JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

על אף אירועי העת האחרונה – המתח בשאלת הר הבית, תגובת ממשלת ירדן, ואף ההאשמות שהוטחו בצה”ל עקב מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה ובמשטרת ישראל בעקבות הלווייתה – ניתן עדיין לקבוע כי סך ההישגים המדיניים של החודשים שקדמו לכך עדיין מעיד על כישלון השאיפה הפלסטינית לשבשם ולהביא לבידודה המדיני של ישראל; במידה רבה לכך נועדה ההסלמה בירושלים. הדיפלומטיה הישראלית החדשה נשענת על תמורות במערכת האזורית והעולמית, וחשיבות פירותיה מחייבת המשך השקעה בהיבט זה של האסטרטגיה הלאומית הכוללת.

באפריל-מאי 2022 שבה ישראל ונקלעה, במידת מה, למגננה מדינית. העלייה ברמת האלימות מן הצד הפלסטיני, ובייחוד ההסתה בשאלת הר הבית, שהייתה לה השפעה ישירה על גל הפיגועים האחרון, נועדו במובהק לערער את הלגיטימיות של ישראל באזור ובעולם. לכאורה, אכן היו לכך הישגים מסוימים. בלטה במיוחד תגובתה החריפה והבעייתית של ירדן, אם כי הנימה שבקעה מפגישת המלך עבדאללה עם הנשיא ביידן בוושינגטון, ב-13 במאי, כבר הייתה מפויסת יותר. גם גל ההאשמות ב”רצח”, לכאורה, של העיתונאית שירין אבו עאקלה על ידי צה”ל, והתגובות לאירועים בעת הלווייתה, הציבו את ישראל בפני אתגר הסברתי ומדיני, בין היתר בזירה האמריקנית. על אף כל זאת, חשוב להדגיש כי מהלכי ההסלמה הפלסטיניים, שבחלקם ניכרת גם זרועה הארוכה של איראן, באו בתגובה למציאות מדינית חדשה שהלכה והתהוותה בחודשים שקדמו לכך. במרכזה של זו ניצב מה שניתן לתאר כ”מהפכה דיפלומטית” שהגדירה מחדש את מעמדה של ישראל באזור ובעולם.

בין סממניה של תמורה זו ניתן להזכיר את פעילות התיווך, אומנם ללא תוצאות עד כה, של ראש הממשלה נפתלי בנט בין אוקראינה לרוסיה, אירוע ראשון מסוגו של מעורבות ישראלית בדרג בכיר בסוגיה מרכזית על סדר היום העולמי; את פגישת הפסגה המשולשת של מנהיגי מצרים, איחוד האמירויות וישראל בשארם א-שייח’ (שגם היא חסרת תקדים); ואת “פסגת הנגב” – ליתר דיוק, ועידה בדרג שרי חוץ – שלראשונה הביאה לישראל לצד שר החוץ האמריקני טוני בלינקן גם את עמיתיו ממצרים, האמירויות, בחרין ומרוקו. על הפרק גם מהלכים מרחיקי לכת להמחשת הקשר המתהדק עם הודו.

במוקד העשייה האזורית ממשיכה לעמוד, גם לאחר המאורעות האחרונים, ההתייצבות המשותפת מול איראן, לנוכח האפשרות של עסקה המתרקמת בווינה לחזרה להסכם הגרעין. בה בעת עומדים על הפרק גם שיתופי פעולה כלכליים, ובראשם הסכם הסחר החופשי עם איחוד האמירויות. בתוך כך, השינוי המהותי באווירת היחסים עם תורכיה, העומד הפעם בעינו למרות ההסלמה, וכינון ערוצי ההידברות בעקבות ביקורו הממלכתי של הנשיא הרצוג, ממחיש ביתר שאת כי עלה בידי ישראל לסכל את החתירה הפלסטינית לדחוק אותה לבידוד מדיני.

כדי לשוב ולחדש את תנופת ההישגים על ישראל, מחד גיסא, להמשיך בפעולותיה, כולל במישור הצבאי (במסגרת “המערכה בין המלחמות”) והמדיני-פוליטי (בזירה האמריקנית) לסיכול שאיפותיה של איראן באזור ולחסימת דרכה לנשק גרעיני. יש גם להעמיק את שיתוף הפעולה בכל הרמות, כולל התחום הביטחוני, עם מדינות המפרץ ועם ידידותינו באגן המזרחי של הים התיכון. מול הפלסטינים, החתירה צריכה להיות לשוב לרגיעה יחסית ולמדיניות של ניהול הסכסוך. במישור הדיפלומטי המקצועי, על ישראל להמשיך לחזק את שורות משרד החוץ כך שיהיה לאל ידו לממש את הפוטנציאל הטמון בהזדמנויות החדשות.

“המהפכה הדיפלומטית” נמשכת

מהפכה דיפלומטית, או “היפוך בריתות” (renversement des alliances, מושג שמקורו במאורעות המאה ה-18), היא תיאור הולם לתמורה הדרמטית שחלה במעמדה של ישראל באזור, וכנגזר מכך, גם בעולם (אם מוציאים מתחום הדיון מגמות בעייתיות בחוגים אקדמיים במערב). מה שניתן היה לזהות כבר לפני שנים מספר כמגמה מסתמנת[1] הפך כעת לדפוס חדש ודרמטי של עשייה מדינית:

  1. ראש הממשלה נפתלי בנט התמקם (כפי שעשה גם נשיא תורכיה, רג’פ טייפ ארדואן) כגורם מתווך בולט – ולו לפרק זמן קצר – בין רוסיה לאוקראינה. בדרך זו גם חילץ מידת מה של הבנה בקייב לכך שיש תועלת באפיקי הקשר היחודיים של ישראל במוסקבה. אלו עדיין קיימים, למרות התגובה החריפה להתבטאותו האומללה של שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, ובאו לידי ביטוי בשיחת ראש הממשלה עם הנשיא ולדימיר פוטין לרגל יום העצמאות ויום הניצחון על הנאצים. בכל מקרה, אין תקדים בהיסטוריה הדיפלומטית של ישראל למעורבות בדרג המדיני העליון במהלך תיווך בסוגיה המרכזית שעל סדר היום העולמי – אף כי לא ניתן להצביע על תוצאות ממשיות.
  2. בתוך כך, מסתמן שינוי משמעותי בדפוס ההתייחסות של תורכיה כלפי ישראל, אחרי שנים של עוינות גלויה. “מתקפת החיוכים”, שבאה לידי ביטוי מובהק בביקור של הנשיא יצחק הרצוג במרס 2022, עמדה עד כה גם במבחן המתיחות בהר הבית וההסלמה באלימות – נושאים שבעבר “הניבו” התקפות שלוחות רסן של ארדואן. ניכר שמצוקות כלכליות וציפיות הנוגעות לנושא הגז, בעידן של נסיקה בביקוש, מזינות את המאמץ המדיני התורכי, המופנה גם כלפי האמירויות, סעודיה ומצרים. ראוי לציין, בכל מקרה, כי ישראל מתאמת את תגובותיה עם שותפותיה ההלניות בים התיכון (ראש ממשלת יוון, קיריאקוס מיצוטאקיס, ביקר באנקרה יום לאחר הרצוג), ובוחנת יחד איתן דרכים לפתרון סוגיית ייצוא הגז ממזרח הים התיכון שתהיינה מועילות לכלל הגורמים האזוריים.
  3. מצרים, שבעשורים קודמים ראתה לא אחת בחומרה כל סממן של נורמליזציה בין מדינות ערביות וישראל (אף על פי שהיא עצמה הייתה חלוצת השלום ב-1979), שינתה כליל את עמדתה. בפברואר בחר הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי להעניק את תשומת ליבו האישית לשרת האנרגיה הישראלית קארין אלהרר (הרתוקה לכיסא גלגלים), לעיני המצלמות ומול כל משתתפי ועידת האנרגיה בקהיר – מחווה שלא נעדר ממנה גם ממד מדיני. במרס אירח סיסי בשארם א-שייח’ את ראש הממשלה בנט ואת יורש העצר (דאז, וכיום השליט) של האמירויות מחמד בן זיד אל-נהיאן.
  4. סיסי גם הסמיך את שר החוץ סאמח שוכרי – שוב, במתכונת חסרת תקדים – ליטול חלק יחד עם עמיתיו עבדאללה בן זיד מן האמירויות, עבד אל-לטיף אל-זיאני מבחריין, ונאצר בוריטה ממרוקו במפגש עם שר החוץ האמריקני טוני בלינקן ושר החוץ יאיר לפיד שנערך (ב-26–27 במרס) במלון “קדמה” בשדה בוקר. מפגש שרי החוץ – שהוגדר בתקשורת כ”פסגה” – הוביל להקמת פורום קבוע שייפגש פעמיים בשנה באתרי מדבר. זו אומנם דרך נוחה לתרץ את קיומו שלא בירושלים, אך גם הצבעה על תרומתה הייחודית של ישראל לחקלאות מדברית ולמאבק בתופעת המדבור.
  5. על הפרק, בדיונים במסגרת צירוף הכוחות האזורי המתהווה, גם אם עדיף עדיין להגדירו במונח “מערך” (alignment) ולא בהגדרה המחייבת יותר של “ברית” (alliance), עולה על הפרק האפשרות של עליית מדרגה בשיתוף הפעולה, לפחות בכל הקשור בהגנת המרחב האווירי כנגד איומים משותפים, ובכללם טילים ומל”טים מסוג אלה שהאיראנים ושליחיהם החות’ים משגרים נגד סעודיה והאמירויות. האפשרות של כינון ארגון (למעשה, ברית במתכונת נאט”ו) להגנה אווירית במזרח התיכון – Middle East Air Defense Treaty Organization, MEADTO – שוב איננה שייכת רק למחוזות הדמיון. נוכחותו של מפקד חיל האוויר של האמירויות בעת תרגיל “בלו פלאג” בישראל בנובמבר 2021 היא רק אחת מכמה נקודות ציון המעידות על המגמה, ויוזכר כי דלף מידע גם על השתתפות מטוסי קרב ירדניים בתרגיל. התבססות מעמדה של ישראל כחלק מאזור האחריות של פיקוד המרכז האמריקני – CENTCOM – וההשתתפות הגוברת בתרגילים ואף בפעילות מבצעית של הפיקוד לצד כוחות ערביים, במנהיגות אמריקנית, תורמות גם הן לקיעקוע ההנחות המסורתיות באזור – מי “עמית” ומי “טורף”.

יש לציין כי ירדן בחרה להיעדר מן המפגש בשדה בוקר ולהבליט דווקא את מחויבותה לפלסטינים, והדברים באו לידי ביטוי חריף הרבה יותר בעקבות האירועים בהר הבית. עם זאת, לפני פרוץ המשבר ביקר הנשיא הרצוג גם בירדן, וכמו כן ביקרו בעמאן גם שר הביטחון בני גנץ ובכירים ישראלים נוספים. בחשבון אחרון, למרות התבטאויותיו התוקפניות של ראש הממשלה בישר אל-ח’צאוונה והעידוד למתפרעים בהר הבית, עומד בעינו האינטרס של שתי המדינות שהוזכר גם בהודעה המשותפת עם ארה”ב בתום פגישתו של המלך עם הנשיא ביידן בשימור הסטטוס קוו בירושלים.

בתוך כך, גם בגזרות חשובות נוספות בזירה הבינלאומית מסתמנות התפתחויות העולות בקנה אחד עם המגמה האזורית:

  1. במלאות 30 לכינון היחסים בין ישראל להודו, שהפכו בשני העשורים האחרונים לקשר עמוק בעל מאפיינים אסטרטגיים, היו אמורים ראש הממשלה ושר הביטחון לבקר בניו דלהי, אלא שבנט אובחן (שוב) כחיובי לקורונה, ואילו גנץ נדרש להתמודד עם גל הטרור. עם זאת, עומדת כעת על הפרק היוזמה ההודית לכינון Quad, “רביעייה” שתכלול את ארה”ב, הודו, איחוד האמירויות וישראל (במקביל ל-Quad האסייני: ארה”ב, יפן, אוסטרליה והודו). עצם העלאת הרעיון, קל וחומר האפשרות שיקודם במהלך של מפגש פסגה, הן בגדר ראיה לשינוי שחל במעמד ישראל.
  2. גם באירופה, לצד קולות צורמים כלפי ישראל ופייסנות כלפי איראן, נשמעות גם זמירות חדשות. היחסים עם ממשלת בריטניה טובים מאי פעם (וראויה לציון החלטתה לנתק מגע מאגודת הסטודנטים הארצית, NUS, בשל עמדות אנטישמיות של העומדת בראשו). אשר לגרמניה, הקנצלר אולאף שולץ, במסגרת תגובתו הדרמטית לפלישה הרוסית לאוקראינה, הצביע על ישראל כמקור אפשרי למערכות נשק מתקדמות. צרפת ואיטליה, לצד יוון וקפריסין, שותפות לישראל ושכנותיה (מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית) במסגרת “פורום הגז של מזרח הים התיכון” (EMGF), והרעיון של צינור גז לאירופה טרם הוסר מעל הפרק, אף על פי שממשל ביידן משך ממנו את ידיו.

שורשים: הסיבות שביסוד התחזקות מעמדה של ישראל

שורה של גורמים חברו יחד לחולל את תופעת השינוי, שגם אם עלה בידי גורמים עוינים לשבשה מעת לעת, יש לראותה לאורך ציר הזמן כמגמה עקבית. היו הישגים דיפלומטיים רבי חשיבות שצברו תנופה כבר בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש הממשלה, והמומנטום המשיך להתקיים גם בשנת כהונתה הראשונה של הממשלה הנוכחית.

נקודת מוצא להבנת התמורה ביחס כלפי ישראל, באזור ובמערב, נובעת מן ההכרה הגוברת בכך שהעולם הוא מקום מסוכן יותר מכפי שקיוו רבים בעידן שלאחר המלחמה הקרה. הכרה זו התעוררה תחילה לנוכח הטרור האסלאמיסטי, ולאחר מכן בשל פעולות הפלישה של רוסיה למדינות שכנות (גאורגיה ב-2008, אוקראינה ב-2014 ושוב ב-2022). מדיניותה מוכוונת-הביטחון של ישראל, שבעבר תוארה כנגועה ב”ביטחוניזציה” (securitization) וכבלתי רלוונטית לעידן הפוסט-מודרני, הופכת להיות מובנת יותר על רקע זה.

יתרה מזאת, לישראל יש מה להציע, לאזור ולעולם, בהתמודדות עם אתגרים אלה, ובתחומים רבים אחרים של עשייה, החל מהשקיה, התפלה והשבת מי קולחין ועד לטכנולוגיות רפואיות. היא גם הפכה בעשור האחרון ליצואנית אנרגיה. החתימה על הסכם הסחר החופשי עם האמירויות היא בגדר ביטוי, חשוב כשלעצמו, של ההכרה בפוטנציאל התרומה ושיתוף הפעולה.

באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית ישראל זוכה להערכה כמדגרה של חדשנות. כוחו של המטבע הישראלי משקף זרימה איתנה של השקעות חיצוניות, מאזן סחר חיובי ויתרות מטבע במאות מיליארדים (שהיו כולם בגדר חלומות באספמיה בדורות הראשונים שלאחר קום המדינה). גם מהירות ההתאוששות ממשבר הקורונה ראויה לציון, ומניעים אותה מגזרים בכלכלה המכוונים כלפי מגמות עתידיות במשק העולמי. כל זה סופו שישתקף גם הוא במעמדה הדיפלומטי של ישראל.

מרכיב חשוב לא פחות הוא תפקידה של ישראל בכינון בריתות אזוריות חיוניות, או ליתר דיוק מערכי כוחות שיעדם משותף, בראש ובראשונה יחד עם מדינות הרואות בדאגה עמוקה, בדומה לישראל, את שאיפותיו של המשטר באיראן. הנכס החשוב ביותר של ישראל, בהקשר זה, הוא הרצון המוכח לפעול, וספציפית לפגוע בנכסים איראניים במסגרת “המערכה בין המלחמות”.

מערכה זו – שקיומה גלוי אך פרטיה חשאיים – מנוהלת בעיקר מן האוויר ונתמכת על ידי מודיעין מפורט וחודרני לגבי פעילות איראן במרחב. כאמור, העמקת שילובה של ישראל במערך המבצעי של CENTCOM תורמת להכרה בתרומתה האזורית, ובאחרונה נלוו לכך ביקורים של ראשי המערכת הביטחונית – שר הביטחון והרמטכ”ל – בריש גלי במדינות ערביות.

יש להודות כי עלה בידי גורמים רדיקליים בזירה הפלסטינית, במידה של מעורבות מצד איראן ושליחיה, לשבש את מהלכיה של ישראל ולחשוף נקודות תורפה, כמו שאלת הר הבית, שיש בהן לכאורה כדי לערער את תפיסת “ניהול הסכסוך”, שעד כה מילאה תפקיד חשוב כגורם מאפשר של המהפכה הדיפלומטית. דימויים קשים של אלימות ברחבת המסגדים, או בהלוויה, מקשים על שותפותיה של ישראל באזור, ועל ידידיה במערב, לעמוד לצידה. עם זאת, מדובר במהלכים שיש לאל ידה של ישראל להביא אותם שוב למצב נשלט ולהשיב על כנה את גישת ניהול הסכסוך.

במסגרת זאת, לצד פעולות ביטחוניות יזומות, יש תועלת גם בקיום אפיקי המגע עם הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה, גם בעיצומם של חילופי האשמות פומביים וחריפים. מול חמאס בעזה משמש המודיעין המצרי אפיק מועיל של העברת מסרים והרתעה אפקטיבית, לצד התמריצים הקטריים ונכונות ישראל לאפשר פעילות כלכלית במעברי הגבול. על אף הקושי המוסרי המובנה בהתנהלות זו מול משטר “היברידי” של ארגון טרור המשמש גם כשלטון “דה פקטו” (לשון האו”ם כלפי חמאס), תועלתה, בהקשר הרחב יותר, מרובה מנזקה.

להוציא את המתיחות הניכרת מול ירדן, וביטויי ביקורת מילוליים של גורמים אזוריים נוספים (כמו גם גל תגובות בעייתי במערב לאחר מותה והלווייתה של אבו עאקלה), עדיין מוקדם להצביע על נזקים של ממש למעמדה האזורי של ישראל (יציאת הנשיא הרצוג להלוויית שיח’ ח’ליפה באמירויות היא איתות לכך שהיחסים נותרו על כנם). נדרש כעת מאמץ לנטרול מגמת ההסלמה, וראוי לזכור כי הריסון שישראל מגלה ברוב מהלכיה אינו רק פרי שיקולים מבית אלא גם אמצעי להגן על הישגיה, שותפויותיה ומעמדה בזירה האזורית והגלובלית.

פירות מעמדה החדש של ישראל

מה שעומד כעת למבחן הוא הישגה העיקרי של הדיפלומטיה הישראלית בשנים האחרונות – סיכול האסטרטגיה הפלסטינית שחתרה להביא לבידודה של ישראל והוקעתה כ”מדינת אפרטהייד”. תפיסות מעין אלה אומנם קנו להן אחיזה בחוגים מסוימים בשמאל ובאקדמיה במערב, והן משתקפות בהצבעות אוטומטיות בעצרת הכללית של האו”ם או במועצת זכויות האדם, אך לא בקרב הדרג המדיני במדינות שעמדתן חשובה לישראל. יש יסוד להעריך שדווקא מציאות זו היא שמזינה את התסכול הפלסטיני ומדרבנת לצעדי הסלמה. האתגר הוא אפוא להכיל הסלמה זו ולנטרל את השפעותיה המדיניות.

כל זאת, כאשר ישראל ושותפותיה העיקריות באזור – הגלויות והגלויות פחות – ניצבות בפני מגמת הנסיגה של ארה”ב מן המרחב, והניסיון המתמשך לנהל מדיניות מפייסת כלפי המשטר האיראני, לכל הפחות בסוגיית הגרעין. יש לומר כי בדיון הפנימי המורכב המתנהל בוושינגטון נודע משקל לא מבוטל לעמדות מערכת הביטחון האמריקנית, וזו בתורה קשובה לאזהרותיהן של ישראל ושותפותיה. ההתנגדות מצידן, בין היתר בסוגיית הסרתן של משמרות המהפכה מרשימת הטרור, הקשתה על ממשל ביידן לדהור לעבר הסדר ולהיענות לתכתיבים מטהראן.

התפתחות נוספת הממחישה את חשיבות השותפות האזורית גלומה ב”חיזור” התורכי אחר ישראל, במקביל, כאמור לעיל, למהלכיו של ארדואן מול שותפות אזוריות נוספות. לפני עשור, תקרית ה”מאווי מרמרה”, שבמהלכה נהרגו עשרה אזרחים תורכים בעת ניסיון של ארגון התומך בטרור האסלאמיסטי לפרוץ את המצור על עזה, האיצה את ההתדרדרות ביחסים שהחלה עוד קודם לכן, על רקע מבצע “עופרת יצוקה”. אולם גם אז נזהרו התורכים מלפגוע ביחסים הכלכליים. כעת, על רקע המשבר הפוקד את המשק התורכי (ומשתקף בצניחת ערך הלירה), אנקרה חותרת לשיקום היחסים הן עם מדינות המפרץ והן עם ישראל. בתוך כך, ארדואן גם מזהה את שיפור היחסים כמפתח לשיקום מעמדו הן בוושינגטון, שהתערער במידה רבה בעקבות חילופי הממשל בארה”ב, והן בשורות נאט”ו.

היבט נוסף שבו ישראל נמצאת נשכרת מהישגיה במישור הדיפלומטי נוגע לסחר החוץ. בעידן שבו היקפו מגיע לרף ה-140 מיליארד דולר, והוא מהווה מנוע צמיחה עיקרי של כמה מענפי המשק המרכזיים (ובייחוד התעשיות עתירות הידע), יחסיה של ישראל עם המדינות וגושי הסחר המהווים יעד עיקרי לתוצרתה הם אחד מן המפתחות לעתידה הכלכלי והמדיני גם יחד.

מה צריכה ישראל לעשות?

מאורעות העת האחרונה הם בגדר אזהרה מובהקת כנגד שאננות בחזית המדינית. מטבע הדברים, יש היבטים הנוגעים למעמדה של ישראל ולתדמיתה שאינם ניתנים לניהול באופן מלא, גם במאמץ שיטתי של גורמי המערך המדיני, והם מושפעים מן הטקטיקה של הצדדים היריבים ומתמורות בסדרי העדיפויות של מדינות האזור ושל המעצמות. יחד עם זאת, כדי להפוך שוב את המגמה ולשוב ולבסס את הישגי השנים האחרונות, יש צורך בכמה מהלכים משולבים:

  1. עבור רבים מבני שיחה של ישראל, אחת הסיבות העיקריות לחשיבות הקשר איתה היא שהיחסים המיוחדים עם ארה”ב מקנים לה השפעה משמעותית בוושינגטון. לפיכך, גם בעיתות מחלוקת עם ממשל ביידן בסוגיית הגרעין האיראני ובהיבטים נוספים, חשוב לשמר את בסיס התמיכה הדו-מפלגתי, בדגש על הלכי הרוח בקונגרס ובציבור.
  2. מרכיב שחשיבותו הוזכרה שוב ושוב נוגע לביסוס מעמדה של ישראל כחלק מאזור האחריות של CENTCOM, וההזדמנויות הנובעות מכך להעמקת שיתוף הפעולה עם הממסד הצבאי האמריקני ועם שותפותיו האזוריות הוותיקות יותר, במיוחד במפרץ. “דיפלומטיה צבאית” שאפתנית ואפקטיבית היא אפוא עמוד תווך נוסף בביסוס מעמדה המדיני של ישראל.
  3. בהקשר זה, הפעילות האינטנסיבית – בדרך כלל, אך לא תמיד, בחשאי וללא נטילת אחריות – כנגד איראן וניסיונות התבססותה בסוריה (ואף מעבר לכך) היא אחת הסיבות העיקריות לכך שמדינות ערביות רואות בישראל שותפה ואף משענת. מכאן גם חשיבות הצורך לקיים, למרות הכול, אפיק קשר עם רוסיה, כדי להבטיח את יכולת הפעולה בשמי סוריה.
  4. בים התיכון, בהינתן חשיבותם של הקשרים עם מצרים ועם יוון וקפריסין, חשוב שהדיאלוג עם אנקרה יתנהל בשם האינטרסים של כל הארבע, ולא יאפשר לארדואן לתקוע טריזים ביניהן.
  5. שיבה לניהול מושכל של הסכסוך עם הפלסטינים, תוך חתירה להרגעת הרוחות ולהמחשת המחיר – לשני הצדדים – הגלום בהמשך ההסלמה, היא כשלעצמה גורם תורם ליכולתה של ישראל לבסס את קשריה והשפעתה באזור.

במישור הפנים-מערכתי, על ישראל לפעול באורח שיטתי לחזק את שורות הסגל הדיפלומטי שלה ולפעול להרחבת מעגלי העשייה שלו הן מול מדינות והן מול אינטרסים כלכליים רבי עוצמה ומול הקהילות היהודיות, בראש ובראשונה בצפון אמריקה, שלעמדותיהן יהיה משקל גובר בנסיבות של קיטוב ומצב פוליטי מורכב בזירה האמריקנית.

כמו כן, מערכת מאורגנת היטב של ועדות תיאום בין-משרדיות – שיאורגנו על ידי המטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה אך לא בהכרח ינוהלו כולן על ידו – צריכה ויכולה לתרום תרומה של ממש ליכולתה של ישראל לבסס ולהרחיב את הישגיה של המהפכה הדיפלומטית.


[1] ערן לרמן, “שרשרת הישגיה האסטרטגיים של ישראל בזירה המדינית ב-2017”, מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, 1 בינואר 2018.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: IMAGO IMAGES ( via Xinhua) / Ilan Assayag / JINI PUBLICATION