JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

ראוי להירתם מיידית ואינטנסיבית לקידום המפה המצרית-יוונית על פני המפה היריבה התורכית-לובית, ובעיקר להתמקד בזירה האמריקנית – במהלכי הממשל וחקיקת הקונגרס.

החתימה על הסכם בין מצרים ליוון להתוויית גבול בין אזורי המים הכלכליים (EEZ, Exclusive Economic Zones) שלהן (07.08.2020) היא אירוע מדיני חשוב, במסגרת המערכה על עתידו של אגן הים התיכון המזרחי. ללחימה בלוב, ולפרובוקציות של ארדואן מול יוון וקפריסין, נוסף כעת ממד דיפלומטי: עימות חזיתי בין המפה היוונית-מצרית לבין זו ששרטטו ארדואן וממשלת ה-GNA בטריפולי בנובמבר 2019. תורכיה מאיימת להגיב בכוח צבאי תוך התגרות ימית ביוון בקרבת האי קסטלוריזו, ובמימי קפריסין וכרתים. על ישראל, כשלצידה צרפת, התומכת באופן מלא בקו היווני-מצרי, גם בלוב, לתת גיבוי מדיני, בכל זירה בינלאומית, למפה היוונית-מצרית. זו משרתת את האינטרסים של ישראל ושאר חברות “פורום הגז של מזרח הים התיכון” (EMGF). יש לרתום לכך את ידידי ישראל ויוון, בדגש על הזירה האמריקנית.

שר החוץ היווני, ניקוס דנדיאס, חתם (7 אוגוסט) בקהיר, יחד עם עמיתו המצרי סאמח שוכרי, על הסכם המתווה מפה של חלוקת המים הכלכליים ((EEZ בין מצרים ליוון במזרח הים התיכון. בניסוח בוטה קבע דנדיאס, בדברים שאמר בפומבי לאחר החתימה, כי מזכר ההבנה בין תורכיה ל”ממשלת ההסכמה הלאומית” (GNA) בטריפולי, שנחתם בנובמבר 2019 והתיימר לשרטט גבול ימי בין המים הכלכליים של תורכיה ושל לוב, “מקומו כעת בפח האשפה”.

הוא הדגיש כי ההסכם עם מצרים, בדומה להסכם שנחתם לפני כמה חודשים עם איטליה, עומד בדרישות הדין הבינלאומי, כולל הזכות של מדינות מרובות איים (כמו יוון) לשימוש בשטח המדף היבשתי והמים הכלכליים של איים אלה. זהו מסר המכוון כלפי ההתנהלות התורכית, הן באזור שבין האי רודוס לאי היווני הקטן קסטלוריזו (במים שתורכיה תובעת עליהם בעלות, בשל פרשנותה לגבי המדף היבשתי התורכי, ומאיימת לקיים בהם בקרוב תרגיל אש של הצי) והן במים הכלכליים של האי כרתים (שתורכיה מתעלמת מזכויותיה של יוון בהם ומספחת אותם במזכר ההבנה עם לוב, ואף מתכוונת לשגר אליהם ספינה לחיפושי אנרגיה).[1]

ברוח דומה הסביר ראש ממשלת יוון, קיריאקוס מיצוטאקיס, כי ההסכם “יוצר מציאות חדשה במזרח הים התיכון, בכך שהוא משיב למקומה את הלגיטימיות הבינלאומית באזור, לגיטימיות שהמזכר הבלתי חוקי וחסר היסוד של תורכיה ולוב ניסה לערער”. מדובר אפוא במהלך אסטרטגי במסגרת המערכה הנטושה בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז נובמבר 2019 וההתערבות התורכית בלוב, על עתידו של מזרח הים התיכון. בהנהגתו של ארדואן תורכיה חותרת להגמוניה אזורית, בברית עם ממשלת טריפולי, עם חמאס בעזה ובסיועה הכלכלי והמדיני של קטר (יש גם גורמים אירופיים, דוגמת ממשלת מאלטה ובמידת מה גם ספרד ואיטליה, המגלים באחרונה אהדה למשטר בטריפולי וגם לשאיפות התורכיות).

מנגד מתייצבות מצרים ויוון, התומכות בכוחותיו של ח’ליפה חפתר במזרח לוב, כנגד ארדואן ומהלכיו. איחוד האמירויות, שהנהגתו רואה בקטר ובאחים המוסלמים (ולכן גם בממשלתו של פאיז סראג’ בטריפולי, הנתונה להשפעת חוגים אסלאמיסטים) אויב מר, תומך בהן בעקביות: שר החוץ של האמירויות, אנור גרגאש, הכריז על ההסכם להתוויית גבול המים הכלכליים כ”ניצחון” בעל משמעויות אסטרטגיות. החתימה בקהיר היא אפוא רק חלק ממסכת רחבה של מהלכים, כולל איום מצרי מפורש, מגובה בהחלטה פרלמנטרית, להתערב צבאית בלוב אם יתקדמו כוחות ה-GNA מזרחה לקו סירת-ג’ופרא, במטרה לבלום את ארדואן ולקעקע את חזונו ה”נאו-עותמאני”. שותפות להן בכך הן רוסיה, ששכירי חרב שלה מעורבים באופן פעיל בסיוע הצבאי לחפתר ולכוחות “הצבא הלאומי הלובי” (LNA) שלו, והן צרפת, שבהנהגתו של הנשיא מקרון נוקטת עמדה פרו-יוונית (ואנטי-תורכית) עקבית, אפילו כאשר הדבר מאיים לחולל קרע בנאט”ו.

תגובתו של ארדואן להסכם קהיר בין יוון למצרים הייתה חריפה. הוא הבהיר כי מבחינתו הוא בטל כעפרא דארעא; להצהרותיו נלווים דיווחים על העמדת הצי התורכי בכוננות ועל כוונה להקדים את מועד התרגיל שתוכנן להתבצע בקרבת האי קסטלוריזו (מאיס, בשמו התורכי), שהאזור שבינו לבין רודוס הוא אחד ממוקדי המחלוקת בין תורכיה ליוון. תורכיה גם השעתה את השיחות שאמורות היו להיפתח בינה לבין יוון בשאלת הגבולות הימיים, בתיווך גרמני פעיל.

המאבק הנטוש על עתיד הים התיכון החריף מאוד, והוא מתנהל כעת בכמה חזיתות במקביל:

א. הלחימה בלוב, שיש לראותה לכל דבר ועניין כמלחמה באמצעות שליח בין תורכיה למצרים; ונוכח המעורבות התורכית הישירה מאז סוף 2019 היא אכן עלולה להגיע לכדי עימות צבאי בין שתי המדינות.

ב. המאמץ להביא את האיחוד האירופי (בנאט”ו יש לתורכים זכות וטו) לאכוף בפועל את האמברגו על אספקת נשק דרך הים ללוב, כשלמעשה מדובר באמברגו על אספקת נשק תורכי ל-GNA, שכן את האספקה המצרית בדרך היבשה ל-LNA אין דרך לעצור. לכאורה אמור מבצע “איריני” של חיילות הים האירופיים למלא משימה זו, אך המתחים הפנים-אירופיים מקשים על כך, ופעילות חד-צדדית של צרפת נתקלה בתגובה תורכית קשה, על סף ירי, ולאחר מכן בדרישה (מוכרת…) להתנצלות צרפתית.

ג. המשבר סביב הטענות התורכיות לבעלות על המדף היבשתי והמים הכלכליים, שייתכן כי יוביל לעימות בקרבת קסטלוריזו, קרוב מאוד לחוף התורכי; או במימי כרתים. הקנצלרית של גרמניה, אנגלה מרקל, אומנם נרתמה (לפני החתימה בקהיר) למאמץ “של הרגע האחרון” – כאשר ספינות תורכיות כבר עמדו לצאת לזירת העימות, והצי היווני הועמד בכוננות – לתווך בין אתונה לאנקרה בסוגיה זאת ולמנוע התלקחות של עימות צבאי בין שתי חברות בנאט”ו, אך כאמור, בתגובה להסכם בקהיר הודיעה תורכיה כי היא משעה את נכונותה לקיים שיחות עם יוון, ומאיימת להקדים את התרגיל הימי בקרבת קסטלוריזו.

ד. הלחץ התורכי הנמשך על קפריסין בשאלת המים הכלכליים, ותביעותיה של “הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין” על המדף היבשתי ועל אזורים נרחבים במזרח הים התיכון.

ה. העמדה התורכית המתריסה בממד ההיסטורי, התרבותי והדתי הגלומה בהפיכת ה”איה סופיה” למסגד, שעוקצה מופנה גם כלפי ישראל (עכשיו תורה של אל-אקצא…).

ו. התמיכה התעמולתית המתמשכת של תורכיה באחים המוסלמים ובמסריהם המשודרים משטח תורכיה, כולל הגיבוי לשלטון חמאס בעזה.

ז. הבחישה התורכית בלבנון, בתגובה ישירה ואף מופגנת לביקורו של נשיא צרפת: הגעתה של משלחת תורכית בכירה, והצהרתו של שר החוץ התורכי בדבר מחויבות, ללא תנאים, לשיקום נמל ביירות, נועדו במובהק להציב מענה להבטחותיה של צרפת (המלוות בדרישות לרפורמה פוליטית ומנהלית בלבנון).

ח. כעת מתווסף לכך המאבק המשפטי והדיפלומטי על הלגיטימיות הבינלאומית של המפות הסותרות: המצרית-יוונית מול התורכית-הלובית, שבמסגרתו תיוודע חשיבות רבה לעמדת ארה”ב. (בבריסל פורסמה בשעתה הודעת גינוי חריפה למזכר ההבנה של ארדואן עם פאיז סראג’; אך כאמור, הסדקים בעמדה האירופית הולכים ומחריפים, לנוכח עמדתן של מאלטה ואולי אף איטליה.)

ישראל איננה גורם ניטרלי במאבק זה. היא אומנם אינה יכולה להיות שותפה בלחימה, אך יש קשרי שת”פ ביטחוני ומודיעיני בינה לבין יוון (וקפריסין), ושותפות אינטרסים רחבה בינה לבין מצרים בנסיבות הנוכחיות. גם מבלי להתייחס לדיווחים ולהדלפות באשר למידת התמיכה הישירה בכוחות ה-LNA של חפתר, ברור שישראל איננה מעוניינת שבלוב יתבסס משטר פרו-תורכי, אסלאמיסטי בנטיותיו, החב את שרידותו לארדואן (ועצם קיומו על הגבול הארוך עם מצרים עלול להציב סימני שאלה על יציבותה של מצרים).

יתרה מזאת, למתווה ה-EEZ יש השלכה ישירה על מעמדה האסטרטגי ועל האינטרסים הכלכליים של ישראל. “גבול” תורכי-לובי (המתעלם מן הזכויות שמקנה האי כרתים) פירושו שכל ניסיון להקים קשר אנרגטי תת-ימי של ישראל, מצרים וקפריסין עם אירופה יהיה כפוף למרותה של אנקרה, ובכך יקרוס בפועל “פורום הגז של מזרח הים התיכון”, שהתורכים – במידת מה של צדק – רואים בו ניסיון “להכיל” את תורכיה ולנטרל את השפעתה. עבור ישראל, החותרת לא רק למצוא שווקים אלא גם לבסס את השלום והשותפות האסטרטגית עם מצרים וירדן, זו עלולה להיות תוצאה קשה.

לכן, ראוי להירתם מיידית ואינטנסיבית לקידום המפה המצרית-יוונית על פני המפה היריבה התורכית-לובית, ובעיקר להתמקד בזירה האמריקנית: מהלכי הממשל וחקיקת הקונגרס. בשורות הממשל האמריקני נשמעו מעת לעת בשנים האחרונות נימות פרו-תורכיות, ובין הנשיא עצמו לבין ארדואן יש דיאלוג מתמשך המשקף מידה של הערכה מצד טראמפ לעמיתו התקיף והסמכותי. אך יש גם סימנים למפנה ולביטויים של מורת רוח נוכח הפרובוקציות של תורכיה נגד יוון.

בקונגרס יש בסיס תמיכה רחב בעמדה היוונית (גם אם המשטר המצרי איננו פופולרי בקרב השמאל ה”פרוגרסיבי”). לישראל חשוב לדרבן את הגורמים הרלוונטיים בקרב יהדות ארה”ב וידידי ישראל בחברה האמריקנית (AIPAC, AJC, בני ברית ואחרים) להעמיק ביתר שאת את שיתוף הפעולה הקיים כבר עם ארגוני הפזורה ההלנית כדי לקבע תמיכה ציבורית, תקשורתית, משפטית, מדינית וחקיקתית בהסכם שנחתם בקהיר. חשוב להדגיש כי בהעדר עמדה אמריקנית ברורה רק ילך תיאבונו של ארדואן ויגדל במגמה מסוכנת.


[1]Statement of the Minister of Foreign Affairs Nikos Dendias, following the signing of the Agreement on the Delimitation of EEZ between Greece and Egypt, August 6, 2020 (Greek MFA website).


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Chris Lovelock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *