JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

על ישראל לפעול כדי לשמר, בכל צירוף נסיבות מדיני, את עקרונות היסוד שאימצה יוזמת טראמפ.

נסיבות אשפוזו של מזכ”ל אש”ף צאאב עריקאת בירושלים בבית חולים הדסה משמשות המחשה סמלית לקריסתה של “אסטרטגיית-העל” הפלסטינית בעשור האחרון, שהוא היה בין מעצביה העיקריים. עיקרה של האסטרטגיה הוא עקיפת המו”מ המחייב פשרה והכרה הדדית בין שתי התנועות הלאומיות וחתירה לפתרון כפוי שיוביל לנסיגת ישראל לקווי 1967, חלוקת ירושלים ומימוש “זכות השיבה”. כעת קורסות הנחות היסוד של אסטרטגיה זו ובראשן הציפייה לבידודה של ישראל, החרמתה ודחיקתה לעמדת כניעה. קריסה זו נובעת לא רק מעמדת ממשל טראמפ, שהיה לה משקל רב, וחשוב להיערך כבר עתה לשמר את תוצאותיה גם במקרה של חילופי ממשל בארה”ב.

פריצת הדרך לנורמליזציה עם שלוש ממדינות ערב ובכללן סודאן, סירובה של הליגה הערבית לדון בקובלנה הפלסטינית על “הסכמי אברהם” והסדקים המסתמנים גם בעמדה האירופית משקפים תמורות עמוקות במערך הכוחות האזורי והבינלאומי. על ישראל לנצל זאת כדי לשמר, בכל צירוף נסיבות מדיני, את עקרונות היסוד שאימצה יוזמת טראמפ. כזכור, עקרונות אלה נשענו על העמדות שהציג בשעתו נאום יצחק רבין מאוקטובר 1995. נכון יהיה לפעול יחד עם השותפות לשלום, הוותיקות והחדשות, לגיבוש מתווה מדיני, מלווה ביישומים מעשיים בשטח, שיסייע לחסום כל ניסיון בוושינגטון או באירופה להחיות את הציפיות לתכתיב בינלאומי. בכלל זה יש לשוב ולשרטט את האפשרות של חידוש המו”מ עם הפלסטינים על הסדר ביניים ו/או קבע ואת התנאים הנלווים לכך, ברוח מרכיבי היוזמה ועל יסוד המציאות האזורית החדשה.

אסטרטגיית-העל הפלסטינית ומקורותיה

במרס 2014, עוד לפני פגישתו של מחמוד עבאס בוושינגטון עם הנשיא אובמה, פרסם ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני צאאב עריקאת, לימים מזכ”ל אש”ף, מסמך מדיניות שניתן להגדירו כמתווה לאסטרטגיה, או אפילו “אסטרטגיית-על” עבור ההנהגה הפלסטינית. המסמך פורסם תחת הכותרת דראסה (מחקר בערבית) מספר 15. ממשלת ישראל ראתה אז לנכון לתרגמו ולהפיצו למדינות העולם, שכן הוא ממחיש בעליל שלא ישראל היא שטרפדה את מאמצי השלום של שר החוץ האמריקני באותה עת, ג’ון קרי.

נהפוך הוא. שר החוץ קרי העלה שתי דרישות מינימליות: הכרה הדדית בין שתי התנועות הלאומיות, היהודית-ציונית והערבית-פלסטינית, ומתן מענה לצורכי הביטחון של ישראל, והצד הפלסטיני הוא ששרטט חלופה שיטתית כדי שיוכל להדוף את הדרישות האלה. חלופה זו הופנתה הן כלפי חוץ, וכללה הישענות על “הלגיטימיות הבינלאומית” ועל פתרון כפוי, והן כלפי פנים, וכללה הידברות ופיוס עם חמאס.

החלטת הרש”פ להצטרף כ”מדינת פלסטין” לשורה של אמנות ומסגרות בינ”ל, כולל “אמנת רומא” וה-ICC, הייתה גם היא מרכיב של אותה אסטרטגיית-על המכוונת לבודד את ישראל ולהציבה על ספסל הנאשמים בזירה הבינלאומית. זה היה המהלך שאכן הביא להכשלה סופית של השיחות. עריקאת התווה שלושה צירי פעולה:

  • דה-לגיטימציה של עמדת ישראל והכתמתה במושג “אפרטהייד”, על פי התבנית של המצור הבינלאומי שהוטל בשעתו על דרום אפריקה.
  • סימון של עקרונות ההסדר (ה-Terms of Reference) למשא ומתן שיוכתבו מראש ומבחוץ וכוללים נסיגה מלאה, אולי בחילופי שטחים מינימליים, ריבונות ובירה פלסטינית במזרח ירושלים והכרה בלגיטימיות של התביעה ל”זכות השיבה”. אלו מרכיבי מושג “הלגיטימיות הבינלאומית”, שרעיה דוליה בערבית, המעוגנת, לשיטתם של הפלסטינים, בעשרות ואף מאות החלטות או”ם.
  • השבת הלכידות הלאומית הפלסטינית, היינו פיוס עם חמאס, על בסיס מתווה זה שאינו מחייב את התנועה לנטוש את עמדות היסוד שלה ולקבל עליה פשרה היסטורית עם ישראל.

הרעיון הבסיסי לא היה חדש. פרץ האלימות היזום בסתיו 2000, מה שמכונה בטעות “האינתיפאדה השנייה”, נועד במידה רבה, במוצהר וביודעין, ליצור מצב שבו חמאיה דוליה, חסות/הגנה בינלאומית בערבית, תחליף את נוכחות צה”ל בשטחים. בוועידת האו”ם נגד הגזענות שהתקיימה בדרבן ב-31 באוגוסט – 8 בספטמבר 2001, ובייחוד בפורום הארגונים הלא-ממשלתיים שנׅלווה לה, הונחו היסודות לאסטרטגיות של בידוד וחרם. עם זאת, פועלו של עריקאת היה גלום בהפיכתן של תפיסות אלה למשנה סדורה המגדירה את הצורך לעקוף את שולחן המו”מ מעיקרו ולהשליך את יהבה של התנועה הלאומית הפלסטינית על מנגנון של אכיפה בינלאומית.

“יוזמת השלום הערבית”, במתכונת שבה אומצה בפסגת ביירות במרס 2002, הייתה בבחינת דרישה בלתי מתפשרת לגבי התנאים שעל ישראל להסכים להם. דרישה זו, יחד עם עמדתן העקרונית והקולקטיבית של מדינות אירופה, שבמידה רבה אימצו את הפרשנות הפלסטינית והערבית של מושג “הלגיטימיות הבינלאומית”, הזינו את אסטרטגיית-העל של חתירה לפתרון כפוי. זו צברה תאוצה בעקבות ההחלטה בעצרת הכללית של האו”ם בנובמבר 2012 על הכרה ב”פלסטין” כמדינה שאינה חברה באו”ם (Non-Member State).

יתרה מזאת, טרפוד המו”מ ב-2014 בא על שכרו באופן פרדוקסלי כאשר קרי לא רצה לחזור על מעשהו של קלינטון ב-2000, שהטיל אז את האחריות על הצד הפלסטיני, ותיאר דווקא את פעילות ההתנחלות הישראלית כעילת הכישלון. בהמשך נתנה החלטת מועצת הביטחון 2334 בדצמבר 2016 גושפנקה פורמלית לשפת המושגים הפלסטינית לגבי אי-חוקיות ההתיישבות היהודית ולגבי הפרמטרים של הסדר הקבע. ממשל אובמה היה מעורב בקבלתה ונמנע מלהטיל עליה וטו.

סימני הקריסה

כמעט ארבע שנים לאחר מכן, רבות מהנחות היסוד של אסטרטגיית-העל הפלסטינית התערערו או חדלו להיות רלוונטיות. הסיבות לכך לא היו רק עמדותיו של הממשל האמריקני הנוכחי, אם כי מהלכיו האיצו את הקריסה. סדר העדיפויות של חלק גדול ממדינות ערב ממוקד כיום באתגרים קיומיים מצד איראן, ובמידה גדלה והולכת גם מצד תורכיה בהנהגת ארדואן. פריצת הדרך לנורמליזציה עם מדינת האמירויות הערביות המאוחדות ועם בחריין, ובהמשך גם עם סודאן (ולגרסת ארה”ב יש אחרות בדרך), היא רק קצה הקודקוד של מהלך המתרקם זה שנים. דווקא היחס המשותף כלפי עמדת אובמה בנושא הגרעין האיראני, ולא רק התפקיד הפעיל של ממשל טראמפ בשלב מאוחר יותר, תרם כבר ב-2015 להידוק הקשרים, שהיו אז סמויים, עם מדינות המפרץ.

לכך יש השלכה ישירה על מעמדה של ישראל בעולם: באסיה, כגון בהודו, יפן, וייטנאם ומדינות אחרות; מול מדינות מוסלמיות במרכז אסיה ובאפריקה, כמו גם במדינות אמריקה הלטינית שבעבר נזהרו מלטפח קשרים גלויים. מדינות גדולות כקטנות שוב אינן צריכות לחשוש שהתקרבות לישראל, הכדאית להן מסיבות מעשיות – ביטחון, כלכלה וחדשנות טכנולוגית – תעלה להן במחיר של תגובה קשה מצד הערבים, ומדינות המפרץ בראשם. גם השינויים בשוק האנרגיה הבינלאומי החלישו את מנופי ההשפעה הערביים. יתר על כן, חורבנן של מדינות כסוריה ולוב הצביע על הבעיות הגדולות של העולם הערבי, ללא קשר לסוגיה הפלסטינית, והמחיש את הלגיטימיות של תפיסת הביטחון המחמירה של ישראל.

הניסיון הפלסטיני לסמן מגמה היסטורית של ישראל כ”מצורע מדיני”, הטלת חרם כלכלי ובידוד הולך וגובר מסתכם עד כה בכישלון חרוץ. גם אם יש לתנועת ה-BDS מהלכים בחוגים “פרוגרסיביים” ורדיקליים במערב, ואפילו בפאתי המפלגה הדמוקרטית בארה”ב, המגמה ההיסטורית המסתמנת היא דווקא הפוכה. יש יסוד להעריך, ואף להסביר למי שזקוקים להמחשה, כי מגמה זו היא גם בלתי הפיכה. היא נובעת משינוי עמוק במציאות האזורית, כמו גם מהתבססותה של ישראל כגורם בעל משקל בתחומי החדשנות הטכנולוגית.

מציאות זו משתקפת גם במדיניות האירופית. מוסדות האיחוד, ומשרדי החוץ של המדינות החברות העיקריות, עדיין משמיעים אומנם גינוי חצי-אוטומטי לכל בנייה באיו”ש ובמזרח ירושלים, אך מסתמנים סדקים בעמדה הנחושה לגבי הפרמטרים של ההסדר. סדקים אלה מגלמים הבנה שדווקא תמיכה עיוורת בציפיות הפלסטיניות הרחיקה את סיכויי ההסדר במקום לקרבם. לאחרונה התבטא במגמה זו שגריר צרפת בישראל, אריק דנון, וגרס כי ארצו בוחנת מחדש את עמדותיה בנושא המדינה הפלסטינית. דבריו עולים בקנה אחד עם ההתקרבות המשמעותית בין עמדות ישראל וצרפת בסוגיות הנוגעות לאגן הים התיכון. מבין מדינות אירופה הקטנות יותר יש כמה שעמדתן כיום פרו-ישראלית מובהקת, ביניהן יוון וקפריסין בשל השותפות מול האתגר התורכי, וכן אוסטריה, הונגריה, צ’כיה ואחרות, במזרח אירופה ובמרכזה, מסיבות היסטוריות או פוליטיות.

מדינות אירופיות ששנים רבות סבסדו מוסדות פלסטיניים החלו להציף סימני שאלה, במיוחד לגבי ההסתה בספרי הלימוד. מדינות האיחוד גם התנו את המשך הסיוע הכלכלי, או חלקו, בכך שהפלסטינים ינטשו את עמדת הסירוב שלהם לקבל את החזר כספי המיסים שישראל מבקשת להעביר להם. כיום הרש”פ מתעקשת שלא לקבל את הכסף כל עוד ישראל מנכה ממנו במקור סכום מקביל לזה המשולם למחבלים ולמשפחותיהם.

גם משיקולים כלכליים, החל בהיי טק וכלה בעתיד משק הגז במזרח הים התיכון, היכולת הפלסטינית לבודד את ישראל בסביבתה האסטרטגית המיידית, באזור ומעבר לו, הולכת ופוחתת. הרש”פ עצמה הרי הצטרפה לכינונה של מסגרת כלכלית ומדינית הכוללת את ישראל כשותף לגיטימי וחשוב, פורום הגז של מזרח הים התיכון, שהוקם בראשית 2019 והפך בספטמבר 2020 לארגון אזורי (EMGF).

עמדת ארה”ב היא אכן גולת הכותרת של המהלך הנגדי שקעקע מן היסוד את האסטרטגיה הפלסטינית, ואף תוקף חזיתית את עמדות היסוד ההיסטוריות והמשפטיות שביסודה. “מסמך טראמפ” – Peace to Prosperity, ינואר 2020 – שומט את הקרקע מתחת לרעיון “הלגיטימיות הבינלאומית”. הוא מזכיר כי 700 החלטות של העצרת הכללית וכ-100 של מועצת הביטחון לא קירבו את הצדדים לשלום, ומשמעותן ממילא פתוחה לפרשנות. טראמפ תקף בשעתו את החלטה 2334 במפורש ובשפה בוטה, ואף פעל בתקופת המעבר בין הממשלים כדי לשכנע את סיסי להסיר אותה מן השולחן. בביקורת משתמעת על ההחלטה “מסמך טראמפ” קובל על כך שההיאחזות בהחלטות מעין אלה “אפשרה למנהיגים פוליטיים”, מבלי לקרוא לעבאס או לעריקאת בשמותיהם, “להימנע מהתמודדות עם מורכבויותיו של הסכסוך”.

מבחינת הדין הבינלאומי שהפלסטינים מבקשים להיאחז בו, המסמך קובע שאין חובה על מדינה לסגת משטחים “שנכבשו במלחמת מגן”, וגם מציין כי אין לכך תקדימים רבים. בכך הוא מערער על הטענה בדבר אי-חוקיותו של “הכיבוש”, מה גם שמדובר בליבת המולדת ההיסטורית של העם היהודי:

“The State of Israel and the United States do not believe [that] the State of Israel is legally bound to provide the Palestinians with 100 percent of pre-1967 territory” (p. 11).

מרכיבים חשובים נוספים של העמדה האמריקנית התורמים לקריסת האסטרטגיה הפלסטינית וחשוב לשומרם בכל מהלך מדיני עתידי, הם:

  • הקביעה החד-משמעית שלא תהיה “זכות שיבה” לפלסטינים לשטח ישראל, וממילא תביעתם מוטלת בספק, שכן הדין הבינלאומי אינו מכיר בפליטות רב-דורית. נלווית לכך הכרה, חשובה גם היא בראייה היסטורית, כי הסכסוך יצר שתי בעיות פליטים סימטריות, זו של הפלסטינים וזו של היהודים שנעקרו ממדינות ערב. הכרה זו יש לה עוגן גם בעמדות שנקט ממשל קלינטון ב-2000 ובחקיקת קונגרס דו-מפלגתית. אומנם היוזמה מציעה להפריד בין מציאת המענה בשאלה זו של פיצוי על הרכוש ושיפוי לישראל על מאמציה בקליטת היהודים לבין שאר מרכיבי ההסדר, אך עצם האזכור הוא חשוב מבחינה ערכית והיסטורית.
  • דרישה מן הפלסטינים, כתנאי להתקדמות לקראת הסדר, לשים קץ לא רק לטרור על כל צורותיו, אלא גם להסתה, ולניסיונות להטיל חרם על ישראל ולפגוע בה בפורומים בינלאומיים.

מה על ישראל לעשות?

הצד הפלסטיני משדר תיעוב כלפי טראמפ ומקווה שאם יהיו חילופי ממשל בארה”ב בעקבות הבחירות תתהפך המגמה והפלסטינים יוכלו לפעול שוב לבודד את ישראל ולחתור לפתרון כפוי, ברוח חזונו של עריקאת. כך, בייחוד, אם יתעצם כוחם של יסודות רדיקליים כמו ה-squad – חברות הקונגרס אלכסנדריה אוקאסיו-קורטס, רשידה טלאיב ואילהאן עומר, התומכות במפגיע בעמדה הפלסטינית. אוקאסיו-קורטס אף בחרה להחרים טקס לזכרו של יצחק רבין. ההיאחזות בתקוות אלה היא כשלעצמה סממן של עומק השבר שפקד את העמדה הפלסטינית.

בפועל, נקודת המוצא למדיניות ישראל צריכה להיות הפוכה. תהיינה תוצאות הבחירות אשר תהיינה, הדינמיקה הפוליטית בארה”ב אינה תומכת בתקווה פלסטינית זו. על אף הלכי רוח באקדמיה ובשמאל הפוליטי, יש אדנים איתנים של תמיכה בישראל משני עברי המתרס המפלגתי, ולא נכון יהיה ליחס משקל יתר לחוגים הרדיקליים. כפי שאירע בשאלת ההעברה של השגרירות לירושלים והתגובה ל”הסכמי אברהם” עם המפרציות, שג’ו ביידן הביע את תמיכתו בהם, הזרם המרכזי בשתי המפלגות ימשיך להיות קשוב לעמדות ישראליות שקולות ומנומקות. ניתן (עדיין) לסמוך על התגייסותם של הארגונים היהודיים המרכזיים בסוגיות המוצעות להלן, וגם דעת הקהל האמריקנית תומכת באופן עקבי בישראל (כשני שליש).

יש משקל רב לגיבושה של מציאות מדינית חדשה, דווקא בתנאים של טלטלה פוליטית בוושינגטון. יש אף סיכוי לכך אם ישראל תזדרז ותציב מתווה חליפי לגיטימי, וברור שהדברים אינם פשוטים בעידן של שסע פוליטי עמוק בממשלה ומיקוד תשומת הלב בנושאים אחרים. מבלי לנקוט עמדה במאבק המפלגתי, על ישראל לעמוד על כך שהמהלכים הבאים יהיו מעוגנים בעקרונות ברורים ולגיטימיים הגלומים גם בתוכנית השלום של הנשיא טראמפ. עקרונות אלה כוללים נכונות לשוב לשולחן המו”מ עם הפלסטינים ולדון על הסדר פשרה שיאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית, בכפוף לתנאים מחמירים, לצד עמידה על זכויותיה של ישראל ועל הסדרי הביטחון החיוניים לה. יוזמה כזו יכולה למלא תפקיד מעצב בתקופה הקריטית שלפנינו, מה גם שמדינות ערב לא מעטות מסכימות עם העקרונות שהונחו בבסיסה.

חשוב לפעול בהקדם, שכן כבר בתקופת המעבר שלאחר הבחירות יכולים להתקבע עקרונות הפעולה של הממשל הבא, כפי שאירע ב-2008 ושוב ב-2016. אם ישראל תשכיל אפוא לקבע את קריסת התפיסה הפלסטינית ולהשתמש באופן אפקטיבי ביתרונותיה האסטרטגיים ובשותפותיה האזוריות, היא יכולה לזרז ביתר שאת את ניתוץ “הפרדיגמה של הפתרון הכפוי”. בשלב הנוכחי מתבקשים לשם כך מספר צעדי יסוד:

  • מבלי להידרש לסוגיות פוליטיות פנים-אמריקניות – אימוץ של עקרונות היסוד הגלומים במסמך טראמפ, מבלי להתחייב בהכרח על כל פרטיו. יש להבהיר כי ישראל מקבלת אותו על כל מרכיביו העיקריים, ובמיוחד ההכרה ההדדית בין שתי מדינות לאום.
  • בתוך כך יש לתת תהודה רחבה ככל האפשר, כולל בקרב בסיסי התמיכה של ישראל במערב, לעמדות היסוד הלגיטימיות של ישראל. אלו כוללות בין השאר את דרישות הביטחון; מעמד ירושלים; בקעת הירדן; הלגיטימיות של הנוכחות הישראלית בשטחים על יסוד מלחמת המגן ב-1967; שלילת זכות השיבה וקיומן של שתי בעיות פליטים, הן פלסטינים והן יהודים; הקץ להסתה, למאמצי ה-BDS ולתמיכה בטרור.
  • מעל לכול יש לקבע את העיקרון ואת התובנה שלא יהיה פתרון כפוי, ומאורעות החודשים האחרונים ממחישים זאת מעל לכל ספק. להוציא גורמי שוליים, יש יסוד להניח שניתן אף לקבע זאת בחקיקה אמריקנית (Sense of Congress) על בסיס דו-מפלגתי.
  • כניסה, בהקדם, להידברות עם שותפות השלום הוותיקות של ישראל לגבי הדרכים להשיב את ההנהגה הפלסטינית או את יורשיה לשולחן המו”מ במסגרת פרמטרים אלה. בכך יש לשים את הדגש על מצרים, שכן יש היום קשת רחבה של חפיפה בין האינטרסים שלה לאלו של ישראל. חשוב גם להבליט את המחויבות שהופיעה במסמך, אם כי לא באופן מודגש, לשימור הסטטוס קוו במקומות הקדושים בירושלים, נקודה החשובה מאוד לבית המלוכה ההאשמי. זאת, בין היתר, כדי להעמיד את מדינות אירופה ואת הממשל האמריקני העתידי בפני עמדה מוגמרת ומוסכמת.
  • העלאה על סדר היום, בהמשך ל”סדנת” מנאמה ב-2019, של יוזמות בעלות משמעות אסטרטגית של שותפות השלום החדשות בתחום התשתיות, ובייחוד הנחת היסודות לרציפות ((contiguity תחבורתית של שטחי המדינה הפלסטינית המיועדת. זו סוגיה המובלטת שוב ושוב, ובצדק, במסמך טראמפ, בשל השלכותיה הישירות על החיים הכלכליים ועל רמת החיכוך בביטחון השוטף. אין צורך להמתין להסדר מדיני כדי לגשת בפועל ליישום פרויקטים בתחום זה, מה גם שבעידן השיקום הכלכלי שלאחר משבר הקורונה יכולה להיות להם חשיבות גם כמחוללי צמיחה בשני הצדדים.
  • בזיקה להפיכתו של ה-EMGF לארגון אזורי, והרחבת תחומי העשייה אל מעבר לשאלות הפקת האנרגיה, ניתן לבחון את קידום הרעיונות המופיעים בפרק “נמלי הים” של המסמך. פרק 12, עמ’ 27–29 של המסמך, מפרט מהלך אפשרי להקמת מתחמים בניהול פלסטיני, תחת פיקוח בטחוני ישראלי הדוק, בנמלי אשדוד וחיפה, ואולי גם הסדר דומה, בפיקוח ירדני, בנמל עקבה. זאת כדי ליצור מנועי צמיחה כלכליים עבור הפלסטינים, ירדן וישראל.
  • להשקיע מאמץ ממוקד בהנחלת תפיסות אלה גם בזירה האירופית בהמשך למפגש, הטעון מבחינה סמלית, בין ישראל לאמירויות על אדמת גרמניה. זאת תוך הישענות על שותפות האינטרסים המתהדקת, במיוחד עם צרפת, בסוגיות נוספות כמו ההתמודדות עם האתגר התורכי במזרח הים התיכון והאיום האיראני על היציבות במפרץ.

מדיניות זו, אם תקבל גושפנקה מוסמכת בהחלטות ממשלה, יכולה לשמש בסיס לדיאלוג רם-דרג הן עם שותפותיה של ישראל באזור, הן עם מדינות מפתח באירופה מתוך תשומת לב מיוחדת לביסוס ההתקרבות לצרפת, וכמובן עם הממשל והקונגרס בוושינגטון. כאמור, פעולה כבר בשלב מוקדם נדרשת כדי להכין את הקרקע מול כל תרחיש אפשרי. באפיקים הרגישים שעדיין עומדים לרשותה של ישראל, בכמה רמות, אלו גם המסרים שצריכים להגיע לאוזניה של ההנהגה הפלסטינית. זו ניצבת בפני שוקת שבורה ואמורה להבין, על אף הרטוריקה המתלהמת, שלא החיבור עם תורכיה של ארדואן הוא שיחלץ אותה ממצוקותיה.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *