מאז 2002 אנחנו עדים שוב ושוב ביהודה ושומרון, וביתר שאת מ-2005 כשישראל נסוגה מעזה, עד כמה מדיניות התקפית מוכיחה את עצמה ועד כמה אנחנו משלמים מנגד בדם ובדמים על הכלה של אויבינו. גם לאחר שמונה חודשים של מלחמה הלקח הזה נותן את אותותיו כמו בעבר.
בחינת התוצאות של ההכלה מחד גיסא וההתקפה מאידך גיסא בזירתנו קלה מאוד. לגבי העבר אין לנו אלא להשוות את התוצאות בין יהודה ושומרון, שמאז 2002 אנחנו מנהלים בהם מדיניות התקפית, לבין המדיניות של נסיגה והכלה שישראל הפעילה צבאית ופוליטית בעזה מאז ההתנתקות ב-2005. לגבי ההווה, לעומת זאת, אין לנו אלא להשוות בין המחיר שעוטף עזה ושאר מדינת ישראל משלמים עקב המדיניות ההתקפית רבת העוצמה בעזה, לבין המחיר שמשלם הצפון בעקבות מדיניות ההכלה שאנחנו מפעילים נגד חיזבאללה.
לגבי העבר, השוואת המחירים בדם ובדמים בין יהודה ושומרון לבין עזה ברורה למדי. ביהודה ושומרון מאז מבצע חומת מגן, שבו כבשנו מחדש את הערים המרכזיות (אזורי (A ובכך שמנו קץ לאזורי המקלט למחבלים, לא זו בלבד שהורדנו את מחיר הטרור מ-450 נרצחים ב-2002 לשמינית מכך כעבור ארבע שנים, אלא אף חיסלנו יכולות באמצעות חדירות נשנות ומעצרים יום-יומיים בכל השטח, והורדנו את מחיר הטרור לרף שאפשר את המשך שגשוגה לא רק של המדינה אלא גם של המתיישבים ביהודה ושומרון.
מאז 2002 כמעט לא נאלצה ישראל לגייס כוחות מילואים גדולים, לסגור את נמל התעופה בן-גוריון, להשאיר תלמידים וסטודנטים בבתיהם, להגביל ולהשבית מפעלים עקב אירועים ביטחוניים ביהודה ושומרון ובתוך הקו ירוק, גם בעקבות הפיגועים הגדולים והכואבים ביותר שהתרחשו בשני העשורים האחרונים. גם ההוצאות הצבאיות כאחוז מהתמ”ג ירדו לאורך התקופה. החדירות והמעצרים היו זולים יחסית, ולעיתים רחוקות מאוד הצריכו מעורבות של שריון ומטוסים – המרכיבים היקרים של המאמץ המלחמתי. ומעל הכול, פיגועים אלה לא הביאו לנטישת יישובים ולפליטות פנימית.
גם התשלום המדיני היה יחסית פעוט. לא ספגנו איומים מצד הנשיא של ארה”ב להגביל את ייצוא הנשק שלהם אלינו (ולו בשל הסיבה הפשוטה שעקב מדיניות התקפית ביו”ש לא הגענו למחסור של נשק כדי להתמודד עם איומי הטרור ביו”ש), לא סבלנו ביקורים חוזרים ונשנים של שר החוץ האמריקאי מלאי איומים מרומזים ומרומזים פחות, ולא נאלצנו ולו פעם אחת להזמין אותו ואת שליחיו הצבאיים להשתתף בדיוני המטכ”ל ולהגביל את צעדינו, ולא עמדנו לדין בפני בתי משפט בין-לאומיים מפוקפקים, להוציא את דו”ח גולדסטון סביב הגדר הביטחונית שישראל הקימה כדי להתמודד עם איום הטרור הפלסטיני מיו”ש.
לעומת זאת, ב-2005 נסוגה ישראל מעזה ומאז רוב התגובות אופיינו על ידי הכלה. מאז, התוצאות שונות לגמרי. בשלושת הסבבים הגדולים ב-2008-9, ב-2012 וב-2014, שבהם היה ניסיון לפחות לגרד חלק זעיר מיכולות חמאס והג’יהאד האסלאמי, נאלצנו לגייס בשניים מהם כוחות גדולים ויקרים של מילואים, לסגור את נמל התעופה ב-2014, להורות על סגירת בתי ספר ואוניברסיטאות בחלקים גדולים של המדינה, ולהפעיל שריון, חיל אוויר וחיל הים בהיקפים גדולים ובמחיר כלכלי לא מבוטל. התווספו לכך המחירים ברכוש שנפגע על ידי מקצת 14,000 הטילים שירו המחבלים בתקופה זו לעומת הבודדים שירו ביו”ש, והמחיר הבלתי נודע של דור שלם של ילדים בעוטף עזה שחיו וספגו את איום הטילים.
כמובן מחירים אלה לא השתוו למחיר שהחברה הישראלית שילמה בשמחת תורה השחורה וביממות שלאחריה, ובוודאי לא לעלויות בדם ובדמים של מלחמת האין-ברירה שלאחר מכן. מספר הנרצחים ביום אחד היה גדול בהרבה (כמעט פי שניים) ממספר הנרצחים ביו”ש ובישראל עקב פעילות הטרור הפלסטיני ביו”ש על פני כמעט שני עשורים. בתי ספר ואוניברסיטאות נסגרו במשך חודשים לא רק בשל האיום הטילי אלא גם בשל הגיוס של 200,000 חיילים בעלות של כמעט מיליארד שקלים לחודש. שדה התעופה בן-גוריון נסגר לתקופה ממושכת, וגם כשהוא נפתח נמנעו חברות תעופה זרות מלחדש את קווי התעופה.
הבדל המחיר העצום בין מדיניות התקפית לבין מדיניות ההכלה משתקפת גם במהלך מלחמה זו. בדרום, שבזירתו ישראל מנהלת מלחמה התקפית גדולה, העלויות על העורף הלכו ופחתו. בצפון, לעומת זאת, שבו ממשלת ישראל מנהלת מדיניות של הכלה (נתניהו הצהיר פעמים רבות שבדרום מופעלת מדיניות של הכרעה מול מדיניות הכלה בצפון) העלויות על העורף הולכות וגדלות.
אתר התראות פיקוד העורף מספק בסיס נתונים להוכיח זאת. ההשוואה הקולעת ביותר היא בין מספר ההתראות בשדרות (עם איבים וניר עם הסמוכים) לעומת קריית שמונה בחודש הראשון למלחמה, לבין ההשוואה בין שני מרכזים אלה בחודש האחרון של המלחמה (הבדיקה נעשתה ב-2 ביוני). ההשוואה מראה תמונת ראי. בחודש הראשון של המלחמה (מה-8 באוקטובר עד ה-7 בנובמבר) ספגה שדרות 89 התרעות לעומת 12 בקריית שמונה; שבעה חודשים לאחר מכן המצב התהפך: קריית שמונה ספגה 78 התרעות בחודש האחרון של המלחמה לעומת 13 התרעות בלבד בשדרות. כידוע, רוב תושבי שדרות חזרו ובתי הספר והמכללה פתחו מזמן את שעריהם; תושבי קריית שמונה, לעומת זאת, פליטים בארצם והעיר סופגת פגיעות על בסיס כמעט יומי.
ההשוואה בעבר בין יו”ש לבין עזה, ובהווה בין הזירה הצפונית לבין הזירה הדרומית במהלך מלחמה זו, ממחישה עד כמה חשוב לאמץ מדיניות התקפית עד מיטוט החמאס בעזה בעקבות ההצלחה בעבר ביו”ש ובהווה בעוטף עזה. ברור שצריך, אם כן, להמשיך את המלחמה עד הניצחון ולא להיכנע ללחצים להפסקת אש שתחזיר אותנו להכלה ההרסנית שהביאה עלינו את ה-7 באוקטובר.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Xinhua / Ayal Margolin
