מבוא
בחודשים האחרונים, ובייחוד מאז תחילת 2026, מתגבשת במזרח התיכון דינמיקה גאופוליטית חריגה ורבת-משמעות. דינמיקה שעיקרה שיתוף פעולה בין גורמים סוניים מובילים – טורקיה, סעודיה, קטאר ומדינות נוספות – לבין המשטר השיעי באיראן. המטרה המרכזית של מגעים אלה היא למנוע תקיפה צבאית אמריקאית (ואולי גם ישראלית) באיראן, ובכך למנוע הקמה של "איראן חדשה" העלולה מבחינתם להיות בעלת ברית לישראל. שיתוף פעולה זה בא לידי ביטוי במאמצים דיפלומטיים אינטנסיביים, כולל פגישות בעומאן ובטורקיה, והפעלת לחץ על ארצות הברית להימנע מפעולה צבאית ולהתמקד בערוץ המשא ומתן להסכם.
תופעה זו, שבה יריבים סונים ושיעים מתאחדים זמנית, אינה נובעת משינוי אידאולוגי פתאומי או מאהדה כלפי משטר האייתולות; היא משקפת חשש עמוק מהשלכותיה של הצלחה צבאית אמריקאית-ישראלית נוספת נגד איראן, שתחזק באופן דרמטי את מעמד ישראל כגורם כוח אזורי דומיננטי, תגדיל את הסיכוי להקמתה של "איראן חדשה" ובכך תפגע במעמדן של מדינות המפרץ ושל טורקיה.
מאמר זה מבקש לבחון את הסיבות להתקרבות בין שני הזרמים הלעומתיים מתוך הבנת שורשי הפילוג הסוני-שיעי, התהוות הצירים הגאופוליטיים במאה ה-20 וה-21, יחסי הגומלין ביניהם, פעילותם המשותפת והנפרדת נגד ישראל, והשינוי המהותי שחל בדינמיקה האזורית במהלך מלחמת התקומה. ראוי גם לציין שגם בין המדינות הסוניות יש חילוקי דעות. כך לדוגמה המתח שבין המחנה בהובלת סעודיה ומצרים לבין המחנה האסלאמיסטי בהובלת טורקיה (וקטאר), כמו גם המתח שבין סעודיה לאמירויות. והינה גם על המתח הזה הם מצליחים להתגבר בהקשר של ישראל ואיראן. בסוף המאמר תוצגנה המלצות מדיניות לישראל, תוך קישור לתפיסת הביטחון הלאומי המתעצבת של "שלום מתוך עוצמה".
שורשי הפילוג הסוני-שיעי
הפילוג בין הסונים לשיעים נחשב לאחת המחלוקות העמוקות והמתמשכות ביותר בהיסטוריה של הדתות המונותאיסטיות. מקורו במחלוקת פוליטית-מנהיגותית לאחר מות הנביא מוחמד בשנת 632 לספירה. היעדר הוראה ברורה של מוחמד באשר ליורשו יצר ואקום מנהיגותי שהוביל למשבר, וזה הפך במהירות לפילוג עדתי-פוליטי, ולאחר מכן גם לתאולוגי-דתי.
המחלוקת בין ארבעת החליפים הראשונים לבין קבוצתו של עלי, שטענה שההנהגה חייבת להישאר בתוך משפחת הנביא (אהל אל-בית), הפכה לאלימה כשקרב כארבלה (680 לספירה) עיצב את הזהות של סיעתו של עלי (שיעת עלי) כזהות של מיעוט נרדף, מושפל ומצפה לצדק אלוהי. לאורך מאות השנים הראשונות נשאר הפילוג בעיקר פוליטי-דתי. הפילוג הפך למאבק גאופוליטי מובהק החל מהמאה ה-16. האימפריה העות'מאנית הסונית ראתה עצמה כיורשת הח'ליפות הסונית, והשתמשה בסונה ככלי לאחדות פוליטית. מנגד, שושלת הצפווים באיראן (1501–1736) הפכה את השיעה לדת המדינה הרשמית – צעד אסטרטגי שמטרתו לבדל את פרס מהעות'מאנים הסונים והאוזבקים. הסכסוך העות'מאני-צפווי נמשך מאות שנים, כולל מלחמות עקובות מדם על עיראק, הקווקז ואזרבייג'ן, והוא קבע במידה רבה את הגבולות המודרניים בין טורקיה לאיראן ואת חלוקת האוכלוסייה העדתית (שיעים רבים בעיראק ובמפרץ).
במאה ה-20 התעצם יותר הממד הגאופוליטי. נפילת האימפריה העות'מאנית ב-1918 וביטול הח'ליפות ב-1924 יצרו ואקום סוני, בעוד המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979 – בהנהגת האייתוללה ח'ומייני – הפכה את השיעה לכוח מהפכני-טרנס-לאומי שקורא ל"ייצוא המהפכה" ולמאבק ב"שטן הגדול" (ארה"ב) וב"שטן הקטן" (ישראל). מאז הפכה איראן למרכז כוח שיעי אזורי, בעוד סעודיה ראתה בשיעה איום קיומי. הסכסוך בסוריה (2011–2024), בתימן, בעיראק ובמפרץ הפך את הפילוג לכלי גאופוליטי מרכזי: איראן בונה "ציר התנגדות" שיעי בעיקרו, בעוד מדינות סוניות (סעודיה, טורקיה, מצרים) מנסות לבלום את ההשפעה האיראנית.
כיום, הפילוג אינו רק דתי-תאולוגי אלא בעיקר מאבק על הגמוניה אזורית, משאבים (נפט, גז, נתיבי מים), השפעה פוליטית וזהות לאומית. הפילוג משמש ככלי בידי מדינות להצדקת בריתות, מלחמות שליחים ודיכוי פנימי, אך לעיתים קרובות – כפי שנראה בשבועות האחרונים – אינטרסים גאופוליטיים יכולים להתגבר, לפחות זמנית, על הפער הדתי, כפי שקורה כיום בהתנגדות המשותפת לתקיפה אמריקאית-ישראלית על איראן.
התהוות הציר השיעי – איראן כמרכז כוח אזורי
הציר השיעי, הידוע גם בכינוי "ציר ההתנגדות", התגבש כרשת אסטרטגית של כוחות צבאיים, פוליטיים וארגוני שליחים תחת מנהיגותה של איראן. הציר מהווה את אחד הכלים המרכזיים במדיניות החוץ האיראנית מאז המהפכה, ומטרתו העיקרית היא הרחבת ההשפעה האיראנית במזרח התיכון, התנגדות להגמוניה האמריקאית, פעילות נגד ישראל והגנה על אינטרסים שיעיים-אידאולוגיים. הציר אינו ברית רשמית עם מבנה היררכי מוגדר, אלא רשת רופפת של שותפויות שבה איראן מספקת מימון, נשק, אימונים, מודיעין והכוונה אסטרטגית, בעוד השותפים פועלים אומנם בהכוונה איראנית אך דרכי הפעולה שלהם נגזרות לא פחות מהאינטרסים הייחודיים שלהם.
מבחינת איראן, הקמת הציר התבססה (ועדיין מתבססת) על תפיסת "ייצוא המהפכה" כעיקרון מרכזי, שכלל תמיכה בקבוצות מהפכניות-אסלאמיות ברחבי העולם המוסלמי, בייחוד בקרב שיעים ומיעוטים נרדפים. המהפכה יצרה איום קיומי על מדינות סוניות שכנות (כגון עיראק הסונית תחת סדאם חוסיין וערב הסעודית), והובילה למלחמת איראן-עיראק (1980–1988), מלחמה שבמהלכה פיתחה איראן לראשונה מודל של תמיכה במיליציות של שליחים כדי להילחם באויביה.
"אבן הראשה" בבניית הציר הייתה הקמת חיזבאללה בלבנון ב-1982. בעקבות מלחמת לבנון הראשונה שלחה איראן כוחות של משמרות המהפכה להקים מיליציות שיעיות בדרום לבנון. עד 1985 התאחדו הקבוצות הללו תחת ארגון חיזבאללה. חיזבאללה הפך ל"בן החסות" המוצלח ביותר של איראן: הוא סיפק לאיראן "עומק אסטרטגי", איים על ישראל בצפון והפך למודל לחיקוי עבור שלוחים אחרים. חיזבאללה קיבל מימון שנתי של מאות מיליוני דולרים, נשק מתקדם (כולל רקטות מדויקות וטילים נגד-טנקים), אימונים על ידי כוח קודס והכוונה אסטרטגית. בתמורה, חיזבאללה שימש כזרוע צבאית-פוליטית של איראן בלבנון, השתתף במלחמה בסוריה, הפך לכוח הדומיננטי במדינה ועודנו מאתגר את הממשלה הלבנונית.
הפלת סדאם חוסיין פתחה את השער לפעולה איראנית גם בעיראק. נפילת משטר הבעת' הסוני יצרה ואקום שבאמצעותו עלו השיעים – הרוב הדמוגרפי – לשלטון, אך גם גרם להיווצרות של מיליציות שיעיות קיצוניות. איראן ניצלה את המצב כדי לבנות רשת מיליציות, כגון ארגון בדר, כתאיב חיזבאללה, עסאיב אהל אל-חק ועוד. המיליציות הללו קיבלו אימונים, נשק (כולל רקטות ומל"טים) ומימון מאיראן, והפכו לכוח משמעותי במאבק נגד דאעש (2014–2017) ובמאבקי השפעה פנימיים בעיראק. הן גם שימשו ככלי להפעלת לחץ על כוחות אמריקאיים כשתקפו בסיסים אמריקאיים ועל ישראל באמצעות שיגור רקטות מסוריה ומעיראק במהלך מלחמת התקומה.
מלחמת האזרחים בסוריה סימנה את שיא ההתרחבות של הציר. משטר אסד העלווי היה בעל ברית אסטרטגי של איראן מאז שנות ה-80, והיווה גשר יבשתי בין איראן לחיזבאללה בלבנון. איראן שלחה אלפי לוחמי משמרות המהפכה, מיליציות עיראקיות ואנשי חיזבאללה להגן על משטר אסד. התמיכה כללה מימון, נשק, ייעוץ צבאי והקמת בסיסים איראניים בסוריה. עד 2015–2016, עם התערבות רוסיה, הציל הציר את אסד מקריסה, והפך את סוריה למרכז לוגיסטי של הציר. נפילת אסד בדצמבר 2024, לאחר החלשת חיזבאללה על ידי ישראל והשמדת השקעות העתק של איראן בסוריה, הייתה מכה קשה: היא ניתקה את "הגשר היבשתי" והפחיתה את יכולת איראן להעביר נשק לחיזבאללה בציר היבשתי. כך גם גדעה את נתיב ההברחות של אמצעי הלחימה מאיראן לירדן ומשם ליהודה ושומרון.
בתימן, איראן החלה לתמוך בחות'ים משנות ה-2000, אך התמיכה התעצמה משמעותית לאחר 2014, כשהחות'ים כבשו את צנעא. איראן סיפקה נשק מתקדם (טילים בליסטיים, מל"טים, טילי שיוט), אימונים והכוונה, והפכה את החות'ים לכלי להפעלת לחץ על ערב הסעודית ועל נתיבי השיט במצרי באב אל-מנדב ובים האדום. החות'ים הפכו ל"חזית דרומית" של הציר, והרחיבו את טווח האיום האיראני.
חריגה בולטת בציר השיעי היו חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, תנועות סוניות שהצטרפו לציר על בסיס המאבק המשותף בישראל והרצון לבנות סביבה "טבעת אש". איראן הפכה למממנת העיקרית שלהן: מימון שנתי של 70–100 מיליון דולר, נשק (רקטות מדויקות, מל"טים), אימונים והכוונה.
הציר השיעי התבסס בעיקר על הפעלת שליחים על ידי איראן, ללא סיכון ישיר למשטר, תוך יצירת עומק אסטרטגי. עד 2023–2024 הציר נחשב לאחד הכלים האפקטיביים ביותר של איראן. אולם, מלחמת התקומה הביאה להחלשה משמעותית של החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה. זאת במקביל לפגיעה קשה בחיזבאללה, שהובילה לנפילת משטרו של אסאד בסוריה. השיא היה במבצע "עם כלביא" ביוני 2025 והמכה הקשה שספג ראש הציר בתקיפות הישראליות והרגל המסיימת האמריקאית. פגיעה זו חשפה את חולשת טבעת האש האיראנית: התלות באיראן, חוסר אחדות פנימית והפגיעות מול עליונות אווירית-מודיעינית ישראלית. נכון לכתיבת שורות אלה (פברואר 2026), הציר נמצא במצב של התאוששות חלקית (בעיקר החות'ים והמיליציות העיראקיות), אך איבד חלק ניכר מכוחו ההרתעתי, כאשר משטר האייתולות נתון תחת איום על עצם קיומו כתוצאה מהתסיסה הפנימית והאיום האמריקאי.
המדינות הסוניות – ריבוי ראשים
המדינות הסוניות במזרח התיכון מעולם לא התגבשו כמבנה מאוחד וממוסד כמו הציר השיעי בראשות איראן. בניגוד לציר השיעי, שמתאפיין בהיררכיה ברורה יחסית – עם איראן כמרכז כוח, משמרות המהפכה כזרוע מבצעית, וסדרת שליחים – המחנה הסוני מאופיין בריבוי ראשים, תחרות פנימית על מנהיגות והגמוניה, וגישה פרגמטית יותר כלפי ישראל. מדינות מרכזיות כמו טורקיה, ערב הסעודית ומצרים רואות כל אחת את עצמה כמנהיגה הלגיטימית של העולם הסוני, מה שיוצר דינמיקה של שיתוף פעולה טקטי לצד תחרות אסטרטגית.
טורקיה, תחת נשיאותו של ארדואן, רואה עצמה כיורשת הלגיטימית של האימפריה העות'מאנית וכגורם מרכזי בקידום תנועת האחים המוסלמים העולמית. מאז 2011 ארדואן מנסה לבנות השפעה באמצעות תמיכה באחים המוסלמים (במצרים, בסוריה ובמקומות נוספים), תמיכה במורדים סונים בסוריה, וקשרים הדוקים עם קטאר. יחסיה עם ישראל נותרו מתוחים: טורקיה סיפקה מחסה לארגוני טרור פלסטיניים, מקדמת חרם כלכלי על ישראל, ועושה שימוש ברטוריקה אנטי-ישראלית חריפה, כדי להתבלט כ"קול האמיתי של המוסלמים" מול סעודיה ומצרים, וזאת אף על פי שהיא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל.
ערב הסעודית, תחת יורש העצר מוחמד בן סלמאן (MBS), רואה עצמה כשומרת האתרים הקדושים (מכה ומדינה) וכמנהיגת מדינות המפרץ. הסעודים השקיעו במאבק נגד ההשפעה האיראנית (מלחמה בתימן, תמיכה במורדים סונים בסוריה), ופיתחו גישה פרגמטית כלפי ישראל. מאז 2017–2018 נרמז על קשרים ביטחוניים סמויים עם ישראל נגד איראן, והסעודים ראו ב"הסכמי אברהם" (2020) הזדמנות אסטרטגית. עם זאת, הסעודים התנו נורמליזציה מלאה בהתקדמות למדינה פלסטינית, כשמלחמת התקומה הקפיאה את התהליך. בחודשים האחרונים בלטו שיתוף פעולה עם טורקיה כמו גם התקרבות לקטאר, תוך כדי התגברות המתח עם האמירויות בכמה זירות, בדגש על תימן.
מצרים, תחת הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי, שואפת לחזור למעמדה כמנהיגת העולם הערבי, ורואה באחים המוסלמים (שנתמכו על ידי טורקיה וקטאר) איום רציני. אולם בחודשים האחרונים חלה התקרבות מצרית-טורקית-סעודית, בעיקר בעקבות חשש משותף מהתרחבות ההשפעה הישראלית נוכח האיום להמשיך לפגוע במשטר האייתולות באיראן, עד כדי האפשרות להפלתו והקמה של "איראן חדשה" שתהיה ידידותית לישראל.
התקרבות המדינות הסוניות לישראל קיבלה תנופה משמעותית במסגרת "הסכמי אברהם" (2020). ההסכמים נבעו מאינטרס משותף: התמודדות עם איראן, שיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי, והגנה על היציבות האזורית. לאחרונה אנו עדים לשינוי הדינמיקה: טורקיה, סעודיה וקטאר התקרבו זו לזו, חלקית כתגובה להתחזקות ציר ישראל-ארה"ב תחת טראמפ והאיום האמריקאי-ישראלי על איראן. מדינות אלה פועלות למנוע תקיפה אמריקאית-ישראלית על איראן, מחשש שהפלת המשטר האיראני תחזק את ישראל כגורם כוח אזורי ותערער את מעמדן. הן מקדמות "ציר סוני" שכולל תיאום מול איראן, תמיכה במשטר החדש בסוריה, והתנגדות להתרחבות "הסכמי אברהם".
המדינות הסוניות, אם כן, מאופיינות בגמישות ופרגמטיות: שיתוף פעולה עם ישראל נגד איראן כאשר זה משרת את האינטרסים שלהן, אל מול התנגדות חריפה לישראל ולפגיעה באיראן כאשר ישראל נתפסת כמאיימת על ההגמוניה הסונית. ריבוי הראשים בתחרות בין טורקיה, סעודיה ומצרים מונע איחוד אינטרסים מלא. בתחילת 2026, הציר נמצא בשלב של התגבשות זמנית נגד "האיום הישראלי-אמריקאי", אך הוא רחוק מלהיות מאוחד כמו הציר השיעי.
מאבקי הגמוניה והשינוי ממלחמת התקומה
המאבק בין הציר השיעי בראשות איראן לבין המדינות הסוניות – או ליתר דיוק, בין השאיפות ההגמוניות של איראן לבין השאיפות ההגמוניות של מדינות סוניות מרכזיות – אינו רק מאבק דתי, אלא בעיקרו מאבק על שליטה אזורית, משאבים אסטרטגיים, נתיבי סחר, השפעה פוליטית וזהות לאומית-אזורית. הזירה המרכזית למאבק זה הייתה מלחמת האזרחים בסוריה. איראן ראתה במשטר אסד קו הגנה הראשון נגד ישראל ונתיב קשר עם חיזבאללה, והשקיעה בו משאבים עצומים: אלפי לוחמי משמרות המהפכה, מיליציות שיעיות מכמה מדינות, בדגש על חיזבאללה. איראן השקיעה בסוריה בין 30 ל-50 מיליארד דולר בין 2011 ל-2020. מנגד, טורקיה תמכה באופן ישיר במורדים הסונים, כבשה שטחים בצפון סוריה, ורואה בסוריה חלק ממרחב ההשפעה הנאו-עות'מאני שלה.
מלחמת התקומה סימנה נקודת מפנה נוכח הפגיעה הקשה בכל מערך השליחים של איראן, ובהמשך באיראן עצמה. השינוי גרם לחרדה בקרב מדינות סוניות מרכזיות. טורקיה, סעודיה וקטאר הבינו כי המשך ההצלחות הישראליות-אמריקאיות – בייחוד תקיפה נוספת על איראן שתוביל להפלת משטר האייתולות או להחלשתו המשמעותית – יקבעו את מעמדה של ישראל כגורם הכוח האזורי הדומיננטי, ירחיבו את "הסכמי אברהם" ויחלישו את מעמדן שלהן. לכן, הן החלו לפעול באופן מתואם שכלל: הימנעות מגינוי הדיכוי האלים של המחאות באיראן, לחץ דיפלומטי על טראמפ להימנע מתקיפה באיראן, ואף התקרבות זמנית לאיראן.
במקביל, ישראל חיזקה את שיתוף הפעולה עם ארה"ב שכולל את ההסכם בעזה, הרחבת "הסכמי אברהם" – קזחסטן, סומלילנד – וקידום ציר יבשתי-ימי בין הודו לאירופה (IMEC). השינוי הוא היסטורי: הציר השיעי נחלש במידה ניכרת, הציר הסוני נאלץ להתמודד עם "אתגר ישראלי" חדש, ומאבק ההגמוניה עבר ממלחמות שליחים למאבק דיפלומטי-אסטרטגי על עתיד איראן והמזרח התיכון כולו.
המלצות למדיניות ישראלית – "שלום מתוך עוצמה"
התהליכים האסטרטגיים שהתרחשו במזרח התיכון מאז אוקטובר 2023, ובייחוד מאז מבצע "עם כלביא" ביוני 2025 ונפילת משטר אסד בדצמבר 2024, יצרו מציאות אזורית חדשה לחלוטין. הציר השיעי – שהיה עד לא מזמן האיום המרכזי והמאורגן ביותר על ביטחונה של ישראל – נמצא כיום במצב של חולשה מבנית חמורה: חיזבאללה איבד חלק ניכר מיכולותיו ההתקפיות, ומעמדו בלבנון נפגע; המיליציות השיעיות בעיראק נחלשו בעקבות תקיפות ישראליות ואמריקאיות; החות'ים בתימן נותרו פעילים יחסית אך מבודדים יותר; והגשר היבשתי מאיראן ללבנון דרך סוריה נותק כמעט לחלוטין. תוכנית הגרעין האיראנית ספגה מכה קשה, והיכולת הבליסטית של המשטר נפגעה למרות ניסיונות של איראן לשקם חלק מיכולותיה.
במקביל, המדינות הסוניות הבולטות (טורקיה, ערב הסעודית, קטאר ומצרים) – נקלעו למצב פרדוקסלי: מצד אחד, הן נהנות מהיחלשות האיום האיראני, שהיה האיום המרכזי עליהן במשך עשורים; מצד שני, הן מזהות אתגר חדש – הפיכתה של ישראל לגורם כוח אזורי דומיננטי, הנהנה מגיבוי אמריקאי חסר תקדים תחת נשיאותו השנייה של דונלד טראמפ, ומסוגל להשפיע על סדר היום האזורי. זאת ועוד, האפשרות להקמתה של "איראן חדשה" ידידותית לישראל מהווה בראייתן איום חמור ביותר. התגובה הסונית לאיום החדש הינה שיתוף פעולה מתואם עם איראן כדי למנוע תקיפה אמריקאית-ישראלית נוספת. שיתוף הפעולה נועד למנוע תרחיש שבו הפלת משטר האייתולות (או החלשתו המשמעותית) תוביל להרחבת הסכמי אברהם, לחיזוק מעמדה של ישראל, ולשחיקת ההשפעה של טורקיה, סעודיה וקטאר.
המסקנה המרכזית היא שהמזרח התיכון נמצא כעת בנקודת שבר היסטורית: או שהוא ימשיך להתקדם לעבר "מזרח תיכון חדש" שבו ישראל, בשיתוף עם ארה"ב, תהיה גורם מרכזי ביציבות האזורית, הכלכלית והביטחונית, תוך הקמה של ארכיטקטורה אזורית חדשה; או שהוא יחזור למצב שבו איראן תמשיך בתוכניתה להקמה מחדש של "טבעת האש" סביב ישראל. הנקודה המכריעה תהיה ההחלטה האמריקאית בנוגע לאיראן: האם תתבצע סדרת תקיפות נוספת שעשויה אף להסתיים בהפלתו של המשטר, או שהלחץ הדיפלומטי הסוני – הסעודי-קטארי-טורקי – יצליח לדחות או למנוע פעולה שכזו. נדמה שבמציאות זו, תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל שמהותה "שלום מתוך עוצמה", תפיסה שהתגבשה במהלך מלחמת התקומה, היא המסגרת האסטרטגית הנכונה ביותר.
תפיסה זו מבוססת על שלושה עמודי תווך:
עוצמה צבאית-מודיעינית מוחלטת כתנאי לפעולות אכיפה למניעת איומים טרם התממשותם. ישראל חייבת לשמור על עליונות צבאית מול כל שחקן אזורי. זה כולל המשך פגיעה שיטתית ביכולות ההתאוששות של הציר השיעי וגורמים מאיימים נוספים (בייחוד טילים מדויקים, מל"טים ומתקני ייצור נשק באיראן, סוריה, עיראק ולבנון). מתוך עוצמה זו יש לגזור עוצמה מדינית; עוצמה שעיקרה חתירה לארכיטקטורה אזורית חדשה, כזו שתחליף את הארכיטקטורה האיראנית שנבנתה במהלך ארבעים השנים האחרונות. בבסיס העניין הרחבת "הסכמי אברהם", וקידום פרויקטים אזוריים דוגמת IMEC (ציר הודו-אירופה). ישראל צריכה להמשיך ולנצל את עוצמתה הצבאית-כלכלית וטכנולוגית, כדי להרחיב את מעגל ההסכמים: לדוגמה, להציע לערב הסעודית להעמיק את שיתוף הפעולה הכלכלי-טכנולוגי, לחזק את הברית עם איחוד האמירויות ומרוקו, לשמר את הסכם השלום עם מצרים וירדן ולייצר בריתות חדשות כפי שסוכם אך לאחרונה עם יוון וקפריסין וכפי שנחתם מול סומלילנד. זאת, כדי לייצר לחץ מתגבר על טורקיה וקטאר.
במקביל לפעול בתיאום אינטימי עם ארה"ב, כולל תכנון משותף לתרחישי תקיפה באיראן אם המשא ומתן על ההסכם מולה ייכשל סופית. נכון יהיה שמדינת ישראל תחשוף בפני העולם את הבעייתיות של הציר הסוני-שיעי החדש והאבסורד שבסלילת הדרך לחזרת איראן לחתירתה להגמוניה אזורית.
ולבסוף, חיזוק הנרטיב של ישראל כגורם כוח אזורי יציב היוצר תועלת משותפת למי שמשתף עימו פעולה ופועל נגד גורמים קיצוניים ומערערי יציבות, דוגמת איראן ושכנותיה. זאת דרך המשך המדיניות היוזמת וההתקפית נגד יכולות ההתאוששות של הציר השיעי ושיתופי פעולה כלכליים, טכנולוגיים ומודיעיניים עם מדינות ערביות ומדינות נוספות באזור.
השבועות הקרובים – ובייחוד ההחלטה האמריקאית-ישראלית בנוגע לאיראן – יקבעו את פני המזרח התיכון לדורות. תפיסת "שלום מתוך עוצמה" אינה סיסמה, אלא אסטרטגיה מבוססת: עוצמה יוצרת הרתעה, המאפשרת דיאלוג, שכאשר הוא נערך מעמדת כוח – יכול להביא לשלום יציב ומבוסס אינטרסים. ישראל נמצאת כיום בעמדה החזקה ביותר זה עשרות שנים. עליה לנצל אותה בחוכמה, בנחישות ובתיאום מלא עם בעלת בריתה הגדולה – כדי להפוך את האיום המתגבש להזדמנות היסטורית לשינוי הסדר האזורי כולו.
סיכום
הציר החדש, שמהותו התנגדות שיעית וסונית לתקיפה באיראן כדי למנוע התחזקות של ישראל והקמה של משטר איראני ידידותי לישראל, אינו נובע משינוי אידאולוגי או מחמלה פתאומית כלפי המשטר השיעי, אלא מחשש עמוק מהשלכותיה של הצלחה צבאית נוספת, שבה תהיה ישראל שותפה, נגד המשטר באיראן. אולם להבנתנו זוהי ראייה קצרת טווח שהנזק שלה למדינות הסוניות יהיה רב מהתועלת. מלחמת התקומה הפכה את ישראל לגורם המשפיע על סדר היום במזרח התיכון, ואילו הציר הסוני החדש הינו מענה זמני שבא בתגובה ישירה למה שנתפס על ידי המדינות הסוניות כאיום עליהן. אלה חוששות מתרחיש שבו ישראל, כשותפה מועדפת של ארה"ב, תוביל "מזרח תיכון חדש" הכולל הרחבת "הסכמי אברהם", יצירת ציר יבשתי בין הודו לאירופה, ובסופו של דבר תהיה גורם מוביל מבחינה ביטחונית-כלכלית באזור.
תפיסת ה"שלום מתוך עוצמה" מאפשרת לישראל לנהל אסטרטגיה נכונה. ישראל חייבת לשמור על עליונות צבאית-מודיעינית, לחזק את הברית עם ארה"ב, להרחיב את מעגל השלום ולחשוף את הציר החדש המתעצב. ההחלטה הקרובה בנוגע לאופן הפעולה מול איראן תקבע את פני האזור לדורות.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
