Press Wire / Ariel Hermoni / Israel Mod
