מבוא
הוויכוח על חובת השירות בישראל, ובייחוד גיוס חרדים וערבים לצבא, הוא אחד הנושאים המורכבים בחברה הישראלית מאז הקמת המדינה. זו אינה רק שאלה של ביטחון לאומי – היא נוגעת גם בעקרונות יסוד של שוויון, צדק חברתי, זהות לאומית וסולידריות חברתית. היא משקפת את רב-גוניות החברה הישראלית, המהווה מרקם של קהילות תרבותיות, דתיות ולאומיות שונות שלכל אחת צרכים, ערכים ואורח חיים ייחודי וגישה ייחודית ליחס בינה לבין הציונות ויציר כפיה – מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים להסדיר את חובת השירות, אך מחלוקות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות הקשו על גיבוש פתרון מוסכם שיהיה מקובל על כלל הציבור. המתח בין הצורך לשמור על צבא חזק לבין הכבוד לאורח החיים של קהילות דוגמת החרדים יצר דילמה מתמשכת, שממשיכה לעורר ויכוחים סוערים ולהשפיע על החברה הישראלית כולה. בפועל, נדרש מתווה שירות רחב לכלל האוכלוסיות שיחייב את כל אזרחי המדינה לתרום לה.
הדיון על חובת השירות נוגע למגוון שאלות: כיצד ניתן להבטיח שוויון בנטל מבלי לפגוע בזהות הייחודית של המתגייסים? כיצד ניתן לעודד השתתפות של כלל האוכלוסיות תוך מתן מענה לכלל הצרכים הלאומיים, הביטחוניים והאחרים כאחד? ומהי הדרך הנכונה להוקיר את המשרתים מבלי ליצור פערים חברתיים?
המאמר מספק סקירה היסטורית קצרה, מציג את האתגרים המרכזיים ואת הצורך בפתרון מקיף המבוסס על חובת שירות ביטחוני, לאומי או אזרחי לכלל האוכלוסייה. המאמר מציע מתווה מעשי שמטרתו להבטיח שוויון בנטל וזכות לתרום לביטחון המדינה, להוקיר את המשרתים, ולשלב את מרב האזרחים במעגל העבודה והחברה, תוך התחשבות בצרכים התרבותיים והדתיים של קהילות שונות וחיזוק הסולידריות החברתית והביטחון הלאומי.
רקע היסטורי
הדיון על חובת השירות בישראל החל עם הקמת המדינה. במלחמת תש"ח התגייס חלק מהציבור, כולל חרדים, לכוחות הביטחון והשתתף במאמץ המלחמתי. עם זאת, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון קיבל החלטה היסטורית לשחרר 400 תלמידי ישיבות מחובת השירות הצבאי, בתנאי שיעסקו בלימוד תורה באופן מלא.[1] החלטה זו, שהתבססה על סעיף 12 בחוק שירות הביטחון, הניחה את היסודות להסדר "תורתו אומנותו", שפטר תלמידי ישיבות משירות צבאי כל עוד הם ממשיכים בלימודיהם. ההחלטה נבעה מהרצון לשמר את מרכזיות לימוד התורה בקרב הקהילה החרדית, שהייתה קטנה באותה תקופה, לאחר השואה, אך כבר אז עוררה מחלוקת על רקע עקרון השוויון. בן-גוריון ראה בלימוד התורה ערך לאומי ורוחני, אך ההחלטה יצרה תקדים שהשפיע על הוויכוח במשך עשורים.
בשנת 1968, לאחר מלחמת ששת הימים, גברו צורכי הביטחון של מדינת ישראל, והצבא התמודד עם ירידה בשיעורי הגיוס ועם צרכים מבצעיים מוגברים. ועדה בראשות שר הביטחון משה דיין בחנה מחדש את הסוגיה והחליטה להגדיל את מכסת הפטורים ל-800 תלמידים בשנה, תוך קיבוע הסדר "תורתו אומנותו". דוח הוועדה גם המליץ על הקמת מסגרות שירות צבאי ייעודיות לחרדים שתאפשרנה להם לשמור על אורח חייהם הדתי. בין ההמלצות היו: הקמת יחידות נפרדות לחרדים בצה"ל, התאמת לוחות זמנים ודרישות לשירות צבאי לאורח החיים החרדי ומתן אפשרות ללמוד תורה במהלך השירות הצבאי.
עם עליית ממשלת הליכוד לשלטון ב-1977 בוטלה המכסה על מספר הפטורים, מה שהוביל לעלייה ניכרת במספר הצעירים החרדים שקיבלו פטור משירות. הדבר התאפשר בין היתר בשל גידול ניכר באוכלוסייה החרדית ובמספר תלמידי הישיבות. ניסיונות להסדיר את הנושא נעשו במסגרת ועדות שונות, כגון ועדת הכהן ב-1986, שקבעה מכסה של עד 3% משנתון הגיוס, וועדת חיים ישראלי ב-1992, שבה הצבא הביע עמדה כי גיוס חרדים כרוך במורכבות תרבותית ולוגיסטית, כגון הצורך בהתאמות דתיות כמו כשרות מחמירה והפרדה מגדרית.
ראוי להזכיר כאן את התפתחות ישיבות ההסדר, המשלבות לימוד תורה עם שירות צבאי. הישיבה הראשונה הוקמה באמצע שנות החמישים (כרם ביבנה) בשל הצורך במודל המשלב מחויבות דתית וערכים לאומיים. במהלך השנים התרחב המודל כשהתוכנית כללה שלוש שנות לימוד תורה בישיבה ושנתיים של שירות צבאי. ישיבות ההסדר הפכו לגורם משפיע בציונות הדתית, ותרמו תרומה גדולה לצה"ל.
בשנת 1998 שינה בג"ץ את גישתו ופסק כי הפטור הקיים, המבוסס על הוראות שעה, אינו חוקי ללא חקיקה ראשית, שכן הוא פוגע בעקרון השוויון.[2] בעקבות פסיקה זו הוקמה "ועדת טל" בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס צבי טל, וזו גיבשה את "חוק טל" ב-2002. חוק זה, שתוקן כהוראת שעה לחמש שנים, קבע מסלולים לשילוב חרדים בשירות צבאי או אזרחי, כולל אפשרות לדחיית שירות עד גיל 22 ולאחר מכן בחירה בין שירות צבאי מקוצר לשירות אזרחי.[3] החוק הוארך פעמים מספר ובוצעו התאמות ביעדי הגיוס שנקבעו בחוק ובעמידה בהם. בשנת 2012 פסל בג"ץ את החוק בטענה שהוא סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בשל אי-שוויון בנטל השירות.
לאחר פסילת חוק טל נעשו ניסיונות נוספים לתקן את החקיקה באמצעות ועדות כמו ועדת פלסנר (2012), ועדת פרי (2013) וועדת שקד (2014), אך אף אחת מהן לא הצליחה להשיג הסכמה רחבה בין הקהילה החרדית, הציבור הכללי והממשלה. ב-2014 אושר תיקון לחוק בכנסת שכלל יעדי גיוס הדרגתיים וסנקציות על השתמטות, אך גם הוא נפסל על ידי בג"ץ ב-2017 באותה טענה של פגיעה בעקרון השוויון. ב-2018 מינה שר הביטחון אביגדור ליברמן ועדה נוספת להציע תיקון לחוק, אך לא נמצא רוב להעברתו בכנסת, בין היתר בשל התנגדות המפלגות החרדיות וחוסר תמיכה מצד מפלגות האופוזיציה. משבר חוק הגיוס היה בין הסיבות העיקריות להחלטתו של ראש הממשלה נתניהו לפזר את הכנסת וללכת לבחירות בשנת 2019.
רצף מערכות הבחירות בשנים 2019–2022 הקשה על גיבוש הסכמות, וגם ממשלת בנט-לפיד, שהוקמה ב-2021, לא הצליחה להעביר חוק מתוקן, למרות טיוטה שהוכנה על ידי שר הביטחון דאז בני גנץ. טיוטה זו כללה הצעה לשילוב חרדים בשירות צבאי ואזרחי תוך מתן תמריצים כלכליים, אך לא זכתה לתמיכה רחבה. במרץ 2024, על רקע המלחמה שהחלה באוקטובר 2023 והצורך הדחוף בכוח אדם בצבא, החילה הכנסת את "חוק הרציפות" על טיוטת החוק של השר גנץ מתקופת הכהונה של ממשלת בנט-לפיד. חוק זה, שנועד להסדיר את גיוס החרדים תוך קביעת יעדים מחייבים והטלת סנקציות, נמצא עדיין בדיונים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ולא הוגש לקריאה שנייה ושלישית. המלחמה, שהגבירה את הצורך בלוחמים ובתמיכה לוגיסטית, הדגישה את הדחיפות במציאת פתרון שיאפשר גיוס רחב יותר תוך התחשבות במגוון האוכלוסיות במדינה.
צה"ל, מצידו, התנהל לאורך השנים בצורה אמביוולנטית בנוגע לגיוס החרדים. החשש הגדול נבע מהמחיר שנדרש לצורך גיוס חרדים וההתאמות הנחוצות לשילובם במערכים השונים (הפרדה מגדרית, כשרות, תנאים לקיום ושמירת כל המצוות והחומרות הנהוגות בקרבם ועוד). בשנת 1999 הוקם גדוד חרדי – גדוד נצ"ח יהודה – שנועד להוות מסגרת ייעודית לגיוס חרדים לתפקידי לחימה. בהמשך, מוקמות מסגרות מצומצמות נוספות בחטיבות הצנחנים (פלוגת ח"ץ) וגבעתי (פלוגת תומר). בשנת 2007 ייסד האלוף אליעזר שקדי כמפקד חיל האוויר פרויקט של גיוס חרדים למקצועות תומכי לחימה, כגון מכונאי קרקע בחיל האוויר – פרויקט "שח"ר כחול" שמאפשר לאוכלוסייה חרדית לשרת במערכת מותאמת בחיל האוויר. בעקבות הצלחת הפרויקט הוא הורחב גם לחילות נוספים, כגון מודיעין, תקשוב ועוד. חטיבת חשמונאים הוקמה ב-2024 במטרה לאפשר לחרדים לשרת כלוחמים במסגרת המותאמת, כחלק ממאמץ צה"ל להגביר את הגיוס במגזר זה על רקע צורכי מלחמת חרבות ברזל. פלוגה ראשונה החלה לפעול בשנת 2025, ולאחרונה (אוגוסט 2025) סיימו מתגייסים חדשים מסע כומתה בכותל המערבי. מסגרות אלו חוו התלהבות גדולה מצד הציבור החרדי בתחילת דרכן, אולם ככל שהחריף הוויכוח על חוק הגיוס והשיח הפך לעומתי, נפגעה המוטיבציה והיקף הגיוס ירד במקום לעלות.
האתגרים המרכזיים
הסוגיה של חובת השירות בישראל היא מורכבת בשל אתגרים מרכזיים המשקפים את המגוון החברתי והדתי של המדינה. להלן פירוט העיקריים שבהם:
טענת השוויון בנטל – כבר במלחמת תש"ח, בעוד רוב האוכלוסייה התגייס והתנדב, היו גם כאלה שנמנעו משירות בתירוצים שונים. בשנים האחרונות הצבא התמודד עם תופעה של "השתמטות אפורה", הכוללת שחרורים רבים על רקע בריאותי או נפשי, לעיתים תוך ניצול לרעה של המערכת וריבוי משרתים בתפקידים עורפיים שאינם תמיד הכרחיים. תופעה זו מעצימה את תחושת חוסר הצדק בקרב משרתי החובה, בייחוד אלה המשרתים בתפקידים תובעניים כמו לוחמים, שמשקיעים שנים מחייהם בתנאים קשים.
אוכלוסיות שלמות שאינן מתגייסות – האוכלוסייה הערבית בישראל, המהווה כ-20% מכלל האוכלוסייה, אינה מחויבת בשירות צבאי, למעט חריגים כמו גדוד הסיור הבדואי, גששים או מתנדבים בודדים. העדר חובת שירות לאוכלוסייה זו מעורר שאלות על שוויון והשתתפות בחובת ההגנה על המדינה, בייחוד לנוכח האתגרים הביטחוניים המתמשכים. גם בקרב האוכלוסייה החרדית שיעורי הגיוס נמוכים מאוד, והסדר "תורתו אומנותו" ממשיך לעורר מחלוקת, שכן הוא מאפשר פטור גורף לחרדים, ובייחוד לתלמידי ישיבות, שמספרם גדל במידה רבה עם השנים. לזאת צריך להוסיף את הפטור הרחב לבנות דתיות ואת הפטור הכולל לנשים דרוזיות וצ'רקסיות.
צורכי הביטחון – המלחמה שהחלה באוקטובר 2023 וממשיכה להשפיע על המציאות הביטחונית גם ב-2025 מדגישה את הצורך הדחוף בתוספת כוח אדם בצבא. הצורך בלוחמים, תמיכה לוגיסטית ויחידות מילואים גבר והציב אתגר משמעותי בפני הצבא והחברה הישראלית כולה. מצב זה חידד את הדרישה לשילוב כלל האוכלוסיות בחובת השירות.
שמירה על אורח חיים חרדי בצבא – רבים באוכלוסייה החרדית חוששים ששירות בצה"ל יהווה מסלול לפגיעה באורח החיים החרדי וכתוצאה מכך ייפלט חלק מהמשרתים החרדים מקהילה זו. השירות הצבאי נתפס, ובצדק, כחשיפה חריגה לחילוניות או להשפעות תרבותיות זרות.
התקרבות למדינה של נוער ערבי – הערבים, לעומת זאת, אינם מוכנים להשתלב כלל בשירות לאומי אזרחי כלשהו, שלהבנת המנהיגות שלהם מהווה סתירה לזהותם הלאומית והכרה במוסדות המדינה. מה שאינו מפריע לאותה אוכלוסייה לנצל את תקציבי המדינה ומוסדותיה לצורכי לימודים אקדמיים, שיבוץ בתפקידים ממשלתיים, קבלת העדפה מתקנת וכיוצא באלה.
לבסוף, התערבות חוזרת ונשנית של בג"ץ – לאורך השנים בג"ץ התערב בשיקולים הקשורים לחובת השירות. מצד אחד הוא ביטל חוקים כמו חוק טל בטענה שהם פוגעים בעקרון השוויון, ומצד שני הוא ביטל הטבות שניתנו למשרתי צבא, כגון קצבאות יוצאי צבא, העדפות בקבלה לעבודה במגזר הציבורי וחוק שאסר לימודים אקדמיים לפני גיל 21. התערבויות אלה יצרו תחושה של חוסר עקביות וקושי בגיבוש מדיניות יציבה, שכן המערכת המשפטית נתפסת כמתערבת יתר על המידה בסוגיות פוליטיות ופוסלת כל פיתרון מוצע.
חובת שירות לכול
כדי להתמודד עם האתגרים הללו, אנו מציעים מתווה מקיף של חובת שירות צבאי ביטחוני, לאומי או אזרחי לכלל אזרחי המדינה, תוך התחשבות בצרכים ובמאפיינים של הקהילות השונות.
המתווה מבוסס על שלוש דרישות יסוד: 1) צורך בשותפות של כלל האוכלוסיות בחובת הגנה ותרומה למדינה, בין אם באמצעות שירות צבאי ובין אם באמצעות תרומה אזרחית; 2) הוקרה משמעותית למשרתים, בייחוד לאלה שתורמים תרומה בתפקידים תובעניים כמו לוחמים ותומכי לחימה בסדיר ובמילואים; 3) שילוב מרב האזרחים במעגל העבודה והחברה, תוך פיתוח כישורים ומיומנויות שיסייעו להם בעתיד. המתווה המוצע כולל מרכיבים אחדים, כפי שיפורט להלן:
שירות חובה – כל אזרחי המדינה, ללא יוצא מן הכלל, יחויבו בשירות, בין אם צבאי ובין אם אזרחי, לתקופה של כשנתיים עד שלוש שנים. חובת השירות תחול על כלל האוכלוסיות, כולל חרדים, ערבים, נשים וגברים, ללא הבחנה מגדרית, דתית או לאומית. המטרה היא ליצור תחושת שותפות לאומית ולהבטיח שכל אזרח תורם למדינה בדרך כלשהי.
פטורים משירות – פטורים משירות יינתנו בהקצבה: פטורים משירות יהיו עד 5% ממחזור הגיוס, מחולקים בין עילויים מכל סוגי המגזרים ומצטיינים אחרים (ספורט, מוזיקה וכו'). קביעת המצטיינים תהיה באמצעות המלצת גופים מקצועיים רלוונטיים, כדוגמת מועצת ספורט או ועד הישיבות. מכסה זו תיבחן במשך יישום החוק, כאשר ניתן יהיה להגדיר חלופות שירות שתתאמנה גם ללומדי התורה במגזר החרדי.
עדיפות לצבא – הצבא יקבל עדיפות ראשונה בבחירת משרתים, בהתאם לצרכיו. הצבא יוכל לבחור מתוך שנתוני הגיוס את המועמדים המתאימים לתפקידים לוחמים, תומכי לחימה או תפקידים טכנולוגיים, תוך התחשבות ביכולות הפיזיות, המנטליות והמקצועיות של המועמדים.
מי שלא יתגייס לצבא, בין אם בשל סיבות אישיות, תרבותיות או דתיות, יופנה לשירות לאומי במסגרות מגוונות, כגון 1) ארגוני חירום והצלה: לדוגמה משטרה, שירות בתי הסוהר, מד"א, כיבוי אש, זק"א, יחידות חילוץ והצלה, או תמיכה במערכות חירום לאומיות; 2) ארגוני חברה אזרחית: ארגונים דוגמת עזר מציון, יד שרה, ידידים, תוכניות סיוע לקשישים, חולים או נזקקים בבתי חולים ובקהילה, או פעילויות התנדבותיות לקידום רווחה חברתית; 3) משימות לאומיות: הוראה בבתי ספר באזורי מצוקה, עבודה בחקלאות, תרומה לפרויקטים של תשתיות לאומיות, בנייה, שיקום קהילות, או סיוע במשימות לאומיות כמו הגנה על הסביבה.
התאמה תרבותית ודתית – המסלולים יותאמו לצרכים של קהילות שונות כדי להפחית התנגדות ולעודד השתתפות. לדוגמה, חרדים יוכלו לשרת ביחידות ייעודיות בצה"ל, בארגונים דתיים כמו זק"א או יד שרה, שבהם ניתן לשמור על אורח חיים דתי, כולל כשרות מחמירה והפרדה מגדרית. עבור האוכלוסייה הערבית יוצעו מסלולים בתחומים כמו חינוך, רווחה, בריאות או פיתוח קהילתי, במסגרת הקהילות שלהם ובהתאמה לזהותם התרבותית והלאומית. גם נשים, שחלקן עשויות להעדיף שירות במסגרות לא-צבאיות, תוכלנה לבחור במסלולים שמתאימים לצורכיהן.
תמורות למשרתים – משרתים, בייחוד אלה שמשרתים בתפקידים משמעותיים כמו לוחמים או משרתי מילואים פעילים, יקבלו הטבות משמעותיות שיבטאו את ההוקרה החברתית והלאומית לתרומתם. ההטבות יכללו בין היתר: הנחות במיסים, פטור או הנחה במס הכנסה למשך שנים מספר לאחר השירות; עדיפות בקבלת קרקעות או דירות: הקצאת קרקעות במחיר מופחת או עדיפות בתוכניות דיור ממשלתיות; עדיפות בקבלה ללימודים אקדמיים: העדפהבקבלה לאוניברסיטאות ומכללות, ומלגות ייעודיות למשרתים; עדיפות בקבלה למשרות ממשלתיות: העדפה בקבלה למשרות במגזר הציבורי. המתווה מבוסס על גישה של "יותר גזרים ופחות מקלות", כלומר מתן תמריצים לשירות במקום הטלת סנקציות על השתמטות. בכך, הוא שואף לעודד השתתפות מרצון תוך הפחתת המתחים החברתיים.
סנקציות – סנקציות מנהליות למי שאינו מבצע את השירות כפי שנקבע לו על ידי הפוקד מטעם הצבא, דוגמת שלילה של רישיון נהיגה בתקופת גיל השירות (18–21 לגברים, 18–20 לנשים. במקרה של דחיית שירות הסנקציות יחולו בהתאמה, למשל דחיית השירות לגיל 22 ואי-התייצבות תביא לסנקציות בגיל 22–25); מגבלות בקבלת שירותים פיננסיים (הלוואות, חשבונות בנק, כרטיסי אשראי) בתקופת גיל השירות; מגבלה בקבלת משרה במגזר הציבורי עד גיל 40; מגבלות בנוגע ליציאה מהארץ בגילאי השירות למעט במקרים נדרשים, ועוד.
המלצתנו שלא יוחלו סנקציות מוסדיות שמשקפות אחריות קולקטיבית ולא אחריות אישית, ואם יוחלו הן יוחלו באופן שווה גם על כלל מוסדות הלימוד בגיל הגיוס בישראל, לרבות אוניברסיטאות. אנו מתנגדים גם ל"סנקציות משפחתיות" שפוגעות במרקם המשפחתי (תשלומי מעונות וכו'); סנקציות אלו אינן אפקטיביות, כפי שהוכח, ומייצרות אנטגוניזם שמוביל לזילות השירות הצבאי.
המתווה המוצע עשוי לעורר התנגדויות מצד גורמים שונים, אך הוא כולל מנגנונים להתמודדות עם חששות אלה. חלק מהחרדים עשויים להתנגד לשירות מחשש לפגיעה באורח החיים הדתי, כגון חשיפה לחילוניות או הפרה של עקרונות דתיים כמו הפרדה מגדרית; המתווה מציע מסלולים שמותאמים לצרכים דתיים, כגון שירות ביחידות ייעודיות בצה"ל, בארגונים כמו זק"א, יד שרה, או ארגונים דתיים אחרים, שבהם ניתן לשמור על כשרות, תפילה יומית והפרדה מגדרית. בנוסף, ניתן לשלב הכשרות מקצועיות במסגרת השירות, שיסייעו לחרדים להשתלב בשוק העבודה לאחר מכן ובכך להפחית את החשש מפגיעה כלכלית. חלק מהאוכלוסייה הערבית עשוי לראות בשירות, בייחוד הצבאי, סתירה לזהות הלאומית; המתווה מציע מסלולים אזרחיים שיהוו תרומה לקהילה המקומית ולא למדינה באופן ישיר ובכך להפחית התנגדות, לדוגמה שירות בהוראה בבתי ספר ערביים או בסיוע לקשישים בקהילה.
יש שיחששו כי מתן הטבות משמעותיות למשרתים יפגע בשוויון וייצור פערים חברתיים. ההטבות מוצדקות כהוקרה על תרומה משמעותית למדינה, בייחוד עבור מי שמשרת בתפקידים תובעניים כמו לוחמים. כדי למנוע תחושת אפליה, ניתן לקבוע כי ההטבות תהיינה מדורגות בהתאם לאופי השירות, כך שגם משרתי השירות האזרחי יקבלו הטבות, אם כי ברמה נמוכה יותר מאלה של המשרתים בתפקידים צבאיים משמעותיים.
לבסוף, חלק מהציבור עשוי להתנגד לעצם חובת השירות, בטענה שהיא פוגעת בחופש הפרט. הגמישות במסלולים מאפשרת לכל אזרח למצוא מסלול שמתאים לערכיו ולאורח חייו.
סיכום
הסוגיה של חובת השירות בישראל היא אתגר מרכזי המשלב שאלות של שוויון, ביטחון לאומי, צדק חברתי וזהות. לאורך השנים, ניסיונות חוזרים ונשנים להסדיר את הנושא נתקלו בקשיים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים. פסיקות בג"ץ בנושא חוק הגיוס, מחלוקות פוליטיות והתנגדויות מצד אוכלוסיות שונות הקשו על גיבוש פתרון מוסכם. מלחמת "חרבות ברזל" הדגישה את הדחיפות של מציאת פתרון שיאפשר גיוס רחב, תוך התחשבות במגוון האוכלוסיות במדינה ובצורכיהן.
המתווה המוצע של חובת שירות לאומי או אזרחי לכול, עם עדיפות לשירות צבאי, מסלולים מגוונים ומותאמים והטבות משמעותיות למשרתים, מציע פתרון פרקטי שיכול לגשר על הפערים. על ידי התמקדות בתמריצים ולא בענישה, ובשילוב כלל האוכלוסיות תוך התחשבות בצורכיהן, ניתן להשיג שוויון בנטל, לחזק את הביטחון הלאומי ולבנות חברה סולידרית יותר. המתווה לא רק עונה על צורכי הביטחון, אלא גם תורם לשילוב חברתי.
במקום להמשיך בוויכוחי סרק ובהתנגחויות פוליטיות, ישראל יכולה לבחור להתקדם לעבר פתרון שיהפוך את חובת השירות לערך משותף המאחד את החברה כולה.
[1] מתוך הסדר דחיית שירות צבאי לתלמידי ישיבה – רקע היסטורי 1948–2002. מרכז המחקר והמידע, אתר הכנסת. "ב-1 באוקטובר 1948 דיווח דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, למועצת המדינה הזמנית על החלטתו שלא לגייס בחורי ישיבה. בתקופה ההיא נכללו בהסדר כ-400 תלמידי ישיבה שתורתם אומנותם, כפי שאפשר ללמוד מתשובתו של בן-גוריון על שאלותיו של חבר הכנסת מאיר ארגוב בדיון בוועדת הביטחון של הכנסת באוקטובר 1948".
[2] בג"ץ 3267/97 יחד עם בג"ץ 715/98.
[3] גיוס תלמידי ישיבות לצה"ל וחוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם (חוק טל), אתר הכנסת, 24 ביוני 2012.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
