רקע
תפיסת הביטחון של מדינת ישראל צמחה מתוך הגיון "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי שלפיו יש צורך ב"קיר ברזל" – כוח צבאי יהודי חזק שיוכיח לערבים תושבי הארץ כי כל ניסיון לסלק את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל נידון לכישלון. לדברי ז'בוטינסקי, רק אז יתחזקו בקרבם גורמים פרגמטיים וניתן יהיה להגיע להסכמות מדיניות ולפשרות שתישמרנה לאורך זמן. אף על פי שחלפו מאה שנה מאז שנכתבו הדברים, מדהים לראות עד כמה הם דומים לעיקרון של "שלום מתוך עוצמה" שישראל וארה"ב מנסות לקדם כיום באזור.
תפיסת קיר הברזל עברה עיבוד על ידי דוד בן גוריון ושימשה בסיס לתפיסת הביטחון של מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה, ומאוחר יותר תומצתה בעקרונות של התרעה, הרתעה והכרעה. שיח מהותי על תפיסת ביטחון כראשית הצירים לחשיבה הצבאית ולפיתוח התורה הצבאית היה חסר מאוד לאורך מרבית שנות קיומה של המדינה. למרות שינויים גדולים שחלו לאחר מלחמת ששת הימים, עם התרחבות גבולות המדינה והיווצרות עומק אסטרטגי, לא בוצע שינוי בתפיסת הביטחון; זו התבססה, בין השאר, על העדר עומק אסטרטגי.
כך היה גם בראשית שנות ה-80 עם החתימה על הסכם השלום עם מצרים והתפתחות העיסוק בנושא הפלסטיני. בהמשך נוספו עוד אירועים משמעותיים שהשפיעו על הביטחון הלאומי, דוגמת מלחמת לבנון, האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, הסכמי אוסלו ב-1993 והחתימה על הסכם שלום נוסף עם מדינה ערבית משמעותית, ממלכת ירדן, בשנת 1994. מעבר לנושא הפלסטיני ולבריתות השלום, חל שינוי מהותי נוסף שהשפיע רבות על מדינת ישראל והוא התגברות האיום על העורף הישראלי מטילים ורקטות. שינוי זה החל להתעצם באותן שנים בירי הרקטי מלבנון, והומחש לכל אזרח בישראל בתקופת מלחמת המפרץ בשנת 1991. למרות שינויים אלה, שבוודאות השפיעו על תפיסת הביטחון, לא התבצע באותן שנים תהליך סדור לבחינת התפיסה ועדכונה.
ניסיון משמעותי לעדכן את תפיסת הביטחון בוצע בראשית שנות ה-2000 על ידי ועדת מרידור. ה"ועדה לבחינה מחודשת של תפיסת הבטחון הלאומית של ישראל" פעלה בין השנים 2003–2006 ולראשונה הציעה שינויים מהותיים בתפיסת הביטחון של דוד בן גוריון, ובראשם הוספת "רגל רביעית" לתפיסת הביטחון – רגל ההגנה. שינוי מרכזי נוסף, שהתבטא במסקנות הוועדה, היה המעבר מתפיסת ההכרעה, שהייתה אחת משלוש הרגליים בתפיסתו של דוד בן גוריון, לתפיסת ההכלה. אומנם מסקנות הוועדה לא תוקפו ולא אושרו רשמית כמסמך מחייב, אולם המלצותיה והדגשתה את עקרון ההגנה כחלק מתפיסת היסוד חלחלו לעומק המערכת הביטחונית הישראלית והשליכו על פעולותיה.
גישה זאת ליוותה את מדינת ישראל לאורך שנות ה-2000, כולל בחלקה הראשון של האינתיפאדה השנייה, לפחות עד למבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון במרץ 2002. תפיסה זו הובלטה בנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000 וביתר שאת בהתנתקות מעזה בשנת 2005, כולל נסיגה מציר פילדלפי, שהיווה את הנתיב העיקרי להברחת כלי נשק ואמצעי חבלה לרצועה.
באוגוסט 2018 הציג ראש הממשלה נתניהו תפיסת ביטחון שגיבש.[1] במסמך ניתן דגש על האיום האיראני כאיום קיומי למדינת ישראל, הובהר הצורך ביצירת עוצמה כלכלית וטכנולוגית שתאפשר יצירת עוצמה ביטחונית ומדינית והוצגה בהרחבה דוקטרינת המב"ם (המערכה שבין המלחמות). דוקטרינה זו באה לפגוע באופן רציף ביכולות האויב, לצמצם את התעצמותו ולדחות את הבשלת מוכנותו למערכה נגדנו, מתוך הנחה שהמטרה היא למנוע מלחמות או לפחות להאריך עד כמה שאפשר את משכי הזמן שבין המלחמות. זו דוגמה מובהקת להעדפת תפיסת ההכלה של מרידור על פני תפיסת ההכרעה של דוד בן גוריון.[2]
הצורך לעדכן את תפיסת הביטחון
אירועי ה-7 באוקטובר הביאו את תפיסת ההכלה לסיומה. ראש הממשלה נתניהו הבין זאת מהיממות הראשונות, וכבר בשמונה באוקטובר, כשעדיין היו מחבלים מעזה בשטחי מדינת ישראל, דיבר על שינוי פני המזרח התיכון. ואכן, בחודשים שחלפו מאותו יום קשה וכואב פעלה מדינת ישראל על פי דוקטרינת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. המשמעות הייתה: גיוס משאבי האומה להכרעת האיום, מיצוי היתרון היחסי של חיל האוויר ומעבר לתמרון יבשתי בשטח האויב, חתירה לשיתוף פעולה עם ארצות הברית ככל שהדבר התאפשר, בייחוד לאחר כניסת הנשיא טראמפ לתפקידו, וחיזוק חוסן העורף לתפקד במצב מלחמה.[3]
מדינת ישראל היכתה את חמאס, פגעה קשות בחיזבאללה, תרמה באופן עקיף לנפילת משטר אסד והשמידה את מרבית יכולות הצבא הסורי, ולבסוף פגעה פגיעה משמעותית בתוכניות הגרעין והטילים הבליסטיים של איראן. אחרי שלל הישגים אלו, בדגש על המכה המרשימה באיראן, נשמעים כעת קולות בנוגע להסכמי שלום אזוריים, כדוגמת "הסכמי אברהם". מדינות מבקשות להתחבר בבריתות עם מדינת ישראל, המעצמה האזורית העולה ובעלת בריתה המובילה של ארה"ב בראשות הנשיא טראמפ.
זו ההזדמנות להחיות את תפיסת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי טען, כאמור, כי יש צורך ב"קיר ברזל" – כוח צבאי יהודי חזק שירתיע את הערבים ויוכיח כי כל ניסיון לסלק את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל נידון לכישלון. לדברי ז'בוטינסקי, רק לאחר שהערבים יבינו כי אין ביכולתם לערער את קיומו של הבית הלאומי ניתן יהיה להגיע להסכמות מדיניות ולפשרות שתישמרנה לאורך זמן. ישראל בהובלת נתניהו, המתייחס לעיתים ל"קיר הברזל" כאל טקסט מכונן, ניצבת כיום בעמדה היסטורית שמאפשרת לה למקסם את ההישגים הצבאיים הכבירים שהשיגה מערכת הביטחון בשנתיים האחרונות ולתרגם אותם להישגים מדיניים ולמציאות ביטחונית טובה מבעבר.
חזרה להכרעה
כדי לעצב את המציאות הביטחונית, ומכאן את עוצמתה המדינית, לשנים רבות, על ישראל, בראש ובראשונה, לחזור לתפיסת ההכרעה, המתמקדת במיטוט יכולות אויב ולא עוד במבצעי הרתעה. תפיסה זו הפכה הכרחית בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" והתמודדות מדינת ישראל עם איומים מצד חמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון, תשתיות איראניות בסוריה, בעיראק ובתימן ואיום הטילים הבליסטיים ותוכנית הגרעין באיראן.
המבצע הקרקעי הנרחב בעזה, שבו השתלט צה"ל על שטחים, הרס מנהרות תת-קרקעיות ותשתיות עיליות וחיסל בכירים בחמאס, שיקף את הצורך בהכרעה להשמדת היכולות הצבאיות של הארגון, כדי למנוע מתקפות עתידיות דומות. תפישת ההכרעה נדרשת כדי להבטיח כי ארגונים כמו חמאס לא יוכלו לשקם את כוחם.
בלבנון, ההתמודדות עם חיזבאללה הראתה שניתן לפעול באופן התקפי להשמדת יכולות רבות של ארגון חיזבאללה ופגיעה במנהיגיו. תקיפות אוויריות ממוקדות בסוריה בשנים שלפני המלחמה, במסגרת דוקטרינת "המלחמה שבין המלחמות", שבהן הושמדו משלוחי נשק מאיראן לחיזבאללה, כמו טילים נגד מטוסים וחימוש מדויק, הראו כי פעולות מנע לבדן אינן מספיקות. הכרעת ארגון חיזבאללה דרשה נטרול תשתיות הארגון, פגיעה בלוחמיו ובבכיריו (מבצע הביפרים ומכשירי הקשר), פגיעה במחסני נשק ומפקדות ופגיעה בהנהגת הארגון (חיסול נסראללה ועוד), הכול כדי למנוע מהארגון יכולת התקפית ולחייבו בתהליכי שיקום ארוכים. הפגיעה גם החלישה את מעמדו של הארגון בתוך מדינת לבנון; זו מבקשת כעת, בגיבוי אמריקאי, לפרק את חיזבאללה מיכולותיו הצבאיות.
ההשתלטות על מרחב אבטחה בדרום סוריה ובכתר החרמון והשמדת מרבית יכולות הצבא הסורי בתוך ימים ספורים מנפילת משטר אסד שיקפו אף הם את המעבר לגישת הכרעה. ולבסוף, גם תקיפת מתקני הגרעין ומערך הטילים ארוך הטווח של איראן מציבים את תפיסת הביטחון של ישראל בעידן חדש.
הצורך בתפישת הכרעה נובע גם מהלחץ הציבורי בישראל לשינוי אסטרטגי לאחר כישלון תפיסת ההכלה, כפי שהתגלה ב-7 באוקטובר, ומההבנה כי ההתמודדות מול הציר הרדיקלי בהובלת איראן מחייבת פעולה נחושה. תפיסת הכרעה, המשלבת פעולה צבאית עם מאמצים מדיניים ("שלום מתוך עוצמה") היא הכרחית להבטחת ביטחון ישראל מול איומים ממדינות ומארגונים, וכך ישראל פועלת עתה.
הצורך באכיפה
השינוי המתבקש בתפיסת הביטחון נוגע גם לצורך של ישראל לתחזק את ההכרעה באמצעות אכיפה. עם השלמת הפגיעה בחיזבאללה והפגיעה בתוכנית הגרעין ותוכנית הטילים של איראן, ישראל נדרשת לעבור לתחזוק ההישגים באמצעות אכיפה שמטרתה למנוע מהאויבים להתחמש מחדש ולשוב ולבנות איום על מדינת ישראל. כך אנו רואים את סדרת התקיפות הנמשכת בלבנון גם לאחר הסכם הפסקת האש. מדינת ישראל פועלת לאור מודיעין ומונעת ניסיונות של חיזבאללה לשקם את כוחו.
אנו עדים לפעולה דומה של צה"ל גם בסוריה, פעולה שמטרתה לשלול יכולות שיוריות של צבא סוריה, לפגוע בגורמי טרור המנסים לייצר איום על ישראל, וגם לפגוע בניסיונות איראניים להתבסס במדינה. דוגמה להפעלה של גישת האכיפה ניתן לראות בפעולת צה"ל בסוריה (יולי 2025) לאכיפת האינטרס של ישראל באמצעות מניעת כוחות של המשטר הסורי לרדת דרומה מדמשק, וכדי לסייע לדרוזים בעיירה א-סווידא שבהר הדרוזים ולמנוע פגיעה בהם.
יש לזכור שלאחר המכה הקשה והכואבת שספגה איראן במבצע "עם כלביא" ישראל תידרש, ככל הנראה, להתמודד בזמן הקרוב עם הצורך לפעול ולבצע אכיפה גם באיראן. זאת כדי למנוע משלטון האיית'ולות ניסיונות לשקם את תוכנית הגרעין ואת תוכנית הטילים.
גישת האכיפה מכוונת לא רק למנוע התארגנות לפגיעה בישראל אלא גם למנוע בניין כוח אסטרטגי אצל האויב, זאת תוך שימוש במגוון כלים לצד הכלים הצבאיים, דוגמת כלים כלכליים, משפטיים ודיפלומטיים.[4] גישת האכיפה, כפי שהתגבשה לאחר המלחמה בלבנון, מחייבת שיתוף פעולה הדוק עם ארצות הברית כדי להבטיח לגיטימציה בינלאומית להפעלת כוח וקבלת גיבוי לביצוע פעילות אכיפה נרחבת כפי שהדבר מבוצע הלכה למעשה בלבנון ובסוריה. גישה זו מחייבת גם שימור אחיזה מודיעינית רציפה במגוון זירות ושימור חופש הפעולה המבצעי שישראל נהנית ממנו ברחבי המזרח התיכון כיום.
גישה זו מהווה את השינוי המשמעותי ביותר בהשוואה לתפיסת הביטחון של דוד בן גוריון. בעוד שבן גוריון דגל בהכרעה מהירה, מתוך הבנת העדר העומק בשטח ובמשאבים, כולל כוח אדם, כאן אחרי ההכרעה המהירה יידרש פרק האכיפה לשימור ההישגים הצבאיים.
קיימות ביטחונית
מצוקת החימוש והחלפים שפגעה ביכולת הפעולה של צה"ל במהלך המלחמה (בעיקר בתקופת ממשל ביידן) הראתה עד כמה ישראל תלויה באחרים כדי ליישם את מדיניות הביטחון שלה. היא המחישה עד כמה חיוני לפתח יכולת לקיים תוכניות הצטיידות, פיתוח, ייצור ורכש מתקדמות שתאפשרנה למדינת ישראל לחתור למצב שבו היא יכולה לממש כמעט כל תוכנית צבאית שתרצה, לפי האינטרסים הביטחוניים שלה בלבד, אם כי ברור שלא נוכל לייצר עצמאות מוחלטת.
מדינת ישראל צריכה לחתור לקיימות ביטחונית – עצמאות ביטחונית בעיקר בהקשר של אמצעי הלחימה והחימוש – זאת על ידי ביזור הרכש וייצור עצמי ככל האפשר של חימוש ופלטפורמות קריטיות. בנוסף, וכדי להתגבר על בעיית התלות מול האמריקנים, יש לבחון מציאת מקורות חלופיים אפשריים להשגת תחמושת, כלי נשק ואמצעי לחימה מתקדמים, בנוסף או במקום אלה שישראל רוכשת כיום מארה"ב ובהתאם לתוספות הדרושות להרחבת סדר הכוחות של הצבא. על ישראל לבזר את הרכש של אמצעים קריטיים בין מדינות מספר, ככל שהדבר ניתן. ישראל צריכה גם להקים שיתופי פעולה עם מדינות אחרות בעלות אינטרסים דומים לשם יצירת קיימות ביטחונית.[5]
בהקשר זה, לצורך הבטחת הקיימות הביטחונית יש לפעול לצמצום התלות בארצות הברית ככל האפשר, ובכלל זה הקטנה הדרגתית עד לביטול של הסיוע הצבאי מארצות הברית, תוך פיתוח והשקעה בתעשייה הביטחונית הישראלית. בנוסף, ישראל נדרשת לבחון ולהגדיר מחדש את תרחישי איום הייחוס שלה ואת ימי המלאי הנדרשים לעמידה בהם, בכדי לשמור מלאי מספק למלחמה מתמשכת ולמצבי חירום.[6]
סיכום
התפתחות תפיסת הביטחון של ישראל משקפת את השינויים במציאות האסטרטגית שבה היא פועלת. בעוד שבימיו של בן גוריון ההתמקדות הייתה בהכרעה מהירה נגד צבאות סדירים, כיום ישראל מתמודדת עם איומים מורכבים יותר, כולל טרור ואיומי סייבר. רעיון "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי ממשיך להשפיע על המדיניות הישראלית, אך הוא עבר התאמות משמעותיות. ראוי לציין שחתימת הסכם השלום עם מצרים, ובמידה פחותה עם ממלכת ירדן, שיקף למעשה את הגיון קיר הברזל מולם. גם אם הם לא השלימו עם זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל, הרי שהבינו שאי אפשר בטווח הנראה לעין להביא לסילוקה, ואין היגיון בהקדשת מרבית המשאבים הלאומיים למטרה זו. נדמה שהישגי ישראל בשנה האחרונה מראים למצרים שטוב יהיה מבחינתם לדבוק בשלום כבחירה אסטרטגית.
"קיר הברזל" כולל לא רק כוח צבאי, המסוגל להלום באויב, אלא גם מערכות הגנה מתקדמות, טכנולוגיה, מודיעין, דיפלומטיה ולכידות. לרעיון המקורי של ז'בוטינסקי נדרש להוסיף יכולת כלכלית וטכנולוגית מתקדמת, כזו שתאפשר את פיתוח אמצעי הלחימה והמודיעין המתקדם ותאפשר החזקת כוח מגן עוצמתי ומודרני.
המעבר מתפיסת ההכרעה להגנה והכלה שיקף בין היתר הערכה שהכרעה מלאה נגד ארגונים לא-מדינתיים היא קשה להשגה. מדיניות "שקט ייענה בשקט", שהייתה דומיננטית בעזה לפני 2023, הראתה את מגבלותיה לאורך השנים ובדגש על ה-7 באוקטובר, שכן היא אפשרה לחמאס להתחזק מחדש בין סבבים ולבנות את תוכניתו לפגיעה משמעותית בישראל. מלחמת "חרבות ברזל" סימנה חזרה מסוימת לתפיסת ההכרעה, אך הדגישה את הצורך בעדכון תפיסת הביטחון של ישראל והתאמתה למציאות העכשווית.
המעבר מפעולה מול כוונות לפעולה נגד בניית יכולות משקף את ההכרה כי מניעת התחמשות האויב היא יעילה יותר מאשר המתנה להתגבשות כוונותיו ויכולותיו ההתקפיות. תקיפות בסוריה ובעזה, שנועדו לפגוע בתשתיות טרור, הוכיחו כי גישה זו יכולה להפחית איומים משמעותיים לאורך זמן; מימושה מחייב מודיעין מדויק ויכולות טכנולוגיות מתקדמות.
תפיסת הביטחון של ישראל התפתחה מתפיסה התקפית המבוססת על הכרעה בסופו של כל עימות לתפיסה המשלבת הגנה, הכלה ומניעה. רעיון "קיר הברזל" ממשיך להוות בסיס רעיוני לתפיסה, אולם נדרש להתאימו לאתגרים הנוכחיים שמדינת ישראל ניצבת מולם. מלחמת "חרבות ברזל" הראתה כי למרות ההתקדמות הטכנולוגית והצבאית, הכרעה מלאה נגד ארגונים לא-מדינתיים נותרה אתגר משמעותי. העתיד של תפיסת הביטחון הישראלית ידרוש המשך השקעה בטכנולוגיה, בכלכלה יציבה, במודיעין ובדיפלומטיה, תוך שמירה על עקרונות היסוד של התרעה, הרתעה והגנה. זאת, לצד בריתות והסכמים עם מדינות רחוקות וקרובות. זהו ה"שלום מתוך עוצמה" שעליו מדברים ראש ממשלת ישראל נתניהו ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ; שלום שיבטיח את חוסנה ואת שגשוגה של מדינת ישראל ויחזק את מעמדה האזורי והבינלאומי.
[1] אריאל כהנא, נתניהו הציג: "תפיסת הביטחון 2030", ישראל היום, 15.8.2025.
[2] להרחבה ראו אפרים ענבר ומנחם בכרך, הכלה – מרכיב מטריד בהתנהגות הביטחונית של ישראל, JISS, אפריל 2024.
[3] להרחבה ראו יוסי קופרווסר, נייר מדיניות: פירוז עזה, פרויקט הניצחון הישראלי, יוני 2023.
[4] אביתר מתניה, תפיסת ביטחון חדשה לישראל, מכון משגב 2024.
[5] לדוגמה, לא חייבים לרכוש ציוד הנדסי כבר דוגמת D9 רק מחברת Caterpillar האמריקאית; יש יצרנים נוספים בעולם, ולא פחות טובים: Komatsu (יפן), Liebherr (גרמניה), Hyundai (דרום קוריאה), Hitachi (יפן), ויש כמובן עוד. אף שמדובר בהקמה לוגיסטית של מערך אחזקה ותפעול שלם ולא רק לרכש הציוד, הרי שחובה לבחון את הדברים בראייה ארוכת טווח כדי שלא נהיה נתונים לאמברגו אמריקאי כפי שהיינו בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל".
[6] קובי מיכאל וגבי סיבוני, ישראל 2.0, מכון משגב, 2025.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
