"שירי, בת האלהים, חרון אף אכילס בן פלס", כך פותח טשרניחובסקי את תרגומו לאיליאדה של הומרוס, ואותו "חרון אף" הוא שהמיט אסונות רבים על היוונים במלחמת טרויה. כעת, זכינו לחזות במופע הזעם משולח הרסן של מחמוד עבאס כלפי נשיא ארה"ב – "יחרב ביתך"! – ובתוך כך, ללמוד דבר או שניים הן על ההיגיון של ההתרסה (ומה שמסתתר מאחוריה), והן על המתווה המסתמן של הפשרה הטריטוריאלית – "העסקה הגדולה" – מבית מדרשם של הנשיא ואנשי צוותו.
איך העז נשיא אמריקני לדרוש "תמורה עבור האגרה"? ואיך מעז הקונגרס לחוקק הגבלות על הסיוע לפלסטינים – "חוק טיילור פורס", על שם לוחם אמריקני שנרצח בפיגוע דקירה ביפו כשהיה כאן בחופשה. עוצמת הזעם משקפת בפועל הרגלים של תלות מוחלטת בהיקפים גדולים מאד של סיוע (חלקו בתל"ג הפלסטיני גדול לאין שיעור מחלקו של הסיוע הביטחוני האמריקני בתל"ג הישראלי), שניתנו משך שנות דור לפלסטינים ולאונר"א ונתפסו על ידם כמעין זכות אנוש בסיסית – entitlement – שאין דרישות גומלין בצידה.
קשה להיגמל מהרגלי תלות, וקשה עוד יותר להשלים עם הרעיון המסתמן של "עסקת המאה" בדמות פשרה טריטוריאלית כואבת (אם כי הרעיון של אבו דיס כעיר בירה לפלסטינים "בירושלים" נבחן כבר על ידי אבו מאזן עצמו מול יוסי ביילין לפני יותר מעשרים שנה). מה שמעמיק את מצוקתו של הראיס היא המגמה המסתמנת – אם להאמין, למשל, לדיווח הדרמטי ב-"ניו יורק טיימס" על ההנחיות שניתנו לשדרנים מצריים – של תמיכה ערבית במתווה הפשרה האפשרי. למצרים, ועוד יותר מכך לסעודים, חשובה כיום ידידותו של טראמפ הרבה יותר מאשר דרישות פלסטיניות שאין סיכוי לממשן.
מתחת לפני השטח, תוקפנותו המילולית של עבאס באה למנוע שחיקה במעמדו. הוא מוצא את עצמו מותקף הן ע"י חמאס והאסלאמיסטים והן ע"י קיצונים בשורות פת"ח (שכמה מהם נועדו באחרונה עם חיזבאללה והבטיחו לפתוח באינתיפאדה שלישית). כדי להדוף את לחציהם ולקיים את הלגיטימיות של שלטונו – והרי הוא בשנה השתיים עשרה של כהונה בת ארבע שנים – הוא זקוק למפגן של "צומוד", עמידה איתנה ואחיזה בקרקע.
בתוך כך, עבאס גם הודף (במסווה של התנערות מהסכמי אוסלו ומן התיווך האמריקני) את הקריאות "להחזיר את המפתחות" ולפרק את הרשות הפלסטינית. הוא עצמו איים בעבר כי יעשה כן; אך איומים לחוד ומעשים לחוד, כאשר שכבות חברתיות שלמות ברמאללה ומחוצה לה תלויות כיום בהישרדותה של המערכת השלטונית המפרנסת אותן.
מה מוכיחה התוכחה, אם כך? ראשית, שיש לארה"ב ארגז כלים מול הפלסטינים, שהשימוש בו משפיע, וכרגע מקומם ומטלטל. אבל מה יקרה כשיחלוף הזעם?
שנית, שעבאס נחוש בדעתו לקיים את שלטונו ואת מסגרות הרשות הפלסטינית, גם במחיר של "מופע הזעם" נגד טראמפ. בהמשך הדרך, אותה יכולת שליטה במהלכים היא זו שגם תאפשר לו (תמורת הצעה הולמת) לשוב לשולחן הדיונים.
ושלישית, שבעזרתן הסמויה של מצרים וסעודיה מתגבש מתווה של פשרה טריטוריאלית אפשרית, שבבוא העת יונח בפני הצדדים על ידי טראמפ ואנשיו.
פורסם ב-מקור ראשון 15.1.2018
סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: By The White House from Washington, DC (Foreign Leader Visits) [Public domain], via Wikimedia Commons
