JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

גב' מיקי אהרונסון

גב' מיקי אהרונסון

מומחית ליחסים בינלאומיים.

רוסיה מגלה מעורבות גוברת בלבנון, והייתה בין הראשונות להגיש סיוע משמעותי בעקבות האסון בנמל ביירות. אם נוכחות זו תורחב גם לממד הצבאי, יערים הדבר קשיים על חופש הפעולה של ישראל, בין היתר בשל שיתוף הפעולה של רוסיה עם חיזבאללה.

בעקבות הפיצוץ העוצמתי, שהחריב חלקים גדולים מביירות, הייתה רוסיה בין המדינות הראשונות שהצהירו כי תסייענה ללבנון, והודיעה כי היא שולחת מיידית חמישה מטוסים עמוסים בציוד רפואי וצוותים שיקימו בית חולים שדה בביירות ויסייעו גם באבחון נגיף הקורונה, לנוכח הפגיעה הקשה במערך הרפואי בעיר. תגובה זו מהווה המשך למגמת המעורבות הרוסית הגדלה בלבנון. השיח הבינלאומי לגבי רוסיה ומדינות המזרח התיכון עוסק בדרך כלל במעורבותה במוקדי עימות, כגון סוריה ולוב. עם זאת, העניין הרב של רוסיה בלבנון ובמזרח הים התיכון, כחלק מתחרות גוברת שמעורבות בה גם צרפת, תורכיה ואיראן (בעוד שמשקלה של ארה”ב פוחת), משתקף בניסיונותיה להעצים את נוכחותה באזור בממדים אזרחיים וצבאיים-ביטחוניים כאחד. המעורבות בלבנון היא דוגמה טובה למורכבות האינטרסים הרוסיים – הגלובליים והאזוריים – ולדרכים שבהן רוסיה פועלת לקדם אינטרסים אלו. הסוגיה חשובה ביותר גם בהיבטי מדיניות ישראל מול לבנון.

האינטרס הרוסי

בדומה לזירות רבות אחרות, גם בלבנון משקפת מדיניותה של מוסקבה תפיסה של “משחק סכום אפס” עם ארה”ב. ימים מספר לאחר ביקור מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו בביירות בשנת 2019, שבמהלכו הזהיר מפני כוונות חיזבאללה, הוזמן נשיא לבנון, מישל עון, למוסקבה לשיחות עם הנשיא פוטין (26 במרץ 2019). המפגש עסק בפליטים הסוריים בלבנון ובחיזוק הקשרים הצבאיים והכלכליים. הסמיכות בין המפגשים אינה מקרית. על מנת להבין את מלוא משמעותם של הצעדים הרוסיים מול לבנון יש לבחון את המדיניות הרוסית מעבר ליחסים הדו-צדדיים עם לבנון והרמה האזורית. ברמה הגלובלית, מדיניות זו נוגעת הן לסוגיות חלוקת העוצמה והן ולדימויים אסטרטגיים של רוסיה מול המערב, ומול ארה”ב בפרט. בראייתה של רוסיה, וושינגטון שואפת להצר את צעדיה בכל מקום, ורק היעדרות אמריקאית תאפשר העצמה רוסית. התפיסה הרוסית מבוססת על הבנה כי הנחיתות הרוסית, מכל בחינה, מול ארה”ב, אינה מאפשרת דחיקה של ארה”ב אלא רק באמצעות ניצול הזדמנות במקומות שבהם ארה”ב היא זו שמחליטה, משיקוליה שלה, לצמצם את מעורבותה. ההתנהלות הרוסית מול לבנון ממחישה זאת היטב.

כאשר ארה”ב הכריזה ב-2019 על השעיית הסיוע הצבאי ללבנון (שבוטלה לאחר חודשים מספר), במקביל למגמה הכללית של צמצום נוכחותה במזה”ת, רוסיה ראתה בכך הזדמנות: עד אז, לבנון דחתה ניסיונות חוזרים מצד רוסיה להגדיל את שיתוף הפעולה הצבאי הטכני ביניהן (התקציב הצבאי של לבנון הסתכם בכשניים וחצי מיליארד דולר בשנת 2018, וארה”ב היוותה ספקית הנשק העיקרית שלה). מעבר לרצון להידחק למקום שאותו ארה”ב מפנה, כדי לבסס את מעמדה כמעצמה בינלאומית, לרוסיה עניין רב בהגדלת נתח התעשיות הביטחוניות הרוסיות בשוק האמל”ח העולמי. זאת, עקב הרצון להשיב לעצמה לקוחות שאבדו עם התפרקות ברה”מ. יש להדגיש שמגזר זה מספק את ההכנסה השנייה בחשיבותה מבחינת התקציב הרוסי (אחרי תעשיות האנרגיה), ומהווה גם בסיס תמיכה מבית החשוב לנשיא פוטין.

העניין הרוסי בלבנון, מדינה דלת משאבי טבע בת שישה מיליון תושבים, נובע בעיקר ממקומה הגאוגרפי על שפת הים התיכון. רוסיה רואה בים התיכון – ובעיקר במזרחו – את המשכו של הים השחור: זהו הנתיב הימי שלה, כל ימות השנה, למרחב האסטרטגי החיוני לה במזה”ת ובדרום אירופה. מכאן חשיבותה של המעורבות האינטנסיבית בסוריה (עד שנת 1976 הייתה לה נוכחות צבאית-ימית גם במצרים, שהופסקה לאחר ביטול השת”פ הצבאי עם רוסיה על ידי מצרים תוך התקרבות לארה”ב). הנוכחות הרוסית בים התיכון, ובמיוחד בנמל טרטוס שבסוריה, מאפשרת לצי שלה בסיס בנמל “מים חמים”, קרוב גאוגרפית לרוסיה, ונוכחות קבע שאיננה תלויה ברצונה הטוב של תורכיה, אשר מאיימת חדשות לבקרים לסגור את מעברי הבוספורוס והדרדנלים.

כמו כן, נוכחותה הצבאית המוגברת של רוסיה בים התיכון (בשנת 2018 שלחה רוסיה כוחות נוספים לים התיכון, ובהם נושאת המטוסים קוזנייצוב) אמורה להוות משקל נגד לנוכחות המערבית באזור זה המפריעה, מעת לעת, לקידום יעדים רוסיים, כגון ביסוס משטר אסד (הצי הרוסי באזור נטל חלק בלחימה בסוריה באמצעות טילי שיוט שכוונו נגד מתנגדי המשטר). נוכחות רוסית בלבנון, שכנתה של סוריה, תאפשר גיבוי נוסף למשטר אסד, הנתון תחת סנקציות מערביות. ככל הנראה, משלוחי נפט אחדים מרוסיה שיעדם הרשמי היה לבנון הגיעו, בסופו של דבר, לסוריה (רישום היעד כלבנון מונע חשיפה נוספת של חברות אנרגיה רוסיות לסנקציות אמריקאיות המוטלות על מכירות נפט לסוריה).

דרכי הפעולה של רוסיה

רוסיה פועלת על פי דוקטרינת גראסימוב (רמטכ”ל רוסיה הנוכחי), שעיקרה הוא כי מלבד וטרם הפעלת הכוח הצבאי יש לפעול בכל אמצעי אחר, כולל כלכלי, תרבותי, פסיכולוגי ודיפלומטי, על מנת להשיג יעדים אסטרטגיים. בהתאם לכך, גם בלבנון רוסיה מייצרת מעטפת כוללת של פעילות על מנת להשיג בסיס מיטבי לקידום יעדיה, ואיננה נחפזת להתערב צבאית בלבנון ובאזור.

בהיבט התרבותי, בשנת 2018 הקימה רוסיה מרכזי תרבות רוסית בלבנון, אשר גבולות פעולותיהם אינם ברורים (מרכזים דומים אחרים ברחבי העולם הואשמו בפעילות ביון). כמו כן, אלפי סטודנטים לבנונים התחנכו בברה”מ או ברוסיה, וחלקם משמשים היום בתפקידים בכירים במערכת הציבורית בלבנון (שגריר לבנון ברוסיה, ראש הוועדה הממשלתית לפיתוח דרום לבנון ואישים נוספים).

בהיבט הדתי, רוסיה פועלת להדק את קשריה עם האוכלוסייה הנוצרית, בעיקר הכנסייה האורתודוקסית, של לבנון, המהווה כעשרה אחוז מאוכלוסיית המדינה. כמו כן, היא פועלת לבסס את יחסיה עם האוכלוסייה הנוצרית המרונית, אשר ראשיה מכירים בסמכות הווטיקן. באפריל 2018, בריאיון ל”חדשות הווטיקן”, הביע הפטריארך המרוני, בשארה בוטרוס ראעי, תמיכה גלויה במשטרו של אסד בסוריה והתנגד לניסיונות, כפי שרוסיה מנסחת זאת, להשתלת דמוקרטיה באמצעות “האביב הערבי”.

בעשור האחרון הרחיבה רוסיה גם את פעילותה של The Imperial Orthodox Palestine Society (IOPS) בלבנון, אשר במסגרתה פרושים עשרות בתי ספר נוצריים-אורתודוקסיים והיא בעלת נכסי דלא ניידי ברחבי המזרח התיכון (כולל בישראל). משלחת IOPS שנפגשה עם נשיא לבנון, עון, עדכנה אותו בשנת 2017 על הקמת משרד שינהל את ענייני הארגון בלבנון. מדובר בארגון לא ממשלתי לכאורה, הוותיק ביותר ברוסיה (מאז 1882), אך קשריו לממשל הרוסי גלויים והוא פועל בברכת הקרמלין להפצת התרבות הרוסית-אורתודוקסית ברחבי המזרח התיכון וקידום הבנה בין-דתית באזור. חברים בהנהלת האגודה הם בכירים בהווה ובעבר בממשל הרוסי, כגון יו”ר האגודה, סרגיי סטפשין, ראש לשכת המבקר הממשלתית וראש ממשלת רוסיה בעבר, סגן שר החוץ והשליח למזרח התיכון מיכאל בוגדנוב. בכירי הממשל הרוסי, כולל הנשיא פוטין עצמו ושר החוץ סרגיי לברוב, נפגשים ותומכים פומבית בפעילות IOPS, המהווה, דה פאקטו, זרוע ממשלית לכל דבר. לבנונים הפעילים בארגון IOPS הם מהמשפיעים והמקושרים בלבנון. כך למשל משפחת סרסוק, אשר אחד מראשיה, רוברט, הוא חבר בארגון בוגרי בתי הספר של IOPS ומנהל את זרוע ההשקעות של “גזפרום בנק” הרוסי במזה”ת ובצפון אפריקה.

הממד הכלכלי שביחסים בין המדינות כלל עד כה שני אירועים מרכזיים בשוק האנרגיה, אשר תואמים את המדיניות הרוסית של שליטה על מצבורי אנרגיה בים התיכון (ומעבר לו) שעשויים לנגוס במכירות האנרגיה שלה לאירופה. בדצמבר 2018 חתמה חברת הנפט הממשלתית הרוסית רוסנפט הסכם לעשרים שנה לפיתוח מתקני האחסון בנמל טריפולי, הסכם שיש לו ערך כלכלי, אך גם משמעות צבאית עקב הקרבה הגאוגרפית (כ-50 ק”מ) בין טריפולי לבין הבסיס הרוסי בטרטוס שבסוריה. קרבה זו מאפשרת לשנע מוצרי אנרגיה לטרטוס, או לקלוט סחורות אזרחיות שיגיעו לטרטוס ויועברו לנמל טריפולי. בגלל הפיצוץ שהחריב לחלוטין את נמל ביירות, נמל טריפולי הקטן יותר לא יוכל לקלוט ישירות את כמות הסחורות שהגיעה בעבר לביירות, והקרבה לטרטוס תאפשר להקל על הנטל.

כמו כן, בשנת 2018 סיכמה חברת הגז הרוסית, נובאטק (הנמצאת תחת סנקציות אמריקאיות מאז 2014), על שותפות של עשרים אחוז במיזם חיפושי אנרגיה בשטח ימי בלבנון (יחד עם אני האיטלקית וטוטאל הצרפתית). אזור זה (הידוע כ”בלוק 9″) שנוי במחלוקת עם ישראל, הטוענת לבעלות על פלח המים הכלכליים שחלק מן הבלוק מצוי בו, וזו אחת מהסיבות שבגללן הייתה לבנון מעוניינת כי רוסיה תהיה מעורבת, על מנת שישראל תשקול אם לפעול באזור – או למנוע פעילות לבנונית – הכרוכה בהתעמתות עם רוסיה. לפני חודשים מספר החלה ספינת הצי הרוסי לבצע סיורים באזור הידוע כ”בלוק 4″, לכאורה על מנת להגן על אזור חיפוש הגז. בתקשורת הועלו השערות כי הספינה נושאת עימה ציוד לניטור תנועת צוללות וכלי שיט זרים, במיוחד על רקע ציפייה לתפוקת גז נמוכה באזור זה.

היקף הסחר האזרחי בין רוסיה ולבנון, בעיקר בתחום יצוא מוצרי האנרגיה מרוסיה, הכפיל את עצמו בשנים האחרונות. בשנת 2018 היה היצוא הרוסי ללבנון מעל חצי מיליארד דולר, בעיקר של מוצרי אנרגיה (מקורות האנרגיה של לבנון מגוונים והיא אינה תלויה ביבוא מרוסיה), בעוד שהיצוא מלבנון לרוסיה היה באותה שנה כחמישה מיליון דולר בלבד.

הנושא הקריטי ביותר עבור לבנון לאחרונה הוא מצבה הכלכלי-פיננסי של המדינה, אשר הפכה לחדלת פירעון. היכולת להזרים כספים למדינה מהווה אמצעי ראשון במעלה כדי לעצב את מהלכיה. רוסיה אינה יכולה לעזור בתחום זה, עקב הקשיים שהיא עצמה חווה לאורך שנים: כלכלתה המבוססת על שוק האנרגיה הבלתי יציב; הסנקציות נגדה מאז אירועי קרים; וההאשמה כי היא מעורבת בלוחמת סייבר ובחתרנות במדינות המערב, כשלאחרונה נוספו לכך השלכותיו הכלכליות ההרסניות של נגיף הקורונה. במשך שנים מדינות המערב, במיוחד צרפת וארה”ב, הן שהושיטו סיוע חוץ נדיב ללבנון על מנת לשמר את יציבותה היחסית של המדינה, ולהגביל את כוחו של חיזבאללה. כעת, צרפת מציעה סיוע אך מציבה תנאים (עמומים) של רפורמה פוליטית, ואילו ארה”ב מחריפה את הסנקציות על חיזבאללה ותומכיו.

שלא כארה”ב, או צרפת, רוסיה אינה לוחצת על לבנון בנושאים הנתפסים כפנימיים, כגון חיזבאללה והיחס לישראל, ואינה מתנה סיוע צבאי בהתנהלות כלשהי. רוסיה פועלת להגביר את “שיתוף הפעולה הצבאי הטכני”, או במילים אחרות, מכירות אמל”ח רוסי למדינה, כדי לסייע לתעשיות הביטחוניות שלה וכדי להדק את הקשר ולייצר תלות בתעשיות הרוסיות במשך שנים לתחזוקה, חלפים והכשרות. אין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שרוסיה תחדש כעת את הצעתה מלפני שנתיים לסיוע צבאי נרחב בתמורה לנוכחות צבאית בלבנון.

בשנת 2018, כאשר ממשל טראמפ הביע עניין בקיצוץ רוב הסיוע הצבאי ללבנון, הציעה רוסיה ללבנון, במסגרת המאמצים לנצל כל הזדמנות של ירידה במעורבות האמריקאית, לחתום על הסכם צבאי שכלל סעיפים אשר הגדילו משמעותית את דריסת הרגל הרוסית באזור. ההצעה הרוסית ללבנון כללה שימוש בבסיסיה ובשטחה האווירי של לבנון, אימונים לצבא לבנון על ידי מומחים רוסים, הרחבת מטריית ההגנה האווירית הרוסית ללבנון ושימוש בנמלים ימיים לבנוניים, שיתוף פעולה מודיעיני, ואמל”ח רוסי בשווי מיליארד וחצי דולר, בהלוואה ללא ריבית. חבר הפרלמנט מוסאווי – חבר סיעת “הנאמנות להתנגדות” המזוהה עם חיזבאללה – הביע תמיכה פומבית וניסה לקדם את ההסכם, אך ההנהגה הלבנונית לא אישרה אותו, עקב התגובה הזועמת להצעה מצד המערב ולאחר התנגדות אמריקאית לסיוע צבאי רוסי לצבא לבנון. לבסוף, רוסיה הצליחה להעביר ללבנון ציוד צבאי בסך חמישה מיליון דולר בלבד לשירות הביטחון הפנימי הפועל תחת משרד הפנים הלבנוני, בנובמבר 2018.

הדיפלומטיה הציבורית של רוסיה מדגישה את דימויה כגורם עקבי ואמין בעיני הציבור הערבי במזה”ת, על רקע דבקותה בבעל בריתה אסד. זאת, בניגוד למהלכי ארה”ב בנוגע למובארכ במצרים ולדרך שבה נהגו בקד’אפי בלוב. שלא כארה”ב, רוסיה מקפידה גם לשדר שהיא מעגנת את צעדיה ומעורבותה במדינות אחרות בהזמנה מטעם הממשל המרכזי. הזמנה זו אמורה להדגיש את הלגיטימציה לפעולותיה במסגרת החוק הבינלאומי, בניגוד להתערבות האמריקנית בעיראק. רוסיה פועלת גם להעצים את דימויה כמי שמקיימת קשרים עם צדדים עוינים, כגון ישראל ואיראן, ומסוגלת להעביר מסרים בין הצדדים ולמנוע הסלמה. כך, למשל, בדצמבר 2018 נפוצו דיווחים בתקשורת הערבית על כך שרוסיה דרשה מלבנון למנוע הפרות של החלטת האו”ם 1701 האוסרת על נוכחות כוחות חמושים מדרום לנהר הליטני, מלבד צבא לבנון. לפי הדיווחים, רוסיה גרסה כי האמור נוגע גם למנהרות שחיזבאללה חופר באזור. זאת, על מנת למנוע התלקחות צבאית מול ישראל בגבול בין המדינות.

גם העיסוק בנושא הפליטים הסוריים בלבנון תורם לדימוי של רוסיה כפועלת לייצר שגרת חיים תקינה לציבור באזור, הן לפליטים עצמם והן לאוכלוסייה הלבנונית. הפליטים מהווים נטל עצום על הכלכלה הלבנונית המקרטעת, ולרוסיה יש אינטרס להצטייר כמסייעת בהוצאת פליטים סורים מלבנון כדי לחזק את דימויה כבעלת ברית, לזכות בתמיכת הרחוב הלבנוני ולהופיע כפועלת לטובת הפליטים (בעודה מסדירה את החיים האזרחיים בסוריה תחת אסד). במקביל, אין לה מוטיבציה לסייע לפליטים הסורים באירופה לשוב למולדתם, כיוון שהם מהווים גורם לחץ חשוב על הממשלים האירופאים לקבלת משטרו של אסד, גם אם רק דה פקטו, ולסייע בשיקום התשתיות בסוריה כדי לאפשר את עזיבת הפליטים וחזרתם לארצם. יש גם הסבורים שפוטין מעוניין בגלי הגירה לאירופה שיחזקו את תגובת הנגד של הימין הלאומני ויפוררו את האיחוד האירופי ואת נאט”ו.

רוסיה אכן הציעה ללבנון להציב משטרה צבאית רוסית שתאבטח מסדרון למעבר הפליטים מלבנון לסוריה (ארה”ב התנגדה להצעה נחרצות), אך על רקע חוסר רצון מצד הממשל הסורי לקלוט מספר משמעותי של פליטים ממוצא סוני לא יצאה ההצעה אל הפועל, וההערכות לגבי הפליטים החוזרים מלבנון לסוריה נעות בין עשרות אלפים לכמאה אלף, לכל היותר.

חיזבאללה

היחס לארגון חיזבאללה ממחיש כיצד רוסיה מצליחה לקדם את דימויה כבת שיח לכל הצדדים. תפקידו החיוני של הארגון במערכה בסוריה וסיועו להצלת ממשל אסד, והעובדה שהוא מהווה מרכיב משמעותי בכל מדיניות מול לבנון, מסבירים מדוע רוסיה טורחת לייחד לו מקום בולט בהתנהלותה באזור, בכך שהיא משתפת עימו פעולה בגלוי לקידום מטרותיה בסוריה ויוצאת להגנתו בזירה הדיפלומטית.

חיזבאללה, כזרוע וכלקוח איראני, מקדם בראש ובראשונה אינטרסים איראניים בסוריה, ולכן לא בהכרח פועל בהתאם לאינטרסים רוסיים. כך למשל, צביון שיעי או דומיננטיות לחיזבאללה במערך הכוחות בסוריה מנוגדים לאינטרס רוסי התומך בעצמאותו של הצבא הסורי (תחת הכוונה רוסית, כמובן). זאת, בשל התחרות בין רוסיה לאיראן ומתוך מודעות במוסקבה – בזכות השיח הרצוף עם ישראל – שכל הרחבה של המעורבות האיראנית תגרור אי יציבות, עקב פעילות ישראלית נגדה. עם זאת, במהלך שנות מלחמת האזרחים בסוריה, שיתפו חיזבאללה ורוסיה פעולה לסיוע ולשימור ממשל אסד. לוחמי חיזבאללה היוו גורם קריטי בלחימה הקרקעית נגד הכוחות המורדים, ועשו שימוש באמל”ח רוסי.

בשנת 2015 דווח על הקמת קבוצה בינלאומית הכוללת את רוסיה, איראן, סוריה, עיראק וחיזבאללה, “ברית 4+1”, אשר תילחם במשותף בסוריה למען משטר אסד. באורח בלתי מקרי, באותה שנה פורסם בתקשורת הרוסית ריאיון עם השייח’ נעים קאסם, סגן מזכ”ל חיזבאללה, שבו טען כי חלה התקרבות בין עמדותיהן של רוסיה וחיזבאללה. זאת, לדבריו, כיוון שרוסיה החלה להתרחק מארה”ב ומישראל. קאסם הדגיש את הראייה המשותפת במיוחד לגבי סוריה, וכי הן רוסיה והן חיזבאללה לא יסכימו לניסיון להפיל את בשאר אסד, עמדה המשתקפת, בין היתר, בכך שחיזבאללה מקבל נשק מרוסיה לשפר יכולות לחימה בסוריה. קאסם טען כי על רוסיה ועל חיזבאללה לפעול בחזית אחת בזירה הבינ”ל ולשתף פעולה באספקת אמצעי לחימה ובסוגיות כלכליות. עיקר העניין בדבריו של קאסם נבע מטענתו כי רוסיה וחיזבאללה משתפות פעולה בכל תחום. אכן, ניכר כי הלחימה “כתף אל כתף” לאורך שנות המלחמה בסוריה השפיעה על תורת הלחימה של חיזבאללה, בדגש על יחידותיו המיוחדות.

על רקע האירועים בסוריה, וכיוון שלא ניתן לפעול מול לבנון תוך התעלמות מחלקו המשמעותי של חיזבאללה במדינה, רוסיה מקדמת בשנים האחרונות דיאלוג גלוי עם הארגון כבן שיח חשוב ולגיטימי. שלא כארה”ב ומדינות רבות במערב, רוסיה אינה רואה בו ארגון טרור וטוענת שלא ניתן להכריז על כלל פעילויותיו כטרור – כיוון שיש לו זרוע פוליטית ושותפות בממשל בלבנון. השגריר הרוסי הנוכחי בלבנון, אלכסנדר זציפקין, שב והתבטא פעמים מספר כי חיזבאללה אינו ארגון טרור, כפי שארה”ב טוענת, אלא ארגון הנלחם בטרור (דהיינו, במורדים האסלאמיסטיים בסוריה). לכן רוסיה גם מתנגדת להחלטות של ארה”ב והליגה הערבית המכריזות על חיזבאללה כארגון טרור. השגריר אף האשים בשנת 2019 את ארה”ב בערעור יציבות האזור בגלל מדיניותה כלפי איראן וחיזבאללה. בדצמבר 2019 ביקרה רוסיה את הפצצות ארה”ב במערב עיראק ובמזרח סוריה נגד מעוזי חיזבאללה, שהתרחשו לאחר שהותקפו בסיסים אמריקאים בעיראק ימים מספר לפני כן (גבו את חייו של אזרח ופצעו חיילים אמריקאים). פעילות רוסיה ואמירותיה אלה ממצבות אותה כגורם הבינלאומי המשמעותי ביותר, מלבד איראן, הפועל לייצר לגיטימציה וקבלה של חיזבאללה בזירה הבינלאומית.

למרות הנאמר לעיל, נוכחות רוסית מוגברת בלבנון עשויה להיתפס גם כתחרות לא רצויה על ידי חיזבאללה ואיראן. בסוריה למשל, הציר השיעי נזקק מאוד לסיוע הרוסי על מנת להבטיח את שלטונו של אסד, אך בשנים האחרונות התחרות בין הציר השיעי לרוסיה על השפעה בצבא הסורי ועל פרויקטים כלכליים מתבהרת כמשמעותית, ותשליך על עיצוב הזירה הסורית בעתיד הנראה לעין.

סיכום ומסקנות

לבנון, על חופיה ונכסיה בים התיכון, היא זירה נוספת במזה”ת שבה רוסיה מעוניינת בנוכחות מוגברת, ואשר מהווה מקרה נוסף של “משחק סכום-אפס” מול ארה”ב. החלטתו של נשיא ארה”ב לעכב את הסיוע הצבאי ללבנון היוותה, ללא ספק, הזדמנות פז לרוסיה לנסות למלא את החסר ולמשוך את לבנון לכיוונה, וכך אכן עשתה (אף שסך הסיוע הצבאי שהועבר באותה הזדמנות הסתכם בחמישה מיליון דולר בלבד). היא עשויה כעת לחדש את הצעתה.

בעוד שהמאמץ הרוסי להרחיב את דריסת הרגל בלבנון כולל ממדים ביטחוניים-צבאיים, כלכליים, תדמיתיים, דתיים ותרבותיים, המנוף העיקרי והכמעט בלעדי של ארה”ב מול לבנון הוא סיוע כלכלי, במיוחד בהתחשב במצבה העגום של הכלכלה הלבנונית. אם ארה”ב תקצץ את הסיוע ללבנון, מעמדה ויכולת השפעתה מול רוסיה בזירה זו צפויים להיחלש משמעותית ולמדינה יזרמו ביתר שאת גורמים רוסיים ואף סיניים, ובסבירות גבוהה גם איראן תעצים את מעורבותה, בין אם באמצעות חיזבאללה ובין אם ישירות.

יש לישראל אינטרס בכך שארה”ב, צרפת ובריטניה, המגלות עניין ומעורבות באמצעות סיוע ללבנון, תפעלנה בדרך שתבלום את הידרדרותה של לבנון למעמד של מדינה כושלת שתיפול כפרי בשל לידי מוסקבה.

הצמרת הלבנונית מקיימת דיאלוג מתמשך עם מוסקבה (גם לרה”מ לשעבר סעד חרירי וגם לנשיא עון היו/ישנם שליחים אישיים לקידום ענייניהם, העסקיים במהותם, מול מעגל המשפיעים במוסקבה). עם זאת, על רקע מגבלותיה הכלכליות של רוסיה, ספק רב אם לבנון תתייצב באופן מוצהר וכולל לצידה של רוסיה, כל עוד החלטותיה האסטרטגיות תתקבלנה בהתאם לאינטרסים שלה מול המערב. לבנון אף עשויה לעשות שימוש בנכונות רוסיה לסייע, ובעניינה בהשפעה במדינה, על מנת לסחוט ויתורים וסיוע מהמערב בתמורה לסירוב לפניות הרוסיות. בשלב זה – לפחות עד לאחר הבחירות בארה”ב – מוקדם להעריך אם המאמץ הרוסי להגדיל את השפעת הקרמלין בלבנון יפגע בהשפעה האמריקאית, או לחילופין, ידחוף את ארה”ב למעורבות גדולה יותר במדינה כדי לנטרל את הרוסים.

מבחינת ישראל, המעורבות הרוסית בלבנון, במקביל להיחלשות ההשפעה האמריקאית במדינה, עלולה להגביר את הסיוע לחיזבאללה (כבעל ברית של רוסיה בלחימה בסוריה) ואת הגיבוי הדיפלומטי לארגון. במצב של התלקחות בין ישראל לחיזבאללה (או לאיראן, וחיזבאללה כשליח שלה), רוסיה תעמוד בפני דילמה הולכת וגדלה בהתאם לרמת מעורבותה בלבנון לגבי תגובתה לאירועים (מעבר לגינויים דיפלומטיים). רוסיה תצטרך לבחור עד כמה היא מעוניינת להימצא במצב לעומתי מול ישראל, או לחילופין מול חיזבאללה. ניתן להניח כי כל עוד נוכחותה הפיזית מוגבלת, רוסיה תעדיף להסתפק בניסיונות הרגעה מאחורי הקלעים מול שני הצדדים ותימנע מפעולה גלויה נגד אחד מהם. זאת, על מנת לשמר את קשריה הטובים עם הצדדים. הסלמה מוגבלת בין ישראל לחיזבאללה עשויה אף להיות חיובית מבחינת רוסיה, שתמהר, כבמקרים אחרים באזור, להציע את שירותי התיווך שלה כגורם הנמצא בדו-שיח עם שני הצדדים המעורבים.

כיוון שרוסיה יכולה להיתפס כגורם מתחרה על ידי חיזבאללה בלבנון (על נכסים והשפעה), האינטרס הרוסי לא יהיה בהכרח חופף לאינטרס של חיזבאללה (ואיראן); הדבר עשוי להוות נכס מבחינת ישראל אשר תיהנה מ”מבוגר אחראי”, כבסוריה, שעימו היא מקיימת דו שיח.

מנגד, נוכחות צבאית רוסית בלבנון (אשר נמנעת כיום כמעט אך ורק בגלל התנגדות אמריקאית) צפויה אומנם, מחד גיסא, לשמש כגורם מרסן שחיזבאללה ייאלץ להתחשב בו, אך גם – ובעיקר – להערים קושי על פעילות ישראלית:

  • ראשית, אם רוסיה תחליט להיענות לבקשתו של הנשיא עון (מנובמבר 2018) ולהרחיב את מערכת ההגנה האווירית שלה בסוריה גם ללבנון – ויש יסוד לקוות כי לא כך תפעל – ישראל תעמוד בפני מערך של סוללות הגנה אווירית, מערכות לוחמה אלקטרונית ומערכות נגד מטוסים אשר יקשו, גם אם לא ימנעו, את ההתמודדות הישראלית בזירה הצפונית. היערכות כזאת תפגע גם בפעילות למניעת העברת אמל”ח מאיראן לחיזבאללה.
  • שנית, במהלך פעילותה הביטחונית בצפון תיאלץ ישראל להיזהר שבעתיים שלא לפגוע בכוח אדם ובנכסים רוסיים בלבנון, בדומה לאילוץ שמולו היא ניצבת בסוריה. כך למשל, מעורבות רוסית באזור הקידוחים בים התיכון, השנוי במחלוקת בין ישראל ללבנון (באזור שבו נובאטק מעורבת, כמצוין לעיל), תקשה על כל פעילות ישראלית, משום שלא מדובר בפגיעה באינטרסים לבנוניים בלבד אלא גם ברוסיים.

נוכח הפתיחות הגדלה של לבנון לרוסיה, ופעילותו הנמרצת של הממשל הרוסי לקדם את נוכחותו בלבנון ולהעמיק את קשריו עם חיזבאללה, לצד הצהרות הממשל האמריקאי על עניינו בצמצום מעורבותו באזור, על ישראל להיערך לאפשרויות אלו באופן מיידי. חשוב לשלב את הנושא הלבנוני בדו שיח המתקיים בין ישראל לרוסיה, ובמקביל, להעמיק את התיאום מול ארה”ב בנושא זה, ואף מול בירות מערביות כפריז ולונדון. הפיצוץ הגדול שהחריב את ביירות יחייב בהכרח מעורבות של כוחות חיצוניים בסיוע בבנייתה, ועל ישראל לוודא שהיא מיודעת ואף פועלת לקדם אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלה מול כוחות אלו.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *