ישראל מסרבת להפנים שהעולם אינו כתמול שלשום

הימנעות ראש הממשלה בנט מגינויה המפורש של רוסיה משקפת את הקושי של ישראל להכיר בשינוי שחל במערכת הבינלאומית בהמשך לפלישה לאוקראינה. על ישראל לגנות את הפלישה בקול צלול, לתמוך בהחלטת העצרת הכללית, אך להימנע מקרע מול מוסקבה.

עד לפני שבוע ניתן היה אולי לגלות הבנה מסוימת לתסכולו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לאורך שנות שלטונו ממה שחש כיחס מערבי מזלזל באינטרסים הביטחוניים של רוסיה ומהניסיונות לערער את שלטונו על ידי עידוד דמוקרטיזציה וליברליזציה בארצו. עם זאת, מאמציו התוקפניים של פוטין לאורך שנים לשכנע את המערב שלא להתעלם מבעיות הביטחון של רוסיה לא רק שלא שכנעו את המערב או את מדינות מזרח אירופה, אלא דרדרו את היחסים מדחי אל דחי.

בעשור האחרון הפכה אוקראינה למגרש העימות המרכזי בין רוסיה למערב. כל עוד תסס הסכסוך במזרח אוקראינה לא היה המערב מוכן לנרמל את היחסים עם רוסיה, ואילו רוסיה קיוותה ל”עסקה גדולה” שתכיר במעמדה ההגמוני במרחב הפוסט-סובייטי לשעבר. לאחר שנכשלו המאמצים לקדם עסקה כזאת מול ממשלי אובאמה, טראמפ וביידן, נואש פוטין מהנתיב ההסכמי והחליט להעמיד את העולם בפני עובדות מוגמרות – באמצעות מיטוט המשטר הפרו-מערבי באוקראינה. המשבר שהתנהל מאוקטובר 2021 (אז זיהתה ארצות הברית את ההכנות הרוסיות החשאיות לתקיפה) הוביל להידברות, שמבחינת המערב נועדה למנוע מתקפה, אך מבחינת פוטין, כפי שמתברר בדיעבד, נועדה להרוויח זמן, ובלאו הכי לא קיבל בו ויתורים משמעותיים.

פוטין ראה בפלישה לאוקראינה אמצעי לקדום כמה מטרות הנוגעות לסדר היום הבינלאומי: להפגין את עוצמתה של רוסיה כמעצמה עולמית מובילה; להוכיח שאם דרישותיה הביטחוניות אינן נענות היא תממש אותן בכוח למרות ההתנגדות המערבית, ובכך להמחיש את התערערות הסדר העולמי הנשלט על ידי המערב. בנוסף, פוטין ביקש לקדם גם שורה של יעדים במרחב הפוסט-סובייטי: לפרק את אוקראינה כאיום ביטחוני ומדיני על רוסיה; להפגין נחישות במאבק ב”מהפכות הצבע”, היינו בהתקוממויות לשינוי דמוקרטי; להרתיע את מדינות המרחב מלקדם קשרים מדיניים-ביטחוניים עם המערב; ולחזק את מעמדה של ארצו בים השחור.

יותר מכל אלה, פוטין עוסק בשנים האחרונות בכפייתיות בהיסטוריה הרוסית ובמקומו בה. “פוטינולוגים” מזהים כי מאס בניהול בעיות בענייני דיומא, ומבקש להתמקד ב”גאופוליטיקה הגבוהה”. הפלישה לאוקראינה נועדה לקדם את דמותו כמנהיג חזק שאינו חושש לצאת נגד העולם כולו כדי לשמר את מעמדה של רוסיה כאחת הציוויליזציות העולמיות המובילות, ולתמוך בדימויו כמגן המיעוטים הרוסיים והכנסייה האורתודוקסית במרחב הפוסט-סובייטי.

רק מהלך צבאי רחב באוקראינה יכול לממש יעדים שאפתניים כאלה, ופוטין הגדיר בקולו את תכלית המערכה: מיטוט השלטון “הנאצי” באוקראינה. נדמה היה שזהו הימור בטוח, שכן הצבא והביטחון נתפסו מזה יותר מעשור כתחום הישגים כמעט בלתי ניתן לערעור של פוטין. הצבא זכה להקצאה תקציבית גבוהה, שדרג את נשקו הקונוונציונלי באמצעות פיתוחים רוסיים חדשים, מערך הגרעין הרוסי עבר מודרניזציה מקפת, ואלה גם אלה התאמנו בעצימות גבוהה בתרגילים רחבי ממדים ברוסיה ובשדות המערכה של סוריה ומזרח אוקראינה.

גם העיתוי האסטרטגי הוכן בקפידה, כשארצות הברית מלקקת את פצעי הנסיגה מאפגניסטאן ופונה בכל הכוח לתחרות האסטרטגית עם סין, וכאשר לא ניתן להחליף את רוסיה בשוק הנפט והגז העולמי. רוסיה מתמודדת כבר שנים עם סנקציות מערביות ובנתה מנגנונים חזקים כדי לשחוק את השפעתם, בפרט חוב לאומי נמוך ויתרות מט”ח בהיקף של מעל 600 מיליארד דולר. בזירת הפנים, אין בחירות בפתח והאופוזיציה לפוטין חוסלה, הלכה למעשה, בשנה החולפת בצעדי דיכוי נרחבים.

אף כי התוכניות הרוסיות לא פורסמו נראה כי פוטין, בדומה למערב ולמומחי רוסיה רבים (כולל כותב שורות אלה), ציפה להתקפלות מהירה של אוקראינה תחת כוח רוסי צבאי עדיף שהתכונן לפלישה במשך חודשים. ההתקדמות האיטית הבלתי צפויה, ופרט הכישלון, לפי שעה, לכבוש את קייב בסערה, הלחימה העיקשת של האוקראינים, הכישלון בהשגת עליונות אווירית, המחסור בחימוש מונחה מדויק וכשלים לוגיסטיים – כל אלה מערערים את דימוי העוצמה של רוסיה לא רק בזירת החוץ אלא גם בזירת הפנים. גם הסנקציות המערביות חריפות מהצפוי, במיוחד הנכונות האירופית המסתמנת לנתק את רוסיה ממערכת התשלומים SWIFT, האיום להקפיא את אותן יתרות המט”ח, שחלקן הגדול נמצאים בבנקים בחו”ל, האיסור האירופי הטוטלי על טיסות עם רוסיה ולהטיל עיצומים אישיים על פוטין.

הציבור הרוסי, ובפרט מה שמכונה “המעמד היצירתי” – החלק העירוני המשכיל, שהינו דומיננטי במגזר העסקי, המדעי-טכנולוגי והתרבותי – הופתע לחלוטין מהמלחמה. ימים לפני הפלישה לא האמינו המומחים הרוסיים המובילים בתחום היחסים הבינלאומיים שתרחיש כזה אפשרי. בראייתם, המלחמה היא קו פרשת מים ביחסי רוסיה-מערב. רבים חוששים כי חייהם ישתנו לבלי הכר, לנוכח תפיסתה של ארצם כמדינה “מוקצה” ובצל העיצומים שישפיעו עמוקות על חייהם. המהלך של פוטין העניק זריקת עידוד לאופוזיציה, שמנצלת את המחלוקת בחברה לגבי המלחמה באוקראינה כדי לעורר פעילות נגד משטר פוטין.

בנסיבות אלה פוטין אינו יכול לוותר על החלפת השלטון באוקראינה בכוח הזרוע. פשרה תיתפס ברוסיה ככישלון אישי, ותקרין על יציבות שלטונו מבית, ועל מעמדה של רוסיה בכל זירה בעולם. עד כה הופעל צבא רוסיה באופן “כירורגי” משיקולי תדמית – הוא אינו רוצה פגיעה המונית באזרחים “אחים” אוקראינים ורוסים, פגיעה שגם תקשה על השליטה באוכלוסייה בהמשך. אולם אובדן התנופה צפוי להוביל את פוטין להפעיל את כל העוצמה הצבאית, שבמוקדה אש סטטיסטית רחבת היקף שתגרור הרס וקורבנות רבים. יש כבר איתותים כי גם בזירת הפנים תפעל רוסיה בנחישות גוברת נגד האופוזיציה. בטווח הזמן הקרוב והבינוני הכלכלה הרוסית לא תקרוס, היא הוכנה לזעזועים, ואנשי מקצוע רציניים מנווטים אותה.

המשבר הנוכחי איננו “עוד מלחמה”, כמו זו שהתנהלה בגאורגיה ב-2008 או באוקראינה ב-2014. הצהרתו של פוטין על העלאת הכוננות הגרעינית מסלימה את המשבר הנוכחי קרוב לקנה מידה של משבר הטילים בקובה (1962). מדובר בעימות צבאי של מעצמה גרעינית שמנהלת מאבק כוחני עם כל מדינות העולם המערבי בו בזמן, מתוך כוונה לכפות שינויים בסדר הבינלאומי על מעצמות גרעיניות אחרות. זהו משבר צבאי בין-מעצמתי ראשון המתנהל לראשונה מזה שלושים שנה. בנוסף, ההתרחשויות מזינות משבר כלכלי עולמי שבמסגרתו יש לרוסיה כוח היזק רב. כל הגורמים האלה יהפכו את המשבר זה למעצב מרכזי במערכת הבינלאומית לשנים רבות, ותהיינה לו השפעות רחבות גם במזרח התיכון.

יחסי ישראל-רוסיה מושפעים מהדומיננטיות שלה בסוריה, קשרים מיוחדים עם הקהילה היהודית ברוסיה ומורשת שחרור מחנות ההשמדה בידי הצבא האדום. מנגד, רוסיה מבינה היטב את השתייכות ישראל למחנה המערבי, ומכאן הרצון לניהול דיאלוג אינטימי עימה בעשור האחרון. תגובת ישראל לפלישה משקפת את מורכבות היחסים, ומאמץ שלא להגיע לקרע עם מוסקבה.

עם זאת, מדיניות זו משקפת אי-הכרה בעומק התפנית, הדורית בממדיה, במערכת הבינלאומית. ישראל חייבת לשנות לאלתר את נקודת האיזון שלה בעימות בין רוסיה למערב. היא נדרשת להשמיע קול צלול בגנות הפלישה הרוסית, ולהצביע בעד החלטת העצרת הכללית של האו”ם השבוע, כחלק מהמחנה המערבי שעליו נשען ביטחונה הלאומי. היא צריכה להתנער מהניסיון הרוסי לנצל לרעה את זיכרון השואה ואת מורשת שחרור המחנות כדי להציג את השלטון האוקראיני כנאצי ולא לגיטימי. יש לכך חשיבות רבה ליחסיה של ישראל עם כל מדינות מזרח אירופה, שעבורן שיח דומה של הקרמלין מאיים על הלגיטימציה של קיומן הריבוני.

בה בעת, לא יהיה זה נכון להגיע לקרע עם מוסקבה. צה”ל נדרש לשמור על ערוצי מניעת חיכוך עם צבא רוסיה, והמערכת הדיפלומטית-מדינית עם מקביליה. כדאי לשמר ערוצים פתוחים גם לקידום מאמצי תיווך שקייב ביקשה מישראל (גם אם תוחלתם נמוכה). ישראל צריכה להגן על אינטרסיה ולנצל את הקשרים שצברה לאורך שנים כערוץ להפגת מתחים בין רוסיה למערב. לא צריך לחשוש כי כל ביקורת פומבית תשים קץ ליחסינו עם מוסקבה: גם אם הקרמלין יגיב באופן שלילי, רוסיה אינה יכולה להילחם בכל העולם, ותזדקק לישראל בהקשרים שונים.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר