ההחלטה, בפברואר 2023, לדחות את מועד קיומו של המפגש השלישי של “פורום הנגב” – שאמור היה להתקיים במרוקו במרס 2023 – שיקפה דאגה גוברת נוכח ההסלמה בעימות בין ישראל לפלסטינים, אך גם “חריקות” ביחסים הדו-צדדיים בין ישראל לחלק משותפותיה ל”הסכמי אברהם”. מרוקו מאותתת בכמה אפיקים – כולל העיכוב בכינונם של יחסים דיפלומטיים מלאים ורשמיים – כי היא מצפה להכרה בריבונות מרוקו בסהרה המערבית, שם גם היה הפורום אמור להתכנס. כדי להחדיר תנופה בהסכמים הקיימים, ולהותיר סיכוי להרחבתם, וכן בשל הצורך לעמוד יחד מול הבחישה האיראנית הגוברת בצפון אפריקה, הגיע הזמן להכרה בריבונות מרוקו, מלווה בצעדים להעמקת השת”פ הדו-צדדי, בדגש על הממד הביטחוני.
עיכוב המפגש השלישי של “פורום הנגב”
מאז הקמתו במרס 2022 הפך המפגש של “פורום הנגב” – המאגד בתוכו את ישראל, ארה”ב, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו – למסגרת הרשמית המגלמת את רוח “הסכמי אברהם”. סודאן, שלא השלימה את המהלכים המדיניים הנדרשים, עדיין לא הצטרפה, וירדן עומדת בסירובה על אף יחסיה המסועפים עם ישראל. במפגש ועדת ההיגוי של הפורום ודיוני קבוצות העבודה שלו, שהתקיימו באיחוד האמירויות בראשית ינואר 2023, שררה אווירה חיובית, שנראה היה כי נועדה להצביע על אפשרות של שיתוף פעולה, למרות עלייתה של ממשלת ישראל הנוכחית לשלטון.
המצב השתנה עם החרפת המתח בין ישראל לפלסטינים. גברה בעולם הערבי הדאגה ומורת הרוח נוכח פעולות צה”ל – שחלקן לווה במספר גבוה יחסית של נפגעים – בעומק השטח הפלסטיני. בפועל, פשיטות אלו משקפות חוסר אמון של המערכת המקצועית הישראלית ביכולתם או בנכונותם של מנגנוני הביטחון של הרש”פ “לספק את הסחורה” בכל הנוגע להתחייבות לסיכול טרור, בעיקר בצפון השומרון, אולם תוצאותיהן מצטיירות במרחב הציבורי הערבי כמדיניות ישראלית תוקפנית מבעבר. במסרים שהועברו באמצע פברואר 2023 הובהר אפוא לישראל – על דעת ארה”ב – כי הפורום לא יוכל להתכנס במועד המתוכנן.
יש יסוד להעריך, עם זאת, כי לצד השיקולים הנובעים מן העימות הישראלי-פלסטיני מילאה תפקיד בהחלטה זו גם מורת הרוח הגוברת במרוקו לנוכח מה שנתפס כ”גרירת רגליים” מצד ישראל בסוגיות דו-צדדיות, ובראשן הציפייה להכרה בריבונותה של מרוקו בסהרה המערבית, בהמשך לצעד שנקטה ארה”ב בנושא. ראוי להזכיר כי גם איחוד האמירויות הכירה בריבונות מרוקו ואף הודיעה (באוקטובר 2020) על פתיחת קונסוליה בעיר המחוז לעיון.
זו היא השאלה המדינית-אסטרטגית הראשונה במעלה עבור בית המלוכה, מערכות השלטון והציבור הרחב במרוקו, מאז ימי “המצעד הירוק” בשנת 1975.[1] בשל מרכזיותה במדיניות הלאומית המרוקאית (במפות במרוקו האזור כולו מסומן כשטח מרוקאי לכל דבר) היא הובילה לסף מלחמה עם אלג’יריה, למערכה נגד מחתרת הפוליסאריו, ולמאמץ מדיני מתמשך, בעיקר מול ארה”ב, להשגת הכרה בלגיטימיות של התביעה לריבונות.
החלטתו של הנשיא טראמפ להיענות לבקשה זו, ולהתגבר על התנגדויות בשורות הממשל ובקונגרס, היא שאפשרה את הצטרפות מרוקו להסכמי אברהם, ומכאן התהייה ברבאט לנוכח התנהלותה של ישראל בנושא.
מעורבות איראן בסכסוך הסהרה
לשיקולים הנובעים מן היחסים הבילטרליים נלווית גם השאלה הרחבה יותר של התמודדות עם החתרנות האיראנית באזור כולו. משטר המהפכה האסלאמית באיראן מעורב בסכסוך בסהרה המערבית זה שנים, ויחסו לבית המלוכה המרוקאי עוין. על רקע זה היו היחסים בין איראן לבין מרוקו מנותקים בין 2009 ל-2014, ושנים ספורות לאחר שחודשו, בראשית מאי 2018, שב שר החוץ המרוקאי נאצר בוריטה והודיע על ניתוקם וגירוש השגריר האיראני ברבאט. זאת, בשל מידע שהגיע לידיה של מרוקו על מעורבות איראן וחיזבאללה, מאז 2016, בסיוע והדרכה לאנשי הפוליסאריו.
ראוי לציין כי מרוקו אומנם צמצמה, במקביל, את מעורבותה (הסמלית, בעיקרה) בלחימה נגד החות’ים בתימן, אך בסוגיית הסהרה נקטה מול איראן עמדה תקיפה שעלתה בקנה אחד עם המדיניות הסעודית באותה עת. סעודיה, מצידה – בהצהרה של שר החוץ הנסיך פיצל בן פרחאן, בעקבות פגישתו עם עמיתו המרוקאי (12 במאי 2022) – הביעה תמיכה חד-משמעית “בריבונות המלאה של מרוקו על כל שטחיה, כולל סהרה המרוקאית”, וכן ביוזמת מרוקו בשאלת האוטונומיה בחבל.
לאחרונה הצטברו דיווחים על כך שהסיוע האיראני לפוליסאריו “עלה מדרגה”, וכי על הפרק עומדת אספקתם – באמצעות אלג’יריה – של מל”טים איראניים תוקפים, מסוג אלו שסופקו גם לרוסיה. הפרת המאזן הצבאי הקיים מציבה איום של חידוש הלחימה בקנה מידה גדול, לאחר שדעכה מאז 2011. גם על רקע זה התבססו מאוד קשרי השת”פ הביטחוני עם ישראל. אלא שבהיעדר יחסים מדיניים מלאים, מרוקו עשויה לנקוט גישה זהירה יותר במסגרות דו-צדדיות ורב-צדדיות.
לישראל יש עניין בהתמודדות בכל זירה מול הנוכחות האיראנית, ובמקביל, גם בהמחשת התועלת שבהידוק הקשר הביטחוני עם ישראל, בהמשך לעסקות רחבות ההיקף שסוכמו בביקורי שר הביטחון והרמטכ”ל וביקורי הגומלין של בכירי המערכת הצבאית המרוקאית. מחווה מדינית משמעותית יכולה לסייע במימוש יעדים אלה, ובה בעת גם להאיץ את מימוש הפוטנציאל הכלכלי המשמעותי הגלום בקשרים עם מרוקו, בקשת רחבה של תחומים, מחיפושי גז ועד לטכנולוגיות מים מתקדמות.
הכרה בריבונות מרוקו בסהרה: איך ומתי?
המתכונת המתבקשת למהלך מדיני כמו הכרה בריבונות מרוקו על סהרה מערבית היא החלטת קבינט. בשלבי ההכנה לקראת ההכרה נדרש סיכום דיסקרטי עם משה”ח המרוקאי ועם לשכת המלך, הן לגבי הדרך המוסכמת להכרזת ההכרה הישראלית והן לגבי צעדי הגומלין הכרוכים בכך מצידם, ובראשם – העלאת הדרג של “ראש לשכת הקשר של ממלכת מרוקו בתל אביב”, כפי שמוגדר כיום מעמדו הרשמי של הנציג בארץ, עבד אל-רחים ביוצ’ ((Beyyoudh, לזה של שגריר, והעלאת דרג מקבילה ברבאט לנציג הישראלי, וכן קביעת מועד קרוב לקיום “פורום הנגב”.
למהלכים אלו צריכה להתלוות גם קביעה הדדית של ביקור ראשון מסוגו, בריש גלי, בדרג הממלכתי העליון, וייתכן שמן הראוי שיהיה זה נשיא המדינה, שכבר קיים ביקור פורץ דרך במאפיינים דומים בתורכיה, וכמי שמתוקף תפקידו אמור להיות אורחו של המלך, על המשמעות הסמלית הנלווית לכך. יש לחתור למימוש אירוע “פותח שערים” מסוג זה מוקדם ככל האפשר, לאחר שיושלם המהלך להסדרת היחסים. הסדרת היחסים תהיה תרומה חשובה לחיזוק הסכמי אברהם.
[1] צעדה של 350,000 אזרחי מרוקו אל תוך שטחה של “סהרה הספרדית” דאז, בגיבוי כוח צבאי מרוקני, כדי לתבוע ריבונות שם אחרי נסיגת ספרד.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Freepik
- בניית אתרים