בהתנהלותם של גורמי הממשל האמריקני במהלך המשבר בהר הדרוזים נשזרו נימות התייחסות סותרות שתרמו למבוכה ול"זִגזוג" בירושלים, וכמסתבר – גם בדמשק. מחד גיסא יצוינו דבריו התקיפים של שר החוץ והיועץ לביטחון לאומי מארקו רוביו, שהזהיר את המשטר לבל ייתן ידו למעשי טבח בקבוצות המיעוטים; מאידך גיסא נשמעו גם אמירות ברורות, בעיקר מצידו של השליח המיוחד לסוריה (והשגריר באנקרה) טום באראק – המקורב אישית לנשיא טראמפ, ויש לו ולאחרים בממשל זיקה ארוכת שנים לקטר – הדוגלות בפירוק נשקם של הדרוזים, וביתר שאת של הכורדים (היינו, ה-(SDF והשתלבותם, תחת כנפי המשטר החדש, במסגרת "זהות סורית" אחודה. בהקשר זה אף הודלפו לתקשורת ביטויים קשים – לכאורה, ממקורות בבית הלבן – כלפי התנהלותה של ישראל כנגד המשטר הסורי במהלך המשבר. כל זאת, בהמשך למחוות שנקט טראמפ כלפי נשיא סוריה, אחמד אל-שרע, ולהסרת הסנקציות מעל סוריה.
עבור ישראל מתעורר אפוא קושי, נקודתית – בשל המחויבות להגנת הדרוזים, מטעמים ערכיים ואסטרטגיים גם יחד; ובראייה רחבה יותר – בשל הקרבה הבעייתית שבין המסרים האמריקניים התומכים בשלטון מרכזי חזק בסוריה לבין כוונותיה ושאיפותיה של תורכיה, תחת הנהגתה הנוכחית, הרואה באל-שרע ובמשטרו כלי למימוש שאיפות "נאו-עות'מאניות" המאיימות גם על האינטרסים של ישראל, ונראה שיש להן עוגנים בעמדות הממשל האמריקני.
נדרש, בנסיבות אלה, שילוב מושכל בין קווים אדומים ברורים (שאכן שורטטו, במידה מסוימת, לגבי האירועים בסווידא, למרות הלחץ האמריקני), לבין נכונות לאפשר לארה"ב לנהל הידברות עקיפה וישירה בין ישראל למשטר בדמשק. לא יהיה זה נכון או נבון בנסיבות אלה לחתור להפלתו, מה גם שזו תשחק לידי איראן. במקביל, מתבקש מיפוי זהיר של מאזן הכוחות בוושינגטון, בין אלו המצדדים בשותפות אסטרטגית עם תורכיה – ועם קטר – מול אלו שיחסם חשדני יותר, ומאמץ, לאורך זמן, לחזק את האחרונים. בכך ניתן להסתייע בידידי יוון בארה"ב, שיש להם משקל פוליטי משלהם; וכן בגורמים במערכת האזורית, שגם הם מעוניינים להציב משקל נגד להשפעה התורכית בסוריה. חשוב לא פחות לבסס עוגן מוצק ודו-מפלגתי בקונגרס שיתמוך בדרישה שהמשטר הסורי יוכיח לאורך זמן את נכונותו להכיר בזכויות המיעוטים, ויימנע מלהפוך את ארצו לכלי משחק בידיו של ארדואן; זאת מעבר למחויבותו למנוע פריסת כוחות העלולים לאיים על ישראל מדרום לדמשק, ולא לאפשר לאיראן לפעול בשטח סוריה ולהעביר נשק דרכה לחיזבאללה בלבנון.
תגובותיו של ממשל טראמפ לאירועים בדרום סוריה
ניכר כי הממשל האמריקני, שעד לאחרונה נקט קו ברור ועקבי של אימוץ המשטר הסורי אל חיקו (ואף פיזר איתותים בדבר מהלכים לקראת "שלום", או לפחות הסדרה, בינו לבין ישראל), נתפס לא מוכן נוכח חומרת המאורעות בהר הדרוזים ומאפייניהם. הוא הופתע ככל הנראה גם מעוצמת התגובה הישראלית, ששיקפה בראש ובראשונה את המחויבות לברית הדמים עם הדרוזים בישראל, ואת החשיבות העקרונית של עמידה לימין בעלי ברית, יותר מאשר שיקולים הנוגעים לעתידה של סוריה ולאינטרסים האזוריים והגלובליים המוטלים על הכף.
נראה כי מסרים דו-משמעיים שבקעו מוושינגטון, בשלביו הראשונים של המשבר, תרמו בין היתר לכך שאחמד אל-שרע סבר תחילה שיש לו "אור ירוק" להשתלטות כוחותיו על סווידא, ולכן גם הוא לא ציפה לחריפותה של התגובה הישראלית (במלל ובמעשה). גם כשהתחדדה ההבנה באשר להיקף מעשי הטבח ("המזעזעים והמסוכנים", בלשונו של שר החוץ והיועץ לביטחון לאומי מארקו רוביו), והממשל נדרש לנושא בדרגיו הבכירים – כשהוא מתמקד במגעים עם ירושלים, דמשק ועמאן במאמץ לבלום את ההסלמה בין ישראל למשטר הסורי – נותרו בעינם הבדלים משמעותיים בדגשי המדיניות, או לפחות בנימותיה ובנימוקיה, בין גורמים שונים בוושינגטון.
- רוביו, שהתריע כבר ב-20 במאי 2025 כי סוריה עלולה לעמוד בפני "מלחמת אזרחים בהיקף מלא", תומך אומנם בחיזוק המשטר החדש והיה שותף למהלך של הסרת הסנקציות, עם זאת ראה לנכון להזהיר (20 ביולי) את אחמד אל-שרע – בציוץ בחשבון ה-X שלו – כי אם ברצונו ליצור "סוריה מאוחדת, מכלילה (inclusive) ושלווה, חופשית מדאע"ש ומשליטה איראנית", הוא חייב לפעול כדי למנוע מאנשי דאע"ש וג'יהאדיסטים אחרים לחולל מעשי טבח, ואף להביא לדין את האשמים במעשי הזוועה, כולל בשורות אנשי המשטר עצמו. בכך אימץ, במשתמע, את טענת היסוד של הדרוזים לגבי מהות האירועים, והציב תנאים שעל המשטר הסורי לעמוד בהם כדי לשוב ולהתקדם לקראת מערכת יציבה יותר.
- מנגד – או ליתר דיוק בהבדלי נימה, המצביעים בפועל על סדר עדיפויות שונה – הבהיר השליח המיוחד לסוריה (וזמנית גם ללבנון, מאז שמורגאן אוטראגוס הועברה מתפקידה), שגריר ארה"ב באנקרה טום באראק, בין היתר בריאיון ל-AP (21 ביולי) כי ארה"ב מחויבת לקידום האחדות בסוריה כולה, ואין לה תוכנית אלטרנטיבית – Plan B – בנושא זה, היינו, היא אינה דוגלת במשטר מבוזר. הוא גם תיאר במונחים שליליים את ההתערבות הישראלית, שבאה "בעיתוי גרוע" וחיבלה במאמצים לייצב את האזור. "מקורות בבית הלבן" – שלא ברורה מהימנותם, ועד כמה הם משקפים את עמדת הנשיא, אם כי יש לזכור כי באראק הוא ידיד אישי קרוב שלו זה שנים רבות – השתמשו בשפה חריפה עוד יותר כדי להביע את מורת רוחם. עם זאת, בעקבות המפגש המשולש שקיים בירדן עם שרי החוץ של סוריה וירדן, הדגיש באראק את חשיבותה של ההתקדמות לקראת רגיעה בדרום סוריה, הגנה על החפים מפשע, ושחרור כל בני הערובה והעצורים, וזאת כצעד לקראת "הכללה" בסוריה המתחדשת. בהתבטאות נוספת הטיל ספק באחריותו של המשטר בדמשק למעשיהם של הג'יהאדיסטים נגד הדרוזים.
- היו גם חברי קונגרס שתרגמו את איבתם רבת השנים, והמוצדקת כשלעצמה, למשטר אסד להזדהות עמוקה עם המשטר הסורי החדש ומדיניותו, והעדיפו להעלים עין ממעשי הזוועה שבוצעו בסווידא. למרות הביקורת של הממשל על התקיפה הישראלית בדמשק, ניכר כי הוא מינף אותה להפעלת לחץ על אל-שרע לקדם הפסקת אש, ובדיעבד מכיר גם ביתרונות המדיניות הישראלית, כמנוף להמרצת המשטר הסורי לאמץ מדיניות של הכלה.
הזווית התורכית (והקטרית)
ישראל ניצבת אפוא בפני אתגר מורכב, הגלום בעמדות אלו של גורמי מפתח במערכת המדינית האמריקנית. חשוב לציין שלשיטתו של באראק, לא רק הדרוזים צריכים להניח את נשקם ולמצוא את מקומם במבנה השלטוני החדש בסוריה; גם את "הכוחות הדמוקרטיים הסוריים" – היינו, הכורדים של צפון-מזרח סוריה, המקיימים למעשה שלטון אוטונומי באזור המכונה בפיהם רוג'אבה (Rojava), היינו "המערב" הכורדי – הזהיר באראק בפומבי שארה"ב לא תוכל להמשיך להיות "האומנת" שלהם לאורך זמן. זאת, אף על פי שלוחמי (ולוחמות) ה-SDF מילאו תפקיד מפתח בעשור הקודם, כתף אל כתף עם האמריקנים, בבלימת התפשטותה של "המדינה האסלאמית" – דאע"ש – ואף תרמו במידה רבה לתבוסת דאע"ש בסוריה.
יש יסוד לדאגה, בנקודת הזמן הנוכחית, נוכח הקִרבה שבין גישות אלה לאסטרטגיית-העל של תורכיה, בהנהגתו של טייפ רג'פ ארדואן, כפי שהיא מיושמת בזירה הסורית. על פי כמה דיווחים – העולים בקנה אחד עם העמדות המפורשות שנקט באראק, כאמור לעיל – הציבו באחרונה ארה"ב ותורכיה מעין אולטימטום ל-SDF שבו קצבו חודש נוסף בלבד למימוש ההסכמות שאליהן הגיע מפקד הכוחות הכורדיים, מזלום עבדי, עם משטרו של אחמד אל-שרע במרס 2025, ולפיהן הכוחות הכורדיים ישתלבו במערכת הצבאית הסורית, ולמעשה יושם קץ לקיומה האוטונומי של רוג'אבה. באראק עצמו ציין בציוץ (19 ביולי 2025) כי נועד עם מזלום עבדי ודן בצעדים הנדרשים "לקראת השתלבות בסוריה מאוחדת ועתיד של שלום, שגשוג, שילוב ויציבות עבור כל הסורים", וכי שניהם "הסכימו שהעת לאחדות היא עכשיו". בה בעת, הוא גם הודה לגנרל מזלום על מנהיגותו ןעל השותפות הנמשכת במאבק נגד דאע"ש בסוריה; אלא שהדברים נשמעים יותר כמסר של פרידה מאשר כהתחייבות להמשך המחויבות האמריקנית.
יצוין, בהקשר זה, כי השלטון התורכי רשם לאחרונה הישג היסטורי כאשר המחתרת הכורדית בתורכיה עצמה – ה-PKK – הניחה את נשקה, ואף שרפה את הרובים כמעשה סמלי. הכפפתם של הכורדים בסוריה לסמכות המשטר של אל-שרע – שאנקרה רואה בו בן חסות מובהק שלה, לאחר שמשך שנים הנוכחות התורכית בצפון סוריה היא שחצצה בין כוחותיו לבין אלו של משטר אסד – תהיה אם כך צעד נוסף לקראת ביסוס ההגמוניה הנאו-עות'מאנית במרחב.
במקביל, תורכיה שבה ותובעת לעצמה את "זכויותיה" במזרח הים התיכון (ברוח הדוקטרינה של "מאווי וטן", המולדת הכחולה) ומשרטטת את גבול המים הכלכליים שלה מול לוב כך שיחסום נתיבים אפשריים של תשתיות אנרגיה ממצרים, מישראל ומקפריסין לאירופה. היא גם נותנת חסות הן לפעילי חמאס והן לפורומים של אנשי דת אסלאמיסטיים הקוראים להשמדת ישראל. הזיקה בין שאיפותיה בסוריה לבין העמדות של חלק, לפחות, מגורמי המפתח בממשל האמריקני צריכה, אפוא, להדאיג את מקבלי ההחלטות בישראל.
לגורמי הדאגה ניתן להוסיף הן את מקהלת החוקרים ואנשי התקשורת בזירה האמריקנית, שהזדרזו לתלות דווקא בדרוזים את האשמה במאורעות האחרונים, והן את השאלות הרחבות יותר לגבי השפעתה של קטר – שותפתו האסטרטגית של ארדואן, בין היתר בתמיכה במחנה האחים המוסלמים במזה"ת – הן בחוגים אקדמיים, והן בליבת הממשל האמריקני עצמו. יוזכר כי השגריר באראק, שמאחוריו היסטוריה של קשרים הדוקים הן עם האמירויות והן עם קטר (בשנת 2012 הוא מכר לקטרים את הבעלות על קבוצת הכדורגל פאריס סן-ז'רמן), הוביל בסוף מאי 2025, מייד עם הסרת הסנקציות, עסקת ענק בתחום האנרגיה בין קטר לסוריה.
השילוב בין השפעה קטרית, אהדה לתפיסות התורכיות באשר לעתיד סוריה, ועיסוקו החוזר ונשנה של הנשיא עצמו בחזון של יישוב סכסוכים, מציב אפוא אתגר של ממש לישראל, שהגמוניה תורכית בדמשק – במסווה של שלטון ריכוזי חזק בסוריה – נוגדת את האינטרסים שלה בראייה ארוכת הטווח.
מה יכולה ישראל לעשות?
במצב שנוצר בסוריה עצמה, נדרש איזון עדין בין שתי מערכות שיקולים:
- הגנה, ככל הניתן, על הדרוזים, כולל אספקת סיוע – הן צבאי והן הומניטרי – ושרטוט קו אדום ברור: אם תתחדשנה הפרעות נגד האוכלוסייה הדרוזית בדרום סוריה ישוב הדבר ויוביל לתקיפות של צה"ל נגד המיליציות הסוניות ואף נגד כוחות המשטר ברמת השטח (אם ישתתפו במעשים אלה ולא רק יפעלו, כפי שהובטח, לחצוץ בין הצדדים).
- במקביל, במעורבות אמריקנית מלאה, יש צורך בחידוש המגעים הישירים והעקיפים עם משטרו של אחמד אל-שרע, והאפיקים לכך קיימים. ישראל צריכה, בהקשר זה, גם להימנע ככל הניתן מפעולות (והצהרות) שיכולות לשוב ולהתפרש בוושינגטון כמכוונות להביא לערעור אחיזתו בשלטון, מה גם שקריסת המשטר, אם תתממש, יכולה לשחק לידיה של איראן. את האפקט ההרתעתי ניתן להשיג בעיקר במרחב הפעולות בדרום סוריה, ופחות בתקיפת יעדי משטר בדמשק.
בתוך כך, האתגר המשמעותי יותר טמון בהלכי הרוח בשורות ממשל טראמפ, ובזירה האמריקנית בכללותה, בכל הנוגע לתורכיה ושאיפותיה, כמו גם לקטר ולהשפעתה על כמה מגורמי המפתח המעורבים בעיצוב מדיניותה האזורית של ארה"ב. ככל שניתן לזהות בשורות הממשל, ובזירה הפוליטית בארה"ב, גורמים שיחסם לארדואן, לקטר ולאחים המוסלמים חשדני יותר, חשוב לחזק את השפעתם, ובין היתר להזין אותם, במישרין או באמצעות מרחב הדיון הציבורי, במידע המצביע על ההשלכות המסוכנות של מתן גיבוי אמריקני ליעדים האסטרטגיים של אנקרה.
במערכה זו, מול גורמים רבי-השפעה בוושינגטון, ישראל יכולה וצריכה להסתייע בשלושה גורמים בעלי השפעה: ראשית, כוחן והשפעתן של השדולות היווניות בארה"ב, שמשקלן הפוליטי אינו מבוטל, ומאמציהן העיקריים מוכוונים כנגד תורכיה (ותרמו להחלטה שלא לספק לה בשלב זה מטוסי 35-F). שנית, בעיקר מאחורי הקלעים, מדינות באזור הרוחשות איבה לאחים המוסלמים ושלוחותיהם וחותרות להציע למשטר הסורי אלטרנטיבה שאינה מובילה לשעבוד שלו לאינטרס התורכי, וחשוב לחתור לתיאום עמדות איתן. שלישית, סנאטורים וחברי בית הנבחרים הקשובים לרגישויותיה של ישראל, וחלקם גם לעמדה הכורדית. יוזכר תפקידו של הסנאטור לינדזי גראהם, בכהונה הקודמת של טראמפ, במאמץ לשכנע את הממשל שלא להפקיר את ה-SDF לגורלם; למסרים המשלבים שיקולים אסטרטגיים עם זעזוע ערכי נוכח ההתעללות בדרוזים יכול להיות משקל חשוב ביצירת עוגן דו-מפלגתי בקונגרס, שיאזן במידה לא מבוטלת את המגמה הבעייתית בשורות הממשל.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
