ישראל צריכה לפעול מאחורי הקלעים כדי לעודד את שותפותיה באזור להשתמש גם בכלים כלכליים-חברתיים ומעצבי תודעה כדי לקעקע את אחיזתה של איראן בסוריה. מטרת-העל: הקלה על משטר אסד להיחלץ מלפיתתה של איראן. ויש להנחיל תובנה זו גם בארה”ב ובמערב.
עיקרי המסמך
ישראל מצויה בעיצומו של מהלך אסטרטגי לקעקוע אחיזתה של איראן בסוריה. לצד הפעילות הצבאית, הדבר כרוך גם בתקיעת טריז בין האינטרסים הרוסיים (ולמעשה, גם אלה של סוריה) לבין נוכחותו וכוונותיו של המשטר בטהראן, המבקש להשתמש בשטח סוריה למטרותיו נגד ישראל (וגם נגד ירדן). לכך צריך להתלוות גם מהלך משלים שמטרתו ליצור חלופה להגמוניה האיראנית – במסגרת המאמצים לשיקום סוריה מן החורבן של העשור האחרון, עם התבססות שליטתו של המשטר ברוב שטחי המדינה. לאורך זמן יהיה בכך גם כדי להשפיע במגמה הנוחה לישראל על עמדותיה והעדפותיה של החברה הסורית. מהלך מקביל, באותה רוח, רלוונטי גם מול עיראק.
עיקרו של נדבך זה באסטרטגיה אפשרית של ישראל לגבי עתידה של סוריה – יצירת התנאים לגיוס משאביהן של מדינות המפרץ, השותפות לאינטרס מול איראן, להשקעה בפרויקטים כלכליים בעלי השפעה חברתית עמוקה. בעזרת הכוונה ישראלית סמויה, שמשמעותה המלאה תתברר רק לאורך זמן, השקעות אלה תתועלנה הן לשיקום ההרס הפיזי והן ליצירת מוקדי תעסוקה שיעצימו את האינטרס ביציבות ובשקט. זאת, בניגוד לשאיפתה של איראן להנציח את המצוקה על מנת להשתמש בסוריה, ובעיראק, כנקודות זינוק להעצמת העימות עם ישראל, ולערעור היציבות בירדן.
ביסוד התפיסה המוצעת ניצבת התובנה כי על ישראל לעודד את שותפותיה באזור (ובמיוחד את ארה”ב) לעשות שימוש מיטבי גם במנופי “עוצמה רכה” – לצד השימוש (ההכרחי) בשאר מרכיבי כוחה. היא יכולה, וצריכה, למלא תפקיד:
- בדיאלוג דיסקרטי ואינטנסיבי עם בכירי ממשל טראמפ, כתנאי מקדים, שמטרתו ליצור הבחנה אמריקנית בין “הלחץ המקסימלי”, המניב תוצאות, שאותו צריך להמשיך ולהפנות כלפי המשטר באיראן, לבין הזירה החברתית בסוריה ובעיראק, שכלפיה יש להפעיל “ארגז כלים” אחר. יש לשכנע את האמריקנים שבנייתה מחדש של סוריה (במגבלה שצוינה לעיל) משרתת את האינטרס המשותף לארה”ב, לערבים ולישראל – לקעקע את אחיזתה של איראן בשורה של מדינות באזור.
- בהתוויית המהלך האסטרטגי כולו ובזיהוי “השקעות משאירות רושם”, בדגש על מיזמים ליצירת אפיקי תעסוקה משמעותיים ושינוי כלכלי וחברתי. דוגמאות בולטות יכולות להיות בתחומי החקלאות והמים (שהגיעו למצב הרה-אסון בסוריה עוד לפני שפרצה מלחמת האזרחים), שירותי הבריאות (שתשתיתם נהרסה במידה רבה בלחימה) וכן האנרגיה והחינוך. מטבע הדברים, ישראל תשאף שלא לתרום במישרין ליכולות בעלות השלכות צבאיות.
- ברתימה חשאית של מדינות המפרץ להשקעה במהלך ולהובלתו “בשטח”.
המערכה מול איראן בהקשר האזורי ובממד התודעתי
במהלך השנים האחרונות ניהלה ישראל, לצד פעולותיה הצבאיות, מסעות להשחרת חמאס וחיזבאללה, כולל הגדרתו של האחרון כארגון טרור (כפי שהוא מוגדר כיום אף על ידי הליגה הערבית!), העוסק גם בפשיעה פלילית (בעיני ארה”ב ואירופה). חשוב לא פחות – הממד התודעתי הגלוי והמוצהר שנלווה למאמצים מול תוכנית הגרעין האיראנית, וייתכן כי תרם להחלטת ממשל טראמפ להכריז על יציאתו מהסכם הגרעין האיראני, ומבצעי התודעה (לצד אמצעי ההרתעה) המלווים את המאבק נגד ההתבססות האיראנית במזרח התיכון ונגד העברות אמצעי הלחימה לחיזבאללה, שחלקם גלויים וחלקם דיסקרטיים.
על מנת לקדם את היעדים הישראליים בהיבט זה, נדרשו פגישות מדיניות רבות בהובלת ראש הממשלה והדרג המקצועי הבכיר; קידום חשיפות תקשורתיות, בין אם בעיתונות הקלאסית ובין אם ברשתות החברתיות; ניהול מערכה מסועפת של לוחמה פסיכולוגית, הן מול דרג מקבלי ההחלטות והן מול הדרג המבצע של היריב, ומבצעי סייבר נקודתיים. מבצעים אלו הלכו והשתכללו, ואף תרמו ליצירת אפקט הרתעתי, אך הדבר עדיין לא הוביל לשינוי משמעותי בתפיסה החברתית על אודות ישראל כאויב מובהק בזירות שאיראן פועלת בהן ומבקשת להפוך אותן לבסיסים נגד ישראל. כדי להשיג תוצאה זו נדרשת מדיניות שיש לה בראש ובראשונה השפעה כלכלית-חברתית “בשטח”, שבהמשך תוכל להיות מתורגמת גם לממד התודעתי.
כך, המסע נגד ההתבססות האיראנית אומנם העניק לגיטימציה לא מבוטלת לפעילות המבצעית המתבצעת נגד ההיבט הצבאי שלה, אך לדבר לא היה עד כה השפעה משמעותית ביחס לאופן שבו החברה העיראקית או הסורית תופסת את הנוכחות האיראנית. מתנגדי הנוכחות משמיעים את קולם, בלבנון ובעיראק, אך אלו שתמכו בנוכחות זו המשיכו לתמוך בה. מצב זה יכול להשתנות אם למאזני ההרתעה שיצרה ישראל, ולתסיסה מבית, יתווספו גם תמריצים חומריים משמעותיים לאלו שירחיקו את עצמם בפועל ממעגל ההשפעה האיראני.
כאן נדרש עיון מחדש בהנחות היסוד של ישראל, ארה”ב ושותפותיה באזור. ה”חוכמה” המקובלת, שביסוד המדיניות הקיימת מול סוריה (ומול הממשלה בעיראק), היא שיש להמשיך ולהפעיל גם עליהן לחץ כלכלי כבד (במקביל ל”לחץ המקסימלי” המופעל, בצדק ובמידה של הצלחה, על המשטר באיראן). זאת, על מנת להביא להתרופפות זיקתן לטהראן.
בפועל, התוצאה הפוכה. המצוקה בעיראק ובסוריה דווקא מחלישה מיום ליום את ההתנגדות להשפעה האיראנית. במצב הנוכחי דווקא איראן – למרות מגבלותיה הפיננסיות המחריפות והולכות – היא עדיין עוגן יחיד של סיוע. לכן, אם לא יהיה שינוי במדיניות, ההתנגדות להשפעתה במדינות אלה תלך ותדעך. מנגד לא השכיל עדיין המחנה האזורי, המתנגד לאיראן (בהובלת סעודיה והאמירויות – וישראל) לפתח אסטרטגיה משלו ליצירת השפעה כלכלית וחברתית.
לכן, אין תועלת בהתעקשות להציב תנאים מוקדמים ותביעות אולטימטיביות בפני הממשלות החלשות בדמשק ובבגדאד. הדרישה הישירה והבוטה לאימוץ סדר יום אנטי-איראני מובהק, או לקידום רפורמות פוליטיות חסרות סיכוי, רק מקשה על ממשלות אלה לשתף פעולה, ולו באופן עקיף. בפועל, הדבר מוביל לעיכוב מימושם של מיזמים, גם אם בטווח הארוך אלו עשויים לשנות לטובה את התפיסה החברתית באותן מדינות.
בנסיבות מורכבות אלה, על ישראל לפתח גישה מתוחכמת יותר בכל הנוגע להפעלת מכשירי השפעה עקיפים וכלים של “עוצמה רכה” מול מי שהיו בעבר מוקדים של עוינות חסרת פשרות, ובראשן סוריה ועיראק. באמצעות כלים ייעודיים ניתן יהיה לייצר מסגרות של שיתופי פעולה אסטרטגיים עם גורמים באזור ומחוצה לו, לשם השגת השפעה בקרב השכבות החברתיות שתפקנה תועלת מן ההשקעות. השלכותיה של השפעה זו אומנם לא תהיינה מיידיות, אך בטווח הארוך הן תשרתנה את האינטרסים המדיניים והביטחוניים, הן של ישראל והן של בעלות בריתה האזוריות.
מרכיבי האסטרטגיה המוצעת מול סוריה (ומעבר לה)
יש יסוד להעריך כי מדינות המפרץ, שמהלכיהן בסוריה (ובעיראק) עד כה לא הניבו את התוצאה הנדרשת – היינו, ערעור ההגמוניה האיראנית בסוריה, וההשפעה המאסיבית של טהראן על מדיניות ממשלת עיראק – תהיינה פתוחות לרעיונות ישראליים חדשים. זאת, אם (ובכך הדבר תלוי) תשכיל ישראל לשווק אותם מראש ולהביא לשינוי במדיניות הנוכחית בוושינגטון (הן בממשל והן בקונגרס) בנושאים אלה.
משעה שיסתמן האישור האמריקני העקרוני, מרכיב הליבה של האסטרטגיה המוצעת יהיה כינון מכניזם שלם ומסונכרן שבו הידע הטכנולוגי שיש לישראל להציע יתחבר עם היכולות הפיננסיות של שותפותיה בעולם הערבי. זאת, על מנת לקדם באופן שיטתי מה שמכונה “השקעות משאירות רושם” – פרויקטים המחוללים שינוי בסדר החברתי-כלכלי ולכן (אולי) גם בעמדות יסוד של קהלי היעד.
מאמץ זה ימוקד באותן מדינות קריטיות שעל עתידן נטושה כיום תחרות. מדובר בראש ובראשונה בסוריה, שעתידה חשוב מאוד לישראל. בזירה זו פועל “מחנה היציבות”, עד כה, בהצלחה דלה מאוד, הן מול הציר האיראני והן מול הגורמים המזוהים עם האחים המוסלמים (ועם תורכיה בעידן ארדואן).
מדינת ישראל, ובעיקר המגזר הפרטי שלה, צברו ידע רב בקידום מיזמים בעלי השפעה חברתית משמעותית ברחבי העולם. הדבר בא לידי ביטוי במיזמים משמעותיים ובתחומים רבים – דוגמת חקלאות, בריאות, מים, חינוך ועוד – שיצרו רושם חיובי בקרב חברות וממשלות רבות בעולם. מיזמים אלו לא רק הביאו ליצירת השפעות חיוביות על חברות אלה, בהיבטים של תוצרת, תעסוקה ושיפור מערכות ממשלתיות קיימות, אלא אף היוו את אחד הבסיסים החשובים לשעת הכושר המדינית שנוצלה על ידי ממשלת ישראל בבוא העת לשיפור יחסיה הדו-צדדים במגוון חזיתות בעולם – אפריקה, דרום מזרח אסיה ואמריקה הלטינית. שביעות הרצון, במדינות רבות, מפעילותו של המגזר הפרטי הישראלי דרבנה מדינות נוספות לעודד ולגייס פעילות ישראלית אזרחית (ולא רק ביטחונית) גם בקרבן.
הצלחה זו ניתנת לשחזור, בהתאמות הנדרשות. בין החשובות ביותר ראוי להדגיש את השמירה על דיסקרטיות – “כולם ידעו” (במוקדם או במאוחר) מי מאחורי ה”מיזמים”, אך היכולת להכחיש – מה שמכונה plausible deniability – היא רבת ערך לכל הצדדים. בכפוף לתכנון אסטרטגי קפדני ניתן להתאים אסטרטגיית פעולה זאת כמנוף השפעה ממוקד במדינות העולם הערבי שעליהן חשוב לישראל (ולא רק לה) להשפיע. אין להוציא מכלל חשבון התנכלויות אלימות של איראן ושלוחיה נגד מיזמים, בין אם אלו יזוהו במישרין כבעלי זיקה לישראל ובין אם דווקא בשל זיקתם לסעודיה ואיחוד האמירויות, אך גם זה ישרת את המטרה הרחבה של העמקת הניכור בין האיראנים לבין הציבור הסורי והעיראקי. מכל מקום, לא מדובר בנוכחות צבאית, ישראלית או ערבית, בתווך הסורי הסבוך.
נוכח השינוי שחלקים חשובים של העולם הערבי עוברים כבר עתה בתפיסתם את ישראל, אין זה סוד שיותר ויותר חברות ישראליות פעילות כיום במדינות שונות שבהן לא הייתה להן דריסת רגל בעבר, בדגש על מדינות המפרץ. הצלחה זו, אשר באה לידי ביטוי גם בביקורים תכופים יותר של אנשי עסקים מהמפרץ בישראל ובהופעתן של חברות ישראליות בתערוכות בין-לאומיות ובמיזמים עסקיים במפרץ, מייצרת את הבסיס שעליו ניתן לבנות אסטרטגיה משולבת בין המגזרים הממשלתי והפרטי לקידום פעילות גם במדינות הנתונות לתחרות ולמאבק, ושממרחביהן ניצבים האיומים המשותפים – הן לישראל והן לשותפותיה האזוריות.
מצבן של זירות התחרות רחוק מלהיות מוכרע. עיראק, סוריה ותימן עדיין לא נפלו באופן סופי ובלתי הפיך בידיים איראניות, למרות יומרתה של טהראן לשלוט בהן כפי שהיא אכן שולטת בלבנון. ירדן ומצרים שותפות למערכה נגד האחים המוסלמים ונגד איראן (אם כי סדרי העדיפויות שלהן שונים משלנו); לוב, סודאן ומדינות מוסלמיות אחרות באפריקה עדיין נתונות למאבקים פנימיים וחיצוניים מורכבים, המייצרים גם הזדמנויות לצד סיכונים.
מדוע תפקידה של ישראל חיוני?
אין לישראל אינטרס בשיקום עוצמתה הצבאית של סוריה, שהייתה בעבר האויב הנחוש והאפקטיבי ביותר על גבולנו. גם עיראק הייתה ונותרה, ולו בהגדרה הפורמלית, מדינת אויב שישראל נמצאת במצב מלחמה איתה (ועדיין לא קיבלה אפילו את שביתת הנשק של 1948). בה בעת, אין לה גם אינטרס בהנצחת מצבן הנוכחי כמדינות על סף קריסה, מה שמותיר להן שתי אפשרויות יחידות: הפיכתן לנחלה איראנית בלעדית – או השתלטותם של גורמים אסלאמיסטים רדיקליים דוגמת דאע”ש או ג’בהת אל-נוצרה. האתגר גלום במציאת האיזון הנכון בין שיקולים אלה. ישראל מעוניינת אפוא בשלטון מרכזי יציב בדמשק שיוכל להדוף את הלחצים האיראניים.
דווקא בשל כך, ישראל צריכה להיות גורם יצירתי ופעיל יותר בהתוויית אסטרטגיה חדשה ואפקטיבית. פעילותו של “הגוש הפרגמטי” הערבי, בהובלתן של סעודיה ואיחוד האמירויות, עדיין מתאפיינת בהיבטים הקלאסיים והישנים של העברות כספים לבעלי ברית מקומיים, ובאזורים שבהן מתקיים מאבק צבאי פעיל – גם העברת סיוע צבאי ומודיעיני. מנגד, בממד הכלכלי-חברתי, לא מתממשות כיום בפועל השקעות האימפקט שהיו יכולות לחולל תמורה בהלכי הרוח באותן זירות תחרות.
במקרים המעטים שבהם מתקיימות השקעות אסטרטגיות, בסופו של דבר, אין הן יעילות ומתאפיינות ברמת ביצוע נמוכה. בדיוק בנקודה זו יכול המגזר הפרטי הישראלי לתרום מהידע שצבר במשך עשרות שנים של ביצוע פרויקטים אזרחיים ברחבי העולם, וכל זאת בשירות האינטרס העליון של ערעור האחיזה האיראנית.
על מנת לקדם השתלבות ישראלית אזרחית במהלכים אלה, על הממסד הממלכתי במדינת ישראל לפעול להנחלת עולם המושגים לגורמי מפתח במגזר הפרטי, ולמיפוי הפוטנציאל של מגזר זה ביישום השקעות משאירות רושם. על בסיס זה ניתן יהיה להציגם בפני מקבילים בעולם הערבי ולהציע שותפות של ידע, טכנולוגיה ויכולות ביצוע מתקדמות.
זאת, בשורה של תחומים כלכליים-חברתיים ספציפיים שיובילו ליצירת מוקדי תעסוקה; יפחיתו את התלות הנוכחית בסיוע ובמעורבות האיראנית, ובתוך כך יסייעו גם לביסוס האינטרס של החברה הסורית ביציבות, ויגרעו ביתר שאת מן הרצון להסתבך בהרפתקאות צבאיות מול ישראל בשליחותו של האינטרס האיראני.
בין תחומי ההשקעה הרלוונטיים ניתן למנות:
- שיקום החקלאות וסיוע טכני באזורי הכפר – שלמצוקתם הקשה, בין היתר בשל שינויי האקלים ובצורת חוזרת ונשנית, היה תפקיד בהתלקחות מלחמת האזרחים בסוריה.
- בזיקה לכך, השמשת טכנולוגיות חדשות בתחום המים (השקיה חוסכת מים, מִחזור והתפלה, תחומים שבהם יש לישראל מעמד מוביל).
- שירותי בריאות, כחלק מן המהלך הרחב (והיקר מאוד) של בנייה מחדש של תשתיות שנהרסו מאז 2011.
- פתרונות בתחום האנרגיה.
- השבה למסלולי חינוך בסיסיים של דור “אבוד” שלם, שלא במהרה ישלים את הפערים שנוצרו במהלך שנים של הרס נרחב וקריסה חברתית.
בכל אחד מן התחומים, חשוב יהיה לקדם שותפויות בין המגזר הפרטי הישראלי לזה הצומח במדינות המפרץ (כחלק ממאמציהן של אלו לגוון את מקורות ההכנסה שלהן) על מנת לייצר פלטפורמות שתאפשרנה מימוש פעילות בשטח.
ברמת האסטרטגיה הכוללת, תהיה לשינוי תפיסתי באותן זירות תחרות השפעה גדולה על הדינמיקה של הסכסוך ועל מעמדה האסטרטגי של ישראל בעולם. לפיכך, ישראל ושותפותיה האזוריות גם יחד צריכות לשנות את דפוס הפעולה המוכר שלהן. על מנת לקדם השפעה חברתית, לא נכון להציב תנאים מוקדמים עבור אותן מדינות; מנגד, אי אפשר להמשיך עם הדפוס הקיים של פיזור כספים ללא ביקורת או פיקוח. על ישראל ושותפותיה, באפיקים דיסקרטיים או במעטה של אקדמיה ומכוני מחקר, לקיים חשיבה אסטרטגית שמטרתה תהיה הגדרת המגזרים והתחומים החשובים ביותר שיש לקיים בהם השקעות אימפקט במדינות שבמוקד התחרות; ואז להעמיד לרשות השקעות אלה את משאבי הממון, הידע והטכנולוגיה הנדרשים, מהמגזרים הממשלתי והפרטי.
כאמור, כבר בשלב המקדים, ולאורך כל הדרך, נדרשת פעילות מסונכרנת, ישראלית וערבית, מול הממשל האמריקני הנוכחי על מנת שזה יגלה הבנה לניתוח לעיל ויאפשר שינוי במדיניות. זאת, במסגרת העדיפות העליונה שיש לתת (גם בוושינגטון) לכל מרכיבי המערכה מול איראן. כיום הממשל מיישם את “הלחץ המקסימלי” כלפי איראן – שחשוב ונכון להפעילו, והוא זוכה במידה רבה של הצלחה – גם כלפי סוריה ומדינות נוספות הנתונות תחת השפעה איראנית. כאמור, בפועל מה שקורה הוא שבידודן של ממשלות אלה על ידי סנקציות כלכליות משתקות, בהובלת הממשל, לא רק גורם להידרדרות חברתית וכלכלית קשה במדינותיהן, אלא גם הופך את התחרות מול איראן לבלתי אפשרית, שכן זו, באמצעות משאבים כלכליים מוגבלים ביותר, מצליחה להגביר הן את כוחה הקשה והן את השפעתה הרכה במדינות אלה, בעיקר בגלל היעדר תחרות יעילה מצד יריביה. המדינות השואפות לקעקע את אחיזתה בשל איראן בסוריה ובעיראק פועלות בכלים כוחניים בלבד, ואינן מממשות את הפוטנציאל הגדול בהרבה שיש ברשותן בתחום העוצמה הרכה.
ישראל וידידותיה צריכות לעודד את וושינגטון לבחון מחדש את מידת התועלת של לחץ אמריקני כלכלי (בדגש על סוריה ועיראק) – אם יעדו הסופי אינו מסתכם בתחרות על ההשפעה אלא בניסיון (עקר) להביא לקריסתן של מדינות אלה בתקווה להשיג שינוי משטרי. אין מדובר בחלופה למדיניות הלחץ על איראן. נהפוך הוא: זהו מרכיב משלים חשוב במערכה. אין סיבה שישראל ושותפותיה במערכה זו לא תַשׂכלנה לפעול באותם מרחבי השפעה שאיראן מנצלת כיום ביעילות ללא מענה הולם. ייתכן שדווקא “צוות קושנר” – שהגה את הנדבך הכלכלי המקדים של “יוזמת טראמפ” – יהיה קשוב לרעיונות מסוג זה.
אין מדובר גם בפתרונות פלא שיביאו באחת להסרת משקעי העוינות, וכאמור – גם לא בחלופה לשימוש הנדרש והאינטנסיבי בכוח צבאי, מעת לעת, במסגרת המב”מ. תכליתן של התפיסות המוצגות במסמך זה היא להציע מנופי השפעה נוספים, ומתוחכמים, שיישומם יארך זמן רב. עם זאת, גם בנסיבות של החרפת העימות הכולל עם איראן, מדובר בכלים שבטווח הבינוני יסייעו לקעקע את האחיזה האיראנית, ובטווח הארוך יותר ייתכן שיתרמו גם לשינוי (בעל משמעויות אסטרטגיות) בדרך שבה ישראל נתפסת בעולם הערבי.
הממד העקרוני: מעורבות עקיפה, שינוי מציאות “בשטח”, עיצוב תודעה ועוצמה רכה כמנוף אסטרטגי
לרשותה של ישראל עומדים לא מעט מרכיבים של עוצמה “קשה”. לצד כוחה הצבאי הבלתי מבוטל ויכולותיה האסטרטגיות, ניתן למנות גם את משקלה המדיני בוושינגטון, יכולותיה המודיעיניות, מעמדה החדש כיצואנית גז, ומרכיבים נוספים היוצרים מנופי השפעה כלכליים ברמת G-to-G (ממשלה לממשלה). ישראל יכולה וצריכה להשתמש גם בכלים של השפעה כלכלית עקיפה, וכנגזר מכך במהלכים מעצבי תודעה, כדי להגביר את השפעתה האזורית ולהחליש את מעמדן של יריבותיה. מדובר במאמצים שיש להם השפעה חשובה על היציבות והרתיעה מעימות, גם ללא הממד התודעתי; אך בהמשך הדרך יש להניח כי ישפיעו על היחס כלפי ישראל כגורם כוח אזורי. גם אם המאמצים הישראליים יהיו חסויים בראשית דרכם, ההבנה מי עומד מאחוריהם סופה שתחדור להכרה, ותעצב מחדש את הדרך שבה ישראל נתפסת.
לגישה זו יש לגייס בזהירות ובהדרגה גם את הממשל והקונגרס בארה”ב, הדוגלים כיום בהפעלת לחץ מקסימלי על כלל השחקנים הנמצאים בברית עם איראן ודוחפים לקדם רפורמות פוליטיות מרחיקות לכת (תפקיד מרכזי בהקשר זה ממלא “חוק סיזר”, ששמו מעיד על זיקתו לדיווחים על מעשי זוועה של משטר אסד נגד עצורים). בהקשר הזה חשוב להבהיר לצד האמריקני כי בפועל הסיכוי לקידום רפורמות פוליטיות משמעותיות הוא אפסי. יתרה מזאת, מדובר במיזם שלא יביא להקלת הלחץ על איראן, אלא להפך. בעוד שהיום מדינות כמו סוריה (ועיראק) נדחקות לאותה פינה עם איראן, גישה חדשה שתביא ליצירת מקומות תעסוקה חדשים שאינם תלויים בחסדיה של איראן עשויה להפחית מהשפעתה של זו, ולאפשר את הגברת השפעתן של מדינות ערב באופן שייצר את התנאים עבור ההנהגות בדמשק, בבגדאד ובבירות נוספות לפעול על פי האינטרסים הלאומיים שלהם ופחות על פי שיקוליה של טהראן.
לאחר השגת הבנה אמריקנית לגישה המוצגת כאן, ובתכנון ראוי, ובסיוע שותפותיה בעולם ובעלי בריתה האזוריים, ישראל יכולה למלא תפקיד פעיל ומתוחכם יותר במאבק על עתיד העולם הערבי. זאת בהמשך לתמורות המסתמנות כבר עתה – בדרך כלל עדיין מתחת לפני השטח – בזירת פעולה זו, כאשר יותר ויותר מדינות ערביות מחפשות דרכים “רכות” לכונן מחדש את נוכחותן בזירה הסורית (והעיראקית). ספציפית, מיזמים של השקעות כלכליות ממוקדות, המכוונות להשגת אפקט מרבי ברמת “השטח”, יכולים להיות מרכיב משלים של אסטרטגיה משותפת, לנו ולמדינות המפרץ, לקעקוע אחיזתם של האיראנים בסוריה ומעבר לה.
בבוא היום יוכל מרכיב זה – כמשלים, לא כחלופה, לשימוש הנדרש בכוח צבאי – לסמן את ישראל כשחקן קונסטרוקטיבי. כאשר תפקידה הדיסקרטי ייחשף בהדרגה, היא תצטייר כמי שסייעה, ויכולה להמשיך לסייע, ביצירת כלים שיעניקו לדור הצעיר בזירות יעד אלה הזדמנות לעתיד טוב יותר, אחרי עשור ויותר של הרס.
במשך תקופה ארוכה היה היחס לכלי השפעה עקיפים ול”עוצמה רכה” בשורות הממסד המדיני-ביטחוני הישראלי כאל “האח החורג” של העוצמה הקשה. הטיפול בעיצוב התודעה, כמרכיב במערכה על ביסוס מעמדה של ישראל, אומנם לא הוזנח כליל, אך עיקר ההסתכלות היה ונשאר מן הזווית המסורתית של פעילות מדינית-דיפלומטית, מסעות הסברה תקשורתיים, מבצעי לוחמה פסיכולוגית מעת לעת, ובשנים האחרונות גם פעילות סייבר ומסרים ברשתות החברתיות. מדובר בפעילות חשובה, אך היא עדיין בעלת השפעה נקודתית (אם בכלל) ורחוקה מלקדם שינוי משמעותי במאפייניהן הפוליטיים והתודעתיים של זירות פעולה כמו סוריה, החשובות לביטחון הלאומי הישראלי.
קידום גישה זו ישרת לא רק את יעדה של מדינת ישראל בצמצום ההשפעה האיראנית בסוריה ובמזרח התיכון הרחב; הוא גם תואם את הגישה המסתמנת של רוב מדינות ערב, כולל אלה שזמן רב נהגו במשטר אסד כבמוקצה מחמת מיאוס, וכעת פותחות אפיקי דיאלוג וקשר כלכלי מולו, וניכר כי הן מעוניינות לקדם את השפעתן הרכה. זאת, כאמצעי נוסף בתחרות מול איראן (ותורכיה) שאינן בוחלות באמצעים על מנת להעמיק את דריסת הרגל שלהן לא רק מול הנהגות, אלא גם ובעיקר מול האוכלוסייה הרחבה, שמאז 2011 הפכה לשחקן משמעותי עוד יותר.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Bigstock
- בניית אתרים