אומץ אינו רק בשדה הקרב
אומץ לב נתפס לעיתים קרובות כתכונה המיוחסת לאנשי צבא בשדה הקרב: היכולת להסתער תחת אש, להתמודד עם סכנות ולהוביל חיילים במצבים קיצוניים תוך דוגמה אישית וסיכון עצמי. עם זאת, אומץ אמיתי אינו מתמצה רק ברגעי הלחימה. הוא נבחן גם באומץ להשמיע דעה לא-פופולרית ולעמוד על עקרונות מוסריים ומקצועיים, גם כאשר הדבר כרוך באי-נוחות, סיכון לקריירה או אובדן תמיכה חברתית.
את המונח "אומץ לב אזרחי" בהקשר הצבאי טבע לראשונה רב אלוף חיים לסקוב בספרו "מנהיגות צבאית". לסקוב, שהיה הרמטכ"ל החמישי של צה"ל, התייחס לתופעה שבה מפקדים בצה"ל נמנעים מלהביע דעות הסותרות את הקונצנזוס הארגוני. תופעה זו אינה חדשה, והיא מלווה את הצבא שנים רבות. היא אינה נחלת הצבא וארגוני הביטחון בלבד, אלא מתרחשת גם בארגונים אזרחיים. אך כשהעדר אומץ לב אזרחי משתרש בקצונה הבכירה בצבא ובמערכת הביטחון, שבהם ההיררכיה נוקשה והלחץ להתאמה גבוה, הוא עלול להוביל לכשלים הרי אסון.
פעם אחר פעם אנו עדים לקצינים שהוכיחו גבורה בשדה הקרב – התמודדו עם אויבים, סיכנו את חייהם והובילו מבצעים מורכבים – אך כאשר מדובר בהבעת דעה שונה, הם בוחרים בשתיקה או ביישור קו עם המסר הכללי של הארגון.
מדוע זה קורה? התשובה טמונה בכמה גורמים: חשש מפגיעה בקריירה, רצון לשמור על יחסים טובים עם הממונים, או אמונה מוטעית ש"אם כולם אומרים כנראה זה נכון", ו"חשיבת העדר" צודקת תמיד. תופעה זו אינה ייחודית לצה"ל, אך היא בולטת במיוחד במערכות צבאיות, שבהן נאמנות נתפסת כערך עליון והבעת דעה שונה עלולה להיתפס כחוסר נאמנות.
העדר אומץ לב אזרחי עלול להוביל לקטסטרופה, כפי שלמדנו רק לאחרונה בתהליכים שקדמו לארועי ה-7 באוקטובר. זאת כאשר כשלים מודיעיניים ותפיסתיים נבעו להבנתנו, בין היתר, מחוסר נכונות להטיל ספק בקונספציה הרווחת וחוסר רצון להתעמת עם המערכת.
יישור קו ושתיקה מסוכנת
תופעת "יישור הקו" עם המסר הארגוני הכללי הינה ארוכת שנים ומוכרת בארגונים רבים, אך בצבא היא נפוצה במיוחד. בצה"ל, כמו בצבאות אחרים, קיימת היררכיה ברורה: פקודות זורמות מלמעלה למטה, והציפייה היא לצייתנות מלאה. אולם כאשר מדובר בדיוני הערכות מודיעין, גיבוש תפיסות להפעלת כוח ובניין כוח, הרי שהימנעות מהבעה של עמדה שונה החורגת מהמקובל, או לחילופין שתיקה, עלולה להיות הרת אסון. אנו עדים לתופעה שבה קצינים רבים שגילו אומץ לב מול האויב בקרבות נמנעים מלהשמיע דעות לא-פופולריות מחשש לתגובות מזלזלות, ביקורת או פגיעה בקידום. החריגים – אלו שמעיזים לצאת נגד הזרם – מקבלים לעיתים קרובות תגובות מבטלות, לעג או גינוי, ומאחר שמדובר במערכת היררכית שבה המפקדים הבכירים ממנים את פקודיהם ואחראים לקידומם, העזתם מביאה לעיתים גם לפגיעה בקידומם, מה שמדגיש לאחרים מדוע כדאי להם לשמור את דעתם לעצמם.
מה גורם לכך? ראשית, ניתן להניח שלתופעת הלחץ החברתי תפקיד משמעותי. בצבא נאמנות נתפסת כערך עליון, והבעת דעה שונה עלולה להיתפס כחוסר נאמנות. שנית, תופעות פסיכולוגיות כמו "חשיבת קבוצה" (group thinking) או "חשיבת עדר" (herd thinking) תורמות לכך. תופעות כאלו, שבהן חברי קבוצה נמנעים מביקורת כדי לשמור על הרמוניה, מובילות לכשלים תפיסתיים. אומץ לב אזרחי דורש לא רק אמירת דעה, אלא עמידה מאחוריה עם כל כובד המשקל, ובכלל זה מוכנות לשלם את המחיר האישי. במערכות צבאיות, שבהן ההחלטות משפיעות על חיים ומוות, הימנעות מכך עלולה להוביל לאסון.
אחד המקורות החשובים ביותר להבנת התופעה של אומץ לב אזרחי הוא ספרו של רב-אלוף חיים לסקוב ז"ל, "מנהיגות צבאית". לסקוב, שנולד ב-1919 והיה מבוגרי הצבא הבריטי, שולב על ידי דוד בן-גוריון בהקמת צה"ל. הוא שימש כמפקד בית הספר לקצינים, כרמטכ"ל החמישי של צה"ל (1958–1961), כנציב קבילות החיילים הראשון וכחבר ב"ועדת אגרנט" שחקרה את לקחי הכשלים של מלחמת יום הכיפורים. ספרו, שיצא לאור ב-1985, הוא אסופה של מאמרים והרצאות על מנהיגות, פיקוד ויחס נאות לחיילים. הספר נחשב למכונן בקרב קציני צה"ל, ונלמד לאורך שנים רבות כחלק מהכשרות המפקדים השונות.
לסקוב מקדיש בספרו פרק שלם ל"אומץ לב אזרחי של מפקד", שבו הוא מבדיל בין אומץ לב בקרב – המתבטא בהתמודדות עם סכנות פיזיות – לבין אומץ לב אזרחי, שהוא מוסרי ומקצועי. לדבריו, אומץ לב אזרחי נבחן "רק כאשר לא נעים ולא נוח לנהוג לפיו, כאשר מאבדים חברים והממונה כועס". המפקד חייב לא רק להביע דעה, אלא להניח מאחוריה את כל כובד משקלו ואישיותו, דווקא כאשר הדברים אינם פופולריים וצפויים לזכות בלעג או בגינוי. לסקוב מדגיש כי מפקד אינו רשאי להביע דעתו – הוא חייב לעשות זאת, כחלק מחובתו המוסרית והמקצועית.
לסקוב כותב בספרו: "יש אומץ לב של הרגע. יש אומץ לב שבהתמדה. המשותף להם הוא ההתמודדות עם תנאים קשים". הוא מביא דוגמאות מחייו, כמו התמודדויות כרמטכ"ל עם לחצים פוליטיים שבהן עמד על דעתו מול ממונים, גם כאשר זה היה לא-פופולרי. לדבריו, אומץ לב אזרחי הוא היכולת לעמוד על האמת גם כאשר היא אינה נוחה, ולפעול מתוך מחויבות לערכים ולארגון. תפיסה זו רלוונטית היום יותר מתמיד, כאשר צה"ל מתמודד עם אתגרים מורכבים במלחמה רב-זירתית.
תפיסתו של לסקוב אינה מוגבלת לצבא. היא רלוונטית לכל ארגון שבו קיימות היררכיות ולחצים קבוצתיים. לדוגמה, במגזר העסקי, מנהלים שמעיזים להביע דעות לא-פופולריות תורמים במקרים רבים לחדשנות ולמניעת כשלים. בצבא, לעומת זאת, ההשלכות של שתיקה עלולות להיות קטלניות. לסקוב קורא למפקדים להפגין "אומץ לב שבהתמדה" – לא רק ברגעי משבר, אלא כחלק מהתנהלות יומיומית שבה הם מחויבים לאמת ולמקצועיות.
אומץ לב אזרחי בפעולה
בתחקירים של צה"ל לאחר ה-7 באוקטובר נחשפו כשלים ערכיים ומקצועיים שבהם מפקדים לא תבעו בחינה של התפיסות המקובלות, לדוגמה את התפיסה שחמאס מורתע, כמו גם את ההערכה שסינואר לא יתקוף כי הוא מעוניין בפיתוח הכלכלה ורווחת האזרחים בעזה. דיווחים מודיעיניים על תנועות חשודות לא זכו להתייחסות מספקת; סביר להניח שאלה שלא הטילו ספק בקונספציה האמינו באמת ובתמים שהקונספציה נכונה, בשל חוסר הבנתם את המציאות לאשורה, אבל בה בעת סביר גם להניח שאצל חלקם היו פקפוקים בקונספציה ובכל זאת לא הביעו את ספקותיהם, בין היתר בגלל העדפתם ליישר קו עם ההנחה הרווחת. מפקדים לא העלו התרעות והתעלמו מדיווחים מהשטח, ואפשר שחלקם בחרו להתאים את דיווחיהם לקונספציה הקיימת. לדוגמה, דיווחים על תנועות חשודות בגבול עזה לא הועברו במלוא חומרתם, מה שהוביל לאי-מוכנות של הכוחות בשטח. ייתכן שאילו היו יותר מפקדים בעלי אומץ לב אזרחי, שמעיזים להשמיע דעות מנוגדות ולהתעקש על בדיקה מעמיקה, התוצאה הייתה שונה.
השיעור מה-7 באוקטובר הוא כואב, אך ברור: אומץ לב אזרחי אינו מותרות, אלא הכרח. מפקדים חייבים להפגין את היכולת לעמוד על דעתם, גם כאשר זו אינה פופולרית, כדי למנוע חזרה על טעויות.
כך היה גם קודם למלחמת יום הכיפורים ב-1973, שבה התגבשה באמ"ן קונספציה שגויה באשר להחלטת נשיא מצרים דאז אנואר סאדאת לצאת למלחמה. אף שהיו התראות רבות מדרגי השדה, הרי שאלה התנפצו ברובן על אוזניים ערלות באמ"ן, ולא היה גורם ש"הפך את השולחן", להוציא סגן סימן טוב בנימין, במטרה לאתגר את התפיסה הנוהגת. חוסר נכונות להעלות התרעות מודיעיניות במלוא חומרתן תרם להפתעה האסטרטגית שחוותה מדינת ישראל ב-6 באוקטובר ולמחיר היקר ששילמנו. מפקדים שחששו מביקורת או מלעג נמנעו מלדווח ולהתעמת עם תפיסת הפיקוד הבכיר של אמ"ן. בשני המקרים התגבשה דעה אחידה באמ"ן ובקרב הפיקוד הבכיר של צה"ל. במקרה של אירועי ה-7 באוקטובר מול חמאס היה גם השב"כ שבוי באותה קונספציה, זאת למרות הצטברות של מידע התראתי וסימני אזהרה רבים.
דוגמה לשילוב של מערכת מקצועית ועסקית ניתן לראות בסיפור הפיתוח של מערכת "כיפת ברזל". היכולת לפתח מערכת מורכבת שכזו נתפס כלא ריאלי, ועל ראש מו"פ (מחקר ופיתוח) במשרד הביטחון, תא"ל דני גולד, הופעלו לחצים לעזוב את הפיתוח. התעקשותו ונכונותו להמשיך בפיתוח, גם נגד דרישות המערכת, עלו לו בביקורת חריפה מצד מבקר מערכת הביטחון, ואף בקריאה להסיק נגדו מסקנות אישיות. הצלחתה הכבירה של המערכת ביירוט הטילים ותרומתה האדירה לביטחון, שאף זיכו אותו ב"פרס ביטחון ישראל", העמידו את הביקורת שזכה לה בפרופורציה הראויה. אולם, זאת הייתה "חוכמה שבדיעבד". בזמן אמת פעל תא"ל גולד ב"אומץ לב אזרחי" בולט וחריג בנוף של מערכת הביטחון.
תופעה זו אינה ייחודית רק לישראל. כך היה גם קודם לתקיפה היפנית בפרל הרבור בדצמבר 1941. המדיניות האמריקנית שקדמה לתקיפה התבססה על קונספציה שלפיה ניתן להרתיע את יפן באמצעות אסטרטגיה כוחנית ומנופי לחץ, דוגמת הטלה של אמברגו נפט מוחלט על יפן והקפאת נכסיה הפיננסיים בארה"ב, קונספציה שלא אותגרה על ידי מקבלי ההחלטות בארצות הברית, למרות התראות שעלו מפעילות היפנים בשטח.
הצורך בטיפוח אומץ לב אזרחי
כיצד ניתן לטפח אומץ לב אזרחי בקרב מפקדים? ראשית, יש לשנות את התרבות הארגונית של צה"ל. על המערכת לעודד ביקורת בונה ולהגן על מפקדים שמביעים דעות לא-פופולריות. שנית, יש לשלב בהכשרות ובקורסי הפיקוד ניתוח של דוגמאות ומקרים שבהם הופגנה מנהיגות מוסרית ואומץ לב אזרחי. שלישית, על מפקדים בכירים לשמש דוגמה אישית ולהפגין אומץ לב אזרחי בהחלטותיהם, כדי לעודד זאת בקרב הכפופים להם. רביעית, ואולי החשוב מכול, מפקדים בכירים צריכים לעודד ביקורת על החלטותיהם, וגם במקרים של חוסר הסכמה לא להגיב לגופו של איש אלא לגופו של עניין. אסור שמפקד ייפגע בשל דעה שהשמיע, גם אם זו לא הייתה פופולרית ולא התיישרה עם הקונצנזוס.
בתי הספר לפיקוד, כמו זה שהקים לסקוב, צריכים להדגיש את חשיבות אומץ הלב האזרחי כחלק מהכשרת המפקדים. תרגילים מעשיים, שבהם קצינים נדרשים להתמודד עם דילמות מוסריות וארגוניות, יכולים לסייע בטיפוח תכונה זו. לימוד כשלים ומקרי עבר, כמו אלו שצוינו במאמר זה, גם הם חשובים ויכולים להועיל. בנוסף, יש לעודד תרבות של שקיפות, שבה מפקדים מרגישים בטוחים להביע דעות מבלי לחשוש מתגובות שליליות.
מעבר לכך, יש לטפל במחסומים מערכתיים שמונעים הפגנת אומץ לב אזרחי. לדוגמה, מערכות קידום צריכות לתגמל מפקדים שמפגינים יושרה מקצועית ולא רק כאלה שמיישרים קו. כמו כן, יש להפחית את הלחץ החברתי והארגוני שמוביל לשתיקה, על ידי יצירת ערוצים פורמליים להבעת דעות שונות ולפתח שיח חופשי ולא היררכי ונוקשה.
אומץ לב אזרחי הוא המפתח למנהיגות צבאית אמיתית. כפי שלימד חיים לסקוב, מפקד חייב להביע את דעתו, לעמוד עליה ולהילחם למענה, גם כאשר אין זה נוח. רק כך נוכל למנוע קונספציות שגויות והפתעות כמו זו של ה-7 באוקטובר.
השיעור שלמדנו מההיסטוריה ומהאירועים האחרונים הוא ברור: מפקדים בעלי אומץ לב אזרחי הם אלה שיבטיחו את חוסנו של צה"ל ואת ביטחונה של מדינת ישראל.
סיכום
אומץ לב אזרחי בקרב אנשי צבא הינו היכולת להביע דעה מקצועית גם אם זו אינה מקובלת, למרות המחיר שבעל דעה זו עלול לשלם על הבעתה. המונח שטבע רב-אלוף חיים לסקוב בספרו "מנהיגות צבאית", "אומץ לב אזרחי", מבדיל בין אומץ לב פיזי בשדה הקרב לבין אומץ לב אזרחי, שהוא מקצועי ונבחן דווקא ברגעים של אי-נוחות או סיכון לקריירה. העדר אומץ לב אזרחי עלול להוביל לכשלים, כפי שנראה באירועי ה-7 באוקטובר כמו גם במלחמת יום כיפור ובמקרים נוספים בולטים פחות, שבהם חוסר נכונות לאתגר את הקונספציה המודיעינית הביא לכשל ולתשלום מחירים כואבים.
כדי לטפח אומץ לב אזרחי נדרש שינוי תרבות ארגונית לעידוד ביקורת בונה והגנה על מפקדים המביעים דעות שונות, שילוב העיסוק בנושא מנהיגות מוסרית ואומץ לב אזרחי בהכשרות ובקורסי הפיקוד, דוגמה אישית של מפקדים בכירים שמפגינים אומץ לב אזרחי, יצירת ערוצים פורמליים להבעת דעות שונות ותגמול מפקדים על גילוי יושרה מקצועית.
אומץ לב אזרחי הוא מרכיב קריטי למנהיגות צבאית אפקטיבית ולמניעת טעויות קטלניות. מפקדים המשלבים אומץ לב בשדה הקרב עם אומץ לב אזרחי הם שיבטיחו את חוסנו של צה"ל ואת ביטחונה של ישראל. נאחל לצה"ל ולעם ישראל שנזכה לדור חדש של מפקדים המשלבים אומץ לב בשדה הקרב עם אומץ לב אזרחי – מפקדים שיאמרו את האמת, יעמדו על דעותיהם ויובילו את צה"ל לעתיד טוב יותר. רק באמצעות שילוב זה נוכל להבטיח שהלקחים מהעבר יופנמו, ושהטעויות לא תחזורנה על עצמן.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
