מבוא

המערכה הצבאית נגד משטר האייתולות באיראן היא מרכיב חשוב של הרצף האסטרטגי המאפיין את מדיניות הביטחון של מדינת ישראל מאז 7 באוקטובר 2023. המעבר מ"עם כלביא" ביוני 2025 אל "שאגת הארי" בפברואר 26 והמערכה המשותפת עם ארצות הברית מבטאים שינוי יסודי בתפיסת הביטחון של ישראל. ממדיניות של הכלה וניסיונות הרתעה פסיבית למדיניות של הכרעה יזומה, פגיעה ביכולות האויב ולא רק בכוונותיו, ואכיפה מתמשכת שמטרתה למנוע התאוששות – מדיניות שראש הממשלה נתניהו (והממשל האמריקני) מכנים "שלום מתוך עוצמה".[1] שינוי זה מקבל כעת את תיקופו המלא בפועל בשדה הקרב ובאופן שבו מתנהלת מדינת ישראל בזירה הבינלאומית.

מאמר זה מבקש לבחון את הקשר ההדוק בין הישגי מבצע "עם כלביא" למערכה הנוכחית, לנתח את אופן הפעלת הכוח הישראלי-אמריקני בהקשר של השינוי בתפיסת הביטחון, ולשרטט את הכיוון האסטרטגי להמשך מימושה של דוקטרינת ה"שלום מתוך עוצמה". במציאות החדשה ישראל איננה שותפה פסיבית, אלא חלוץ מרכזי מוביל. מנהיגותה של ארצות הברית יחד עם ישראל מדגימה זאת בדיוק: הגדרת יעד ברור – הכרעת ראש הנחש של הטרור האזורי והגלובלי – ויישום עקבי של עקרונות הקרנת עוצמה, אכיפה והכרעה, או למעשה ניצחון ברמה האסטרטגית, יעד שהשגתו תקרין על האזור כולו וברמה הגלובלית תשפיע על סכסוכים עולמיים נוספים, כדוגמת רוסיה-אוקראינה והמאבק של ארה"ב מול סין.

שינוי תפיסתי בעקבות ה-7 באוקטובר 2023

תפיסת הביטחון הישראלית, כפי שהתגבשה בימי ראשית המדינה, התבססה על שלושת עמודי התווך של דוד בן-גוריון: התרעה, הרתעה והכרעה. אולם, לאורך שנות ה-2000 חלה סטייה משמעותית לכיוון "הכלה" והונאה עצמית של מבצעים שלכאורה מייצרים הרתעה על אויבינו, תפיסה שהתבררה ככישלון חרוץ ב-7 באוקטובר 2023. ההתקפה הרצחנית של חמאס חשפה את מגבלות ההכלה: האויב לא הורתע, הוא התעצם, ובחסות ההכלה בחר את עיתוי המתקפה.

כבר ב-8 באוקטובר 2023, ממש בתחילת המערכה, כשמדינת ישראל הייתה בשיא המשבר, הכריז ראש הממשלה נתניהו על הצורך לנצל את המכה הקשה שספגנו כדי לשנות את פני המזרח התיכון. השינוי התפיסתי היה חד: שינוי פני המזרח התיכון חייב חזרה לעקרון ההכרעה ובניית תפיסת המניעה והאכיפה (פעולה נגד יכולות ולא נגד כוונות), תפיסה שחייבה גיוס כלל משאבי האומה להכרעת ציר הרשע שבנתה איראן סביב ישראל.

המשך הלחימה ברצועת עזה, למרות לחצים בינלאומיים כבדים מצד ארה"ב תחת ממשל ביידן, אירופה והאו"ם, היה הצעד הראשון. יועצים ופרשנים רבים בישראל טענו כי עצירת הלחימה בעזה תאפשר להביא לשחרור החטופים, תאפשר לחיזבאללה "לנצור את האש" ולשאר שלוחותיה של איראן להירגע. אולם, ההתעקשות של ישראל הוכיחה את ההפך: המשך הלחימה ברצועת עזה, לצד העתקת המאמץ העיקרי נגד חיזבאללה, מה שהתחיל במבצע ה"ביפרים" והחיסול המדויק של חסן נסראללה בספטמבר 2024, שינו את המגמה.

ההישג בלבנון הוביל תחת לחץ אמריקני כבד באוקטובר 2024 (ערב הבחירות בארה"ב) להפסקת אש מוקדמת מדי מבחינתה של ישראל. חיזבאללה נפגע קשות אך לא הושמד, ההסכם שנחתם אפשר לו השתקמות איטית וחייב את ישראל לנסיגה מדורגת עד לחזרה לקו הגבול טרם ה-7 באוקטובר, להוציא 5 נקודות. כניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן אפשרה לישראל את המשך התקיפות נגד ניסיונות ההתעצמות והשיקום של חיזבאללה. כוחות צה"ל נשארו במאחזים הקדומניים בלבנון ובכך שימרו חיץ ביטחוני ולו חלקי, ואפשרו את חזרתם של תושבי הצפון לבתיהם. הישג מיידי נוסף של הפעלת הכוח הישראלית בלבנון היה נפילת משטר אסד בסוריה בדצמבר 2024. התגובה הישראלית המהירה לנפילת המשטר הסורי – שבאה לידי ביטוי בתפישת מרחב חיץ משמעותי ובהשמדת יכולותיו של צבא סוריה – יצרה "מסדרון בטוח" לחיל האוויר הישראלי לתקיפה באיראן, שמומש כחצי שנה מאוחר יותר במסגרת מבצע "עם כלביא".

מבצע "עם כלביא" – נקודת מפנה

מבצע "עם כלביא", או "מלחמת 12 הימים", שהתרחש ביוני 2025, היווה לא רק הישג צבאי מרשים אלא נקודת מפנה אסטרטגית מהותית בתולדות מדינת ישראל ובתפיסת הביטחון שלה. הרקע למבצע נעוץ בהערכות המודיעין הישראליות שהצביעו על קיצור דרמטי של זמן הפריצה הגרעינית האיראנית לכדי שבועות ספורים בלבד. זאת לצד האצה משמעותית בייצור הטילים הבליסטיים ארוכי הטווח. ישראל קיבלה החלטה אסטרטגית נועזת: לפעול באופן עצמאי ויזום, ובהמשך בשיתוף עם ארה"ב, נגד יכולות האויב ולא להמתין לכך שהוא ישלים את בניין הכוח ויתכוון להפעילו. החלטה זו הייתה שיאה של התפתחות תפיסתית שלפיה ההרתעה הקלאסית אינה אפשרית מול משטר האייתולות, וכי יש להחליפה במדיניות של הכרעה יזומה ואכיפה מתמשכת.

ההישגים היו רבים: חלקים קריטיים של תוכנית הגרעין האיראנית, שבה הושקעו שנים ארוכות ומאות מיליארדי דולרים, הושמדו, והיכולת לייצר נשק גרעיני נדחתה בשנים רבות; גם יכולת הייצור של טילים בליסטיים נפגעה קשות. מערך ההגנה האווירית האיראני במערב איראן נוטרל כבר ב-48 השעות הראשונות של המבצע במידה שאפשרה, לראשונה בהיסטוריה, טיסות חופשיות של חיל האוויר הישראלי מעל איראן ובחזרה ללא הפרעה משמעותית. ההצלחה המהירה של "עם כלביא" שינתה את חישובי הנשיא דונלד טראמפ, שתחילה היסס להצטרף למבצע בגלל חשש מפני הסלמה והסתבכות מיותרת בעוד זירה רחוקה. לאחר שראה את הפתיחה הישראלית המושלמת ואת הישגי צה"ל בשמי איראן, אישר את כניסת מפציצי B-2 להשלמת ההשמדה של התשתית הגרעינית שנותרה.

מעבר להישגים הצבאיים המיידיים, מבצע "עם כלביא" היווה נקודת מפנה אסטרטגית מכיוון שהדגים הלכה למעשה את יישומה המלא של דוקטרינת ה"שלום מתוך עוצמה". בניגוד למדיניות העבר, ננקטה גישה פרואקטיבית של מניעה מוחלטת: פגיעה ביכולות האויב לפני שהן הופכות לאיום קיומי, תוך יצירת "מסדרון בטוח" שיאפשר המשך פעולה בעתיד. ההצלחה הובילה את איראן, תחת סנקציות אמריקניות כבדות, לחזור לשולחן המשא ומתן, בניסיון לקנות זמן ואולי אף להמשיך ולתעתע בארצות הברית ולהכניס טריז שימנף את הקולות הקוראים לארצות הברית להימנע מהתערבות באיראן, ניסיון שכידוע לא צלח.

"שאגת הארי" – שותפות שווה עם מעצמת-על

המעבר ממבצע "עם כלביא" למבצע "שאגת הארי" (פברואר 2026) אינו בגדר "סבב" נוסף, אלא קומה אסטרטגית גבוהה יותר ביישום הדוקטרינה המשותפת של ישראל וארצות הברית. לאחר "עם כלביא" חזרה איראן לשולחן המשא ומתן תחת לחץ סנקציות כבדות מצד ארה"ב, אך המודיעין הישראלי-אמריקני המשותף חשף כי טהרן המשיכה לפתח יכולות גרעיניות במתקנים חלופיים מוסתרים, והגבירה את ייצור הטילים הבליסטיים והטמנתם באתרים תת-קרקעיים מוגנים. הנשיא טראמפ, שכבר אימץ את העיקרון של "עוצמה מובילה להישגים" בעקבות ההצלחה ביוני 2025, הסכים לסבב דיפלומטי אחרון – במידה רבה לצורך "תיעוד" היסטורי ומענה לביקורת מבית ומהעולם. זאת במקביל לניצול הזמן היקר לבניית הכוח הצבאי הנדרש להוצאת מתקפה רחבה לפועל בתנאים המיטביים ולטיוב התוכניות המבצעיות. כאשר התברר כי איראן איננה מתכוונת לוותר על שאיפותיה הגרעיניות, אושרה התקיפה המשותפת.

בניגוד למבצעים קודמים שבהם ישראל פעלה לבדה או כשותפה משנית, "שאגת הארי" הציגה שותפות שווה לחלוטין בין שתי המדינות. ישראל, כחלוץ קדמי אזורי, קיבלה על עצמה את המשימות הקריטיות והמורכבות ביותר: סיכול בכירי המשטר ובראשם האייתוללה עלי חמינאי, כבר במכת הפתיחה, והשמדה סופית של מערך הנ"מ שנותר לאיראן להגנת שמי המדינה. במטס הפתיחה, ב-28 בפברואר 2026, המריאו מאות מטוסי חיל האוויר הישראלי לביצוע גל ראשון של תקיפות מדויקות. חמינאי חוסל בבונקר תת-קרקעי באמצעות חימוש מתקדם, לצד עשרות מפקדי משמרות המהפכה. יחד עם כוחות ארצות הברית הושמד רובו של מערך הנ"מ, כולל מערכות רוסיות וסיניות מתקדמות שסופקו לאיראן לאחר מבצע "עם כלביא". בעת כתיבת שורות אלה דווח שאיראן מותקפת גם באמצעות המפציצים הכבדים של ארה"ב, B-1, B-2 ו-B-52 אמריקניים, מה שמעיד על עוצמת דיכוי יכולות הנ"מ של איראן.

השותפות השווה באה לידי ביטוי גם ברמה המבצעית: פיקוד מרכזי משותף שכולל קצינים ישראלים ואמריקאים פעל מחדרי מלחמה משולבים, עם חילופי מודיעין בזמן אמת. ישראל סיפקה את הידע האזורי העמוק ואת היכולות המיוחדות שלה, בעוד ארצות הברית סיפקה את העומק האסטרטגי והכמותי. כמו ביוני 2025 פתח חיל אוויר של המדינה הקטנה את הדרך למעצמה הגדולה ביותר בעולם לפעול בחופשיות מעל שטח אויב. די היה לשמוע אתמול את מפקד סנטקום, האדמירל קופר, מתבטא בנוגע לשני חילות האוויר הטובים בעולם, כשהוא מכוון לארה"ב וישראל.

המעבר ל"שאגת הארי" מדגים את הבשלתה המלאה של אסטרטגיית "שלום מתוך עוצמה": ישראל אינה עוד "שותפה פסיבית" או "מסייעת", אלא שותפה שווה בעלת יכולות ייחודיות המאפשרות לארצות הברית להפעיל את עוצמתה ללא עלויות פוליטיות כבדות. ההישגים הראשוניים של המבצע – חיסול הנהגת המשטר, השמדת חלק ניכר מיכולות הטילים הבליסטיים שלו ופגיעה ביכולות השלטון – יצרו תנאים אסטרטגיים חדשים: אפשרות לנפילת משטר האייתולות ולהקמת משטר פרו-מערבי באיראן ופגיעה קשה בציר הרשע העולמי, כולל השלכות לסכסוך מול רוסיה וסין.

השותפות עם ארצות הברית תחת טראמפ אינה זמנית אלא אסטרטגית וארוכת טווח. כך נוצר רצף גלובלי שבו ישראל משמשת כמודל וכשותפה מרכזית. המעבר בין שני המבצעים מוכיח כי האסטרטגיה הישראלית אינה תגובתית אלא יוזמת, אינה תלויה באישורים חיצוניים אלא יוצרת מציאות חדשה, ומובילה בסופו של דבר לא רק להכרעת האיום האיראני אלא לעיצוב סדר אזורי וגלובלי חדש שבמרכזו עומדות ארצות הברית וישראל.

תגובות בינלאומיות: הטובים, הרעים, והאידיוטים השימושיים

התגובות הבינלאומיות למבצע "שאגת הארי" ולחיסולו של האייתוללה עלי חמינאי שימשו כמעין "מבחן מציאות" חד וברור לחלוקה הגאו-פוליטית החדשה שמתגבשת במזרח התיכון ובעולם כולו. מועצת הביטחון של האו"ם, שכידוע התמהמהה מלהתכנס ולדון בטבח שערכו כוחות משמרות המהפכה באזרחים איראנים אך לפני כחודשיים – טבח שהביא למותם של עשרות אלפי אזרחים – כינסה ישיבת חירום תוך פחות מ-24 שעות מפתיחת המבצע המשותף. התוצאה הייתה גיבוב של הגיגים חסרי משמעות של מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש בנאומו, שבו קבע כי המבצע "פוגע בשלום ובביטחון הבינלאומיים" וקרא ל"הפסקת אש מיידית וחזרה לשולחן הדיונים".[2]

בניגוד גמור לכך, בקרב מדינות האזור עצמו שסבלו מתקיפות ישירות של איראן ושלוחיה, לא נשמע כמעט גינוי כלשהו למבצע "שאגת הארי". סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות, בחריין וכווית, שכולן היו יעד ישיר לטילים ורחפנים איראניים בתגובה למבצע, מיהרו לגנות בחריפות את "התוקפנות האיראנית נגד שכנותיה" ולהדגיש את "זכותן להגן על ריבונותן". עומאן, ששימשה מתווכת בשיחות בין ארה"ב לאיראן, שמרה על פרופיל נמוך יותר אך גם היא נמנעה מגינוי ישראל וארה"ב. ההודעה החריגה ביותר הגיעה דווקא מממשלת לבנון, שיצאה בהצהרה יזומה וחד-משמעית הקוראת לחיזבאללה "להימנע מכל מעורבות בתגובה האיראנית", מתוך חשש ברור שהמשטר הלבנוני החדש, לאחר נפילת אסד ופגיעה קשה בחיזבאללה, יהפוך שוב לבשר תותחים של טהרן. תגובות אלה מלמדות כי האיום האיראני, שהיה משותף לכל מדינות המפרץ הסוניות, חזר והתעורר במלוא עוצמתו, והפריך את הניסיון הזמני ליצירת "ציר סוני-שיעי". בעקבות הטעות האסטרטגית של חיזבאללה, שבחר לתקוף את ישראל, גם אם לא במלוא יכולתו, ותגובתה הנחרצת של ישראל, התבטא ראש ממשלת לבנון בחריפות והודיע על "איסור מיידי של פעולות חיזבאללה כולן, היות שהן כולן מחוץ לחוק".[3]

היחידה מבין מדינות האזור שיצאה בגינוי מפורש נגד המתקפה הייתה טורקיה, כאשר נשיאה רג'פ טאיפ ארדואן מיהר להכריז כי "התקיפה על איראן היא הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי" וכי "טורקיה חולקת את כאבו של העם האיראני האח". עם זאת, ארדואן – מתוך חשש להיתפס כתומך מלא באיראן – גינה גם את התקיפות האיראניות נגד מדינות המפרץ, וקרא ל"התערבות דיפלומטית מיידית". ניתן לשער כי עמדה זו, שמבטאת את מדיניות "האיזון" הארדואנית המוכרת, תיבחן מחדש אם איראן תבחר לתקוף גם מטרות טורקיות, כפי שעשתה ככל הנראה ב-5 במרץ.

באירופה התגובות היו זהירות ומפוצלות: ראש ממשלת ספרד, בעל נטיות שמאל קיצוניות, יצא בגינוי חריף ומיידי נגד "התוקפנות האמריקנית-ישראלית", ובהמשך אף אסר על שימוש בבסיסים בספרד לסיוע למתקפה של ארה"ב באיראן (בניגוד להסכם בין חברות נאט"ו), בעוד צרפת ובריטניה פרסמו הודעה משותפת שגינתה בעיקר את "התקיפות האיראניות" וקראה להפסקת אש ול"פתרון דיפלומטי". נשיא צרפת וראש ממשלת בריטניה קראו במפורש לחזרה לשולחן המשא ומתן, תוך הדגשת החשיבות של "הגנה על אזרחים". תגובות אלה משקפות את העמדה האירופית של "שלום בכל מחיר", שמתעלמת לעיתים קרובות מהמציאות האסטרטגית של איומים קיומיים. גם לאחר ההתקפה האיראנית על בסיסים בריטיים בקפריסין, לא שינו אותן מדינות באופן משמעותי את עמדתן ותגובתן עסקה בהגנה וביירוט שיגורים לעברם בלבד. חריג לטובה בקרב מנהיגי מערב אירופה היה קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ, שהתייצב באופן גורף לצד ארה"ב וקרא להפלת המשטר הרצחני באיראן.

קנדה בחרה הפעם לעמוד לצד שכנתה הדרומית ולתמוך במפורש בפעולה, תוך קריאה גלויה ל"החלפת המשטר הרצחני באיראן". בקרב הקהילה האיראנית הגולה בקנדה, כמו גם בארה"ב ובאירופה, פרצו הפגנות תמיכה סוערות במבצע, עם שלטים שקראו "חמינאי נפל – עכשיו חירות לאיראן". תופעה זו מדגישה את הפער העמוק בין משטרים אוטוריטריים לבין עמיהם, והופכת את "האידיוטים השימושיים" – אותם גורמים מערביים שממשיכים להגן על "ריבונות" המשטר – לבלתי רלוונטיים מול המציאות בשטח.

סין ורוסיה, כצפוי, יצאו בגינויים. שר החוץ הסיני וואנג יי שוחח עם עמיתו הישראלי ודרש "הפסקה מיידית של הפעולות הצבאיות" תוך הדגשה כי "יש לכבד את ריבונותה של איראן". סין, שנהנתה שנים ארוכות מנפט איראני זול וסיפקה לאיראן טכנולוגיות טילים ומערכות נשק, ראתה במבצע פגיעה ישירה באינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים שלה. רוסיה, מצידה, גינתה את "התוקפנות ללא פרובוקציה" והזכירה כי "לא נמצאו עדויות לפיתוח נשק גרעיני באיראן" – למרות שסיפקה בעצמה מערכות הגנה אווירית ומטוסי קרב לאיראן, והשתמשה בכטב"מים איראניים במלחמתה באוקראינה. שתי המעצמות הללו, שמהוות את עמודי התווך של "ציר הרשע" העולמי, חשפו בכך את מגבלות הברית ביניהן: הן מגנות, אך אינן ממהרות להתערב צבאית, בדיוק כפי שקרה במבצע "עם כלביא".

בסופו של דבר, התגובות הבינלאומיות מאשרות את התזה המרכזית של דוקטרינת "שלום מתוך עוצמה": העולם מכבד עוצמה, מפחד ממנה, ומתיישר לפיה. הגינוי של סין, רוסיה וחלקים באירופה והשתיקה או התמיכה השקטה של מדינות המפרץ, גרמניה, קנדה וחלקים מהעולם החופשי מוכיחים כי הפעולה הישראלית-אמריקנית לא רק תסכל ותנטרל את האיום האיראני, אלא גם תשנה את מאזן הכוחות העולמי.

צירים בינלאומיים חדשים: ישראל כמעצמה אזורית

ההישגים הצבאיים והדיפלומטיים של מבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי" לא הותירו ספק: מדינת ישראל הפכה, בפעם הראשונה בהיסטוריה שלה, למעצמה אזורית שסביבה מתגבשים צירים בינלאומיים חדשים ומשמעותיים. במרכז הציר הראשון עומדת הודו – מעצמה עולה בעלת 1.4 מיליארד תושבים, כלכלה דינמית וצבא מתקדם. ביקורו של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בישראל, שהתקיים ימים ספורים לפני פתיחת "שאגת הארי", שדרג את מדרג היחסים ל"שותפות אסטרטגית מיוחדת" הכוללת הסכמים רבים בתחומי ההגנה, בינה מלאכותית, סייבר, חקלאות וטכנולוגיה. מודי, שפנה בנאומו בכנסת לציבור הישראלי והוקיע את מתקפת חמאס באוקטובר 2023, רואה בישראל שותפה טבעית נגד הטרור האסלאמי-הקיצוני, המאיים גם על הודו, והביקור האחרון הפך את הודו לשחקן מרכזי בציר החדש.

לצד הודו ניצבות מדינות המפרץ המתונות, ובראשן איחוד האמירויות – שותפה ותיקה ונאמנה בהסכמי אברהם מאז 2020. למרות הלחצים הפנימיים והאזוריים במהלך מלחמת התקומה, ובייחוד במהלך המערכה בעזה, האמירויות לא רק שמרו על היחסים המיוחדים עם ישראל אלא אף הרחיבו אותם באופן משמעותי. לא בכדי מרכזת איראן את מתקפת הטילים והכטב"מים שלה נגד איחוד האמירויות, המתגוננת בעזרת מערכות נשק מתקדמות תוצרת ארה"ב וישראל.

סעודיה, שהייתה עד לא מזמן "על הגדר" ואף ניסתה ליצור ציר זמני עם איראן, עשויה לשקול לחזור למסלול הנורמליזציה, בייחוד לאחר שחוותה בעצמה את איום הטילים האיראניים. הציר הזה, המבוסס על אינטרס משותף של יציבות, כלכלה משגשגת והתנגדות לאיראן, הופך את ישראל ל"גשר" אסטרטגי בין המפרץ לאירופה ולאסיה.

הציר השלישי – הים-תיכוני – מתחזק דרך יוון וקפריסין, שתי מדינות שמקיימות עם ישראל שיתוף פעולה צבאי, כלכלי ואנרגטי עמוק. שתי המדינות רואות בישראל שותפה אסטרטגית מול טורקיה של ארדואן, והפרויקטים המשותפים של צינור הגז EastMed ומסלולי טיסה משותפים הופכים את האזור כולו לחוליה מקשרת בין ישראל לאירופה. יוון וקפריסין, שסבלו בעבר מאיומים טורקיים, רואות כעת בישראל "מעצמה אזורית" שמסוגלת לשנות מאזנים. ההתקפות של איראן על שטחה הריבוני של קפריסין מחזקות את הקשר המיוחד.

במרכז כל הצירים הללו עומדת ישראל עצמה, שהפכה לגורם כוח אזורי שלמהלכיו יש גם השפעה גלובלית. ארצות הברית, בהנהגת הנשיא דונלד טראמפ, מהווה את עמוד השדרה של הצירים הללו. טראמפ, ששאב עידוד עצום מההצלחות הישראליות בעזה, בלבנון ובאיראן, יישם את אותה דוקטרינה בהצלחה בוונצואלה (חטיפתו של הנשיא מאדורו והעמדתו למשפט בארצות הברית), בקובה (מצור דלקים) ובמקומות נוספים. מדיניות המכסים האגרסיבית שלו והלחץ הכלכלי על סין ורוסיה משלימים את התמונה.

הכרעת איראן והתקווה להקמת משטר חדש – שסביר להניח כי יהיה פרו-מערבי ולפחות לא אנטי-ישראלי – תפגע במעמדן של סין, שתאבד מקור נפט זול מאיראן ומאמריקה הלטינית, ושל רוסיה, שתאבד לקוח וספק נשק מרכזי. המשטר החדש באיראן, אם יקום, צפוי להצטרף לציר החדש, ולהפוך את המזרח התיכון לאזור של שגשוג ויציבות.

דוקטרינת "שלום מתוך עוצמה", כפי שהתגבשה והתממשה הלכה למעשה בשנתיים האחרונות, אינה סיסמה פוליטית ואף לא תאוריה מדינית מופשטת. היא מהווה אסטרטגיה שלמה, כוללת וארוכת טווח, המגדירה מטרות ברורות, קובעת עקרונות מנחים ודרכי פעולה, בהתאם למציאות המשתנה. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפך למבצע המרכזי של הדוקטרינה, חזר והדגיש בנאומיו הרבים כי שלום עושים עם מי שמכבדים אותנו, או עם מי שמפחדים מאיתנו. משפט שמסכם את המהות: עוצמה אינה מטרה בפני עצמה, אלא האמצעי היחיד להשגת שלום בר-קיימא.

אנחנו עדים למעבר מעשורים של הסכמים המבוססים על נסיגות וויתורים לטובת "שלום עכשיו", ושעבוד של העתיד לטובת ההווה, למציאות של "שלום מתוך עוצמה".

סיכום

עוד ארוכה הדרך להשלמת המטרות של מבצע "שאגת הארי". עיקר הנטל עוד ניצב בפני אזרחי איראן, שיידרשו לקחת את גורלם בידם ולפעול להפלת משטר האייתולות ולכינון משטר חדש באיראן – משטר שסביר להניח כי יהיה פרו-מערבי ולפחות לא אנטי-ישראלי. אם זה יקרה, תהיינה לכך השלכות ישירות ועקיפות עצומות, שתשננה את פני המזרח התיכון והעולם כולו.

המשמעות הראשונה תהיה פגיעה אנושה בציר הרשע, שתקרין על שאריות החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, ועל חיזבאללה, שיאבד את הפטרון שלו, כמו גם על שאר חברות "טבעת האש". בהקשר הגלובלי הרי שסין ורוסיה תיחלשנה, דבר שיפגע ביכולתה של מוסקבה להמשיך במלחמה באוקראינה. המשטר החדש באיראן יצטרף, ככל הנראה, לציר החדש שתואר לעיל – ציר ישראל-הודו-מדינות המפרץ-יוון-קפריסין-ארצות הברית – ויהפוך את האזור לאזור של יציבות ושגשוג כלכלי.

ברמה האזורית, ייתכן שמדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, תאצנה את הנורמליזציה עם ישראל, להרחבת מעגל הסכמי אברהם שיכללו שיתוף פעולה ביטחוני, כלכלי ואנרגטי. בזירה הגלובלית, טראמפ ימשיך ליישם את הדוקטרינה ולצבור הישגים בזירות נוספות.

מעבר לימים הקרובים של אזעקות, יירוטים ואולי אף נפילות ופגיעות מצערות, נשקף לעם ישראל עתיד מבטיח ומלא הזדמנויות כפי שלא היה מעולם. המעבר מ"עם כלביא" דרך "שאגת הארי" ועד למימוש המלא של "שלום מתוך עוצמה" אינו מקרי ואינו תוצאה של נסיבות – הוא תוצאה של אסטרטגיה מחושבת ועקבית. ישראל, כמעצמה אזורית מובילה, יחד עם ארצות הברית בהנהגת הנשיא טראמפ, משנה את מאזן הכוחות העולמי, ומניחה את היסודות לצירים בינלאומיים חדשים שיבטיחו שלום, ביטחון ושגשוג לא רק לנו אלא לאזור כולו.

כך יתקיים בנו מאמרו של שמואל הנביא שקראנו בהפטרת פרשת זכור: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (שמואל א' ט"ו, כ"ט) – גם אם יתמהמה בוא יבוא. האסטרטגיה ברורה, הדרך סלולה, והעתיד בידינו.

[1] גבי סיבוני וארז וינר, "מ'קיר הברזל' ל'שלום מתוך עוצמה' ", JISS, 2025.
[2] אתר סרוגים, לא ייאמן – מזכ"ל האו"ם גוטרש מגנה את התקיפות באיראן, 1.3.2026.
[3] כאן 11, ראש ממשלת לבנון: לבנון תאסור על הפעילות הצבאית של חיזבאללה, 2 במרץ 2026.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר