מבוא
במהלך מלחמת העולם השנייה, בלב גרמניה הנאצית האכזרית, נמצאו אנשים בודדים שבחרו במעשה אנושי חריג – הם סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים נרדפים. לפי נתוני מוזיאון "יד ושם", 659 אזרחים גרמנים הוכרו כ"חסידי אומות העולם" על כך שסייעו ליהודים, תוך שהם מציבים את עצמם, ולעיתים גם את בני משפחותיהם, בסכנת מוות ממשית. מעשיהם היו חתרניים כלפי משטר טוטליטרי אלים, ובמקרים רבים לא נעשו עבור תמורה כלשהי – אלא מתוך תחושת מוסר, חמלה וערכים אוניברסליים של צדק. לא מדובר כאן במעשים של המון – אלא דווקא בבחירות בודדות בתוך חברה שהפכה לאדישה או לשותפה לפשעי המשטר.
מבט על המציאות המתמשכת ברצועת עזה, לנוכח מלחמת "חרבות ברזל" המתנהלת מאז אוקטובר 2023, מעלה מסקנה עגומה: לא נמצא בעזה אף לא "חסיד אומות העולם" אחד. לא אדם יחיד שעמד לצידו של המוסר האנושי אל מול פשעי חמאס, לא היה מי שהעביר מידע, ולא מי שניסה לסייע לחטופים שנחטפו באכזריות ב-7 באוקטובר. מדובר במציאות חסרת תקדים בחברות הנתונות תחת שלטון טרור. בעוד שבאירופה של שנות ה-40 נמצאו אלפים שסייעו ליהודים, בעזה – תחת שלטון חמאס – לא נמצא, ככל הידוע, ולו אדם אחד שבחר בעמדה מוסרית-אנושית.
היעדרם של מעשים כאלה אינו רק תוצאה של פחד או כפייה. הוא משקף תופעה חברתית ותרבותית עמוקה שבה החברה כולה, באופן קולקטיבי, הפכה או לשותפה במעגל האלימות והשנאה או שהשלימה איתו בפועל. מאמר זה יבחן את הסיבות למציאות זו, ואת ההשלכות המוסריות והאסטרטגיות שלה.
המונים תמכו בטבח
הזוועה של 7 באוקטובר 2023 אינה רק סיפור של מחבלים במדים שחדרו ליישובי הדרום. התמונות, הסרטונים והעדויות חשפו מציאות בעייתית רחבה בהרבה: ילדים, נשים ואזרחים מבוגרים בעזה לא הסתפקו בצפייה מהצד, אלא השתתפו בפועל באירועי ביזה, התעללות, הכאה ואף הריגה. שיירות של עזתים שעטו לכיוון גדר המערכת, לא רק כאקט של סקרנות – אלא כחלק ממאמץ להשתתף בחגיגת הדם. עשרות אלפי אזרחים יצאו לרחובות, הריעו לשבים עם החטופים, השתתפו בהשפלתם, והפכו את האירוע למעין טקס פולחני. גם אלה שלא השתתפו באופן ישיר או עקיף (בהבעת תמיכה) נמנעו מלבקר את המעשים ומלהושיט עזרה לחטופים.
עדויות החטופים ששוחררו בהמשך ממחישות עד כמה היו אזרחים ברצועה שהפכו לשותפים מלאים: חטופים הוחזקו בבתים פרטיים, אצל משפחות "רגילות" – לאו דווקא פעילי טרור. אזרחים, כולל כאלה שמקבלים סיוע הומניטרי ונתפסים כ"קורבנות הסכסוך", הפכו לבעלי תפקיד במעגל הפגיעה. לא נרשמה ולו עדות אחת למעשי חסד. גם הצעות ישראל לתגמול כספי עבור מידע – לא הביאו לתוצאה. השתיקה רועמת, וההסכמה רחבה.
השתתפותם של אזרחים רבים באירועים אלה לא הייתה מקרית. היא נבעה מתרבות של אלימות שהוטמעה במשך עשורים, דרך מערכות חינוך, תקשורת ודת. התמונות של ילדים קטנים המשתתפים בהפגנות אלימות, או של נשים המעודדות פעולות טרור, אינן תופעה חדשה. הן תוצאה של תהליך ארוך שבו החברה הפלסטינית הוכוונה לראות בישראל אויב מוחלט, ובכל יהודי – מטרה לגיטימית.
פחד, שותפות או תודעה קולקטיבית?
אחת הטענות הנפוצות היא שהעזתים חוששים מחמאס ולכן אינם מתנגדים. אך טענה זו איננה נותנת הסבר מספק לתופעה, מול עשרות מקרים בהיסטוריה שבהם בחרו בני אדם לסכן את עצמם בשם עיקרון מוסרי. במהלך השואה, למשל, אלפי אנשים באירופה – מפולין ועד הולנד – סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, למרות האיום המוחשי של המשטר הנאצי. גם במשטרים טוטליטריים אחרים, כמו ברית המועצות של סטלין, היו מי שבחרו להתנגד, למרות הסיכון האישי. בעזה יש אומנם אזרחים רבים האוזרים אומץ ומותחים בפומבי ביקורת לא רק על ישראל אלא גם על חמאס בסוגיות הקשורות לסבל האזרחי-כלכלי, אך לא נמצא מי שיסייע לחטופים גם תמורת תשלום, מה שמעיד על עומק השנאה.
יותר מכך – ההתלהבות שבה התקבלו החטיפות בעזה, האופן שבו הניפו ילדים דגלי חמאס ודרכו על סמלי ישראל – אינם עדות לפחד אלא לתפיסה קולקטיבית של תרבות אלימה. מדובר בתוצאה של עשרות שנות חינוך מכוון ושיטתי, שמטרתו המרכזית היא הפיכתה של מדינת ישראל בעיני הדור הצעיר לישות שאינה לגיטימית ושאסור לה להתקיים.
אם נבחן את התודעה הקולקטיבית של הציבור ואת התשתית התרבותית שעל בסיסה גדלה החברה הפלסטינית, נמצא את היסודות הבאים:
חינוך אנטי-יהודי ואנטי-ישראלי: מערכת החינוך בעזה, ובייחוד זו המנוהלת על ידי אונר"א, מציגה את היהודים כשיא הרוע ואת ישראל כישות לא חוקית. ספרי הלימוד כוללים תכנים המעודדים שנאה, מחיקת ישראל ממפות, והאדרת פעולות טרור.
האדרת המוות והשהידיות: התרבות הפלסטינית ככלל, ובעזה בפרט, מעלה על נס את המוות במסגרת המאבק נגד הציונות כערך עליון. ילדים לומדים מגיל צעיר שמותם "בשם האסלאם" במסגרת מאבק זה הוא שיא ההגשמה האנושית, ושהשהיד הוא מודל לחיקוי.
ביטול ההבחנה בין חייל לאזרח: בתפיסה העזתית כל יהודי נתפס כחייל, ולכן גם ילד או קשיש הם מטרות לגיטימיות. במקביל, כל עזתי אמור לראות את עצמו כלוחם בשליחות דתית-לאומית.
תפיסות אלו אינן נחלת קיצונים בודדים, הן חלק אינטגרלי ממערך ההוראה, מהשיח התקשורתי, ומהרשתות החברתיות. התוצאה היא חברה שבה השנאה לישראל והשאיפה להכחדתה אינה רק אידאולוגיה, אלא דרך חיים.
אונר"א כמנציחת הפליטות ומעודדת טרור
גורם מרכזי שמאפשר לחינוך זה להתקיים הוא אונר"א – סוכנות האו"ם לסעד ולתעסוקה לפליטים פלסטינים. אונר"א, שהוקמה לאחר 1948, הפכה לא רק לגוף סיוע אלא למערכת חינוך שמנהלת עשרות בתי ספר, מעסיקה אלפי מורים, ומפיצה את התכנים החינוכיים של הרשות הפלסטינית. אותם תכנים, כפי שנחשף שוב ושוב, כוללים הסתה בוטה, עידוד לפגיעה ביהודים, מחיקת מדינת ישראל מהמפות והצגת השהיד כמודל לחיקוי. על פי דיווחים רבים, אנשי אונר"א אף השתתפו בפועל בטבח 7 באוקטובר – בין אם כפעילים של ממש ובין אם כסייענים.
מדינות המערב מממנות את אונר"א במיליארדים לאורך השנים ומסייעות להנצחת מציאות של פליטות מלאכותית, שבה בני הדור השלישי והרביעי של הפליטים עדיין נתפסים כ"פליטים", ואין כל אופק להסדרה. אונר"א הפכה למנגנון כפול: מצד אחד – חינוכי, מצד שני – אידאולוגי. זהו מנגנון חסר תקנה שתכליתו היא הנצחת הפליטות ושימור מציאות עוינת. אונר"א אינה רק חלק מהבעיה – היא אחד ממנועי הסכסוך המרכזיים.
שינוי גישה מבצעי ואסטרטגי
משמעות מציאות זו היא שכל מאמץ לשקם את עזה לאחר חמאס – אם יישארו בה אותם תושבים, עם אותה תודעה – נידון לכישלון. מי שמהלל טבח, לא יהפוך לבונה שלום תוך חודשים. לפיכך, ישראל חייבת לאמץ תפיסה אזורית שמבוססת על שינוי דמוגרפי – ולא רק על שינוי שלטוני. שינוי כזה ידרוש צעדים נועזים, שנויים במחלוקת, אך הכרחיים.
אחד הצעדים המרכזיים הוא פירוז מלא של הרצועה, לצד שינוי דמוגרפי שיוביל להפחתת הלחץ של האוכלוסייה. הרעיון של עידוד הגירה, כפי שהוצע על ידי דונלד טראמפ, אינו חדש, אך הוא רלוונטי מתמיד. מדובר בתוכנית שבה תושבי עזה יקבלו תמריצים כספיים, בדמות מענקים וסיוע להתיישב במדינות אחרות – במזרח התיכון, באירופה, ואפילו באפריקה. המהלך לא יתבצע בכפייה, אלא כחלופה אטרקטיבית לחיים באזור מלחמה קבוע.
הגירה של כמה מאות אלפי איש תוכל להפחית את הלחץ הדמוגרפי, לאפשר פירוז של הרצועה, ולייצר מצע חברתי חדש. המהלך ידרוש שיתוף פעולה בינלאומי, תמיכה כלכלית ממדינות המערב, וניהול דיפלומטי מורכב. עם זאת, הוא מציע פתרון ארוך טווח שיכול לשנות את כללי המשחק. יש לזכור שמרבית תושבי עזה מוגדרים כפליטים ולכן הגירתם לחיים טובים יותר במדינות אחרות עומדת גם בנורמות של הדין הבינלאומי.
במקביל, יש להפעיל לחץ בינלאומי לסגירת אונר"א או, לכל הפחות, לביצוע רפורמה מקיפה במבנה שלה. במקום אונר"א יש להקים מערך הומניטרי חדש, מפוקח, שאינו מזוהה עם תפיסה מדינית עוינת, ושעוסק באמת בסיוע – ולא בהכשרת דור נוסף של שונאים. מערך כזה יצטרך להתמקד בשיקום כלכלי, בחינוך לבנייה ולא להרס, וביצירת תשתית לחיים נורמליים עבור התושבים שיישארו ברצועה.
סיכום
קל להישאב לייאוש כשמביטים לעבר רצועת עזה. התיעוב, האלימות, האכזריות כלפי ישראל – כולם נדמים כחסרי תקנה. אך דווקא מתוך עמידה נחרצת על האמת יכולה להיווצר תקווה. לא תקווה נאיבית של "שתי מדינות לשני עמים" על חולות עזה – אלא תקווה של בנייה מחדש, של הפסקת מימון הרשע, של פירוק תודעתי ואידאולוגי של אויב.
ישראל צריכה להוביל מהלך עולמי שיציב מראה אל מול העולם – לא ניתן להילחם בטרור כאשר העולם מממן את שורשיו. לא ניתן לדבר על שלום כאשר מלמדים שנאה בבתי ספר רשמיים. שינוי כזה ייקח זמן – אך הוא התנאי הבסיסי היחיד לשינוי כלשהו. בלי עזה אחרת – לא תיתכן ישראל בטוחה.
מעבר לפתרונות המבצעיים והדמוגרפיים, יש צורך בשינוי תודעתי עמוק. תרבות השנאה והאלימות שהשתרשה בעזה לא תיעלם מעצמה. מי שיבחרו להישאר ולחיות בחורבות עזה, יידרשו לתוכנית חינוכית חדשה שתתמקד בערכים של דו-קיום, סובלנות ושיתוף פעולה. תוכנית כזו תצטרך להיות מפוקחת על ידי גורמים בינלאומיים מתאימים, ולהתבסס על מודלים שהצליחו במקומות אחרים בעולם, כמו גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה.
לבסוף, ישראל לא תוכל לבצע שינוי כזה לבדה. היא תזדקק לשיתוף פעולה עם מדינות המערב, מדינות ערב המתונות, ואפילו ארגונים בינלאומיים. המהלך יצטרך להיות מלווה בקמפיין הסברתי עולמי שיבהיר כי המטרה אינה ענישה קולקטיבית, אלא יצירת עתיד טוב יותר – גם עבור תושבי עזה.
המציאות ברצועת עזה היא תוצאה של עשורים של חינוך לשנאה, תמיכה בטרור, והנצחת מצב של פליטות. היעדרם של "חסידי אומות העולם" בעזה אינו מקרי – הוא משקף חברה שבחרה, באופן קולקטיבי, לראות באלימות ובטרור אפיק פעולה לגיטימי לקידום יעדיה הלאומיים. כך, גם אלה שאינם נוטלים חלק פעיל באלימות ובטרור ואולי אפילו מטילים ספק בתועלת שתצמח לפלסטינים מטרור מהסוג שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, אינם מתייצבים נגדו. כדי לשנות את המציאות הזו, ישראל חייבת לאמץ גישה חדשה – מבצעית, דמוגרפית ואסטרטגית. גם אם מנהיגי חמאס יגורשו והארגון יחדל מלהתקיים ברצועה, הרי שהתודעה הקולקטיבית בעזה תוציא מתוכה ארגונים חדשים שימשיכו את הטרור. לכן, הדרך לגדוע את מעגל הטרור ברצועה הינה הגירת אוכלוסיית עזה לאור חזונו של טראמפ, ופירוק כל תשתיות הטרור הקיימות ברצועה. באשר למי שיבחרו להישאר ברצועה הרי שיש למנוע את פעילות אונר"א בקרבם ולחתור ליצירת מערך חינוכי חדש. אלו הם צעדים הכרחיים בדרך לשינוי. הדרך לא תהיה קלה, והיא תדרוש עמידה איתנה. אך רק מתוך ההבנה המפוכחת של המציאות ניתן לבנות תקווה – תקווה לעתיד שבו עזה תפסיק להיות בסיס טרור, וישראל תוכל לחיות בביטחון.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Shutterstock
