בשיח העולמי העכשווי ישראל מואשמת באופן אובססיבי בהפרה חמורה של זכויות אדם, הן בתקשורת העולמית והן במוסדות בין-לאומיים. הגינויים גם מלווים בעיצומים וחרמות. במקביל גוברת התפיסה השוללת מהעם היהודי את הזכות להגדרה עצמית ולמדינה משלו. הסיבות לעוינות כלפי המדינה היהודית הן רבות, עמוקות ומחזקות זו את זו.

ראשית, המציאות הגאופוליטית של ישראל מאופיינת בעימות צבאי מתמשך. בשלוש השנים האחרונות התמודדה המדינה עם תוקפנות של צבאות טרור לאורך גבולותיה בצפון ובדרום, ואיראן שיגרה טילים אל מרכזי אוכלוסייה ישראליים תוך הצהרות מפורשות כי מטרתה היא חיסולה של המדינה היהודית. כמו בכל מלחמה, פעולות התגובה ההגנתיות של ישראל מפיקות תמונות קשות, המעצבות את דעת הקהל כפי שקרה בעזה. חרף השינוי בנוף הביטחוני העולמי, המתאפיין באיומים גוברים מצד רוסיה וסין ובמגמת התחמשות מחודשת, השימוש בכוח צבאי נותר לא אהוד ברוב חלקי העולם. זאת ועוד, המורכבות וההשלכות ההרסניות של לוחמה מודרנית בשטח בנוי צפוף אינן מובנות דיין לצופים מבחוץ. כך הואשמה ישראל שלא בצדק בהרעבה מכוונת בעזה וברצח עם, בניגוד למציאות של מאמצים מבצעיים חסרי תקדים בתולדות המלחמות מצד צה"ל לצמצם נזק אגבי ולאפשר העברת כמויות גדולות של סיוע הומניטרי, שחלק ניכר ממנו נבזז בידי חמאס.

שנית, לעוינות הרווחת כלפי המדינה היהודית יש יסוד דתי עמוק. שתי הדתות הגדולות בעולם, הנצרות והאסלאם (המתפשטת ביותר), המקיפות יחד יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם, כוללות במשנה הדתית שלהן את העובדה שהיהודים דחו את נתיב הישועה שלהן. מסגרות תאולוגיות אלה הצמיחו במשך מאות שנים אנטישמיות חזקה. אף שבוודאי לא כל הנוצרים והמוסלמים נושאים דעות אנטישמיות ויש ביניהם ידידי ישראל, המסורות התרבותיות שלהם עדיין רוויות מוטיבים היסטוריים שליליים. במסורת הנוצרית, היהודים הואשמו באחריות לרצח האל ובדחיית ישו כמושיע. באופן דומה, המסורת האסלאמית ביקרה מאז ומעולם את סירובם של היהודים להכיר במוחמד כנביא וכדוברו של האל. אף שהיהודים סווגו כ"אנשי הספר" ולא ככופרים, ניתן להם מעמד משפטי נחות של "דימי" (בני חסות), שהפך אותם לאזרחים סוג ב' בחברות בעלות רוב מוסלמי. בימינו נקטו גופים נוצריים מאמצים לשנות את היחס ליהודים, אך יעילותן ארוכת הטווח של יוזמות אלה עודנה מוטלת בספק. לעומתם, מעטים מאוד ממנהיגי האסלאם יזמו שינוי דומה ביחס ליהודים. בנוסף, התעוררותו של האסלאם הרדיקלי חיזקה את הרגשות האנטי-יהודיים בקרב אוכלוסיות מוסלמיות, והקמתה של מדינה יהודית באזור המזה"ת נתפסת כחילול קודש.

שלישית, הסיפור ההיסטורי הייחודי של ישראל נתקל בהתנגדות ובספקנות מצד קהלים שאינם יהודים. הציונות, התנועה הלאומית היהודית, מייצגת מסלול היסטורי יוצא דופן: עם קדום שגורש מארצו שב להקים בה מחדש את ביתו לאחר גלות בת אלפיים שנה. מול הסיפר הפלסטיני, ההיסטוריה הציונית לא אחת אינה מצליחה לשכנע צופים בעולם שאין להם מודעות היסטורית עמוקה. תומכי הציונות נאלצים להסביר את ההיסטוריה המורכבת של האזור, ובכלל זה את העובדה שחלק ניכר מהאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל הגיע אליה בהגירה רק במאה התשע-עשרה. יתרה מזו, דעת הקהל העולמית אינה מודעת ברובה לכך שההנהגה הערבית-פלסטינית דחתה בעקביות כל הצעה לפשרה טריטוריאלית והשיבה ליוזמות דו-קיום באלימות ואיבה. הצגה משכנעת של הלגיטימיות הישראלית מחייבת ידע היסטורי שהציבור הרחב לרוב חסר.

כיום המדינה היהודית שרויה בעימות טראגי עם אוכלוסייה עוינת מאוד אשר ברובה לא הסתייגה מטבח ה-7 באוקטובר, ושרבים מהצופים בעולם תופסים אותה כקורבן ילידי של דיכוי. דינמיקה זו מחריפה בשל רגשות אשמה פוסט-קולוניאליים הרווחים בחלקים מן המערב, המוסטים אל הסכסוך הערבי-ישראלי. הקמתה של ישראל נתפסת דרך פריזמה קולוניאליסטית, ולפיה מעצמות אימפריאליות מערביות השתילו במכוון ישות יהודית במזה"ת כדי להבטיח לעצמן הגמוניה אזורית. תפיסה זו אומצה בהרחבה בעולם המוסלמי, וכך חיזקה את העוינות הדתית הקיימת. היא אף הביאה ערבים רבים לראות בישראל גלגול מודרני חולף של ממלכת הצלבנים, שנגזר עליה להתמוטט.

רביעית, חברות מערביות מפגינות יותר ויותר נטייה פוסט-לאומית, הביקורתית כלפי פרטיקולריזם לאומי. מגמה זו בולטת בייחוד בקרב אירופאים צעירים, המעדיפים זהויות על-לאומיות ורואים בעצמם קודם כול אירופאים ולא אזרחי מדינת לאום מסוימת. תפיסה על-לאומית זו מתחזקת בעקבות התפשטותן של אידאולוגיות רב-תרבותיות, המטשטשות זהויות לאומיות ייחודיות. בניגוד חד למגמה זו במערב, ישראל נותרה מפעל לאומי מובהק. בחוגים אינטלקטואליים פרוגרסיביים ושמאלניים הלאומיות מאבדת יותר ויותר מהלגיטימיות שלה, ולא אחת היא מוצגת כשוביניזם וכשמרנות ריאקציונית.

חמישית, התביעה היהודית להגדרה עצמית ככל האומות אינה מובנת מאליה. לאורך ההיסטוריה, הקהילות היהודיות בעולם מוגדרות בדרך כלל כמיעוט דתי על ידי הישויות הפוליטיות שבהן הן שוהות. גם היהודים אימצו פריזמה זאת ולא הביעו בקשות לזכויות לאומיות. בתקופה המודרנית היו יהודים אשר הגדירו עצמם כאנגלים או צרפתים בני דת משה והתכחשו לצד הלאומי שבזהותם. לאחר הקמת מדינת ישראל אף היו כאלה אשר חששו שתמיכתם בישראל תתפרש כ"נאמנות כפולה". יש קושי להבין את החפיפה בין הזהות הדתית לזהות הלאומית בהוויה היהודית. יש מעט מאוד דתות לאומיות בעולם. עובדה זאת מקילה על הערעור על הלגיטימיות של מדינת ישראל. אכן התנועה הלאומית הפלסטינית מסרבת לראות את ישראל כמדינת העם היהודי.

שישית, השמאל הרדיקלי, שעוינותו האידאולוגית לציונות ותיקה, ביסס השפעה פוליטית ניכרת ברחבי העולם. שינוי אידאולוגי זה בולט במפלגות הסוציאליסטיות והסוציאל-דמוקרטיות באירופה; למשל, מפלגת הלייבור בבריטניה אימצה עמדות מובהקות נגד ישראל. בארצות הברית היה ממשלו של הנשיא ברק אובמה המבשר של עליית האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, אגף שהולך ומתקיף את ישראל בחריפות רבה. הקיטוב ההולך וגובר בפוליטיקה הפנימית במדינות המערב חיזק את הקצוות משני עברי המפה, שלכל אחד מהם עוינות משלו כלפי המדינה היהודית.

שביעית, ניכרת התגבשות של הברית "האדומה-ירוקה", כלומר המערך הפוליטי בין השמאל לבין גורמים אסלמיסטיים. ברית זו הפכה לכוח פוליטי משמעותי, בעיקר במערב אירופה, שבה למיעוטים מוסלמיים הגדלים והולכים יש השפעה פוליטית גוברת. ניצחון מפלגת Die Linke בבחירות בברלין הוא דוגמה לכך. אחד הגורמים המרכזיים המלכדים את השותפות הזאת הוא אנטי-אמריקניות. מכיוון שגורמים אלה מתנגדים להקרנת הכוח והערכים האמריקניים בעולם, עוינותם מכוונת באופן טבעי גם אל ישראל, שהם מזהים בצדק כבעלת ברית נאמנה של ארצות הברית. נוסף על כך, הסלידה הבין-לאומית הרחבה מדמויות פוליטיות כמו הנשיא דונלד טראמפ החלישה עוד את תדמיתה של ישראל, מכוח הקשר בינה לבין ארה"ב.

שמינית, זיכרון השואה נחלש בהדרגה עם חלוף הדורות. רגשות האשמה והאהדה ההיסטוריים כלפי סבלם של היהודים חלשים כיום בהרבה מאשר בתקופה שלאחר המלחמה, והתודעה הציבורית נותרת חשופה לדעות קדומות אנטי-יהודיות מושרשות. למרבה הצער, האהדה ההיסטורית הזאת מוחלפת לעיתים ברטוריקה מעוותת המציגה את הפלסטינים כקורבנות של מעשי ישראל, המושווים לזוועות הנאצים. הפלסטינים ניצלו בהצלחה מסעות הסברה שיטתיים שנועדו לביצור סיפר של קורבנוּת. מאמץ זה מסובסד בהיקף נרחב בידי מדינות ערב, ובראשן קטאר, ונעזר באמצעות מעצמת התקשורת שלה, אל ג'זירה. משאבים כספיים עצומים הושקעו ברחבי העולם כדי לטפח הסתייגות מישראל.

תשיעית, חלק מהעוינות העולמית כלפי ישראל מתאפשר בזכות מעשיהם ודבריהם של דמויות וארגונים יהודיים וישראליים. מתנגדי מדיניותה של ישראל מכשירים לא אחת את טיעוניהם בציטוט ביקורת שנשמעה בארץ, כגון זו של יוצרי הסרט נז"א. כמו כן, ארגונים בתפוצות כגון "יהודים למען צדק בפלסטין" והשדולה ג'יי סטריט (Street-J) בארצות הברית, מצטרפים לפעילות פוליטית נגד ישראל. מן העבר השני של הקשת האידאולוגית, השיח והעמדות המדיניות של פלגים ימניים קיצוניים, המיוצגים בממשלת ישראל הנוכחית, מספקים למבקרים בחו"ל עילות טובות לתקוף את לגיטימיות המדינה.

עשירית, אפשר לזהות אצל מקטרגי ישראל קורטוב של קנאה בהצלחה של מדינת היהודים ובהישגיה המפוארים בתחומים רבים. דווקא היהודים המפוזרים בקצוות תבל, אלו שהיו מדוכאים ובזויים, הצליחו לבנות מדינה חזקה ומשגשגת. תחושות כאלה, שקשה למדוד אותן, יושבות כמובן על מסד אנטישמי מובהק.

לסיכום, העוינות כלפי ישראל היא תופעה עולמית נרחבת, המשקפת את הקביעוּת ההיסטורית של האיבה ליהודים. לפיכך, שינויים במדיניותה של ישראל יכולים לשפר מציאות גאופוליטית נתונה רק במידה מועטה. היהודים לא היו אף פעם חביבי העולם. עם זאת, יש לזכור שהמדיניות בהרבה מאוד מדינות לא נקבעת רק על ידי רחשי הלב של הציבור, אלא על פי אינטרסים. למזלה של מדינת ישראל יש לה הרבה מה להציע ביחסי הגומלין עם מדינות אחרות. בהתמודדות עם זירה דיפלומטית קשה ביותר, על ההסברה הישראלית להישאר מחויבת להצגת המדינה כשחקן רציונלי ומוסרי בתוך אי-היציבות הגאופוליטית המשפיעה על חלקים מהמזרח התיכון ומהמערב. בסופו של דבר, על המסרים האסטרטגיים להדגיש בעקביות כי המאבק הקיומי של ישראל משרת את ההגנה על הציוויליזציה המערבית ועל ערכיה נגד אויביה בחוץ ומבית.