מועצת הביטחון של האו״ם אישרה את תוכניתו בת 20 הנקודות של הנשיא טראמפ לעזה, ובכך העניקה לגיטימציה בינלאומית למתווה הפסקת האש שנרקם בוושינגטון. ההחלטה, שאושרה ברוב של 13 תומכים ורק עם הימנעות של רוסיה וסין, מסמיכה כוח ייצוב בינלאומי בעזה ומתווה מסלול מותנה לעבר מימוש הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית.
זהו רגע דיפלומטי נדיר עבור ישראל: האו״ם אינו מגנה את ישראל אלא תומך בתוכנית אמריקנית שמטרתה לפרק את חמאס מנשקו, לשקם את עזה תחת פיקוח בינלאומי ולמנוע חזרה למציאות הקודמת. במבט ראשון, מדובר בהישג אסטרטגי. אך האותיות הקטנות חשובות, כמו גם ההקשר האזורי.
רוסיה וסין לא הפעילו וטו. הן נמנעו, תוך שהן מזהירות מפני ״שליטה מלאה״ של ארה״ב על הנעשה בעזה, ללא שקיפות מספקת וללא פיקוח ברור מצד האו״ם. המסר שלהן ברור: הן מוכנות להשלים עם הסדר זה לעת עתה, אך הן חוששות מהגברת השליטה האמריקנית במזרח התיכון. ההימנעות מאפשרת להן לשמר יחסים עם מדינות ערב, אך גם להשאיר בידיהן מנופי השפעה בשלביהם הבאים של המהלכים.
עבור ישראל, המנדט לפירוק היכולות הצבאיות של חמאס הוא דרמטי. מאז 2005, כל ניסיון לשיפור המצב בעזה התנפץ על התחמשותו הבלתי פוסקת של חמאס. כוח הייצוב החדש מופקד לראשונה על פירוק ממשי של האיום, לא רק על בלימתו. אם המשימה תתבצע במלואה, גבולה הדרומי של ישראל עשוי לזכות סוף סוף בביטחון מתמשך ללא שליטה צבאית בלתי מוגבלת על שני מיליון תושבים.
אולם בתוך ההחלטה טמון גם סיכון אסטרטגי: המסלול לעבר מדינה פלסטינית, גם אם הוא מותנה, מעוגן מעתה בהחלטה מחייבת של מועצת הביטחון. ישראל הבהירה תמיד כי הסדרים טריטוריאליים ומדיניים חייבים להיות תוצאה של ביטחון מוכח, מקדמה ללא כיסוי. על כן, על עקרון ההתניה הזה ישראל תצטרך להגן בשיניים בכל שלב.
כמו כן, על ישראל להישמר מפני זחילת משימה. ״מועצת השלום״ שתוביל את ניהול עזה בראשות ארה״ב עלולה בהמשך לטעון לסמכות גם בנושאי ביטחון רגישים. על ישראל לוודא שצוות הייצוב הוא שותף, ולא תחליף לתכנון הביטחון הישראלי.
גם הזירה האזורית נמצאת בתזוזה. ערב ההצבעה הודיע טראמפ כי יאפשר את מכירת מטוסי ה-F-35 החמקניים לערב הסעודית. אם צעד זה ילווה בנורמליזציה, הוא עשוי לחולל שינוי אסטרטגי אזורי שישראל מייחלת לו שנים. אך אם יתבצע ללא תמורה מדינית משמעותית, ישראל עלולה לשלם בירידה בעליונותה הצבאית, המהווה יסוד ההרתעה הלאומית.
זהו המבחן האמיתי: להבטיח שמסלול עזה ומסלול סעודיה יחזקו זה את זה, ולא ייצרו חולשות חדשות. וושינגטון רוצה לראות את ישראל מאמצת אופק מדיני ברור יותר לפלסטינים בתמורה לשיתוף פעולה אזורי מעמיק.
אם כן, מה על ישראל לעשות?
ראשית, לקבוע שפירוק היכולות הצבאיות של חמאס הוא תנאי מוקדם ובלתי ניתן למיקוח. אין שיקום לפני השמדת כל מנהרה וכל משגר.
שנית, לדרוש תיאום מבצעי מלא עם כוח הייצוב בכל הרמות: מודיעין, גבולות, וכללי הפעלת כוח.
שלישית, לחבר כל התקדמות מדינית ליעדים מדידים וברורים, לא להצהרות עמומות על ״מוכנות״.
ולבסוף, להפעיל לחץ על ארה״ב לסנכרן את המהלכים האזוריים: הנורמליזציה עם סעודיה חייבת להיות המנוע ולא הפרס של הסדר זה.
אישורה של תוכנית טראמפ במועצת הביטחון הוא לכל היותר ברכה מעורבת. על ישראל לפעול באופן יוזם כדי להבטיח שהחלטה 2803 תוביל לגבול דרומי בטוח יותר ולחיזוק הקואליציה האזורית.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
