מבוא
מאז הקמתו ב-1948 צה"ל הוא עמוד התווך של קיומה של מדינת ישראל. כצבא העם הוא שיקף במשך עשורים את רוח החברה הישראלית: נחישות קיומית, סולידריות לאומית, אומץ לב פיקודי ותחושת שליחות עמוקה. עם זאת בעשורים האחרונים, וביתר שאת במהלך מלחמת התקומה, הציבור נחשף גם לחוליים קשים בצבא. בין השאר מדובר בפגיעה במוכנות מבצעית ובעצמאות הפיקודית, ניתוק מהשטח הלוחם ותלות מוגזמת בגורמים חיצוניים ומשפטיים. לא היו אלה רק כשלים טקטיים מקומיים, אלא תהליכים ארוכי שנים. המלחמה, שנפתחה במחדל רב-מערכתי, הציגה לעיתים את צה"ל במיטבו, אבל חשפה גם את בעיות היסוד שהצבא סובל מהן. מאמר זה מבקש לבחון בעיות אלה ולהבין מה קרה לצה"ל, ומעבר לכך, מה ניתן לעשות כדי לתקן את המצב, בייחוד לנוכח לקחי המלחמה האחרונה, כדי שניתן יהיה להתחיל בתיקונם בלי להמתין למסקנות ועדת חקירה שעד שתפורסמנה יעבור עוד זמן רב.
אנו טוענים כי נקודת המפנה המרכזית שגרמה לבעיות אלה הייתה תקופת הסכמי אוסלו בשנות ה-90, שבה הפך צה"ל מזרוע מבצעית עצמאית ל"שחקן" מדיני, תוך פגיעה בזהות הלוחמת שלו. תהליך זה התעצם בעקבות שינויים דוריים, מעורבות פוליטית מוגברת, תלות חיצונית בארצות הברית, מיקוד טכנולוגי מוגזם, חוסר באומץ לב אזרחי, תרבות תחקיר בעייתית, חדירת זרמים פרוגרסיביים, מיקור חוץ של החינוך, החלשת ההכשרות המקצועיות, ועיסוק מוגזם בביטחון שוטף על חשבון ההכנה למלחמה, מה שצמצם את העצמאות הפיקודית.
תוצאות כשלים אלה ניכרו היטב באירועי ה-7 באוקטובר: כשל תפיסתי ומודיעיני, הלם, הססנות פיקודית ותגובה איטית; מעבר מתפיסה פיקודית של שליחות קיומית לצבא מקצועי המנהל קריירות, פיקוד בכיר המנותק מהשטח, תלוי במשפטנים ובטכנולוגיה, ומפוזר בעיסוק בעניינים שאינם בתחום הליבה הצבאית.
המאמר מחולק לשני חלקים עיקריים: הראשון מנתח את התהליכים ההיסטוריים והתרבותיים שהובילו להתדרדרות, השני מציע המלצות מעשיות לשינוי. במבט צופה פני עתיד: צה"ל חייב לחזור למיקוד העיסוק בתפקידי הליבה – הכשרה לוחמת, עצמאות פיקודית וערכים לאומיים – כדי להתמודד עם קשת האיומים שתמשיך לאתגר אותו ולחייב למידה וחשיבה יצירתית.
הסכמי אוסלו – נקודת המפנה ההיסטורית
הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לאש"ף היו נקודת מפנה קריטית בהיסטוריה הצבאית-פוליטית של ישראל. הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, התבטא כי ההסכם "מחורר ביטחונית יותר מגבינה שוויצרית", והדבר הוביל לגיוס סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ז"ל לעמוד בראש הצוות הביטחוני במשא ומתן. ליפקין-שחק, מי שהיה אמור להחליף את ברק, הורה לקציני צה"ל להגיע לפגישות בחליפות במקום במדי צבא, כדי "לא לפגוע ברגשות" נציגי אש"ף. סמליות זו – מעבר ממדי לוחמים לחליפות – סימנה את תחילתו של תהליך שבו הפך צה"ל ממכונה מבצעית לזרוע דיפלומטית. אכן, צה"ל קיים תמיד ממשק עם הדרג המדיני, אולם ממשק זה נגע בעיקר בהיבטים של הפעלת כוח. הכנסת הצבא לדיונים במסגרת הסכמי אוסלו ייצגה שינוי תרבותי עמוק, שבו בתהליך איטי ראתה עצמה הקצונה הבכירה בחלקה כמתמחה בעיסוק בתחום המדיני ולא בפיקוד הקרבי.
צה"ל מצא עצמו מעורב בסוגיות מדיניות: ניהול מעברי גבול, הסדרי ביטחון ותיאום עם הרשות. תהליך זה פגע במורל הלוחמים; קצינים שגדלו על ערכי "רוח צה"ל" – דוגמת יוזמה והתקפיות – מצאו עצמם מעורבים עד צוואר בנושאים מדיניים ובלחצים פוליטיים. בנוסף, ההסכמים עודדו את תפיסת "ניהול הסכסוך" במקום חתירה להכרעה ולניצחון. במקביל, צוות בהובלת האלוף יורם יאיר והפרופסור אסא כשר ניסח מסמך ערכים חדש לצה"ל, או בשמו: "הקוד האתי". ערכים כגון אהבת הארץ, אחוות לוחמים וטוהר הנשק הוצאו מהמסמך. החשש היה שאהבת הארץ, לדוגמה, עלולה לייצר התנגדות בקרב חיילים ומפקדים לפינוי שטחי מולדת אם יידרשו. המסמך שהתקבל ואומץ בצה"ל בשנת 1994 היווה סמן לשינוי האמור.
במשך שנים רבות, התהליך "הטבעי" לרבים ממפקדי הצבא הבכירים היה לעבור לזירה הפוליטית, בסמוך לפרישתם משירות, מה שיצר תחושה שאצל חלק מהקצונה הבכירה השירות הצבאי הוא שלב אחד בסולם ההתקדמות שלהם ולא שליחות למען משימה קיומית. התוצאה הייתה שחלק מהפיקוד בכיר התמקד בשמירה על איזון פוליטי ועל שיקולים אסטרטגיים על חשבון מוכנות ללחימה וחתירה לניצחון. תופעת החליפות האפורות הובילה למעבר מדור של לוחמים החותרים להכרעת האויב לדור של "מנהלים" הפועלים לנטרולו ולהכלתו.
במסגרת הסכמי אוסלו אפשרה מדינת ישראל לפלסטינים להצטייד באמצעי לחימה מסוגים שונים, ואלה הופנו בחלק מהמקרים נגד צה"ל. תופעת הנסיגות והעברת האחריות לאנשי הרשות הפלסטינית יצרה דילמה בקרב המפקדים. קצינים נאלצו ליישם מדיניות שעמדה בסתירה לערכים שעליהם חונכו. המעבר מצבא תוקף ומכריע לצבא מכיל ומיישם הסכמים ונסיגות יצרה גם ירידה במוטיבציה. ירידה שהתעצמה כאשר הפיגועים ביהודה ושומרון וברצועת עזה עלו לאחר כל אחת מהנסיגות.[1]
המעבר הדורי – משליחות קיומית לקריירה מקצועית
השינויים שהתרחשו בצה"ל במהלך שנות אוסלו התחברו למגמה עמוקה יותר: מעבר מדורות שחוו את השואה ומלחמת העצמאות, לדורות שקיבלו את קיומה של ישראל כדבר מובן מאליו. הדור הראשון ראה בשירות בצבא שליחות קיומית, ואילו הדורות הצעירים עברו בהדרגה לראות בו מסלול קריירה. הדור של יגאל אלון וחבריו גדל בצל איומי השמדה. הם בנו את צבא העם, שבו כל חייל הרגיש חלק ממשימה לאומית. לעומת זאת, דור שנות ה-80 וה-90, שנולד במדינה מבוססת כלכלית, חווה את השירות יותר כקריירה מקצועית שלאחריה הקצין הבכיר יעבור לקריירה שנייה ושלישית. כמובן מדובר בהכללה, וברור לנו שהיו וישנם במערכת לוחמים וקצינים ערכיים רבים שהשירות עבורם הינו בגדר שליחות. חלק מהבעיה הוא שרבים מאותם קצינים נבלמים במעלה הדרך ולא תמיד מגיעים לצמרת הארגון.
השינוי הוא תוצאה של תהליכים חברתיים: הפריחה הכלכלית בישראל ובעיקר בעולמות ההיי-טק, ייצרה תחרות ואלטרנטיבות לשירות הצבאי. תפקידים במערך הטכנולוגי, במטה ובלשכות, תורמים לקצין יותר מתפקידי פיקוד ושטח תובעניים. המעבר הבין-דורי התבטא גם במסלולי שירות ייחודיים, שהדגישו את ההטבות למשרתי הקבע אבל הקטינו את ממד השליחות. בסופו של דבר, המעבר הבין-דורי גרם לחלקים בקצונה הבכירה לראות את עצמם כעובדים במקום עבודה ומפתחים קריירה ופחות כמונעים מתחושת השליחות.
המעורבות הגוברת בסוגיות מדיניות
המעורבות הגוברת של צה"ל בסוגיות מדיניות החלה באוסלו, אבל לא נעצרה שם. רצף הנסיגות – אוסלו, לבנון 2000, התנתקות 2005 – שחקו את צה"ל כזרוע הפעלת כוח להגנת המדינה. ההתנתקות מעזה הייתה שיא: צה"ל ניהל את תהליך פינוי היישובים והמתיישבים, תוך שביצע תהליכי "הכנה מנטלית" לחיילים ולמפקדים להכשרת רעיון הפינוי.
גם בלבנון וגם בעזה, כראוי במדינה דמוקרטית, גם אם היו לצה"ל השגות והסתייגויות מקצועיות מכיווני הפעולה של הדרג המדיני (למשל בעניין ההתנתקות בכלל, ובפרט הנסיגה מציר פילדלפי), ואלו הוצגו בפני מקבלי ההחלטות, הרי שבסופו של דבר, צה"ל התיישר עם החלטות הדרג המדיני בנוגע לקביעת קו הגבול החדש ובנה תפיסת הגנה לאורך קו הגבול שאין בינה ובין התורה הצבאית כל קשר. לדוגמה, הקמת מפקדת אוגדת עזה ושתי מפקדות החטיבות המרחביות במחנה לא מוגן אחד בדרום הגזרה האוגדתית. הייתה זו דוגמה לאובדן דרך מקצועי בתכנון צבאי שנבע מניתוק מהחשיבה הצבאית ושעבוד לתפיסה פוליטית שההתנתקות תוביל להסדרה ולכן אין צורך בבניית הגנה על בסיס התורה.
לצד הירידה בעיסוק בהפעלת כוח, רבים ממפקדי צה"ל הבכירים ראו עצמם כמובילים גם בסוגיות אזרחיות מובהקות, דוגמת שמירה על הקשר עם הממשל בארצות הברית, ריסון עצמי מלפעול התקפית כדי לשמור על כלכלה, תיירות וחופשות ועוד כהנה וכהנה. לשיא הגיעו הדברים במלחמת התקומה. צה"ל התערב בניהול המדיני של המלחמה, דרש להגיע לעסקאות, לעצור את הלחימה ולהימנע מהרחבתה ממגוון סיבות. לדוגמה, התנגדות צה"ל לכניסה לרפיח נוכח ההתנגדות לכך מצד הממשל האמריקאי, התנגדות צה"ל למבצע הביפרים ולהרחבת הלחימה בלבנון והתניית חיסול נסראללה בעדכון האמריקאים מראש. צה"ל לחץ פעם אחר פעם להגיע לעסקת חטופים גם על חשבון עצירת הלחימה, והאמירה החוזרת הייתה: נדע איך להתמודד.
כך היה גם בדרישה של צה"ל לקבל תשובות לגבי "היום שאחרי" בעזה, דרישה שלא עלתה על דעתם של מפקדי מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. כך באו הדברים לידי ביטוי בעמדת הרמטכ"ל אייל זמיר בקבינט המדיני-ביטחוני נגד חלוקת סיוע הומניטרי על ידי חיילי צה"ל, נגד הקמת ה"עיר ההומניטרית" ברפיח ונגד כיבוש העיר עזה במהלך האחרון. פעם אחר פעם הצבא התנגד לכיווני הפעולה של הדרג המדיני, וכאשר נראה שעמדתו אינה מתקבלת עבר כנראה לתדרוכי כתבים והדלפות מגמתיות שמטרתן הפעלת לחץ באמצעות דעת הקהל על החלטות הקבינט.
"חיבוק הדוב" של ארצות הברית
הקשר בין צה"ל לארצות הברית, שהחל להתעצם בשנות ה-70 של המאה הקודמת ובייחוד בעקבות הסכמי קמפ דייוויד, הפך בעשורים האחרונים משותפות אסטרטגית רצויה למערכת יחסים של תלות מוגזמת, המכונה לעיתים "חיבוק דוב" – חיבוק שמעיק ומגביל את חופש הפעולה הישראלי.
מאז הסכמי אוסלו גברה ההסתמכות על הסיוע האמריקאי, הן במונחים כלכליים והן מבחינה תפיסתית. הסיוע הצבאי השנתי מארצות הברית, העומד כיום על כ-3.8 מיליארד דולר לשנה, אפשר אומנם לצה"ל לפתח יכולות מתקדמות, בעיקר בעולמות מערכות ההגנה האווירית והפלטפורמות המוטסות, אך בד בבד יצר תלות שפגעה בעצמאות האסטרטגית וביכולת לקבל החלטות מדיניות מחויבות. התמיכה האמריקנית בישראל היא ללא תקדים, אבל היא מגיעה יחד עם תלות בארה"ב, הפוגעת בהרתעה הישראלית ובחופש הפעולה שלה.
תלות זו התבטאה במיוחד במלחמת התקומה. עיכובים באישורים אמריקאים למגוון אמצעי לחימה הדגישו את הפגיעות של מדינת ישראל. "חיבוק הדוב" האמריקאי יצר תלות שהגבילה מבצעים של צה"ל. הדבר התבטא בהתנגדות אמריקאית ללחימה בעזה, כדוגמת התנגדותם לכיבוש רפיח, ללחץ להגיע לעצירת המלחמה כמעט בכל מחיר וללחץ להכנסת סיוע הומניטרי לעזה גם בידיעה שהוא מגיע לחמאס. בסופו של דבר ישראל לא קיבלה את עמדת ארה"ב, למרות הלחצים, אך צה"ל – מן הסתם גם בשל תלותו באמריקנים – תמך בקבלת עמדותיהם.
החיבוק של ארצות הברית יש בו כדי להקרין עוצמה ואולי הרתעה כלפי המרחב, יחד עם זאת הוא משדר גם סוג של חולשה. עומק המעורבות האמריקאית וההתבטאויות של בכירים ישראלים בנוגע למחויבות האמריקאית להתערבות במקרה הצורך, עלולים לשדר חוסר אמון ביכולותיה של ישראל להגן על עצמה. התמיכה האמריקאית עלולה לצמצם במידה רבה את מרחב הפעולה הישראלי, הן במישור הצבאי והן במענה לסוגיות האזרחיות.
חשוב לזכור שאין זהות מלאה בין האינטרסים הישראליים לאינטרסים האמריקאים בעלי האופי הגלובלי, גם אם יש ביניהם חפיפה רבה. לעיתים האינטרסים האמריקאים יגברו, כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים בעת המצור על הארמיה המצרית השלישית.
"חיבוק הדוב" לא התמקד רק באמצעי לחימה אלא בהשפעה דרמטית על הקצונה הבכירה של צה"ל. כך בנושא הזמנות לכנסים ולקורסים בארה"ב, וכך בהענקת עיטורים ומדליות. זכורה התמונה של הרמטכ"ל הקודם, רב אלוף הרצי הלוי, שבשבוע האחרון שלו בתפקיד, תוך כדי לחימה, נסע לארה"ב לקבל מדליה מהרמטכ"ל האמריקאי שמייד לאחר מכן הודח על ידי הנשיא טראמפ.
חוסר באומץ לב אזרחי – "העיקר לא להסתבך" והתלות במשפטנים
החוסר באומץ לב אזרחי בפיקוד צה"ל, המכונה לעיתים מחלת "העיקר לא להסתבך", הפך לתופעה מערכתית ומעמיקה; תופעה שבה מפקדים בכירים מעדיפים ציות עיוור ופעולה בהתאם לדעה הרווחת ולקונצנזוס על מנת להימנע מלקיחת סיכונים אישיים. העדפת ה"התקבצות עם העדר" על פני יוזמה פיקודית, הבעת דעות החורגות מההסכמה הכללית וקבלת החלטות עצמאית.
בתחקירי צה"ל לאחר ה-7 באוקטובר נחשפו כשלים ערכיים ומקצועיים שבהם רבים מהמפקדים לא תבעו בחינה של התפיסות המקובלות, לדוגמה את התפיסה שהחמאס מורתע, כמו גם את ההערכה שסינואר לא יתקוף את ישראל כי הוא מעוניין בפיתוח הכלכלה ורווחת האזרחים בעזה. מפקדים לא העלו התרעות והתעלמו מדיווחים מהשטח, ואפשר שחלקם בחרו להתאים את דיווחיהם לקונספציה הקיימת. לדוגמה, דיווחים על תנועות חשודות בגבול עזה לא הועברו במלוא חומרתם, מה שהוביל לאי-מוכנות של הכוחות בשטח. ייתכן שאילו היו יותר מפקדים בעלי אומץ לב אזרחי, שמעיזים להשמיע דעות מנוגדות ולהתעקש על בדיקה מעמיקה, התוצאה הייתה שונה.[2]
דוגמה מובהקת לתופעה ניתן היה לראות בתהליך גיבוש "תפיסת הניצחון" על ידי הרמטכ"ל אביב כוכבי. תפיסה זו, שהייתה בניגוד לתפיסת הפעלת הכוח של קודמו גדי איזנקוט, לא אותגרה כלל על ידי הפיקוד הבכיר.[3] האחרונים התיישרו מהר מאוד עם התפיסה החדשה אף על פי שלתפיסה זו היו בעיות מובנות רבות.[4] המפקדים הסתפקו בריכולים וקיטורים על התוכנית החדשה, אולם לא השמיעו את הביקורת באופן שיחייב דיון במערכת.
תופעה זו התעצמה בעשורים האחרונים עם הרחבת ה"משפטיזציה" והתלות המוגזמת במשפטנים, שהפכו את הצבא לארגון המעדיף סדר בירוקרטי על פני תעוזה מבצעית. התלות במשפטנים התגברה עם הרחבת הפרקליטות הצבאית, שילוב משפטנים בתאי התקיפה ובחמ"לים מרמת האוגדה וכחלק מתהליכי האישורים המבצעיים. הבעיה היא לא בעצם שילוב המשפטנים, אלא בהגדרת תפקידם וייעודם. התפקיד הראוי צריך להיות: כיצד צה"ל יכול להתקדם ככל האפשר להשגת יעדיו במסגרת החוק, קרי לאפשר לצה"ל לבצע את משימתו ולתת הגנה לחייליו ומפקדיו ולא להגביל את פעילותו.
תרבות תחקיר בעייתית – מלמידה להגנה עצמית
תרבות התחקיר בצה"ל, שנועדה במקור להיות כלי מרכזי ללמידה, שיפור מבצעי והפקת לקחים, הפכה בעשורים האחרונים למנגנון הגנה עצמית, שבו החיפוש אחר אשמים גובר על ניתוח מערכתי עמוק. התחקירים עצמם הופכים ארוכים ומסורבלים ומעכבים החלטות פיקודיות.
תופעה זו, שהתחזקה במיוחד אחרי מלחמת לבנון השנייה ב-2006 – שבה תחקירים ארוכים יצרו תסכול ציבורי ופנימי – הגיעה לשיאה במלחמת התקומה, שבה תחקירי אירועי ה-7 באוקטובר נמשכו חודשים ארוכים, תוך מעורבות של עורכי דין בהכנת המתוחקרים ועיסוק בבניית נראטיב ולא בלמידה.
ההקשר ההיסטורי של תרבות התחקיר בצה"ל נובע מהצורך בלמידה מתוך כישלונות. אולם בעשורים האחרונים, עם התגברות הלחץ הציבורי, המשפטי והתקשורתי, התחקיר הפך לכלי פוליטי: מפקדים חוששים שתחקיר יפגע להם בקריירה. כך עם תחקירי ה-7 באוקטובר, שהתמקדו בעיקר בניתוח מהלכים טקטיים תוך הדגשת גבורת לוחמים, ופחות בניתוח כשלי המפקדה הכללית.
החלשת ההכשרות המקצועיות והתורה הצבאית
החלשת ההכשרות המקצועיות והתורה הצבאית בצה"ל היא תהליך מתמשך שמתנהל בעשורים האחרונים. למעשה, אחרי תקופת הפריחה בעולמות ההכשרה והתורה הצבאית מראשית הקמת צה"ל ועד למלחמת ששת הימים, המערכת מצויה בשבר הולך וגדל. התורה הצבאית איבדה מזוהרה, אולי גם בזיקה למעבר משליחות לקריירה. מחלקות התו"ל מצטמצמות והולכות, והאנשים המאיישים אותן אינם מליבת העשייה הצבאית. משכי הקדנציות הקצרות וחוסר במקצועיות ובבקרה מחד גיסא, ושינויים מבניים, לחצים תקציביים והתמקדות יתר בטכנולוגיה על חשבון הכשרה מקצועית מאידך גיסא, הם התורמים לפיחות בעיסוק במקצוע הצבאי.
צה"ל, שנהנה בשנותיו הראשונות מזרוע אינטלקטואלית חזקה, הלך ואיבד במהלך השנים את המשענת העיקרית שהיוותה את ליבת איכותו. ככל שפחת הידע התורתי, פנה צה"ל יותר ויותר החוצה אל התעשיות השונות, כדי למצוא מענה המבוסס על פתרונות טכנולוגיים, תוך שהוא מזניח את "פיתוח האונה האינטלקטואלית".[5]
גופי התורה הלכו ואיבדו מיוקרתם ומהרלוונטיות שלהם, התכנים המקצועיים השתנו חדשות לבקרים בעקבות החלפת המפקדים התכופה, ובניין הכוח לא נשען על כלל עמודי התווך: הכשרות ואימונים, תורת לחימה, אמצעי לחימה, כוח אדם ותכנון. הגורם הדומיננטי והמוביל, בשנים האחרונות בעיקר, הוא אמצעי הלחימה המפותחים בתעשיות. במקרים רבים הצבא הינו תוצאתי לתעשיות ופיתוחיהן ומובל על ידי היחסים הסימביוטיים בין המפקדים ואנשי מחלקות האמל"ח בצה"ל לבין אנשי השיווק בתעשיות, שפעמים רבות היו המפקדים הקודמים באותן יחידות.
העדפת תארים אזרחיים: צה"ל מעודד קצינים להשלים תארים באוניברסיטאות יוקרתיות ובקורסים בחו"ל, עם הטבות כמו מלגות וסיכוי טוב יותר להשתלב בשוק האזרחי בהמשך. תופעה זו דוחקת את לימוד המקצוע והתורה הצבאית, מה שיוצר קצינים בעלי ידע אקדמי כללי ולא בעלי ידע צבאי וביטחוני. מצד אחד הצבא משקיע פרקי זמן ממושכים במהלך שירותו של קצין בלימודים והכשרות; מהצד השני, אותם פרקי זמן מוקדשים ללימוד תחומי עניין ותוכן רבים, לא בהכרח לימודי צבא וביטחון. גם מה שמלמדים לגבי צבא וביטחון אינו עובר באופן לכיד לאורך פרקי ההכשרה השונים. יש כפילות רבה בתכנים, ולעיתים גם סתירה בין הכשרה אחת לשנייה.[6]
לפני מלחמת התקומה, הכשרת הקצונה נעדרה מרכיבים שיכלו להכין את הצבא למלחמה רב-זירתית ארוכה. כל הזמן דיברו על מלחמה רב-זירתית, כשבפועל לא נעשה הרבה להתכונן למלחמה שכזו, בדגש על הכשרת המפקדים. ההכשרות קוצצו ונדחקו על ידי תארים אזרחיים, והטכנולוגיה הובילה את העשייה. מותר וצריך לבחון את התורה הקיימת ולשנותה בהתאם לעדכונים ולהתפתחויות, אולם שינוי שכזה יכול לצמוח רק על תשתית של שליטה בבסיס המקצועי והתורתי.
מיקוד הולך וגובר בטכנולוגיה
המהפכה הטכנולוגית בצה"ל, שהחלה בשנות ה-90 תוך הישענות על מערכות מודיעין מתקדמות, הפכה לנכס אסטרטגי, אך גם לחרב פיפיות. ההישענות של צה"ל על טכנולוגיה ומודיעין דחקה את היבשה ואת פיתוח התורה היבשתית הקלאסית לקרן זווית. הרצון להידמות לחברות הטכנולוגיה הגדולות הביא את מפקדי צה"ל לחפש פתרונות במרחבים האזרחיים, תוך הזנחת התורה והספרות הצבאית הבסיסית ונטישת יסודות המקצוע הצבאי. לכן יש הגדלה של גורמי הטכנולוגיה במטה הכללי ובזרועות, לצד צמצום חטיבת התורה וההדרכה של צה"ל, עד להיקף שהיא כבר כמעט אינה רלוונטית לתהליכי פיתוח התפיסות ותורת הלחימה.
למיקוד בטכנולוגיה היה משקל גם בתהליך המתמשך שבו נוצר בצבא ריבוד חברתי בין צבא "הצווארון הכחול" לצבא "הצווארון הלבן" – בין בני הפריפריות החברתיות והגאוגרפיות ובני הציונות הדתית, המאיישים את היחידות הלוחמות, לבין בני העשירונים העליונים ותושבי המרכז, המאיישים את יחידות הטכנולוגיה והמודיעין; יחידות שבהן השירות הצבאי לא רק נוח יותר ופחות מסוכן, אלא גם עוזר להשתלבות בשוק ההייטק האזרחי לאחר השחרור.[7]
בחוגים מסוימים קיימת שחיקה באתוס הצבא הלוחם ובאתוס הלוחם הקרבי, לצד עלייה של ערך השירות הקרוי "משמעותי" ביחידות הטכנולוגיות של הצבא. במקביל, מפקדים בצבא דחקו והצליחו להרחיב את המושג "לוחם" ולהחילו על מקצועות טכנולוגיים ותומכי לחימה. מתפתח שיח שלם על "לוחם טכנולוגי", "לוחם סייבר", וגם אנשי מערך ההגנה האווירית מוגדרים כלוחמים. כדי לפצות על ניכוס ההתייחסות למושג לוחם מוגדרים המשרתים ביחידות הקדומניות, אלו שבאמת מסכנים את חייהם בשדה הקרב, כ"לוחמי חוד".
שחיקת האתוס נובעת גם מחדירה של נורמות ותכנים אזרחיים, חלקם מוטים ופרוגרסיביים, לתוך הצבא. לאחרונה פורסם שספרות ניהול בתחומים אזרחיים מחולקת בקורסי פיקוד של צה"ל, והשתרשה בקרב מפקדי הצבא. דמות המנהל עדיפה על דמות המפקד הלוחם; ישנה הסתמכות על תאוריות ניהול מהשוק האזרחי והזנחה של תורות צבאיות יסודיות. נוצר דיסוננס בתוך הצבא שמקרין גם על החברה בישראל, ובעיקר על הנוער המתגייס. תהליך דומה עבר על הצבא האמריקני בווייטנאם.[8] בשנים שלפני מלחמת התקומה ראינו ירידה בנתוני הגיוס ובנתוני הגיוס ליחידות לוחמות, על חשבון מאבק להגיע ליחידות הטכנולוגיות והתפשרות של הצבא בשיבוץ בעלי פרופיל לחימה לאותן יחידות.[9]
מזה שנים רבות צה"ל נותן עדיפות למתגייסים ליחידות המיוחדות, לקורסי הטיס והחובלים ולמתגייסים ליחידות הטכנולוגיות ואגף המודיעין. יחידות אלה נהנות מגישה לכוח האדם האיכותי ביותר שמדינת ישראל מעמידה לרשות צה"ל. בוגרי היחידות הטכנולוגיות ואנשי הסייבר מבטיחים לעצמם יתרון עצום בבניית עתידם המקצועי לאחר השחרור. לעומתם, חיילי היחידות הקרביות המשתחררים מהשירות הצבאי צריכים להתחיל בתנאי שוק נחותים ממשרתי ה"צווארון הלבן" ומבלי שהצבא משכיל לייצר מנגנון תגמול שיפצה על הפערים, אף שנעשו לא מעט ניסיונות לתקן את המעוות.
יתרה מזאת, את שורות המתגייסים ליחידות השדה ממלאים מי שלא הצליחו להגיע למערך הטכנולוגי, המודיעיני וליחידות המיוחדות. עובדה זו מקרינה ישירות על איכות הפיקוד של צה"ל, שהרי טבע המלחמה והמרכזיות של הלחימה היבשתית מחייבים ששדרת הפיקוד הבכירה של צה"ל תאויש על ידי מפקדי שדה. העדר כוח אדם איכותי מספיק ביחידות האלה יגרום בהכרח למינוי של מפקדים פחות מקצועיים.[10]
חדירת זרמי פרוגרס – מגדר, להט"ב, אקלים
זרמים פרוגרסיביים, שמקורם בתנועות חברתיות גלובליות ומקומיות, חדרו בעשורים האחרונים לצה"ל דרך תוכניות חינוכיות, הכשרות ורצון מפקדים להיראות "מתקדמים". אלה משפיעים על סדרי העדיפויות של הצבא. העיסוק במגדר, להט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) ואקלים אינו בעייתי כשלעצמו; הבעיה הינה בהחצנתם ובמעמדם כ"אג'נדה" ששואבת קשב פיקודי ומשאבים על חשבון העיסוק בליבה הצבאית. החדרתם לליבה המבצעית ולהכשרות עלולה לפגוע במוכנות הצבא למשימתו.
תנועות להט"ב בישראל עברו תהליכים של התארגנות חברתית מאז סוף שנות ה-80, והשפעתן הגיעה גם לצבא, עם דגש על שוויון ושילוב. כך גם שינוי שם יועצת הרמטכ"ל לנשים (יוהל"ן) ליועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (יוהל"ם). הבעיה הינה שצה"ל אפשר לארגונים אזרחיים בתחום המגדר והלהט"ב להיכנס לשורות הצבא ללא בקרה נאותה, ואלו מצידם פעלו להכניס אג'נדה פרוגרסיבית שפגעה במיקוד העשייה הצבאית. לדוגמה, שילוב חיילים טרנסג'נדרים ביחידות לוחמות, מה שהקשה על פעילות היחידות ויצר מצבים בעייתיים ביחידות בשם השוויון.
באשר לשירות נשים, הרי שבמקום לעסוק במיצוי הפוטנציאל הלאומי של כלל המשרתים, צה"ל נגרר לקדם שוויון שבתורו פוגע במיצוי הפוטנציאל ופוגע במוכנות הצבא ללחימה. שילוב נשים בתפקידי לחימה תוך רידוד הדרישות הפיזיות, הביא לפגיעה ביכולת היחידה לפעול באפקטיביות מבצעית מלאה.[11] נושא האקלים נכנס לצה"ל דרך תוכניות סביבתיות, אולם הגיע לשיא כשיחידות כמו 8200 עברו לעסוק בשינויי האקלים, ומובן שזה בא על חשבון משימות ליבה אחרות.
"מיקור חוץ" של עולם החינוך – קרן וקסנר ואג'נדות חיצוניות
הכשרת קצינים בכירים בצה"ל אינה נוגעת רק להכשרה המקצועית, אלא גם להיבטים הערכיים. אם אלה היו בעבר תחום פנימי מובהק המושתת על תורה צבאית וערכים לאומיים, הרי שבעשורים האחרונים הם הפכו לתלויים במידה רבה בגופים חיצוניים כמו קרן וקסנר, קרן מנדל וגופים נוספים.
תהליך זה, המכונה "מיקור חוץ" של עולם החינוך וההכשרות, מעלה חששות עמוקים להשפעה של אג'נדות לא צבאיות – פרוגרסיביות, גלובליסטיות ולעיתים פוסט-ציוניות – על תפיסת הפיקוד הבכירה. קרן וקסנר, שהוקמה ב-1985 על ידי איש העסקים האמריקאי-יהודי לזלי וקסנר, נועדה במקור לקדם מנהיגות יהודית-ישראלית דרך תוכניות אקדמיות יוקרתיות, בעיקר באוניברסיטת הרווארד, אך ביקורת גוברת טוענת שהיא הכניסה לצבא ערכים בעייתיים שפגעו בצה"ל. מעמדה היוקרתי וההטבה הכספית הגדולה למי שנבחר ללמוד בתוכנית הביאו להכוונת מפקדים מליבת העשייה המבצעית לתוכנית זו, על חשבון הכשרה צבאית ומקצועית שנתפסה כפחות כדאית ומתגמלת (המכללה לביטחון לאומי לדוגמה).
הרמטכ״ל לשעבר אביב כוכבי, שאחראי על בניין הכוח ועל תוכניות ההגנה של צה"ל בשנים שקדמו לטבח, הוא בוגר המחזור ה-8 של תוכנית העמיתים. כך גם האלופים אמיר ברעם, תמיר ידעי, ירון פינקלמן, יואל סטריק, אורי גורדין, יהודה פוקס, סער צור, איתי וירוב, נמרוד אלוני, יוסי ביידץ, נועם תיבון, קובי ברק ואבי גיל, כמו גם תא"ל אבי רוזנפלד, תא"ל אסף כוחן ורבים נוספים. לכך יש להוסיף את רונן בר, שהיה ראש השב״כ, אייל חולתא, שהיה ראש המל"ל, ועוד רבים מבכירי מערכות הביטחון. כפי שניתן לראות, שדרת הפיקוד הבכירה במערכות הביטחון מאוישת בבוגרי הקרן.[12] עד לפרוץ המלחמה מדובר ברצף של לא פחות מ-12 שנים שבהן עיצבו בוגרי וקסנר את השיח התורתי של הפיקוד הבכיר בצה"ל.
הדבר דומה גם בתוכניות אחרות שהצבא אימץ כמענה להכשרות הפיקוד השונות, כדוגמת קרן מנדל ועוד. הבעיה היא לא בקרנות אלו המקדמות את מטרותיהן, אלא בצה"ל, שהפריט בפועל את ההכשרה והחינוך הערכי של קציני צה"ל הבכירים לגורמי חוץ, ללא בקרה ושליטה.
לקחי מלחמת התקומה – המלחמה כמראה
מלחמת התקומה הפכה למראה שחשפה את כל החוליים המקצועיים של צה"ל: כשל מודיעיני מוחלט, הססנות פיקודית, ניתוק מהשטח, תלות מוגזמת בטכנולוגיה וחולשה בעצמאות הפיקודית. צה"ל הפך עצמו מצבא מכריע, ממגר ומביס, לצבא מרתיע תודעתית שעוסק בהכלה ובפתרונות מדיניים.
הגנתה של ישראל התבססה ערב ה-7 באוקטובר, כמו ערב מלחמת יום הכיפורים, על ההנחה שהאויב מורתע ושהמודיעין יספק התרעה מודיעינית על מתקפה צפויה. מתעוררת השאלה מדוע עוצבה הגנתה של ישראל בעשורים האחרונים והתנהלה בניגוד למדיניות הביטחון, לאסטרטגיית צה"ל וללקחי מלחמת יום הכיפורים, וכיצד התחולל שינוי כזה ללא הרשאת הדרג המדיני או מעורבותו (סוגיית החולשה של הפיקוח האזרחי על הצבא ואחריות הדרג המדיני לדורותיו).[13]
מהות הכשלים שנחשפו ב-7 באוקטובר נוגעת לכל ארבעת הרכיבים של תפיסת הביטחון: התרעה – הערכת מודיעין מנותקת מהמידע שנאסף כשכל משאבי האיסוף והמודיעין האיכותי ביותר לא יספיקו כאשר הערכת המודיעין מבוצעת על ידי גורמים השבויים בקונספציה נוקשה ולא מתוקפת, הניזונה גם מחשיבת עדר. כשל בהגנה וכן כשל בפיקוד ושליטה באירוע הפלישה, קריסת ההרתעה, שלא מנעה את מתקפת חמאס, והצטרפות כוחות שלוחים נוספים למלחמה, כשל תפיסת ההגנה שהסתמכה באופן מוגזם על טכנולוגיה, החלשת ההגנה המרחבית, היעדר מענה בסיסי של הצבא והזנחת יישובי הספר, וכשל בהכנת הכוחות להכרעה. תפיסת ההכרעה הומרה בתפיסת ההרתעה.
המלחמה הרב-זירתית שישראל נתונה בה מאז ה-7 באוקטובר מראה עד כמה לא היה צה"ל מוכן למלחמה, ועד כמה היה בניין הכוח שלו שגוי.
המלחמה הראתה גם עד כמה צה"ל הוא גוף בעל כוח אדיר הנעדר בקרה אזרחית אפקטיבית. כך יכל צה"ל להחליט שאין צורך במילואים, לפרק יחידות ולשחוק את כשירותן ללא כל בקרה ופיקוח.[14]בצה"ל קיים עודף עצום של קצינים, לצד חוסר בנגדים כשדרה המקצועית של המערכים.[15] כך גם בנוגע לתהליך מינוי אלופים, מה שמוביל לשכפול מטריד של אלופי המטה הכללי, להעדר שונות חשיבתית מאתגרת, מתכון לחשיבה קבוצתית, קיבעון מחשבתי וקונספציות קשוחות ובלתי מאותגרות.
בעשורים האחרונים, ראשית הצירים לכל פתרון בעיה מבצעית בצה"ל היא פתרון טכנולוגי. אירועי ה-7 באוקטובר חשפו את ההסתמכות היתרה על טכנולוגיה באיסוף המודיעין, בבניית המכשול ובמענה ההגנתי וההתקפי. זאת כאשר יסודות המקצוע הצבאי מוזנחים ונשחקים עד דק. זרוע היבשה הוזנחה, וכך גם המילואים של כוחות היבשה. ראינו במלחמה האחרונה הישגים מרשימים בלחימה היבשתית, בכוחות סדיר ומילואים. הישגים אלו באו בעיקר בזכות הרוח ותחושת השליחות, ופחות בזכות המוכנות של צבא היבשה למלחמה.
מה צריך לעשות אחרת – המלצות לשינוי
ראשית, על הצבא לחזור למקומו הטבעי מתוך ההבנה שיסוד היסודות הוא הסדרת הממשק בין הדרג המדיני לדרג הצבאי-ביטחוני; החזרת האיזון ליחסים בין הדרגים, ומימוש הכפיפות המלאה לדרג המדיני. למעשה נדרש נרמול יחסי דרג מדיני – דרג צבאי. הסדרה זו אינה פחותה בחשיבותה מגיבוש תפיסת ביטחון ואסטרטגיה, והיא כלי ותנאי הכרחי ליישום תפיסת הביטחון והאסטרטגיה.
נדרש לקיים קשר הדוק בין תהליכי בניין הכוח לבין עיצוב האסטרטגיה להפעלת הכוח. אלו אינם יכולים להישאר נחלת הצבא בלבד, ולדרג המדיני יש אחריות לכך. אחריות זו אינה יכולה להתממש ולבוא לידי ביטוי אפקטיבי אלא במעורבות עמוקה ומשמעותית של הדרג המדיני, הנשענת על בקיאות והבנה בנוגע לשניהם גם יחד. חלק מתהליך בניין הכוח ואופן הפעלתו מושפע בהכרח מבעלי התפקידים הבכירים, תפיסת עולמם ומקצועיותם, ולכן כחלק מתהליך הפיקוח האזרחי נדרש לקיים פיקוח צמוד על כל מערך ההכשרות בצבא.
הסדרת השיח בין הצבא לדרג המדיני, תוך התמקדות של הצבא בהפעלה ובניין כוח בלבד. לאור זה טוב עשה הרמטכ"ל זמיר כשביטל עם כניסתו לתפקיד את האגף האסטרטגי ולמקד את חטיבת המחקר באמ"ן לעסוק רק במחקר המודיעין הצבאי. לבחון עם הדרג המדיני הקמת חטיבת מחקר מדיני מחוץ לצבא, ייתכן שבמסגרת המועצה לביטחון לאומי, שתהיה חשופה לכל סוכנויות האיסוף ותוכל גם להעביר להן צי"ח בסמכות.
צמצום מטות ודרגות באמצעות רידוד דרגות אלוף ותת-אלוף. נדרש לצמצם את דרגות האלוף, וכפועל יוצא צמצום מספר תת-האלופים במטה, לדוגמה צמצום דרגות אלוף במז"י, ביטול דרגת אלוף לפצ"ר והחזרת המצב לקדמותו. ככלל, ככל שהדרגה גבוהה יותר, כך יורדת האפקטיביות ונוצר סרבול של עבודת המטה באמצעות כוח אדם מיותר. זאת מאחר שהעלאת דרג תפקיד בצה"ל גוררת אחריה שובל של העלאת דרגות והוספת מדרגים ברמות שמתחתיו. לדוגמה, העלאת תקן ראש מחלקת הדין הבינלאומי מאלוף משנה לתת אלוף, הביאה להעלאת תקני הכפופים לו מסגן אלוף לאלוף משנה. תוכן התפקיד ואיכות ביצועו לא השתנו, רק הדרגות והעלויות הנלוות. בנוסף, יש לבחון אזרוח מערכים מקצועיים, כדוגמת הפרקליטות הצבאית, היועץ הכספי לרמטכ"ל ונוספים. תהליך שכזה יאפשר התמקצעות של בעלי תפקידים באותם תחומים אזרחיים וייצור יכולת להשאיר אנשי מקצוע לאורך זמן בתפקידם.
מרכיב נוסף שיש לחזק הינו המרכיב התורתי וההכשרות והאימונים הנגזרים ממנו. יש לפעול לחיזוק האונה האינטלקטואלית של צה"ל על ידי חיזוק גופי התורה בצה"ל וביצוע בקרה הדוקה להנחלת התורה באמצעות מערך ההכשרות והאימונים. יש לחזור ולייצר פיקוד/אגף הדרכה ולרכז תחת גוף אחד מתכלל את כלל ההכשרות בצה"ל, בהיבטי תכנים ורצף הכשרה (מרב"ט ועד רב אלוף).
אנו מציעים לעצור לגמרי את ההסתמכות על גורמים חיצוניים בהקניית ערכי הליבה של מפקדי ולוחמי צה"ל. הדרכות אלו יתבצעו על ידי המפקדים, כחלק ממשימתם. נדרש גם לבחון ולעדכן את רשימת ערכי צה"ל, תוך הוספת ערך האומץ (הצבאי והאזרחי) וערך העצמאות בפעולת המפקד, והחזרת ערכי אהבת הארץ ואחוות הלוחמים. בנוסף, יש לפעול לחיזוק התודעה היהודית והציונית בהכשרה, לחיזוק ערך השליחות בשירות. יש לחזור למפקד כמחנך המקנה לפקודיו חינוך ערכי ולא רק הכשרה טכנית. לצורך זה יש לפתח את יכולת המפקדים לבצע תפקידים אלו, ולהימנע ממיקור חוץ באמצעות גורמים אזרחיים בעלי סדר יום שאינו עולה תמיד בקנה אחד עם ערכי צה"ל.
כדי לרפא את מחלת "העיקר לא להסתבך" ולפתח בקרב המפקדים "אומץ לב אזרחי", נדרש לאפשר לטעות ולגבות שיח פתוח וביקורתי. נדגיש שהכוונה היא לטעויות הנובעות משגיאות אנוש ולא מרשלנות.
סיכום
הדורות הראשונים, שגדלו בצל השואה ומלחמת העצמאות, ראו בצה"ל כלי להגשמת הציונות – הגנה קיומית על העם היהודי בארצו. תרבות צבאית זו הדגישה יוזמה פיקודית, הכשרה אינטנסיבית והתגברות על מכשולים. אולם בעשורים האחרונים, וביתר שאת במלחמת התקומה, נחשפו בצה"ל חוליים קשים, דוגמת ההתדרדרות במוכנות מבצעית; פגיעה בעצמאות פיקודית, ניתוק מהשטח ותלות גוברת בגורמים משפטיים וחיצוניים.
צמצום פיתוח התורה הצבאית והחלשת ההכשרות הובילו להעדפת תארים אזרחיים, דחקו ידע צבאי ויצרו מערך הכשרה שאינו תואם את איומי הייחוס. מיקוד בטכנולוגיה יצר ריבוד חברתי: "צווארון לבן" (היי-טק, מודיעין) מול "כחול" (צבא היבשה), עם שחיקת אתוס הלוחם והרחבת תואר ה"לוחם" לטכנולוגים. כך גם חדירת זרמים פרוגרסיביים – מגדר, להט"ב, אקלים – צרכה משאבים על חשבון תחומי ליבה, עם רידוד דרישות פיזיות ושילוב ארגונים חיצוניים ללא בקרה. "מיקור חוץ" של הכשרות חינוך הכניס אג'נדות פרוגרסיביות לפיקוד הבכיר ללא שליטה.
לקחי מלחמת התקומה מחייבים שידוד מערכות. צה"ל נמצא בצומת דרכים: חזרה לשליחות קיומית או התדרדרות. השינויים מאוסלו ועד היום מחייבים רפורמה כוללת בצה"ל. רק כך יוכל הצבא להגן באופן מיטבי על מדינת ישראל בעתיד ולשמור על הבית של העם היהודי לדורות.
[1] ראובן גל, תמורות במרכיבי המוטיבציה לגיוס לצה"ל, בתוך: השירות הצבאי בישראל: אתגרים, חלופות ומשמעויות (מאיר אלרן וגבי שפר, עורכים), INSS, מזכר 148, ספטמבר 2015.
[2] גבי סיבוני וארז וינר, אומץ לב אזרחי של מפקד צבאי, JISS, 27.8.2025.
[3] תפיסת ההפעלה לניצחון כללה מספר יסודות ובהם: הניצחון יושג על ידי "השמדה מנגד" של יכולות אויב, בקצב גבוה, באמצעות מגוון יכולות אש מדויקות ושימוש מסיבי באמצעים אוטונומיים התקפיים (אמצעים המופעלים מרחוק ובעלי יכולות פעולה עצמאיות מסוימות). זאת מתוך ההנחה שהמכות הקשות שתונחתנה על האויב תובלנה לשחיקת יכולת הפעולה שלו ולנזק תודעתי מצטבר, עד מעבר ליכולת הספיגה שלו. לעומתה התפיסה של איזנקוט בזמנו הדגישה את הצורך בחיזוק התמרון המשולב והמגע הישיר עם האויב, כאשר האש מנגד הינה תהליך תומך.
[4] גבי סיבוני ויובל בזק, "תפיסת הניצחון": הצורך בתפיסת לחימה מעודכנת, JISS, 1.6.2021.
[5] גבי סיבוני, יובל בזק, גל פרל, אלכסנדר הגדול לא היה מתבלבל, עדכן אסטרטגי, כרך 20, גליון 3, אוקטובר 2017.
[6] הכשרת המפקדים בצבא היבשה הלוחם, דוח ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח, הכנסת, 2025.
[7] גבי סיבוני, מגמת ירידת אמון הציבור בצה״ל, JISS, 23.1.2022.
[8] ריצ'רד א' גבריאל, פול ל' סאואג', משבר בפיקוד, מודן, 1981.
[9] גבי סיבוני וגל פרל, משבר מוטיבציה בגיוס לקרבי, INSS, 11.12.2017.
[10] גבי סיבוני, 21.1.2022.
[11] עידית שפרן גיטלמן, שילוב נשים בצה"ל בראי פקודת השירות המשותף, המכון הישראלי לדמוקרטיה, יוני 2020.
[12] עקיבא ביגמן, רשת הקונספציה של קרן וקסנר, מידה, 17.3.2024.
[13] קובי מיכאל וגבי סיבוני, ישראל 20, מכון משגב, 26.2.2025.
[14] שם.
[15] יובל בזק, צה"ל – הדרך לצבא מקצועי יותר, כיצד להתאים את צה"ל לאתגרי העתיד, צבא ואסטרטגיה, כרך 1, גיליון 3, INSS, דצמבר 2009.
