מצרים

מגפת הקורונה לא שינתה הרבה, והמגמות שנראו באזור לפני פרוץ המשבר נשארו בעינן, כולל החתרנות האיראנית במדינות האזור והאצת פרויקט הגרעין, כמו גם הפרובוקציות של תורכיה במזרח הים התיכון ומעורבותה במלחמת האזרחים בלוב. אין עדות לשינוי התנהגות אצל הרשות הפלסטינית או חמאס כלפי ישראל. הציפיות לשינויים משמעותיים בעקבות נגיף הקורונה במאזני הכוחות באזור אין להן בינתיים על מה לסמוך.

החשש מהתפשטות מגפת הקורונה במצרים והשלכותיה הכלכליות גובר, וכך גם חוסר האמון הציבורי בנתוני החולי הרשמיים. על ישראל להביא בחשבון הידרדרות במצב במצרים שעשויות להיות לה השלכות גם על יציבות המשטר.

מצרים מתחילה אולי לצאת מתוך ההתכנסות האסטרטגית שכפתה על עצמה.

יש לישראל עניין לבסס את התפקיד המצרי בעזה, במסגרת הגיון "ניהול הסכסוך". השלום, הקיים זה 40 שנה, מתבסס ביתר שאת בשל העמידה יחד מול אתגר הטרור בסיני ומול החתרנות התורכית במזרח הים התיכון, כמו גם בעידן של אינטגרציה בתחום האנרגיה. השותפות בהסדרה (ללא נוכחות צבאית מצרית ברצועה, שאין לנו או להם עניין בה) היא נדבך חשוב נוסף בקשרים בין שתי המדינות, ותורמת גם לשחיקת היומרות הג'יהאדיות של חמאס.

''בדיעבד - נכון היה לאפשר את מכירת הצוללות למצרים''
אלוף (מיל') יעקב עמידרור בריאיון בגלי צה"ל

מפגש הפסגה היווני-קפריסאי-מצרי שהתקיים בחודש שעבר בכרתים, התמקד באנרגיה ובאיומים מצד תורכיה, אך גם שילם מס שפתיים למסרים המצריים הבעייתיים מבחינת ישראל.

האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, הם הלחימה בטרור – בעיקר בסיני – והמערכה הרעיונית שבה פתח כנגד האסלאמיזם הקיצוני; המשך ואף האצה של הצמיחה הכלכלית; פיתוח משאבי האנרגיה של ארצו, בזיקה ליוזמות נוספות במזרח הים התיכון; קידום פרויקטים לאומיים גדולים, כולל העברת מוסדות השלטון מקהיר; פתרון הסכסוך עם אתיופיה בסוגיית הנילוס, וגיבוש מענה מדיני הולם למבקריו באירופה ובארה"ב. בהתחשב בחלופות, שקשה להפריז בחומרתן, האינטרס של ישראל ושל בעלות בריתה באזור הוא להמשיך ולסייע לא-סיסי בייצוב המערכת המצרית. במקביל, רצוי בעקיפין או במסגרות אזוריות, ניתן לעיתים להשיא עצה דיסקרטית, ולעודד אותו למתן כמה מסממני הדיכוי של

יציבותו של המשטר המצרי, ויכולתו להמשיך ולקדם יעדים כלכליים שאפתניים ומאבק צבאי ורעיוני בטרור, חשובה לישראל ולשכנותיה בים התיכון. עם זאת, "נצחון" בבחירות ברוב של 97 אחוז מעורר דאגה באשר לעתיד החיים הפוליטיים במצרים.

ישראל אכן שייכת, בתרבותה ובאורחות חייה, לאגן הים התיכון. תרגומה של זיקה זו ללשון מדינית-אסטרטגית הוא אינטרס לאומי. ואכן מאז 2016 התגבשה תבנית של מפגשים משולשים במזרח הים התיכון: מנהיגי יוון וקפריסין עם ראש ממשלת ישראל, וגם עם מנהיגי מצרים וירדן. אלו הן "אבני בניין" לארכיטקטורה אסטרטגית חדשה שצריכה לכלול גם את איטליה, במסגרת התייעצות של "שלוש ועוד שלוש": איטליה, יוון וקפריסין; ישראל, מצרים וירדן.

הצבא המצרי עובר בשנים האחרונות דווקא תהליך התעצמות מואץ. למרות שעימות צבאי עם מצרים אינו צפוי, ישראל צריכה לגלות משנה זהירות.

תהליך ההתעצמות של צבא מצרים מאוד מרשים כאשר סוקרים את תקציביו, הרכש המודרני, את מאמצי ההכשרה והאימונים. קיימים מספר הסברים אפשריים אך לא ברור מה המניע העיקרי לתהליך. למרות שעימות צבאי עם מצרים אינו צפוי, ישראל צריכה לגלות זהירות.

אתגר הגדול העומד בפני ישראל כיום הוא מצד אחד לשמר ולשפר את היחסים עם מצרים, ומצד שני להיות ערוכה, בלי ליצור מסלול הסלמה לא מכוון, למצב שבו התסריטים האופטימיים לא יתרחשו.

השלום עם מצרים הביא הרבה שנות שקט, אך עיון מפוכח בנעשה במזרח התיכון מעלה שאלות חשובות באשר לעתידו.

על התעצמות צבא מצרים
ראיון עם ד"ר יגיל הנקין