כאשר יצא לדרך "תהליך ברצלונה", לפני 30 שנה, נתלו בו תקוות מרובות, הן בהיבט הכלכלי והן כגורם מסייע, להלכה, ביישוב סכסוכים באגן הים התיכון, אלא שרובן לא התממשו עד כה. יוזמתו של נשיא צרפת דאז, סרקוזי, ב-2008, ללכת צעד הלאה ולכונן את "איחוד הים התיכון", נתקלה בשעתה בתיקונים מצד גרמניה ואחרות באירופה, שכפו על מדינות הים התיכון – בעיקר משיקולים כלכליים – את המשך התבנית של שותפות עם האיחוד האירופי (היינו, תלות בתרומותיו) במסגרת "האיחוד למען הים התיכון". לצד היתרונות התקציביים, זיקה זו לבריסל – וגם לליגה הערבית – גרעה מן הסיכוי להתגבשותה של זהות ים-תיכונית. אף שהמסגרת המוסדית של ה-UfM עדיין קיימת (ותקופה מסוימת אף היה לה סמזכ"ל ישראלי), השפעתה הייתה פחותה מן הצפוי, בצל משברים תקציביים (יוון!), שורה של סכסוכים אזוריים ("דרום נגד דרום"), והסטת תשומת הלב האירופית לאוקראינה.

כעת יש סימנים לתחייה מחודשת של העיסוק – לפחות בבריסל – בשאלת השותפות הים-תיכונית: האיחוד האירופי מינה (2024) נציבה מיוחדת לנושא – דובראבקה שוויצה, קרואטית, לשעבר ראש עיריית דוברובניק; ומוסדותיו עוסקים כעת בגיבוש "אמנה" (Pact) שתוצג באוקטובר 2025 ותחליף את מסמך ברצלונה המקורי. על ישראל לקיים הידברות בדרג בכיר עם מוסדות האיחוד, ולוודא שנוכחותה ואינטרסיה יבואו לידי ביטוי במסגרת המתעוררת מחדש. היא מביאה איתה לשולחן מערכת יחסים הדוקה עם יוון וקפריסין, ושותפות במסגרת אזורית מתפקדת שניתן גם להרחיבה – פורום הגז של מזרח הים התיכון (EMGF). ברמה של זהות וזיקה, עבור ישראל, שייכות ל"פסיפס" ים-תיכוני רב-גוני עדיפה על מציאות של בידוד יחסי בקרב המעגלים הערבי והאסלאמי.

רקע היסטורי

סופרים והוגי דעות, ובהם טה חסיין המצרי, אלבר קאמי הצרפתי-אלג'יראי, וגם ז'קלין כהנוב הישראלית, עסקו זה עשרות בשנים בשאלת הזהות התרבותית והפוליטית המחברת, לפחות להלכה, בין מדינות אגן הים התיכון. עם זאת, הניסיון המשמעותי הראשון לתרגם רעיונות מעין אלה לשפה מדינית ולמערכת אדמיניסטרטיבית נעשה רק באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת, על רקע קץ המלחמה הקרה, תבוסתו של צדאם חוסיין, התנעת תהליך השלום הישראלי-ערבי באפיקיו הבילטרליים והמולטילטרליים, ותהליך אוסלו.

כל אלה, כמו גם החיפוש של מדינות דרום אירופה אחר מהלך מקביל להרחבה של ה-EU ושל נאט"ו מזרחה, הובילו להקמתה ביוזמת האיחוד האירופי של מסגרת "תהליך ברצלונה" (בשמה הרשמי: "תהליך השותפות האירופית-ים-תיכונית" (Euro-Mediterranean Partnership Process), שנחנכה בכנס בדרג שרי חוץ בנובמבר 1995. בישראל, רישומו של האירוע הוקהה במידה רבה משום שהתקיים זמן לא רב לאחר רצח רבין, אך היה זה כינוס ראשון מסוגו שבו השתתפה ישראל לצד מדינות ערביות, כולל סוריה ולבנון – רק לוב, שמשטרה עדיין היה נתון לסנקציות, נעדרה – כשווה בין שווים.

לכאורה היה תהליך ברצלונה אמור לכונן (על פי דגם קודם של צעדי התקרבות בין מערב אירופה למזרחה) שלושה "סלים" של פעילות:

1. סל מדיני (וביטחוני) שמטרתו קידום הסכמי שלום והפחתת מתחים בין מדינות האזור;
   
   
2. סל כלכלי שעיקרו סיוע אירופי במיזמי תשתית במדינות "דרום" הים התיכון;
   
   
3. סל חברתי-תרבותי שנועד לקדם קשרים בין העמים.

בפועל, חלק גדול מן התקוות שנתלו בתהליך זה בנסיבות ששררו ב-1995 התנפצו מול מציאות משברית הן בין ישראל למדינות ערב – כישלון המו"מ עם סוריה, שקרב סופית במרס 2000, ומאורעות "גאות ושפל" מסתיו 2000 והלאה – והן בגזרות נוספות, כמו המתח המתמיד בין אלג'יריה ומרוקו. בכל שלושת הסלים ההתקדמות הייתה איטית ומוגבלת, וכבר אז הופנתה תשומת הלב האירופית בעיקר להרחבה מזרחה וכן למלחמות בבלקן.

למרות זאת, כבר במסע הבחירות שהביא אותו לשלטון בצרפת, יזם הנשיא דאז ניקולא סרקוזי (שמוצאו – בחלקו – ממשפחה יהודית-יוונית) מהלך ל"עליית מדרגה" באינטגרציה של מדינות הים התיכון (2007); בין היתר (כפי שטענו אז באנקרה) כחלופה "מדרגה שנייה" לאפשרות, שצרפת התנגדה לה, של צירוף תורכיה לאיחוד האירופי, אבל גם כמנוף ליצירת קהילייה מדינית חדשה שמטבע הדברים צרפת הייתה אמורה למלא בה תפקיד מרכזי. המונח שהוא השתמש בו היה "איחוד הים התיכון" – לכאורה, מקביל ונפרד מן "האיחוד האירופי".

בפועל הסתייגו מכך שורה של מדינות אירופיות, ובראשן גרמניה בהנהגת אנגלה מרקל, בין אם משום שלא ששו לראות ישות נפרדת בהנהגה צרפתית, ובין אם משום שרצו לרתום לצורכי הים התיכון דווקא את מדינות צפון אירופה העשירות שאינן שוכנות לחופיו. סרקוזי נאלץ להשלים עם תבנית מתוקנת – "האיחוד למען הים התיכון" (Union for the Mediterranean, UfM), שבו חברות כל מדינות אגן הים התיכון – וגם הליגה הערבית, כקולקטיב – לצד כל מדינות האיחוד האירופי. פינלנד, אפוא (וגם עומאן, לצורך העניין) היא חלק מן ה-UfM.

לארגון החדש, שהוכרז בכנס (יוני 2008) בדרג ראשי ממשלות ומדינות בפאריס (בהשתתפות ראה"מ אהוד אולמרט לצד בשאר אל-אסד…), הוקמה ב-2010 מזכירות קבועה הפועלת מארמון פדראבלס בברצלונה. הנשיאות משותפת ל"צפון" (צרפת, עד 2012, ומאז – האיחוד האירופי) ול"דרום" (מצרים, עד 2012, וירדן מאז); והמזכ"ל הוא תמיד דיפלומט מן הדרום – תחילה (בשנה הראשונה) מירדן, אחמד ח'לף מסאעדה; לאחר מכן (2011–2018) ממרוקו – יוסף עמראני ולאחריו פתחאללה סיג'ילמאסי; ומאז 2018, השגריר נאצר כאמל ממצרים. יצוין כי בשנים הראשונות כיהן כסגן המזכ"ל למחקר ולחינוך הגבוה אגרונום ישראלי בעל שיעור קומה, פרופסור אילן חת (לשעבר נשיא מכון וויצמן), אך לאחר מכן לא מונו ישראלים לתפקידי מפתח בארגון.

שוב, התקוות הרמות שנתלו במסגרת החדשה – אף שנותרה על כנה עד היום – לא התממשו: אופיו כספח של מערכת האיחוד האירופי מנע בפועל את התגבשותה של זהות מדינית-תרבותית ים-תיכונית מובהקת, ובכל הנוגע למשאבים, אלו הוגבלו תחילה בשל סכומי העתק שהשקיע האיחוד האירופי בחילוץ הכלכלה היוונית (ואחרות בדרום אירופה) מן המשבר הפיננסי, ובהמשך – בשל המתחים הנמשכים בין מדינות הדרום לבין עצמן, כולל דעיכתם של המהלכים לשלום בין ישראל לפלסטינים; ובשל המיקוד האירופי, מאז 2022, במלחמה באוקראינה והשלכותיה האסטרטגיות.

התעוררות העיסוק האירופי בים התיכון

על אף האמור לעיל, ניכרת בשנה האחרונה התעוררות מסוימת בעיסוק האירופי בשאלת הקשרים "כלפי דרום" – בראש ובראשונה, משום ששאלת ההגירה והשלכותיה החברתיות מבית הפכה לגורם מחולל מרכזי בפוליטיקה של רבות מן המדינות החברות (נוכח עלייתן של מפלגות כמו "רפורמה" בבריטניה, AfD בגרמניה וה-PVV בהולנד). גם שיקולים של אספקת אנרגיה ממלאים תפקיד. מעבר לכך, שוב שואפות מדינות מובילות בדרום אירופה – כאשר איטליה ממלאת תפקיד פעיל מבעבר – לאזן את הפנייה מזרחה (ואת הדיון על שילוב הבלקניות שעדיין לא צורפו לאיחוד) באמצעות בניית גשרים אל מעבר לים התיכון דרומה.

הפעילות המחודשת באה לידי ביטוי בשני מהלכים:

1. מינוי, לראשונה באיחוד, של נציבה מיוחדת לקשרים עם מדינות הים התיכון (High Commissioner for the Mediterranean) – דובראווקה שוויצה (Dubravka Suica) מקרואטיה, שנכנסה לתפקידה ב-1 בדצמבר 2024. שוויצה כיהנה בשנים 2001–2009 משך שתי כהונות כראש עיריית דוברובניק שלחוף הים האדריאטי – האישה הראשונה שנבחרה לתפקיד זה – ולאחר מכן כחברת הפרלמנט האירופי. יש לציין שקרואטיה מדגישה את זהותה הים-התיכונית גם כסיסמה תיירותית ("קרואטיה – הים התיכון כפי שהיה פעם" – ("The Meditarranean as it once was" וגם כאמצעי לבדל את עצמה מן הזיהוי הבלקני ומשקעי המלחמה בשנות ה-90'. בהתבטאויות פומביות שוויצה מדגישה את חשיבות הים התיכון כצומת של סוגיות מפתח לעתיד אירופה – ביטחון, הגירה ואנרגיה.
   
   
2. קידום של תפיסה מדינית מעודכנת, הנתונה כעת בדיונים, שתעצב מחדש את דפוס היחסים עם מדינות הים התיכון ואת מסגרת ה-UfM, בכותרת "אמנה חדשה לים התיכון" (New Pact for the Mediterranean), האמורה להיות מוצגת בגרסתה הסופית באוקטובר 2025 ולהקיף ארבעה תחומי עשייה עיקריים: ביטחון, ובכלל זה מאבק בטרור ובפשיעה המאורגנת וחתירה לדה-רדיקליזציה; שיתוף פעולה כלכלי והשקעה בתשתיות; התמודדות עם אתגר האקלים, שהשלכותיו על אגן הים התיכון – מעין בריכה סגורה – עלולות להיות חמורות במיוחד; ויצירת תנאים להתפתחות אנושית, ""people at the center, המכוונים במידה רבה לכך שלחצי ההגירה ידעכו משום שלאוכלוסיות בדרום תהיינה חלופות טובות יותר.

משמעויות עבור ישראל

השתלבות במערך ים-תיכוני רחב היא אינטרס ישראלי, הן במישרין – בהיבטים כלכליים ומדיניים כאחד – והן בעקיפין, כיוון שהיא מציעה למדינות מפתח כמו מצרים ומרוקו, ואולי גם לסוריה וללבנון "החדשות", אם תבחרנה בכיוון קונסטרוקטיבי, מסגרת זהות ופעולה שאיננה פאן-ערבית או פאן-אסלאמית. מכאן התמיכה, בשעתה, הן בכינונו של תהליך ברצלונה והן ברעיונותיו של סרקוזי.

ברור שבעיתוי הנוכחי, מטבע הדברים – מול עמדה ספרדית עוינת באופן מובהק, תמיכה צרפתית בהקמת מדינה פלסטינית, גלישה של איטליה (דווקא בהנהגתה של מלוני) לעבר העמדה התורכית בשאלת תוואי המים הכלכליים במזרח הים התיכון, ועמדות בעייתיות יותר ויותר גם מצד ידידות מסורתיות כמו גרמניה והולנד – יש יסוד לספק באשר לסיכוייה של ישראל לזכות ליחס אוהד במסגרת הפעילות האירופית המתחדשת.

אף על פי כן חשוב להיערך לכך, בדגש על עבודת משרד החוץ, המשרד לשיתוף פעולה אזורי (שנושא הים התיכון מוגדר בתחום אחריותו), גורמי ממשלה נוספים והמל"ל כמתכלל. ישראל מגיעה להידברות על עתיד הים התיכון עם יעדים מוגדרים, בדגש על תחומי הסחר, האנרגיה, ההשתתפות בפרויקטים, והלגיטימציה של מעמדה האזורי – וגם עם נכסים משלה בשיח עם מוקדי הכוח באירופה:

1. שותפות בראייה האסטרטגית – למרות המחלוקות המרות בסוגיה הפלסטינית – בכל הנוגע לאיראן (כפי שהדברים באו לידי ביטוי בהפעלת מנגנון ה-snapback), ובהקשר הים-תיכוני, לעתידן של סוריה ולבנון, שיש לאירופה אינטרס מובנה בכך שתעלנה על מסלול יציב ושוחר שלום יותר.
   
   
2. עמדה משותפת – שוב, למרות המחלוקות – באשר לצורך בדה-רדיקליזציה בעולם הערבי, היינו, עמידה כנגד האסלאמיזם הטוטליטארי. יוזכר כי גם עמדות בעייתיות מאוד בעיני ישראל לוו בקביעה שחמאס אינו יכול להמשיך ולשלוט ברצועת עזה.
   
   
3. שותפות שנותרה הדוקה (למרות קולות צורמים של מיעוט רדיקלי ברחובות אתונה ובמוקדים נוספים) עם "ההלניות" – יוון וקפריסין – המשקפת בין היתר את הצורך הכלל-אירופי לחסום את שאיפותיו הפאן-אסלאמיות של ארדואן.
   
   
4. מנגנון אזורי מתפקד ומוכר רשמית על ידי האו"מ – ה-EMGF, פורום הגז של מזרח הים התיכון, שחשיבותו הומחשה באחרונה בעסקת הגז הענקית בין ישראל למצרים.
   
   
5. יכולתה של ישראל להשפיע על עמדת ארה"ב כלפי המסגרת הים-תיכונית – שעד כה נתפסת בוושינגטון בעיקר כנתיב תנועה בים, מה שמכונה SLOC (Sea lanes of Communication) – ולאו דווקא כקהילייה מדינית.

חשוב למנף כלים אלה כדי לוודא שעל אף מורת הרוח באירופה ממהלכי הלחימה בעזה, ישראל תתמודד עם הניסיונות להביא לבידודה, ותמשיך להיות שותפה מלאה ולגיטימית בעיצוב המהלכים החדשים לאינטגרציה במרחב הים התיכון.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר