נראה כי הממשל האמריקני נחוש להתחיל בקרוב – למרות תוצאותיה החלקיות מאוד של "ועידת התורמות ל-ISF" בדוחא – ביישום המרכיבים העיקריים של השלב השני בתוכנית טראמפ (הגלומה כעת בהחלטת מועבי"ט 2803): הן מינוי הבכירים שיובילו את המהלך – ניקולאי מלאדנוב, מדינאי ודיפלומט בולגרי, ברובד האזרחי, וגנרל שני כוכבים ג'אספר ג'פרס, ראש הכוחות המיוחדים ב-CENTCOM, כמפקד "כוח הייצוב" (ISF) – והן מהלכים לקראת הקמתו בפועל של הכוח והיערכות לכניסתו לרצועת עזה. ישראל, מצידה, עומדת על כך שכוח צבאי תורכי לא ייכנס לעזה. היא גם ניצבת בפני הצורך לגבש, במסגרת עבודת המטה המשותפת ב-CMCC, פרוטוקול פרטני שיקבע כיצד ניתן יהיה לפעול, באורח מוסכם על שני הצדדים אך אפקטיבי מבחינת התוצאה הנדרשת, כאשר יזוהו (מודיעינית) איומי טרור ותשתיות של חמאס שיש לפעול נגדן. זאת מתוך הבנה שה-ISF, למרות הצהרותיו של טראמפ, לא יהיה זה שיפעיל כוח מול חמאס כדי לפרוק את הארגון מנשקו ולהרוס את תשתיותיו, וחמאס, כפי שהבהירה הנהגתו, לא יעשה זאת מרצונו. די ברור כבר עתה שהמדינות שתתרומנה כוחות אינן מוכנות לעימות אלים עם גורמי הטרור ברצועה.
בנסיבות אלה, ישראל ניצבת בפני ארבעה מתארים (או דפ"אות), בטווח הקרוב והבינוני, שכניסת ה-ISF לשטח שנמצא כיום בידי צה"ל עשויה ליצור:
- הנצחת המצב הקיים – חלוקת הרצועה – כמציאות זמנית לכאורה, אך בפועל קבועה, כאשר חמאס ממשיך לשלוט במעט פחות ממחצית השטח אך ברוב האוכלוסייה. בנסיבות אלה, בניגוד מפורש ללשון תוכניתו של הנשיא והחלטת מועבי"ט, העדפת ה"שלום" – בלשונו של הנשיא, היינו, הפוגה מתמשכת – על פני חידוש הלחימה, פירושה בפועל יהיה השלמה עם הישרדות חמאס ככוח שלטוני וצבאי, גם אם יסכים לוותר לכאורה על חלק מנשקו.
- מנגד, אפשרות של מעבר מהיר יחסית לפעולה ישראלית נרחבת וגורפת לחיסול חמאס והשתלטות על כל האזור שנותר עדיין בשליטתו (ורק אז, העברתו המדורגת לידי ה-ISF) – על בסיס הסכמה עם הממשל על כך שלא נותרה דרך אחרת לפרק את חמאס מנשקו; הסכמה שלא ברור אם תינתן, למרות התבטאויות נחרצות של הנשיא טראמפ בנושא עד לפני שבועות מספר.
- המשך מצור מהודק על האזורים שנותרו בשליטה של ארגוני הטרור, תוך כדי השקעת משאבים ניכרים בשיקום אותם חלקים ברצועה שבשליטת ה-ISF ו"מועצת השלום" הרב-לאומית – כך שהאוכלוסייה תעדיף, להלכה, לנטוש את שלטון חמאס ולנדוד לאזורים אלה; מתאר שלא ברור כיצד ימומן, ומה סיכוייו כל עוד חמאס אוחז בנשק ורודה בתושבים.
- מהלך מודולרי של השתלטות הדרגתית של צה"ל, לאורך זמן ובהפעלה מוגבלת של כוח, על נתח אחר נתח משטחי השליטה של חמאס, וכניסת ה-ISF והמערכת האזרחית בעקבות זאת לתאי שטח אלה – תבנית פעולה שתחייב הסכמה מראש על פרטיה עם הממשל ועם כוח הייצוב. יתרונו העיקרי של מתאר זה גלום בשימור הלגיטימציה (וצמצום האבדות) תוך כדי התקדמות איטית אך עקבית ליעד של מיטוט שלטון חמאס – תוצאה החשובה לא רק לישראל אלא גם לעתיד האזור כולו.
כינון ה-ISF ועמדת ישראל (בכל דפ"א)
יוזמתו של "פיקוד המרכז" (CENTCOM) של ארה"ב לכינוס "ועידת תורמות" (פוטנציאליות) לכוח הייצוב הבינלאומי – International Stabilization Force, ISF – שאמור לקום על פי תוכנית טראמפ והחלטת מועבי"ט 2803, היא צעד נוסף הממחיש כי הממשל האמריקני הנוכחי נחוש להביא למימושו של השלב השני בעזה – שניתן להגדירו כ"יום שאחרי היום שאחרי". במסגרת זו גם מונה מפקד אמריקני לכוח – מייג'ור-ג'נרל ג'אספר ג'פרס, ראש זרוע הכוחות המיוחדים ב-CENTCOM (קצין שכל מסלול שירותו כמעט היה ביחידות המיוחדות, כולל באפגניסטאן ובעיראק) – ומרכז התיאום בקריית גת, ה-CMCC, כבר משמש למעשה כמפקדה "בדרך".
לתפקיד המתאם האזרחי – ראש "רשות תקופת המעבר הבין-לאומית" (בפועל, רב-לאומית, היינו, שאינה כפופה לסמכות מוסדות האו"ם] – מונה המדינאי והדיפלומט הבולגרי ניקולאי מלאדנוב, לאחר שהכוונה למנות את רה"מ הבריטי לשעבר טוני בלייר נתקלה בהתנגדות. מלאדנוב – שכיהן בין היתר כשליח האו"ם במזה"ת – מוערך בישראל כמי שיחסו אליה חיובי ומעשי, והמצב בעזה מוכר לו היטב על כל מורכבותו.
"הרכבת יצאה לדרך"… וישראל נדרשת להגדיר את דרישותיה הבסיסיות (נוכח הקביעה בהחלטה 2803 שכינון ה-ISF צריך להיות בעצה אחת איתה ועם מצרים), מול תרחישים אפשריים.
בכל מתאר אפשרי (בלשון צה"ל, "בכל דפ"א"), ישראל חייבת בראש ובראשונה לוודא שכוחות תורכיים לא ימלאו תפקיד במסגרת ה-ISF, כל עוד עמדת המשטר באנקרה עוינת והוא ממשיך לתת חסות להנהגת חמאס בחו"ל. יש יסוד להניח כי זו גם העדפתם של המצרים, אם כי לא צפוי להיות לה ביטוי פומבי. גורמי הממשל בוושינגטון חייבים לתת את דעתם להשלכותיו האפשריות עבור ארה"ב (ועבור נאט"ו, שתורכיה חברה בה) אם יתגלע חיכוך ישיר בין כוחות צה"ל ליחידות תורכיות בשטח.
כמו כן, תנאי יסודי לפריסת ה-ISF צריך להיות גיבושו של פרוטוקול מפורט, המקובל על שני הצדדים, בינו לבין צה"ל (והשב"כ) שיגדיר כיצד תוכל ישראל להמשיך לפעול, בעת הצורך ועל פי זיהוי מודיעיני של פעילות טרור או שיקום תשתיות, במתכונת דומה לזו שבה היא פועלת כיום (במסגרת התיאום הביטחוני) בשטחי השליטה של הרש"פ באיו"ש, מבלי להגיע לכלל חיכוך עם הנוכחות הבינלאומית – דפוס הכרחי נוכח חוסר נכונותן של התורמות לכוח להפעיל כוח כדי לאכוף את השלב השני כלשונו.
המצב הפרדוקסלי, בכל מקרה, הוא שלמרות עמדת ארה"ב, ונוסח החלטת מועהבי"ט, חמאס מסרב להתפרק מנשקו, וה-ISF לא יעשה זאת בשטחים שכעת בשליטת ארגוני הטרור. לפיכך, ישראל (בדיאלוג הנדרש עם ארה"ב) ניצבת בפני הכרעה בין כמה חלופות או דרכי פעולה אפשריות: הנצחת המצב הקיים; פעולה כוללת ומהירה למיטוט חמאס; העתקת מרכז הכובד לפעולות שיקום נרחבות בשטח שבשליטת ישראל כיום; או התקדמות איטית והדרגתית (ומסירת שטחים נוספים לידי ה-ISF והמערכת האזרחית של "מועצת השלום") עד למיטוט סופי של חמאס.
השארת המצב על כנו
בעמדותיהם הפומביות של הנשיא טראמפ ובכירי הממשל האמריקני לגבי עתיד עזה גלומה סתירה, או לפחות מתח שקשה ליישבו, בין הנחישות להביא לפירוק חמאס מנשקו (למרות דברים מפורשים של ח'אלד משעל ואחרים, טראמפ ממשיך לטעון שחמאס מחויב לכך, "ואם לא, יהיה להם רע"), מחד גיסא, וההכרזות על שלום השורר כעת במזרח התיכון, "לראשונה מזה שלושת אלפים שנה", מאידך גיסא. כל עוד הממשל מייחס חשיבות לכך שהלחימה לא תתחדש, גוברים הסיכויים לכך שהמציאות שנוצרה בשלב הראשון של ההסדרה תהפוך למצב של קבע, והקו הצהוב יהפוך לתוואי של חלוקת הרצועה בין חמאס לבין "הרשות לתקופת מעבר בעזה" – Transitional Authority Gaza – וכוח הייצוב הכפוף לה. בהקשר זה האמריקנים מבהירים כי משך הזמן שיידרש להקמת כוח הייצוב הבינ"ל עלול להיות ממושך (עד שנה), כי משך הזמן שיידרש לשיקום הרצועה יהיה ארוך בהרבה ויחרוג מעבר לתקופת הכהונה של הנשיא טראמפ, וכי פירוק חמאס מנשק נועד להבטיח שבידי חמאס לא יהיה נשק שיכול לאיים על ישראל, למשל רקטות. דברים אלה, שאמר מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי מרקו רוביו, יכולים להיתפס כמתכתבים עם הצעות של חמאס והמתווכות לפירוק חלקי של חמאס מנשקו והותרתו ברצועה כגורם חמוש.
לעצם המשכיותו של מצב יציב לכאורה יש גם יתרונות, אך להנצחת שלטונו של חמאס, ולו במחצית שטח הרצועה (ורוב תושביה), תהיינה השלכות בעייתיות על ביטחון ישראל, אם כי השילוב בין שטחי השליטה של ה-ISF ונוכחות צה"ל בפרימטר יקטינו מאוד את הסיכוי למתקפה נוספת, ונתיבי האספקה של חמאס ייחסמו. חשוב לא פחות, תהיה לכך השלכה מסוכנת ומרחיקת לכת על הדרך שבה המלחמה כולה תיתפס בדיעבד, ולכן גם על השפעתו של דימוי זה במערכת האזורית והאסלאמית כולה.
פעולה מהירה לכיבוש השטחים שנותרו בידי חמאס
להלכה, סירובו של חמאס להתפרק מנשקו פוטר את ישראל מן הצורך לכבד את שאר מרכיבי הפסקת הלחימה, ואמור לאפשר לצה"ל לממש את האיומים שהנשיא טראמפ עצמו הפריח מעת לעת. מבחינת המענה הביטחוני, זהו המתאר המיטבי עבור ישראל, ובשל שחיקת כוחו, חמאס יתקשה להציב הגנה יעילה מול התקדמות צה"ל (הנשענת גם על עליונות טכנולוגית ומודיעינית) אפילו בתנאים של לחימה בשטח בנוי. ההכרעה עשויה לבוא במהירות יחסית.
דא עקא, שלצד היקף האבדות הצפוי (גם אם אומדנן כבר נראה נמוך מכפי שהוערך תחילה) יש לה חסרונות משמעותיים נוספים: חיכוך עם ממשל טראמפ; קרעים עם מדינות האזור; התעצמות מסע הדה-לגיטימציה והלוחמה המשפטית והפסיכולוגית; וחוסר ודאות לגבי נכונות ויכולת של ה-ISF ליטול אחריות מידי צה"ל במתאר כזה. מכאן, שאף על פי שתוכנית טראמפ אמורה לאפשר לישראל להימנע מהצורך לקיים ממשל צבאי ברצועה לאחר סילוק חמאס מהשלטון ופירוקו מנשק, צה"ל יידרש בכל זאת לכונן ממשל צבאי ולקבל אחריות לחייהם ולרווחתם של הפלסטינים ברצועה (לרעיונות של הגירה המונית יזומה בהיקפים משמעותיים אין יסוד במציאות המדינית והערכית שבה ישראל פועלת). נוכח הצורך להיערך לאתגרים נוספים וחמורים מול איראן ובצפון, הרצון של ארה"ב לוודא שהמלחמה הסתיימה ושל חלק מהציבור הישראלי ביציבות, הבחירה בחלופה זו איננה מובנת מאליה.
"עזה החדשה" בשטח שבשליטת צה"ל
מתאר זה שונה מן החלוקה המתוארת בחלופה הראשונה בכך שמטרתו איננה השלמה עם שלטון חמאס אלא קיעקוע כוחו בכלים לא-צבאיים, היינו הצבת חלופה אטרקטיבית בדמות שיקום, שיכון ותשתיות (כולל שירותים חברתיים) באזורים שכיום בשליטת צה"ל, שתמשוך אליה את אוכלוסיית הרצועה. יתרונו של המתאר גלום בשמירת השקט, לאורך זמן; חסרונו גלום בחוסר הוודאות, בעלויות מרחיקות הלכת, וכן באפשרות שמימון קטרי מאסיבי יהפוך מסווה להשתלטות של גורמים עוינים – וארדואן בראשם – וייצור אפקט הפוך מן הנדרש.
השתלטות הדרגתית, מסירה מודולרית
במצב הנוכחי, שבו צה"ל נהנה מעליונות צבאית (ומודיעינית) מוחלטת, והוסר האילוץ הנובע מהחזקת החטופים, ישראל אינה חייבת בהכרח לבחור במהלך צבאי גורף, ופתוחה בפניה האפשרות – שוב, בהנחה המתבקשת שחמאס ימשיך לסרב לעשות את הנדרש ממנו – לפעול באופן יזום (ובהכרח, בתיאום עקרוני עם ארה"ב, אם כי עיתוי הפעולות וגזרתן עדיף שלא ייוודע מראש), ומעת לעת "לנגוס" בשטחי השליטה של חמאס, כך שניתן יהיה להעבירם בהדרגה לידי ה-ISF והמערכת האזרחית.
חסרונו הבולט של מתאר זה הוא בהיעדר הכרעה מהירה ובשימור רמה גבוהה של אי-ודאות; ואילו יתרונותיו גלומים ביכולת טובה יותר לשמור על הלגיטימציה של פעולות צה"ל, להמחיש כי מטרתן איננה כיבוש של קבע אלא מסירה הדרגתית של השטח, ולהפגין שוב ושוב את הפער בין המיתוס ההירואי שחמאס מנסה לבנות לבין יכולת הפעולה שלו מול צה"ל בשטח. כמו כן, בהינתן הקושי שטרם נפתר באשר לבניית כוחו של ה-ISF ודפוסי פעולתו, מתאר זה יאפשר לו ולמנהל האזרחי להתבסס בהדרגה, מבלי ליטול על עצמם בהינף אחד את האחריות לכלל האוכלוסייה העזתית. עבור ישראל, יתרון נוסף של מתאר זה גלום ביכולת להפנות מעת לעת קשב ומאמץ לזירות אחרות – בצפון, מול איראן, או נוכח מתח גובר באיו"ש – מבלי להרפות את הלחץ למיטוט חמאס בראייה ארוכת-הטווח.
במאזן היתרונות והחסרונות – אם העמדה האמריקנית, והלך הרוח מבית, לא יאפשרו את הפנייה לחלופה השנייה בטווח השבועות הקרובים (בעקבות הפסגה במאר-א-לאגו) – חלופה זו עשויה להסתמן, לדעתי, כעדיפה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
