JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

הישגים דרמטיים בשדה הקרב בלוב מקנים ניצחון אסטרטגי לארדואן ומדיניותו. על המדינות המובילות של “פורום הגז של מזרח הים התיכון” – איטליה, יוון, קפריסין, מצרים וישראל – לתאם את מהלכיהן אל מול האתגר. יש לכנס בהקדם פסגה משולשת עם יוון וקפריסין, שיעדיה ביטולו של מזכר ההבנות על גבולות המים הכלכליים שנחתם בין ה-GNA לבין ארדואן, עידוד אירופה להמשיך בקו התקיף הגלום במבצע “איריני” לסיכול העברות נשק ללוב, וגיוס הממשל והקונגרס בוושינגטון להפעלת לחץ על תורכיה בנושא הגבול הימי. כל זה, כדי לשכנע את ארדואן להסתפק בכך שהציל את ממשלת סראג’ מתבוסה.

ההתפתחויות האחרונות והשלכותיהן

במהלך ששת החודשים האחרונים החריפו מאוד ארבע התפתחויות מרכזיות את עוצמת הלחימה במסגרת מלחמת האזרחים בלוב, ובתוך כך גם הפכו אותה למאבק מר ונוקשה על עתידו של אגן הים התיכון בכללותו: 

1. בסוף נובמבר 2019, בעת ביקורו של ראש “ממשלת ההסכמה הלאומית”, פואד סראג’, באנקרה נחתמו שני הסכמים עם נשיא תורכיה ארדואן. הראשון מסדיר את הסיוע הצבאי התורכי ל”ממשלת ההסכמה הלאומית” (GNA) – שהגיעה למצב שבו היא שולטת רק בטריפולי וסביבתה, ונתונה למצור, תקיפות אוויריות והרעשה ארטילרית על העיר – כנגד כוחות “הצבא הלאומי הלובי” (LNA) בהנהגתו של פילדמרשל ח’ליפה חפתר, שבסיסם בבנגאזי (בחלקה המזרחי של לוב) ורוב שטח המדינה כיום בשליטתם. ההסכם השני מתיימר להתוות קווי חלוקה של המים הכלכליים בים התיכון, כך שיהיה לתורכיה גבול EEZ משותף עם לוב, ובמילים אחרות יתקע טריז בין מצרים, ישראל וקפריסין לבין שוקי הגז באירופה, כשברקע ראייתו של ארדואן את “פורום הגז של מזרח הים התיכון” (EMGF) כגוף עוין שבא לערער על ההגמוניה התורכית במרחב, ויש להיאבק בו. 

2. ב-31.03.2020 הודיעה מועצת האיחוד האירופי כי במסגרת “מדיניות הביטחון וההגנה המשותפת” של הא”א (CSDP) מתחיל להתגלגל מבצע ימי מתמשך בשם “איריני” (IRINI, “שלום” ביוונית) בניהולו של “הכוח הימי האירופי”, EUNAVFOR. מטרתו המוצהרת – יישום החלטות האו”מ לגבי אמברגו נשק על כל הצדדים הלוחמים. אך מכיוון שה-LNA נשען על ציר אספקה יבשתי ממצרים, המשמעות בפועל של משימה זו היא מניעת אספקה תורכית ל-GNA בדרך הים. הצי הצרפתי כבר הופעל לשם כך, כמימוש להבטחתו של הנשיא מקרון לרוה”מ היווני, מיצוטאקיס, בביקורו של האחרון בפריז בינואר 2020. 

3. בסוף אפריל נטש חפתר את הסממנים האחרונים של מחויבות לתהליך שהחל בברלין ואת כל המאמצים להגיע לפתרון מדיני. הוא הודיע רשמית שהסכם סח’יראת מ-2015 בטל ומבוטל, והכריז על עצמו בריש גלי כשליט הלגיטימי של לוב. בתמיכת השילוב התמוה של מצרים, איחוד האמירויות, רוסיה וצרפת, ואפילו משטר אסד בסוריה, הטילו כוחות “הצבא הלאומי הלובי” מצור על ממשלת סראג’ בטריפולי מאז אפריל 2019. ניסיונותיהן של צרפת ושל איטליה (שחיבלו זו במאמציה של זו…), ובינואר 2020 גם של גרמניה (ורוסיה, במישרין מול ארדואן) לקדם פתרון פשרה, עלו בתוהו שוב ושוב. 

4. הכרזה זו של חפתר באה למרות (ואולי בשל) הקשיים הצבאיים שאליהם נקלעו כוחותיו ואובדן נכסים אסטרטגיים, במהלך אפריל 2020. במאי החמיר מצבו עם נפילת בסיס חיל האוויר ואטייה, מדרום לטריפולי, בידי כוחות הנאמנים ל”ממשלת ההסכמה”. בשל חשיבותו עבור המאמץ המבצעי והלוגיסטי, נפילתו (18 מאי) ציינה הישג אסטרטגי מן המעלה הראשונה למדיניות ההתערבות הצבאית של ארדואן, והובילה לנסיגות נוספות של ה-LNA מאזורי קו המגע בפאתי טריפולי. המעורבות הצבאית התורכית, הכוללת פריסה של מערכי מזל”טים, יחידות של הגנה אווירית ושיגורם ללוב של אנשי מיליציות (ולפי דיווחים שמהימנותם אינה ברורה, אפילו ילדי מיליציות!) הניבה תוצאות מרחיקות לכת בכל הנוגע לשינוי מאזן הכוחות בשטח.

הגורמים שיעצבו את התוצאה

בנסיבות שנוצרו, הממשלה בטריפולי ממשיכה במתקפת הנגד שלה (“ברקאן אל-ע’דב”, הר הגעש של הזעם) ומסרבת כעת לכל שיג ושיח או תהליך פוליטי שיקנה מעמד לגיטימי ל”פושע המלחמה”, חפתר. שני הצדדים מהמרים על כל הקופה, ועתידו של אגן הים התיכון כולו עשוי להיות תלוי בתוצאות העימות הצבאי. האם שאיפותיו של ארדואן והאסטרטגיה האגרסיבית שלו יוכתרו בהישג היסטורי, על כל המשתמע מכך באשר למאזן הכוחות – ומפת הגבולות הימיים – באגן המזרחי של הים התיכון? האם תיווצר, לחילופין, נקודת איזון חדשה שבה יימשך תיקו צבאי מדמם? או שיש למרות הכול, ועל אף השנאה ההדדית, סיכוי לפתרון פוליטי שאינו בגדר כניעה של אחד הצדדים, ובמסגרת זו תישאר ממשלת סראג’ על כנה בטריפולי (כך שארדואן יוכל לזקוף לזכותו את “הצלתה” מידי ה-LNA); לחפתר יוקנה מעמד אוטונומי במזרח לוב; ההתערבות הבינלאומית על כל סוגיה תסתיים, והסכם הגבול הימי יבוטל?

הדבר תלוי בחמישה גורמים: 

1. יכולתם של כוחות ה-LNA, בגיבוי מצרי בעיקר (בתורכיה מופצים דיווחים על מתח בין מצרים לאיחוד האמירויות באשר לאופן ניהול המערכה, אך מהימנותם מוטלת בספק) לסגת לקווי הגנה איתנים ולהחזיק בהם, לאחר שוויתרו, למעשה, על המשך המצור על טריפולי בעקבות נפילת בח”א ואטיה בידי ה-GNA. זאת, כדי להמחיש לממשלת סראג’ ולהנהגה התורכית שעל אף ההישגים האחרונים בשטח, חפתר עדיין שולט ברוב שטחי לוב, ואין תוחלת לפתרון שאינו מכיר במעמדו בדרך זו או אחרת. התפקיד שממלאים שכירי החרב הרוסיים, אנשי “ווגנר” של פריגוז’ין, מקורבו של פוטין, בלחימה לצד חפתר מעורר במערב אי נוחות, וכך גם שיגורן לעזרת ה-LNA של מיליציות סוריות התומכות במשטר אסד. מנגד, גם אם חפתר אינו עומד בקריטריונים ערכיים מערביים, והפגיעה ביעדים אזרחיים מובהקים בטריפולי (כולל בתי חולים) אכן ראויה לגינוי, הרי שהאפשרות הנגדית – קריסה מלאה של ה-LNA וניצחון גורף של “ממשלת ההסכמה”, הנשענת על תמיכת “האחים המוסלמים” ועל גיבוי צבאי תורכי – מסוכנת לא פחות. השלכותיה האפשריות מרחיקות לכת, עד כדי ערעור היציבות גם במצרים, אם יקום משטר עוין לה על גבולה המערבי (בעודה מתמודדת גם עם האתגר האתיופי מדרום). 

2. יכולתן ונכונותן, בנסיבות אלה, של מדינות המפתח החברות ב”פורום הגז של מזרח הים התיכון” (EMGF), שהוקם בקהיר בראשית 2019, לתאם את מהלכיהן ומדיניותן באורח אפקטיבי. המדובר בראש ובראשונה במצרים, יוון, קפריסין וישראל (ירדן והרשות הפלסטינית חברות גם הן בפורום, אך אינן רלוונטיות לדיון זה). חשוב לחדש בהתאם, ובשילוב דרגים מדיניים בכירים שהצטרפו למעגל העשייה, את סבבי המפגשים הטרילטרליים. אשר לאיטליה, שגם היא חברה בפורום, זו גילתה משך זמן רב יחס של אהדה לממשלת סראג’ (ולמיליציה של מיסראטה, שסייעה בחיסול מאחזי דאע”ש בלוב). עם זאת היא מתייצבת כנגד היומרה התורכית, מעורבת בהתוויית מפה חלופית שתכבד את תחום ה-EEZ היווני וקצין צי מטעמה מפקד על מבצע “איריני”. חשוב לקיים גם איתה הידברות רצופה ופרטנית באשר לעתידה של לוב. 

3. מחויבותו של האיחוד האירופי, כקולקטיב, להתייצב גם הוא (כפי שעשתה צרפת) כנגד שאיפותיו של ארדואן, ולעשות זאת למרות מצוקות תקופת הקורונה הנוכחית. במסגרת זו תעמודנה במבחן היכולת לגבות מחיר מתורכיה עקב הצעדים שהיא נוקטת כנגד מדינה חברה באיחוד – קפריסין – והאיום על הריבונות היוונית; הנחישות במימוש משימתו של הכוח הימי האירופי במסגרת מבצע “איריני” – שליטה בנתיבי הים המובילים לטריפולי, והנכונות לתת גיבוי מדיני מלא למפה החלופית של המים הכלכליים במזרח הים התיכון, שתשורטט על ידי איטליה, יוון ומצרים. 

4. עמדה חד-משמעית של ממשל טראמפ (ושל הקונגרס בוושינגטון) כנגד ההתנהלות התורכית בסוגיית הגבול הימי. ארה”ב יכולה להציע לתורכיה, מחד גיסא, תמיכה בסוגיות שבהן דאגותיה הן לגיטימיות: ההתמודדות עם משבר הקורונה, לאחר שהמגפה התפשטה בה במהירות; ייצוב קו השליטה באזור אידליב, באופן שימנע את מנוסתם של מאות אלפים נוספים אל מעבר לגבול, ואף הכרה בכך שבהקשר הלובי עלה בידי ארדואן לסכל את הפלתה של “ממשלת ההסכמה הלאומית”. מאידך גיסא, נדרשים מהלכים של הממשל – מגובים בחקיקה – להפעיל לחץ של ממש על תורכיה (שכלכלתה פגיעה מאוד, ורזרבות המטבע שלה הרחק מתחת לקו האדום, למרות הסיוע מצד קטר) כדי להניעה לוותר על הרפתקת הגבול הימי עם לוב. יש לכך חשיבות אסטרטגית – בין היתר, עבור ישראל – גם אם במחירי האנרגיה הנוכחיים אין תוחלת להקמתו של צינור הגז המתוכנן בין השדות במזרח הים התיכון לבין יוון ומשם לאירופה. לשותפות ה-EMGF יש השלכות ארוכות טווח גם לאינטרס האמריקני, ולמאמץ משותף של הקהילות היהודית וההלנית (יוונים וקפריסאים) בזירה הפוליטית בארה”ב יכול להיות משקל ניכר, במיוחד בשנת בחירות. 

5. הבנה גם מצד רוסיה שעל אף החישובים המורכבים לגבי התחרות בייצוא הגז (שלכאורה מציבה את רוסיה ותורכיה, שחתמו בינואר על מזכר להקמת קו גז, באינטרס מנוגד לזה של ישראל, מצרים וקפריסין) העדיפות האסטרטגית הראשונה במעלה עבורה היא ההכלה היעילה של השאיפות הנאו-עות’מאניות של ארדואן. הדבר יחייב את המשך התמיכה בחפתר, וכן תיאום מרבי הן עם מצרים וישראל והן עם יוון וקפריסין, שעימן יש לרוסיה (הדתית-לאומית, בעידן פוטין) זיקות היסטוריות, תרבותיות ודתיות, לצד האינטרס המדיני והאסטרטגי. כל זאת, תוך חתירה למנוע את החרפת הלחימה “באמצעות שליח” בין תורכיה לרוסיה, שעלולות להיות לה השלכות גם על ניסיונותיהן לייצב את הזירה הסורית, שגם בה הן נתונות במאבק. 

המלצות למדיניות ישראל (ושותפותיה)

כדי להשיג ייצוב בלחימה, ואולי אף חידוש המאמץ המדיני, חייבת – ויכולה – להיבנות תחילה התאמה (alignment) רחבה בין עמדותיהם של גורמי המפתח בזירה הבינלאומית לגבי הפרמטרים הנדרשים, ברוח המתאר שהוצג לעיל: שימור ה-GNA, ביזור סמכויות ודו-קיום, וביטול מזכרי אנקרה מנובמבר 2019.

נדרשת הסכמה על קווי היסוד בין אירופה, רוסיה, אולי גם סין (בשל חשיבותו של מזרח הים התיכון בתוכנית “החגורה והדרך” של שׅי), ובראש ובראשונה ארה”ב. משימתן של מדינות ה-EMGF, תוך תיאום מהלכים ביניהן, צריכה להיות החתירה לכינון “התאמה” והסכמה זו. 

על בסיס זה, ניתן יהיה להפעיל לחץ עקבי על ארדואן למלא תפקיד קונסטרוקטיבי ביציאה מן המשבר. אם מביאים בחשבון, כאמור, את פגיעותה של הכלכלה התורכית (שטראמפ לא היסס לאיים כי “יחריב” אותה, בהקשרים אחרים) יש לכך סיכוי. במקרה כזה, ארדואן יוכל להצביע על עצם הישרדותו של סראג’ ועל הישגי ה-GNA בלחימה כעדות להצלחת מדיניות ההתערבות שלו – מול מבקריו מבית – אך יידרש להרפות ממהלכיו מערערי היציבות והמסוכנים בשאלת הגבול הימי. מנגד, המפה שתשורטט על ידי איטליה, יוון ומצרים צריכה לזכות בגושפנקא בינלאומית, כעולה בקנה אחד עם חוק הים. 

תפקידה של ישראל, בתוך כך, חייב מטבע הדברים להיות דיפלומטי, וככל האפשר גם דיסקרטי. הוא צריך להתמקד בשלושה אפיקי פעולה: 

1. גיבוש עמדה משותפת של כלל מדינות ה-EMGF. מוקדם ככל האפשר, יש לכנס פסגה משולשת (שמינית במספר!) של מנהיגי ישראל – כולל השותפים החדשים להנהגה – יוון וקפריסין: זו תהיה הזדמנות לראש הממשלה ושר האנרגיה, הממשיכים בתפקידיהם, לשלב את ראש הממשלה החלופי ואת שר החוץ במהלך ההיסטורי של ביצור השותפות במזרח הים התיכון. במקביל, הן בהקשר זה והן משיקולים רחבים יותר הנוגעים להכנתו של מהלך החלת החוק הישראלי בחלקים של איו”ש, יש לגלות רגישות יתרה לאינטרסים של מצרים (ושל ירדן). 

2. מאמץ בוושינגטון – מול הממשל והקונגרס כאחד – להביא את ארה”ב להתגבר על ההסתייגויות מחפתר (שאפשר להבינן: האיש אינו מופת מוסרי, וגם לא יורשו של סקיפיו אפריקנוס כגאון צבאי…) ולפעול בנחישות, תוך שימוש במנופי השפעה שיעילותם כבר הוכחה, כדי לוודא שתורכיה תיאלץ לוותר על מזכרי ההבנה שנחתמו בנובמבר 2019. 

3. צירוף הנושא לסדר היום (הצפוף גם כך…) מול פוטין, שעמדות המוצא שלו בסוגיית הים התיכון קרובות לשלנו. זאת על מנת לוודא שההסדרה במזרח הים התיכון, ברוח העקרונות שתוארו כאן, תהיה חלק מכל מהלך אישי שלו מול תורכיה להשגת הפסקת אש (בדומה למהלך שבישלו שניהם בינואר 2020). ברקע – רצונן של שתי המדינות להימנע מהחרפה בלחימה “באמצעות שליח”, שעלולות להיות לה השלכות גם על המאבק המתנהל ביניהן באותה עת בזירה הסורית. 

לצד המהלכים המדיניים, הגלויים והחשאיים, נדרש גם צה”ל לתת את דעתו, למרות ריבוי האתגרים בגזרות אחרות, על דרכי פעולה למניעת השתלטות של תורכיה על נתיבי הים במזרח הים התיכון (גם אם בשל מחירי האנרגיה פחתו מאוד הסיכויים לבניית הצינור לאירופה). הדבר מחייב היערכות מתאימה של חה”י, חה”א ואמ”ן, כמו גם של מערכת הביטחון וקהילת המודיעין בכללותן, והגדרה משופרת של הצי”ח האיסופי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *