JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר עוזי רובין

ד"ר עוזי רובין

מומחה לאיום הטילים ולהגנה בפני טילים.

תוכנית החלל של איראן איננה מין “יותרת” של תוכנית הטילים, אלא אבן בניין מרכזית בהשגת יכולת גרעינית בין-יבשתית שתשדרג את איראן למעמד של מעצמה עולמית.

מבוא: מקומה של תוכנית החלל בחזון האסטרטגי של הרפובליקה האסלאמית

בניגוד לעניין העולמי הרב בתוכנית הגרעין ובתוכניות הטילים הבליסטיים של איראן, תוכנית החלל שלה מושכת תשומת לב מעטה בלבד. מעת לעת, כשאיראן משגרת או מנסה לשגר לוויין למסלול סביב כדור הארץ נשמעות במערב מחאות חלושות על הפרה לכאורה של הסכם הגרעין משנת 2015, שלדעת המערב אוסר על איראן לפתח ולשגר טילים ארוכי טווח, ובכלל זה משגרי לוויינים. התשובה הקבועה של איראן למחאות אלו היא כי ההסכם משנת 2015 איננו מטיל איסורים כאלה על איראן. התשובה נכונה, מכיוון שמנסחי ההסכם ניסחו במכוון את סעיף הטילים באופן סתום ודו-משמעי שפוטר את איראן הלכה למעשה מכל מגבלה משמעותית בנושא.

המערב נוטה להתייחס לתוכנית החלל האיראנית כספח של תוכנית הטילים הבליסטיים, שהיא עצמה נתפסת כספיח משני של התוכנית הגרעינית. התייחסות זו ממעיטה במשמעותה האמיתית של תוכנית החלל האיראנית. לאמיתו של דבר, תוכנית החלל הינה אבן בניין קריטית במימוש חזון-העל של הרפובליקה האסלאמית לשדרג את איראן ממעמד של מדינה מזרח-תיכונית חשובה למעמד של הגמון אזורי, ומשם למעמד של מעצמה עולמית. אם וכאשר תצליח איראן להשיג הגמוניה באזור ולאחר מכן בעולם המוסלמי כולו, תבוא העת של סמלי הסטטוס האולטימטיביים: הקרנת עוצמה גלובלית בעזרת טילים גרעיניים בין-יבשתיים וקיום מערכות התראה לווייניות עצמיות שתאפשרנה מכה שנייה אמינה, ומכאן הרתעה גרעינית כלפי המעצמות האחרות. אין כל ודאות שחזון איראן כמעצמה גלובלית יתממש אי פעם, אך הממשל האיראני שוקד בסבלנות ובהתמדה, ככל שמשאביו מאפשרים לו, על איסוף אבני הבניין למימושו אם וכאשר יבשילו התנאים לכך. תוכנית החלל היא אחת מאבני הבניין הראשיות בתוכנית האב הזו, כפי שנסקור בהמשך.

תוכנית החלל האזרחית: הישגים וכישלונות

סביר להניח שלמייסדי תעשיית הטילים האיראנית היו שאיפות לפתח תוכנית חלל עוד מתחילת הקמתה של תעשייה זו בשלהי מלחמת איראן-עיראק. ההתבטאויות הפומביות הראשונות נשמעו רק בקיץ 1998, לאחר פרסום הניסוי הראשון של הטיל “שאהאב 3”, שטווחו עמד אז על כ-1,300 ק”מ. בין שלל ההצהרות הנלהבות שהושמעו על ידי פרשנים ובכירי ממשל איראני בעקבות הצלחת הניסוי, נשמעו גם קריאות לפתח משגר לוויינים שיתבסס על הטיל שזה עתה נוסה. קריאות אלה לא היו מפתיעות: מרבית המדינות שהצליחו לשגר לוויינים בכוחות עצמן עשו זאת לראשונה בעזרת טילים בליסטיים צבאיים שהוסבו לשם כך. ואכן, בתערוכת הישגי התעשיות הצבאיות האיראניות שהתקיימה כחודשיים לאחר מכן הוצג דגם של משגר חללי בשם “איריס” (Iris), שהיה מורכב מטיל ה”שאהאב 3″ בתוספת שלב שני קטן שבקצהו מותקן לוויין. חישובים הראו שהלוויינים שהמשגר הזה יוכל להכניס למסלול סביב כדור הארץ יהיו זעירים ביותר, אם בכלל. היה ברור מכך כי התצוגה הזו נועדה להפגין כוונות יותר מאשר להפגין יכולות.

תהליך הקמתה של יכולת עצמית של ממש נמשך שנים רבות. הצעד הממשי הראשון היה הקמת “המכון למחקרי אוויר וחלל” ((Aerospace Research Institute במסגרת משרד המדע האיראני. המכון אויש במדענים ומהנדסים והוטל עליו לתכנן ולפתח – בין השאר – את משגרי הלוויינים של איראן ואת הלוויינים עצמם, אם כי הייצור עצמו מוזמן בתשלובת תעשיות האוויר/חלל של איראן (מקבילה בערך לתעשייה האווירית בישראל). בשנת 2004 הוקמה בתוך משרד התקשורת האיראני “סוכנות החלל האיראנית” (סח”א) שתפקידה לרכז ולנהל את כל הפעילות האזרחית של איראן בנושאי חלל. היעד הרשמי של סח”א הוא “ניצול החלל לצורכי שלום”. במסגרת זו סח”א פועלת בשלושה מישורים: הראשון – בכל מה שקשור להכנסת לוויינים איראניים למסלול סביב כדור הארץ בעזרת משגרי לוויינים מפיתוח עצמי המשוגרים משטחה של איראן, השני – ביצוע מחקרים בביולוגיית חלל, לאמור פיתוח מערכות תומכות חיים עבור בעלי חיים ובני אדם השוהים בחלל, ובכלל זה גם אסטרונאוטים איראניים, והשלישי – הקמת תשתיות לשיגור לוויינים ולתקשורת עימם כשהם בחלל.

כאמור, סח”א היא גוף ממשלתי אזרחי שאיננו קשור על פניו למערכת הביטחון האיראנית. הממשל האיראני הקים בנוסף “מועצת חלל עליונה” בראשותו של נשיא איראן שבו חברים כל שרי הממשלה הנוגעים בעניין, כולל שר הביטחון. תפקיד המועצה הוא להתוות מדיניות חלל ולהכתיב לסח”א את תוכניות העבודה שלה. כמו בכל נושא הקשור בתקציבים באיראן, גם כאן אין מידע אמין בתקשורת לגבי היקף התקציבים השנתיים של סח”א. מהמעט שידוע נראה כי מדובר בתקציבים לא גבוהים במיוחד, בתחום הנמוך של עשרות מיליוני דולרים לשנה. קשה להעריך מה כוח הקנייה של סכומים כאלה במשק האיראני. על פניהם, סכומים צנועים כאלה היו צריכים להפיק תוכנית חלל דלילה, אך במציאות תוכנית החלל של איראן הינה שאפתנית למדי, וסביר שהתקציבים המוקצים לה גבוהים ממה שניתן ללמוד מהנתונים הגלויים. במהלך השנים שעברו מאז הקמתה ב-2004 עברה סח”א גלגולים שונים במעמדה הארגוני בתוך ממשלת איראן, שתקצר היריעה מלפרטם. לפי אחד הפרסומים, הנשיא רוחאני אף ביטל בחשאי את סח”א בשנת 2015 במהלך המשא ומתן על הסכם הגרעין עם ארה”ב ואירופה, אך לידיעה זו אין כל אישור, וככל הידוע סח”א קיימת ופועלת עד עצם היום הזה.

לכאורה, סח”א היא ארגון אזרחי למהדרין, שכפוף למשרד ממשלתי אזרחי ושעוסק על פניו במחקר אזרחי לתועלת אזרחי איראן והאנושות כולה. לתוכנית החלל יש ערך של ממש בהרמת קרנה של איראן ובהאדרת תדמיתה של הרפובליקה האסלאמית כמדינה שמאמצת את המדע והטכנולוגיה המודרניים, ושמביאה בכך תרומה לעולם הרחב. לתוכנית יש בוודאי גם ערך משמעותי בקידום היכולת הטכנולוגית של המדינה, מכיוון שהיא מכשירה דורות של מדענים ומהנדסים במגוון רחב של נושאים שהם בחוד החנית של הטכנולוגיה המודרנית. אך כל אלה אינם אלא תועלות אגביות. תוכנית החלל הרשמית של איראן מוצגת כמפעל הנדסי אזרחי בעל ערך מוסף כלכלי – אך למעשה היא הרבה יותר מזה.

עדות ברורה ליעדה האמיתי של סח”א ניתנה בריאיון משנת 2014 עם הגנרל מג’יד מוסאווי, סגן מפקד חיל האוויר והחלל של משמרות המהפכה (משה”מ). לדבריו בריאיון זה, שהתנהל בשפה הפרסית, “תפקידה של תוכנית החלל הוא בעיקר לקדם טכנולוגיות בחסות של תוכנית חלל אזרחית כדי לעקוף את המגבלה העצמית של 2,000 ק”מ כטווח מקסימלי” – מגבלה שאיראן הכריזה עליה בשלוש הזדמנויות שונות כדי להרגיע את מדינות האיחוד האירופי ולהבטיח להן שאיראן לא תאיים עליהן בטיליה (ראה “אומני ההונאה מטהראן”, נייר עמדה מ-18.11.2017). במילים פשוטות – משה”מ מתייחסים לתוכנית החלל של איראן כסיפור כיסוי שנועד להסוות תוכנית חשאית לפיתוח הטכנולוגיות הדרושות לטילאות בין-יבשתית. לאיראן יש תוכנית טילים רשמית וגלויה, שבמסגרתה היא מפתחת ומייצרת טילים בליסטיים לטווחים אזוריים, כמו ה”שאהאב 3″ המפורסם וה”סג’יל” ו”סומאר” (טיל שיוט) המפורסמים פחות. תוכנית זו מוצגת באור הזרקורים של התקשורת האיראנית, וכל חידוש בה נחגג פומבית בתופים ובמחולות. הטילים הללו מככבים תכופות במצעדים ובתצוגות רחוב, ואזרחי איראן יכולים לראות את כל הדגמים שלהם במוזאון הצבאי של טהראן. תוכנית הטילים הרשמית של איראן היא זו שעליה הוטלה המגבלה העצמית של 2,000 ק”מ כטווח מרבי. מהערתו (אולי הבלתי זהירה) של הגנרל מוסאווי ניתן ללמוד שמבחינת המגבלה הזו, תוכנית החלל “האזרחית” נועדה לשמש כהמשכה החשאי של תוכנית הטילים הצבאית. כפי שנראה בהמשך, סימנים נוספים לקיומה של תוכנית טילים חשאית נתגלו בנפרד כמה שנים לאחר אותה אמירה.

הקמת סח”א בשנת 2004 האיצה את פיתוח יכולות השיגור החללי האיראניות. בחודש פברואר של שנת 2008, ארבע שנים בלבד לאחר הקמתה, הציגה סח”א דגם בקנה מידה מלא של משגר לוויינים בשם “ספיר”. משגר זה הינו דו שלבי. שלבו הראשון הינו טיל “שאהאב 3″ משופר, ושלבו השני מבוסס על טכנולוגיות שנקנו מצפון קוריאה. פרשנים במערב העריכו כי ל”ספיר” יש יכולת להכניס למסלול לוויינים קלים שמשקלם עד כ-50 ק”ג. בד בבד עם הצגת משגר ה”ספיר” הוצג גם מרכז שיגורי הלוויינים שנבנה ליד העיר סמנאן, דרומית-מזרחית לטהראן, וכן ניתן הסבר על תהליך ההכנה לשיגור, שהינו תערובת של תהליכי השיגור של טיל בליסטי צבאי עם תהליכי השיגור הממושכים יותר של לוויינים. בחשיפות נוספות של סח”א הוצגו תחנות מעקב ובקרת שיגורים ולוויינים שהוצבו במקומות שונים באיראן. האיראנים הציגו בסיכומו של דבר תוכנית אינטגרטיבית ומאוזנת המכילה את כל המרכיבים הדרושים כדי לשגר בהצלחה לוויינים קטנים למסלול סביב כדור הארץ.

השיגור הראשון של ה”ספיר” החדש אירע כפי הנראה באוגוסט 2008, אך שום לוויין לא הגיע למסלול. מרבית החוקרים במערב סבורים כי השיגור נכשל, אך יש כאלה הטוענים כי השיגור הזה היה “חזרה כללית” בלבד, ללא לוויין. מכל מקום, כחצי שנה לאחר מכן – בפברואר 2009 – הצליחה איראן לראשונה להכניס לוויין למסלול יציב סביב כדור הארץ, ובכך הפכה למדינה התשיעית בעולם שהשיגה מעמד של “מדינה יורדת חלל”, לאמור – מדינה שמסוגלת להכניס לחלל לוויין מתוצרתה בעזרת משגר לוויינים מתוצרתה המשוגר משטחה הלאומי. הרפובליקה האסלאמית חגגה את האירוע הזה ברוב פאר והדר, והנפיקה לכבוד האירוע בול דואר ושטר כסף חדש בערך של 5,000 ריאל, שנשא עליו ציור של הלוויין בחלל. השיגור המוצלח הזה היה הראשון ברצף של הצלחות: כשנתיים לאחר מכן, בינואר 2011, שוב שוגר לוויין איראני בהצלחה, ושנה נוספת לאחר מכן, בפברואר 2012, שוגר לוויין נוסף, השלישי ברצף ההצלחות. נראה היה לכאורה כי תוכנית החלל האיראנית הצליחה להתייצב ולהגיע לאמינות טובה כבר בשלב מוקדם, אך המציאות הוכיחה את ההפך.

לאחר סדרת ההצלחות הראשונות החלה שרשרת של כישלונות. לא ברור כמה מהשיגורים הבאים נכשלו, מכיוון שאיראן לא נהגה עד לאחרונה להודות בכישלונות. העדויות לכך הן נסיבתיות. לקראת כל שיגור לווייני מתעוררת תכונה גדולה באזור משטח השיגור, שנראה היטב מהחלל. התכונה הזו מושכת את תשומת ליבם של כל המפעילים של לווייני הצילום האזרחיים והצבאיים בעולם. הסימן הברור לכך שמשגר לוויינים המריא ממשטח השיגור (שהאיראנים צובעים אותו מחדש לקראת כל שיגור בגוון כחול עז) הוא סימני חריכה על גבי הצבע הטרי. סימנים אלה, שנראים היטב מהחלל, מעידים על כך שמשגר הלוויינים אומנם ניצת והמריא ממשטח השיגור. אם לא מתלווה לכך הודעה של סוכנות החלל על הכנסת לוויין למסלול, המשמעות היא שהשיגור נכשל. ואכן, לאחר רצף ההצלחות של השנים 2009–2012 העידו צילומי הלוויינים על שלושה כישלונות רצופים בשתי השנים הבאות. הכישלון המשמעותי ביותר תועד על ידי הלוויינים באוקטובר 2013, כשהתפוצצות אדירה החריבה את משטח השיגור וגרמה לאובדן רכב השיגור עצמו. לקח לסח”א כשנה ורבע להתאושש מכישלון זה, ובפברואר 2015 שוב הצליח ה”ספיר” להכניס לוויין איראני למסלול – אך הייתה זו ההצלחה האחרונה של המשגר הזה עד מועד כתיבת דברים אלה.

אך לסח”א היו שאיפות מרחיקות לכת יותר, וכבר בשנת 2010 היא הציגה דגם בקנה מידה מלא של משגר הלוויינים הבא שלה, שנקרא “סימורג”. משגר דור שני זה גדול משמעותית מה”ספיר”, ונראה שיש לו יכולת להכניס לחלל לוויינים במשקל של כמה מאות ק”ג. דגם המשגר הוצג בחצר בניין הפרלמנט, כשבאולם המליאה הוצבה תצוגה נרחבת של המנועים הרקטיים וחלקים נוספים שלו, כולם מעוטרים בזרי פרחים כראוי לפרויקט מדעי שוחר שלום. במקביל נחשפה בנייתו של מתקן שיגור ענק, גדול בהרבה ומתקדם משמעותית מהמשטח הפשוט של ה”ספיר”. בנייתו של מתקן השיגור החדש הסתיימה בשנת 2015, ובאפריל 2016 הכריזה סח”א על שיגור ראשון של ה”סימורג” מהמשטח החדש – שיגור שהסתיים ללא הכנסת לוויין למסלול. עם זאת, קיימות עדויות עקיפות לכך שהאירוע באפריל 2016 לא היה השיגור הראשון של המשגר החדש, וכי חודשים מספר לפני כן כבר בוצע שיגור שלא הצליח להגיע למסלול, ואשר סח”א לא הודתה בקיומו.

נראה שלאחר מכן חל רפיון מסוים בתוכנית החלל, אך סח”א חזרה לכני השיגור במלוא המרץ בשנת 2019. הייתה זו “שנת המאמץ המקסימלי”: בשנים עשר החודשים שבין ינואר 2019 לפברואר 2020 ביצעה סח”א לא פחות מארבעה שיגורי חלל. באמצע ינואר 2019 שוגר “סימורג”, בפברואר ובאוגוסט של אותה שנה שוגרו בזה אחר זה שני “ספירים”, ובפברואר 2020 שוב שוגר “סימורג” – כולם ללא הצלחה. הכישלון של שיגור ה”ספיר” באוגוסט 2019 היה בולט במיוחד: הלוויינים הזרים שחלפו מעל משטח השיגור בסמנאן צילמו עמוד עשן סמיך מעורב באדי דלק טילים שעלה מהתפוצצות אדירה שאירעה כנראה לקראת או ברגע המראת המשגר. המראות שנקלטו במצלמות הלוויינים היו כה קשים, עד כי הממשל האיראני חרג הפעם ממנהגו והודה כי אירעה תקלה חמורה במהלך ההכנות לשיגור.

סביר להניח כי סח”א תחזור במוקדם או במאוחר למשטחי השיגור בסמנאן. אך ההישגים שלה עד כה מעורבים למדי. מחד גיסא, סח”א הצליחה להגיע לחלל ולהשיג בכך לאיראן מעמד של “מדינה יורדת חלל”. מאידך גיסא, סח”א לא הצליחה לייצב את התוכנית וכיום, עשר שנים ויותר לאחר השיגור החללי הראשון שלה, התוכנית עדיין דלת הישגים. כפי שצוין למעלה, האיראנים ממעטים להודות בכישלונות בכלל ובכישלונות שיגורי חלל בפרט, ולכן אין מידע מדויק לגבי מספר השיגורים שבוצעו עד היום. מהמידע הגלוי נראה שעד היום בוצעו בין 12 ל-14 שיגורים, רובם של משגרי ה”ספיר” הקטנים יותר. מה שכן ידוע בוודאות הוא שסח”א הצליחה עד כה להכניס 4 לוויינים למסלול חללי. מתקבל אם כן ששיעור ההצלחה העדכני של התוכנית נע בין 29% ל-33% בלבד. זוהי תוצאה בלתי מרשימה, בלשון המעטה.

כאמור, סח”א מופקדת גם על תחום ביולוגיית החלל, ובתחום זה היא רשמה הישגים מספר. במהלך השנים פותחה סדרה של רקטות מחקר לא מונחות שיכולות להגיע לגבהים של עד כ-130 ק”מ. בעזרת רקטות אלה שוגרו לחלל יצורים חיים, והם הוחזרו משם בעזרת מצנחים. מטרת הניסויים הללו הייתה להוכיח יכולת לשגר את היצורים הללו לחלל ולהחזירם ממנו בשלום. בשנת 2012 שוגר לראשונה קוף לחלל, אך הניסוי נכשל. בשנה שלאחר מכן בוצעו שני ניסויים של שיגור קוף לחלל, שהצליחו להחזיק את חיות הניסוי הללו בחיים ולהחזירם בשלום לכדור הארץ מגובה של 120 ק”מ. ההצלחה הזו הביאה בעקבותיה שפע של הצהרות אופטימיות: נמסר על ידי בכירים בסח”א כי הניסויים היו צעד בדרך לטיסה מאוישת לחלל שמתוכננת לשנת 2020, וכי אבן הדרך שאחריה תהיה הנחתת אסטרונאוט איראני על הירח בשנת 2025. אם נראה בתחילה שמישהו בטהראן נסחף במקצת, הרי שתערוכת החלל שהתקיימה בטהראן בפברואר 2015 הוכיחה כי לסח”א היו תוכניות של ממש בנושא. בתערוכה זו הוצג לראשונה דגם של תא חלל שנועד לשאת אסטרונאוט איראני לגובה של 150 ק”מ בשנת 2016. לפי המצגת בתערוכה, התא על יושבו ישוגרו בעזרת טיל “שאהאב 3″. מאידך גיסא, לא הוצג כיצד ישוגר תא חלל זה למסלול סביב כדור הארץ בשנת 2020. קוטרו של תא החלל שהוצג הוא כ-2 מטר, מה שמרמז שהטיל שנועד להכניס אותו למסלול יהיה גדול בהרבה מה”שאהאב 3″. ייתכן שהכוונה הייתה לשגר אותו בעזרת ה”סימורג”, הגדול יותר, או בעזרת טיל ענק חדש שנמצא בפיתוח אי שם במעבדות הסודיות יותר של איראן. לפי אחד המקורות תוכנית החלל המאוישת בוטלה בשנת 2017 “מכיוון שהיא דרשה משאבים שמעבר ליכולותיה של איראן”. מאידך גיסא, מקור אחר טען שתוכנית החלל המאוישת חיה וקיימת. מכל מקום, מאז 2013 לא נרשמו עוד שיגורים ביולוגיים לחלל.

עד כמה אזרחית היא תוכנית החלל “האזרחית” של איראן? סח”א מקפידה לשוות לתוכנית שלה גוון אזרחי תוך שימוש בעזרים חזותיים, ובמיוחד צביעת כל טיל ואבזר בלבן וכחול עמוק, כצבעי דגל האו”ם. מאידך גיסא, בשנים האחרונות כל חשיפה של התקדמות בתוכנית החלל מדובררת על ידי הנשיא רוחאני ושר הביטחון שלו, שהוא עצמו גנרל במשמרות המהפכה. שרי התקשורת והמדע בממשלת איראן, כמו ראש סח”א וצוותו, בולטים בהעדרם באירועים העיקריים, והם מככבים בתקשורת האיראנית רק באירועים משניים כמו שיגור בעלי חיים לחלל ובכנסי החלל השנתיים. עדות נוספת לזיקה הצבאית של תוכנית החלל היא תצוגת הטילים במוזאון הצבאי בטהראן. בחצר המוזאון מוצבת תצוגה סטאטית של כל הטילים הצבאיים של איראן, ובתוכם ה”שאהאב 3″ ואחרים. יחד איתם, באותה שורה, מוצגים גם משגרי הלוויינים “האזרחיים” – ה”ספיר” וה”סימורג”. המשמעות של הצגה משותפת זו של טילים בליסטיים בצבעי הסוואה ומשגרי לוויינים בצבעי האו”ם ברורה מאליה.

חשיפת קיומה של תוכנית החלל הצבאית של משה”מ

העדות הראשונה לכך כי בצד התוכנית הגלויה של סח”א מתנהלת בחשאי תוכנית חלל סמויה צצה בשנת 2013 כשצילומי לוויין חשפו משטח שיגור ענק בשלבי הקמה בצפון המדבר המרכזי של איראן, כ-40 ק”מ דרומית מזרחית לעיר שאהרוד (Shahroud). על המשטח התגלה מגדל שיגור, והוא כוון כדי לאפשר שיגורים לעבר האוקיינוס ההודי. באותה תקופה החלה במקביל גם הקמתו של משטח השיגור הענק של סח”א עבור משגר הלוויינים החדש שלה, ה”סימורג”. היה ברור שאיראן מקיימת במקביל שתי תוכניות מתחרות, האחת גלויה ו”אזרחית” שמרכזה בסמנאן, והאחרת חסויה וצבאית שמרכזה בשאהרוד. מכיוון שהגורם היחיד בממשל האיראני שיש לו עוצמה ותקציבי ענק שמאפשרים לו לקיים תוכנית חלל פרטית משלו הוא משה”מ, הניחוש היה שארגון זה מקיים בסתר תוכנית שמתחרה בזו של סח”א. לימים התברר שניחוש זה היה מדויק, כפי שנראה להלן.

בנובמבר 2011 החריד פיצוץ אדיר את טהראן הבירה. הפיצוץ אירע באתר של משה”מ במקום שנקרא ביד-קאנא, כחמישים ק”מ מזרחית לעיר. צילומי לוויין של “לפני” ו”אחרי” הראו שהאתר נהרס לחלוטין עקב התפוצצות רבת עוצמה באחד המבנים העיקריים שלו. בד בבד הוכרז על מותו של גנרל חסאן מוגאדאם – מי שנחשב לאבי תוכנית הטילים של איראן – יחד עם כל הצוות הבכיר שלו. מוגאדאם נחשב כיום כ”שאהיד” של המשטר האסלאמי, ומעת לעת מתפרסם חומר רב על חייו ומעשיו. הפרסומים עוררו את עניינם של חוקרים במכון למחקרים אסטרטגיים שבעיר מונטריי, קליפורניה. לפני כשלוש שנים נמצאה עדות לקשר בין מוגאדאם לבין האתר המסתורי בשאהרוד, וגם הושמעו רמזים מצד בני משפחתו כי התוכנית שהוא קידם לא נפסקה עם מותו והיא חיה וקיימת. בעקבות מידע זה בחנו חוקרי מכון מונטריי מחדש צילומי לוויינים של האתר המדברי המסתורי שליד שהארוד, וגילו בהם עדויות ברורות לכך שבמקום מתנהל פרויקט לפיתוח מנועים רקטיים מוצקים שמתאימים לטילים בליסטיים בין-יבשתיים. בין שאר הממצאים נראו סימנים לניסויים במנועי ענק בשנים 2016 ו-2017. יתרה מכך: התברר שכבר בשנת 2017 התלונן מפקד חיל האוויר והחלל של משה”מ, הגנרל עלי חאדז’יזדה, כי ממשלת איראן מעכבת תוכנית פיתוח של משגר לוויינים. מכיוון שסח”א המשיכה לבצע שיגורי לוויינים משלה ללא עיכוב כלשהו, נראה שהגנרל התכוון לתוכנית פיתוח אחרת – תוכנית סודית שאיננה חלק מתוכנית החלל הרשמית של סח”א.

חשיפה חלקית של אותה תוכנית סודית אירעה בפברואר 2020, כשאותו גנרל חאדז’יזדה, כיום אחד האנשים החזקים ביותר באיראן, הציג בפומבי מנוע רקטי מוצק שנועד לשמש כשלב שני של טיל חדש שעדיין לא נחשף. המנוע הרקטי החדש נבנה בטכנולוגיות המודרניות ביותר שבנמצא, ברמה שאיננה נופלת מזו של המדינות המתועשות. משמעותית לא פחות הייתה העובדה ששום בכיר מתוכנית החלל של איראן לא נכח באירוע, שהיה כאמור על טהרת בכירי משה”מ. חודשיים לאחר מכן, באפריל 2020, שיגרו משה”מ לוויין משלהם, שלא באמצעות סח”א, ובעזרת משגר לוויינים חדש שלא נראה לפני כן באיראן. יתרה מכך: השיגור הזה בוצע לא ממשטח השיגור “האזרחי” בסמנאן, אלא ממשטח השיגור המסתורי בשאהרוד. החשד כי משה”מ מקיימים תוכנית חלל חשאית משלהם שמרכז הפיתוח שלה הוא בשאהרוד התברר אם כן כנכון. (לתיאור משגר הלוויינים של משה”מ ראה משמרות המהפכה של איראן ממריאים לחלל, 30.04.2020.)

עם זאת, משגר הלוויינים החדש איננו גדול במיוחד (למעשה, הוא אף קטן במקצת מה”ספיר” של סח”א), והשלב הראשון שלו הוא נוזלי. השיגור הזה לא חשף עדיין את מנועי הדלק המוצק הענקיים שמפותחים בשאהרוד. אך כפי שהתממשו ההערכות על קיום תוכנית חלל חשאית ומקבילה, כן סביר להניח שגם ההערכות על פיתוח מנועים רקטיים מוצקים ענקיים באתר שאהרוד תתאמתנה במוקדם או במאוחר, ויום אחד נראה אותם על משטח השיגור שבאותו אתר. השאלה הנשאלת היא לאיזה צורך מפותחים מנועי הענק המוצקים הללו, ואיך ייראה הטיל שעבורו הם פותחו? אחד החוקרים (נוברט ברוגה מגרמניה) מעריך – מתוך הצלבת מקורות גלויים על חייו ופועלו של חסאן מוגאדאם – כי הפרויקט שבו עסק ושהביא למותו בפיצוץ המסתורי בשנת 2011 היה משגר לוויינים גדול מאוד בעל שני שלבים של דלק מוצק בקוטר של 2 מטר, המכונה בשם “קאעם”. לפי אותו מקור, משטח השיגור הענק ומגדל השיגור (שנותר עדיין שומם) באתר שהארוד נועדו לצורך שיגור ה”קאעם”. מכיוון שמשפחתו של מוגאדאם טוענת כי מפעל חייו עדיין נמשך, סביר שבמוקדם או במאוחר יושק ה”קאעם” – בשם זה או בכינוי אחר – בתופים ובמחולות כדור ב’ של תוכנית החלל הצבאית, כפי שה”סימורג” הענק הושק בחגיגיות כדור ב’ של תוכנית החלל “האזרחית”.

מה מונע מהממשל האיראני לחשוף את תוכנית ה”קאעם” כבר עתה? הדעת נותנת שהמכשול טמון בטכנולוגיה של המנועים הרקטיים. מרבית משגרי הלוויינים בעולם מונעים בדלקים נוזליים, שהם בדרך כלל אנרגטיים יותר. מנועי דלק מוצק משמשים בעיקר לטילים בליסטיים צבאיים. המנועים המפותחים על ידי ארגון משמרות המהפכה באתר שהארוד הם של דלק מוצק. ממדיהם ומשקלם תואמים יותר לטילים בליסטיים בין-יבשתיים מאשר למשגרי לוויינים לצורכי שלום. אין ספק כי אם וכאשר תחשוף איראן “משגר לוויינים” שכולל שתי רקטות ענק של דלק מוצק יתפרש הדבר על ידי המערב כהכרזה על תוכנית לפיתוח טיל בליסטי בין-יבשתי – לאמור, איום מפורש על אירופה וארה”ב. נראה שהמשטר האסלאמי איננו מעוניין בשלב זה ליצור קרע עם אירופה או להעמיק את הסכסוך עם ארה”ב.

השפעת תוכנית החלל הצבאית על מעמדם של משה”מ בהנהגה העליונה

עצם חשיפת העובדה כי למשה”מ יש תעשיית טילים ומשגרי לוויינים משלהם בנפרד מתעשיית הטילים הממשלתית של איראן מעידה על שדרוג במעמדם. לחיל האוויר והחלל של משה”מ היו בשנה החולפת הישגים מספר שהבולט ביניהם היה התקיפה המרשימה בספטמבר 2019 על תשתיות הנפט של ערב הסעודית. בשעה שמשה”מ אספו הישגים, “שנת המאמץ המרבי” של סח”א הניבה רק מפח נפש לשליטי איראן. סביר שצמרת משה”מ איבדה את סבלנותה ופנתה אל המנהיג העליון. “העיכובים” המסתוריים שגנרל חאדז’יזאדה דיבר עליהם ב-2017 התפוגגו, ולמשה”מ הותר “להלבין” לפחות חלק מהתוכנית שלו. בכך גם שודרג מעמדם של משה”מ בצמרת השלטון. כיום, משה”מ מהווים למעשה “מדינה בתוך מדינה” באיראן, בדומה ל”מדינה בתוך מדינה” של הק.ג.ב. בברית המועצות בשעתה. ייתכן שהשדרוג במעמדם של משה”מ, כפי שהתבטא בחשיפת יכולותיהם הטכנולוגיות והתעשייתיות, מרמז כי משה”מ שואפים להפוך יום אחד מ”מדינה בתוך מדינה” – ל”מדינה” עצמה.

ניתן אם כן לשער כי משה”מ לא יסתפקו בחשיפה החלקית של התוכנית שלהם, וילחצו לחשוף את התוכנית ה”שחורה” במלואה – ובכלל זה את מתקני הפיתוח והייצור בשהארוד (שבוודאי ייקראו על שמו של “השאהיד מוגאדאם”) ואת המנועים הרקטיים הענקיים שפותחו שם. יחד עם זאת, ניתן לשער שעל אף קנאותם לאידאולוגיה האנטי-מערבית הלוהטת של חומייני, משה”מ יעשו מאמץ להמתיק את הגלולה ולהציג את ה”קאעם” כמשגר לוויינים צבאיים כבדים ולא כטיל בליסטי ארוך טווח. לא מן הנמנע שמשה”מ וסח”א ישלבו ידיים, וה”קאעם” יוצג ויוצדק כלפי העולם כמשגר לוויינים לצורכי שלום שנועד להכניס את האסטרונאוט האיראני הראשון למסלול סביב כדור הארץ בעזרת תא החלל של סח”א. קוטרו של “תא החלל” שהוצג בשנת 2015 היה 2 מטר – שזהו גם הקוטר המשוער של ה”קאעם”. ייתכן שהדמיות הממדית היא מקרית – וייתכן שלא.

כפי שתוכנית הטילים הבליסטיים של איראן אינה “סרח עודף” של תוכנית הגרעין של איראן אלא אבן בניין מרכזית בבניית יכולת צבאית גרעינית בבוא היום, כך תוכנית החלל של איראן איננה מין “יותרת” של תוכנית הטילים, אלא אבן בניין מרכזית בהשגת יכולת גרעינית בין-יבשתית שתשדרג את איראן למעמד של מעצמה עולמית. מומלץ על כן לעקוב אחריה וללמוד אותה בקפדנות לא פחותה מזו של המעקב אחר תוכניות הטילים הצבאיים של איראן.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך