ההכרה של מדינות אחדות במערב אירופה במדינה פלסטינית, המהפך הפוליטי בהונגריה (גם אם מוקדם לקבוע כי אכן יפגע ביחסים), כמו גם אמירות קשות בגרמניה, צעדים מדאיגים באיטליה, והניסוחים הבוטים של ראש ממשלת ספרד, יחד עם הסירוב האירופי לסייע לארה"ב במלחמה מול איראן, מחדדים את האתגר החמור שישראל ניצבת בפניו בזירה האירופית. סיבותיו מורכבות, והנטייה לפטור זאת, בנימה של ייאוש מדעת, כתוצאה של "התאסלמות" היבשת היא פשטנית מדי. יש אומנם משקל, בעיקר בערים הגדולות, למרכיב המוסלמי הרדיקלי במחאות נגד ישראל, אך לכך נלווים גם הדימויים שדבקו בישראל בשנה האחרונה, בשל מאפייני הלחימה בעזה ואירועים באיו"ש; רגשי אשם עמוקים, בעיקר בשמאל, על העבר הקולוניאלי, המקרינים על העמדה בסוגיה הפלסטינית; מטענים אנטישמיים, גם בחלקים של הימין הקיצוני; רתיעה מושרשת, בחלקים גדולים של הציבור האירופי, מפני כל שימוש בכוח צבאי, כולל מול חמאס, איראן וחיזבאללה; ונטייה, המעוגנת בהתנסות ההיסטורית, לייחס קדושה לדין הבינלאומי, ולצפות דווקא מישראל (לא מאויביה – במעין "גזענות של ציפיות מופחתות"…) לעמוד באמות מידה מחמירות. לכל אלה מתווספת כיום, כגורם שחשיבותו הולכת וגוברת, מסיבות שאינן קשורות לישראל – החל מגרינלנד וכלה באפיפיור – איבה עמוקה כלפי הנשיא דונלד טראמפ, כשישראל (ובייחוד הנהגתה הנוכחית) נתפסת כשותפתו הנאמנה. הבחירות בהונגריה ממחישות עד כמה גיבוי אמריקני משיג כיום את התוצאה ההפוכה מזו שנועד לה.

על אף הקושי הגובר – ולחלק מרובדי העומק אין מענה שניתן כיום להציב, גם אם נרצה בכך – אין זה נכון להקל ראש בהשלכות האפשריות של הידרדרות נוספת ביחסים עם האיחוד האירופי ועם המדינות החברות בו, וכן עם בריטניה, ושל אימוץ דפוס חשיבה של "היבשת האבודה". ישראל תמשיך להזדקק לאירופה, הן משיקולים כלכליים –הסחר ההדדי, השקעות ומימון מחקר – והן בראייה אסטרטגית של אגן הים התיכון כמרחב חיוני. לפיכך, גם בנסיבות הקיימות יש למצות את מה שניתן לעשות, ותוך כדי המשך המאמץ המדיני-הסברתי באשר לאיומים שישראל מתמודדת עימם וחיזוק הקשרים עם גורמים אוהדים לישראל ביבשת, ראוי:

1. להדק ביתר שאת את הקשר האסטרטגי והביטחוני (שברקעו הדאגה המשותפת מפני ארדואן וכוונותיו) עם יוון וקפריסין, שתיהן חברות האיחוד, שגם הן יכולות לחסום מהלכים אנטי-ישראליים חריפים.
   
   
2. לבחון מחדש את העמדה – המדינית והביטחונית – כלפי המערכה באוקראינה, גם לנוכח הגיבוי הרוסי (והסיני) לאיראן. עבור רבות ממדינות אירופה, כולל ידידה מובהקת כמו צ'כיה, זו היא כיום הסוגיה הראשונה במעלה.
   
   
3. להמשיך לטפח את הקשרים הביטחוניים כמנוף השפעה ארוך טווח: לא ההתנגחות המילולית (ששגריר ישראל בברלין התריע מפניה) אלא השותפות הגלומה בעסקת ה"חץ 3" ואחרות היא שצריכה לעצב את יחסי ישראל עם גרמניה, המדינה החשובה ביבשת. כללית, יש לנהוג זהירות וריסון בשימוש ב"ענישה" ביטחונית (אם כי יש גם מהלכים ראויים, כמו סילוק ספרד מקריית גת).
   
   
4. לפעול – כפי שמומלץ לעשות גם מול הדמוקרטים בארה"ב – כדי לצמצם תחומי חיכוך משמעותיים ומיותרים, ובכלל זה התופעות של פריעת חוק באיו"ש, שיש להן תהודה רחבה ומסוכנת באירופה (ובארה"ב). חשוב גם להירתם באופן מקיף ובכל הרמות, תוך הסתייעות בידידים מקומיים, למערכה הסברתית לניתוץ העלילה המסוכנת בדבר "רצח עם" בעזה – כאשר מדיניות הסיוע הנוכחית ממחישה בפועל את ההפך.
   
   
5. ובה בעת, להכיר בכך שבלימת המגמה של מתיחות גוברת ביחסים היא משימה קשה, וכי בכל מקרה מעמדה הבינ"ל של אירופה ויכולתה להקרין כוח נמצאים בדעיכה, ולפיכך על ישראל להדק את יחסיה עם גורמים נוספים במערכת הבינ"ל, למשל באסיה (בדגש על הודו), באמריקה הלטינית, באפריקה וכמובן גם בעולם הערבי. ביסוס והרחבת הסכמי אברהם יועילו גם בהקשר האירופי.

קשיים חסרי תקדים בזירה האירופית

בניגוד לדימוי שקנה לו אחיזה בשיח הציבורי הישראלי, מצבה של ישראל באירופה אינו "אבוד מראש". לא מכבר – לפני פחות מעשור – הסתבר שהאזהרות מפני "צונאמי מדיני" כנגד ישראל היו מופרכות במידה רבה: השנים הראשונות בעשור השמיני לעצמאות ישראל עמדו בסימנם של הישגים אסטרטגיים, גם בזירה האירופית, שביססו את מעמדה של המדינה, תורגמו לקשרים ביטחוניים ומסחריים, ותרמו להמשך התעצמותה וצמיחתה הכלכלית. אפילו בשלביה הראשונית של מלחמת "חרבות ברזל", על אף הפגנות של גורמים אסלאמיסטיים ואנשי שמאל רדיקלי, היו עדיין גילויים לא מעטים של הבנה וסולידריות.

עם זאת, ניסיון העבר עלול להטעות. במהלך השנה האחרונה החמיר מאוד מצבה המדיני של ישראל בזירה האירופית, הן מול מוסדות האיחוד האירופי והן ברמת המדינות החברות, כולל כאלה שנחשבו לידידות ישראל (וחלקן עדיין מתיימרות להיות מי שמנסות "להציל את ישראל מפני עצמה"). מעבר לעוינות המסורתית והמוכרת זה שנים של אירלנד, בלגיה, ומשום מה גם סלובניה, ושל ממשלת ספרד הנוכחית – שהעומד בראשה, איש השמאל פדרו סאנצ'ס, משתלח בישראל בלשון בוטה – נקטו בעת האחרונה גם מדינות שנחשבו עד אז לידידותיות עמדות מחמירות כלפי ישראל ומדיניותה:

1. בהולנד, עוד בטרם התפוררה הקואליציה הקודמת (שמפלגתו הפרו-ישראלית של חירט ווילדרס הייתה מרכיב עיקרי בה), בחר שר החוץ דאז קאספר פלדקאמף, לשעבר שגריר בישראל – שגישתו הבסיסית הייתה בעבר אוהדת – לקרוא באוגוסט 2025 לסנקציות נגד ישראל, ובהמשך להתפטר על רקע זה. הממשלה הנוכחית בראשותו של רוב יטן, קואליציית מיעוט של מרכז-ימין אך ליברלית ופרו-אירופית יותר מקודמתה, שותפה לביקורת על מדיניות ישראל.
   
   
2. באיטליה, שבה נתפסה ממשלת הימין של ג'ורג'יה מלוני כפרו-ישראלית בהשוואה לקודמותיה, הודיעה ראש הממשלה (14 באפריל 2026) כי לא תחדש באופן אוטומטי את מזכר ההבנות עם ישראל בתחום הביטחוני. אף שלא ברור אם יש לכך משמעות מעשית, נוכח יחסי הגומלין הקיימים בין מערכות הביטחון, עצם הבחירה בצעד הצהרתי זה משקפת לחץ פוליטי גובר מבית על מלוני להתייצב כנגד ישראל.
   
   
3. חשובה עוד יותר היא עמדת גרמניה, המחויבת באופן עקרוני לתמיכה בישראל כמרכיב יסוד (שטאטץ-רייזון) של מדיניותה ואף של זהותה בעידן שלאחר השואה. לצד ביטויי סולידריות – וקשרים ביטחוניים מתהדקים, ובראשם עסקת ה"חץ 3" – השמיע לאחרונה הקנצלר פרידריך מרץ ביקורת גלויה לגבי אירועי האלימות באיו"ש ומה שמוצג באירופה כ"סיפוח זוחל". בעקבות תגובתו הקשה של שר האוצר לדברים ("לא תכפה עלינו מחדש גטאות") ראה שגריר ישראל בברלין, רון פרושאור, צורך להבהיר שזו לא הייתה במקומה ומרץ, מנהיגה של המדינה החשובה באירופה, הוא עדיין ידיד; אלא שהמתחים (גם נוכח עמדתה המסויגת של גרמניה כלפי המלחמה עם איראן) נותרו בעינם.

מוקדם עדיין להעריך אם קריסתו של ויקטור אורבן – שהיה מזוהה כידיד קרוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלא הסתיר את אהדתו – בבחירות בהונגריה אכן תוביל לשינוי ביחסים. המנהיג הנבחר פטר מדיאר נחשב גם הוא לידיד, אך כוונתו לשוב ולצרף את הונגריה ל-ICC עשויה להקשות על ראש הממשלה לבקר באחד היעדים האחרונים באירופה שהיו פתוחים בפניו.

הרקע לקושי הגובר

בשיח הציבורי בישראל – כפי שהוא משתקף ברשתות החברתיות – רווחת הטענה שכל זה משקף את "אובדנה" של אירופה, וכניעתה להשתלטות של המיעוטים המוסלמיים ההולכים וגדלים כתוצאה מהגירה בלתי מבוקרת (עמדה המהדהדת את הביקורת, לעיתים בוטה ולעיתים מעודנת יותר, של ראשי הממשל האמריקני על מדיניות ההגירה האירופית). בירות אירופיות כמו פריז, לונדון ואף ברלין נתפסות כמי שכפופות למרות פוליטית אסלאמית. המחזות הקשים של הפגנות ענק אנטי-ישראליות, ואירועים של התנכלות פיזית בערי אירופה, הקנו משקל נוסף לסברה זו.

עם זאת, במבחן המציאות, זהו רק חלק מההסבר. קודם כול, לא כל מוסלמי באירופה הוא בהכרח אנטי-ישראלי. הגם שרבים מקרב המוסלמים החיים במערב אירופה מצדדים במסרי האסלאם הפוליטי ומגלים עוינות עמוקה לישראל וסולידריות עם התביעות הפלסטיניות, יש גם מוסלמים רבים באירופה המסתייגים מעמדותיהם הפוליטיות והדתיות של האסלאמיסטים הטוטאליטאריים, כמו איראן: גולים איראניים באירופה תמכו במפגיע בפעולות ארה"ב וישראל נגד המשטר. הבעיה היא שבעיני ההנהגות במערב אירופה, בעלי הגישה העוינת לישראל נתפסים כנציגי רוב האוכלוסייה המוסלמית.

מעבר להשפעת האוכלוסייה המוסלמית, שורשיו של המשבר הנוכחי נעוצים:

1. במסכת הדימויים הקשים שהתקבעו בתקשורת ובמרחב הציבורי באירופה, בייחוד מאז אביב 2025, ומה שנתפס אז כעצירת הסיוע לעזה ואף כהרעבה מכוונת של האוכלוסייה הפלסטינית, והידרדר לשימוש במושג "רצח עם". כאמור, גם ממשלות ידידותיות יחסית הגיבו אז באורח חריף, ונפגעו מרכיבי יסוד של הזיקה לישראל כמדינה שהיא בגדר שותפה ערכית, Like minded. לאחרונה הועתק מוקד תשומת הלב בהיבט זה לנעשה ביהודה ושומרון, כולל מה שמתואר (גם על ידי ישראלים!) כ"אלימות מתנחלים" וניסיונות ל"טיהור אתני".
   
   
2. בזיקה לכך, ברובדים העמוקים – בעיקר במערב אירופה, שפעם שלטה בעולם – של רגשי אשם ביחס לעבר הקולוניאלי, לדורות של שעבוד וניצול; הלך הרוח, בייחוד בחוגי שמאל אך לא רק בהם, שהשתקף גם ביחס כלפי ההגירה הנרחבת ממושבות לשעבר ומארצות "הדרום הגלובלי" באופן כללי, וארצות האסלאם בכללן. כזכור, שר החוץ והיועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, מרקו רוביו, הציף סוגיה זו בנאומו במינכן.
   
   
3. בקרב חוגי ימין מובהקים יש מי שיחסם לישראל חיובי מאוד, בשל העמידה המשותפת – לשיטתם – כנגד המהגרים מארצות האסלאם. בה בעת, יש בשורותיהם (באירופה כמו בארה"ב), וגם בשורות השמאל, מי שמחזיקים בעמדות אנטישמיות מובהקות ומסורתיות, ולכן גם הם מצדדים בקו אנטי-ישראלי.
   
   
4. רבים באירופה, מטעמים המעוגנים בלקחי המחצית הראשונה של המאה הקודמת, מסויגים מכל שימוש בכוח צבאי – גם מול אויבים כחמאס, חיזבאללה או איראן – ועמדה זו משפיעה על יחסם הבסיסי לישראל כמדינה "מיליטריסטית" הששה, לכאורה, אלי קרב. יש לציין, עם זאת, שהאיום הגלום במלחמה באוקראינה, מאז פברואר 2022, הוביל לבחינה מחדש של עמדת יסוד זו.
   
   
5. יש זיקה בין הסתייגות זו לבין הנטייה האירופית להישען על "הדין הבינלאומי" כעניין שבקדושה כמעט, ובאורח מעורר תהיות (ניתן להגדיר זאת, בלשון עוקצנית, כ"גזענות של ציפיות נמוכות") לדרוש מישראל הקפדה על קלה כחמורה, בעוד אויביה מפירים כל נורמה אך מוצגים כמי שלא ניתן לצפות מהם ליותר מזה.

לגורמים אלה – שחלקם מושרשים ולא קל לתת להם מענה – נוספה בשנה האחרונה האיבה הגוברת כלפי דונלד טראמפ, ממשלו, עמדותיו ומעשיו. התבוסה הנחרצת של אורבן, יום לאחר שסגן הנשיא ג'. די ואנס בא לבודפשט להביע בו תמיכה בלתי מוסווית, היא אות לכך שזיהוי עם טראמפ (וישראל, ובייחוד הנהגתה הנוכחית, אכן מזוהה איתו) הוא נטל פוליטי מובהק. תרמו לכך הזלזול הבוטה באיכות הסביבה; משבר מכסי המגן; האיומים על עתיד נאט"ו; יחסו הבעייתי של טראמפ כלפי זלנסקי וכלפי הסיוע לאוקראינה; המשבר החריף סביב עתיד גרינלנד; ולאחרונה, התקפתו על האפיפיור – שורה ארוכה ואינטסיבית של אירועים שבעטיים גם ארה"ב אינה נתפסת בהכרח כ-Like minded , כפי שטען ראש ממשלת קנדה, מארק קארני, בנאומו המכונן בדאבוס.

מרכיבי המענה: מה יכולה ישראל לעשות, למרות הכול?

כאמור, חלק לא מבוטל של הגורמים שנמנו לעיל אינם ניתנים לשינוי בנקל, וידה של ישראל קצרה מלנטרל אותם כליל. עם זאת תהיה זו שגיאה, נוכח יחסי הגומלין העמוקים – היסטוריים, גאו-אסטרטגיים, כלכליים, מדעיים, תרבותיים וזהותיים – בין ישראל לאירופה, אם תתקבע, גם נוכח השחיקה בעוצמתה של אירופה, גישה של "היבשת האבודה" שאין עוד טעם לתת את דעתנו על עמדותיה אלא להטיח בה ביקורת בוטה, כפי שהשתקפה בדברי ראש הממשלה לאחרונה ובהשתלחותו של שר האוצר בגרמנים. יש עדיין שורה של תחומי פעולה שיש להביא לכדי תיאום מיטבי ביניהם, שיש בהם כדי להקהות מעוקצו של המשבר הנוכחי:

1. נוכח סימני השאלה לגבי עתיד היחסים עם הונגריה – שעד כה הייתה מוכנה לשמש, על בסיס הקרבה האישית והרעיונית, כחסם אפקטיבי נגד החלטות אנטי-ישראליות במוסדות האיחוד, המחייבות קונצנזוס של כל 27 החברות – חשוב למקד מאמץ במדינות שעדיין מוכנות לסייע ברוח זו. ניתן למנות ביניהן (עדיין?) את הרפובליקה הצ'כית, הממשיכה להפגין סולידריות, כולל ביקור שר החוץ באחרונה. עם זאת, ציר עיקרי יכול וצריך להיות מבוסס על מערכת היחסים הטרילטרלית שנבנתה מאז ראשית העשור שעבר עם יוון וקפריסין, ששתיהן מפיקות ממנה תועלת ברמה האסטרטגית. היערכות זו במזרח הים התיכון נשענת על תפיסה משותפת של האיום הטמון בשאיפותיו הנאו-עות'מאניות של ארדואן, ועל השתלבות של אינטרסים ביטחוניים וכלכליים. שתי המדינות אומנם נתנו גם הן לעיתים ביטוי לביקורת על עמדות ישראל בנושא הפלסטיני, אך יש יסוד להעריך כי מאחורי הקלעים תפעלנה בבריסל לסכל יוזמות חמורות נגד ישראל.
   
   
2. בשל הצורך בשיקום מערכת היחסים עם אירופה, אבל גם כמענה לגיבוי המדיני והביטחוני (ובייחוד מודיעיני) שהעניקה רוסיה לאיראן במערכה – לצד השותפות האחרות בציר ה-CRINK, סין וצפון קוריאה – יש מקום להערכה מחדש, בדרג בכיר ובשילוב כלל גורמי המערכת, של העמדה הישראלית כלפי אוקראינה (שבעת האחרונה מפגינה כוח עמידה ואפילו יכולת להתקפות-נגד משמעותיות). עבור רבות ממדינות אירופה, ובכללן ידידה מובהקת כמו צ'כיה, זו הסוגיה הראשונה במעלה, ושינוי בדימויה הבעייתי עד כה של ישראל כמי ש"שמרה מרחק" ישפר את מעמדה בעיניהן, ואף בבריסל.
   
   
3. למנף – בהקשר זה – את הקשרים הביטחוניים, ואת תרומתה של ישראל ליכולת ההתמודדות של אירופה (המחויבת כיום להעלאה תלולה בתקציבי הביטחון) עם האיום הרוסי – ואחרים, שמעבר לאופק. עסקות כדוגמת ה"חץ 3" ואחרות הן שצריכות לעצב את סדר היום, ולא החיכוך המדיני. בכל מקרה, האינטרס הישראלי הוא קודם כול לקבע זיקות גומלין ארוכות טווח, ולכן לא יהיה זה נכון ליצור זיקה פשטנית מדי בין שיתופי פעולה ביטחוניים לבין עמדות מדיניות ו"להעניש" מותחי ביקורת (אם כי במקרים חריגים, כמו זה של ממשלת ספרד הנוכחית, יש הצדקה לצעדים כמו סילוק הנציג הספרדי מן ה-CMCC בקריית גת).
   
   
4. לצמצם ככל הניתן תחומי חיכוך מובהקים, כמו בשאלת ההתנהלות של פורעי חוק נגד האוכלוסייה הערבית באיו"ש (נושא התורם לשחיקת מעמדה של ישראל גם בעיני הדמוקרטים בקונגרס האמריקני). ניתן במקביל לתת תהודה רחבה יותר למה שקורה בפועל בעזה, בכל הנוגע להעברת אספקה, והפרכת השקר באשר לתוכניות "רצח עם" שישראל כביכול מממשת בעזה. לשם כך נדרשת בזירה האירופית, בסיוע ידידים מקומיים, מערכה תודעתית רב-שכבתית, מגוונת בתכניה ואפקטיבית.
   
   
5. ובה בעת, להכיר בכך שבלימת המגמה של מתיחות גוברת ביחסים היא משימה קשה, וכי בכל מקרה מעמדה הבינ"ל של אירופה ויכולתה להקרין כוח נמצאים בדעיכה, ולפיכך על ישראל להדק את יחסיה עם גורמים נוספים במערכת הבינ"ל, למשל באסיה (בדגש על הודו), באמריקה הלטינית, באפריקה, וכמובן גם בעולם הערבי. ביסוס והרחבה של הסכמי אברהם יועילו גם בהקשר האירופי.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר