מאורעות ה-7 באוקטובר מעמידים את ישראל בפני מציאות שלא ידעה מעודה המחזירים את העם היהודי אל תודעת הפוגרומים וההשמדה. החוויה שהיהודים במדינת ישראל ובתפוצות עוברים משולה בעוצמתה לתחושת הקורבנוּת והנרדפות של היהודים המפוזרים בגלות נטולי מדינה וכוח מגן. מעשי הזוועה שחולל החמאס הגביה את רף המפלצתיות האנושית אל מעבר לגבולות הקיצון של המרחב התודעתי היהודי.
לאחר ימים מספר של הזדהות עם ישראל והשתתפות כנה בצערה, שבים רבים ממעצבי הדעה בעולם המערבי – האליטות האינטלקטואליות, התקשורת וגם פוליטיקאים – אל העכירות המוסרית, הניזונה מאנטישמיות, מהזדהות עיוורת עם הפלסטינים, מתקינות פוליטית ו/או מסגידה רעיונית ואינטלקטואלית למלחמה בקולוניאליזם או במה שמזוהה מבחינתם ככזה.
הבלבול אינו רק נחלתן של האליטות האינטלקטואליות בחו”ל. גם בישראל יש מי שאינו מואס בזוועות החמאס ומנסה לשווא לחפש פתרונות בזירה הדיפלומטית. מול הרשע של חמאס אסור שתהיה כל פשרה. ישראל עומדת בפני מציאות קשה המחייבת בהירות מוסרית כתנאי לנחישות וליכולת עמידה. כדי להבטיח זאת חובה עלינו לסווג את זוועות חמאס לא רק כפשע נגד האנושות, אלא כקטגוריה נפשעת וזדונית נפרדת, כפי שבמסגרת המאמץ הבינלאומי לדה-נאציפיקציה של גרמניה הוקם בית משפט בינלאומי ופושעים נאציים נרדפו עד קצווי עולם למשך שנים. הם הועמדו לדין גם בזקנתם.
אחת ממטרות המלחמה שנקבעו על ידי ממשלת ישראל והועברו כהנחיה מדינית לצה”ל ולשאר ארגוני הביטחון הינה השמדה של היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. אין מקום לפרשנות מתפלפלת. אנו נדרשים למחות כל ביטוי פומבי של האידאולוגיה החמאסית. אכן, יהיו מי שימשיכו לדבוק באידאולוגיה שלו, ואת זה לא ניתן למנוע. אבל יש להכריז מלחמה על כל ביטוי שלה.
יש לכן לקבוע יעד של דה-חמאסיזציה של עזה, ובהמשך של יהודה ושומרון. כפי שלקח שנים רבות לטהר את גרמניה משרידי השלטון הנאצי, כך צריך שיהיה גם כאן. השגת המטרה הזו אינה פשוטה ותיקח שנים רבות של מאמץ צבאי, מדיני ומשפטי. אם נעמוד בנחישות מתוך דבקות במטרה, נוכל להשיג יעד זה. ברור שיש לשאוף למאמץ בינלאומי מוסכם. אך גם בהעדר הסכמה בי”ל, ישראל צריכה לדבוק במסע זה בכוחות עצמה.
חובה לחוקק חוק לעשיית דין באנשי החמאס ובעוזריהם בדיוק בדומה לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. במאמץ חקיקתי והסברתי ישראל חייבת לפעול להבאתם לדין של כל שבויי חמאס מזוועות 7 באוקטובר בפני ערכאה משפטית. שם יתנהל משפטם בכפוף לספר החוקים של ישראל. חלקם יישפטו גם שלא בפניהם. המהלך צריך להסתיים בהרשעתם על פי דין ובגזרת דינם גם לעונש המרבי – גזר דין מוות. גודל האסון והזוועה מחייבים התייחסות משפטית וערכית אחרת שתשדר אמירה ברורה לחמאס, לסביבה הקרובה של ישראל ולעולם כולו, שמה שהיה לא יהיה. המהלך חייב להפוך למסר בדבר הדבקות הישראלית בערך החיים ונחישות גמורה במלחמה נגד המפלצות מקדשות המוות.
הצדק מחייב גם שינוי בתנאי הכליאה של אנשי החמאס. יש להחמיר את תנאי כליאתם לרמה המינימלית האפשרית מבחינת הנורמות המקובלות. ישראל חייבת להבין שהיא נמצאת במלחמה המחייבת נקיטת כל האמצעים האפשריים כדי להעביר גם מסר הרתעתי. אומנם יקומו המקטרגים ויאמרו שאלו המקדשים את המוות אינם פוחדים ממנו ומוכנים להתמסר לו בהקרבה משיחית. בכל זאת רוב האנשים הם חפצי חיים, ויש להרתיע את הרעים. יש גם לקעקע את התקווה לשחרור מבית הכלא הישראלי. ישראל חייבת לגלות קשיחות ולמנוע שחרור אנשי חמאס לפני סיום תקופת המאסר שלהם.
תנועת החמאס, אנשיה, דרכה ומעשיה אינם יכולים להישפט ולהיבחן בראי המשפט הקיים. אם מבקשי חיים אנחנו הרי שיש לעקר ולשרש את התנועה ואת הלך הרוח שלה. יש לפעול בנחישות ובהפעלת המצפן המוסרי ברוח העולם החופשי במלחמתו נגד הנאציזם. את האידאולוגיה אומנם לא ניתן לעקור באופן מוחלט ממוחם של אנשים ומלבבם, אך בהחלט ניתן להשפיע על החברה בכללותה. כך קרה בגרמניה, וכך חייב לקרות בחברה הפלסטינית.
ללא בהירות מוסרית בצד הישראלי תמשיך התשתית הרעיונית הרצחנית הזו לחלחל לתודעת חלקים רחבים בציבור הפלסטיני, ותניח את היסודות לאותה תשתית פסיכולוגית שהצמיחה את מפלצת החמאס אשר פעלה בעוטף עזה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Sipa USA
