לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל, החשש מכושר ספיגה נמוך של החברה הישראלית מהווה שיקול לא מבוטל בתהליך קבלת ההחלטות בעניינים צבאיים. חשש זה התעצם החל מאמצע שנות התשעים, כאשר שילוב של רצף תקריות מרובות נפגעים עם התעצמות התחושה בציבור שאין תכלית להמשך שהיית צה”ל ברצועת הביטחון, הביא ללחץ ציבורי הולך וגובר לנסיגה חד-צדדית מלבנון.
מבוא
מאז שנות השבעים הלך וגבר הקונצנזוס בקרב חוקרים כי חלה ירידה חדה בלגיטימציה לשימוש בכוח בחברות דמוקרטיות. הטיעון הרווח הוא כי תמורות דמוגרפיות, כלכליות ותרבותיות הגבירו את הרתיעה משימוש בכוח ואת רגישותן של חברות דמוקרטיות לנפגעים. בתורה, רגישות זו מילאה תפקיד מפתח בהגבלת חופש הפעולה של המדינה בהפעלת כוחותיה המזוינים בעת לחימה. גם בהקשר הישראלי תרמו תמורות פוסט-מודרניות, אשר הגיעו לשיאן בשנות השמונים של המאה הקודמת, להשתרשות התפיסה כי החברה הישראלית אינה נכונה כבעבר להקרבה. אך האם כצעקתה? האם תפיסות אלה אכן משקפות מציאות חברתית אמיתית רחבה או שהן, למעשה, בעיקרן, בבחינת עיוות תפיסתי של מקבלי ההחלטות? במחקרים שבחנו את המקרה האמריקני נמצא כי הן מנהיגים אזרחיים והן מנהיגים צבאיים נוטים להפריז בחוסר נכונותו של הציבור להקרבה, בעוד שבמציאות, תחת תנאים מסוימים, הציבור דווקא עשוי להיות סובלני יותר לנפגעים מאשר מקבלי ההחלטות.[1] מטרתו של מאמר זה הינה לבחון האם גם בקרב מקבלי ההחלטות בישראל קיים עיוות תפיסה דומה ביחס לרגישות החברה לנפגעים. להלן תוצג סקירה של העימותים הצבאיים המרכזיים שבהם הייתה ישראל מעורבת מאז שנות השמונים, החל ממלחמת לבנון הראשונה וכלה במבצע “צוק איתן”, כאשר ביחס לכל עימות ייבחנו בזה אחר זה הן תפיסת מקבלי ההחלטות ביחס לנכונות החברה הישראלית להקרבה והן ממצאי סקרי דעת קהל באשר לאופן ניהול העימות הלכה למעשה. המסקנה המרכזית העולה מסקירה זו היא שאף על פי שהציבור הישראלי מראה באופן עקבי עמידה איתנה ונכונות ממושכת לשאת בנטל הלחימה – כאשר זו נתפסת כמוצדקת בעיניו – מקבלי ההחלטות סבורים כי נפגעים בקרב לוחמי צה”ל יניבו דמורליזציה בקרב הציבור. בכך הם מעניקים משקל לא פרופורציונלי לרגישותה, כביכול, של החברה הישראלית לנפגעים, ומגבילים לשווא את חופש הפעולה של צה”ל בזמן מלחמה, מה שמביא להישגים מוגבלים שהם, למעשה, אלה היוצרים דמורליזציה בקרב הציבור.
תפיסת החברה הישראלית כרגישה לנפגעים והשפעתה על ניהול הלחימה בדרום לבנון (1982–2000)
במהלך מלחמת לבנון הראשונה ניכרו סימנים לכך שהלגיטימיות לשימוש בכוח הולכת ופוחתת, הן בקרב החברה הישראלית והן בקרב מנהיגיה. הוויכוח שהתעורר בעקבות הודאת מנחם בגין שהייתה זו “מלחמת ברירה” העלה שאלות באשר לנסיבות המצדיקות שימוש יזום בכוח. לקחי מלחמת לבנון לימדו את צה”ל כי ההתערבות הצבאית בלבנון תוכר על ידי הציבור כחיונית לצורך שמירת הביטחון לאורך הגבול בתנאי שתמוסגר כ”מלחמת ברירה”, וכל זמן שזו לא תגבה מחיר דמים כבד. כמו כן, הביקורת החריפה על כך שצה”ל לא פעל לבלימת הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה במהלך המלחמה הובילה לסיום הלחימה האקטיבית במסגרת מבצע “שלום הגליל”, והבהירה אף היא כי דעת הקהל הישראלית לא תהיה מוכנה לשאת נפגעים לשווא – לא בקרב לוחמי צה”ל ולא בקרב חפים מפשע.
לאחר היערכות צה”ל ברצועת הביטחון ב-1985 התבססה מדיניות ישראל על שילוב של מהלכי הרתעה כנגד חיזבאללה, בד בבד עם חתירה לשיתוף פעולה עם אוכלוסיית האזור.[2] למעשה, פעולת צה”ל הפכה בעיקרה להגנתית: הוקמה שרשרת מוצבים שנפרסו לאורך “הקו האדום” (הקו הצפוני של רצועת הביטחון), שרובם נתפסו על ידי צד”ל ומיעוטם על ידי צה”ל, והונחו מארבים חודרים באזורים “מועדים”. מערך זה, שהתאפיין בעיקר בתפיסתו ההגנתית, נועד לשרת את התכלית העליונה של רצועת הביטחון – מניעת פגיעה ביישובי הצפון. כמו כן שיקף מערך זה את התפיסה הישראלית שהעדיפה פעילות סיכולית על פני פעילות מנע התקפית העלולה להביא להחרפת העימות.[3] בנוסף, הופעלו כוחות מיוחדים בעומק לבנון. אלא שהחל מסוף שנות השמונים החל צה”ל לצמצם את השימוש בכוחות המיוחדים בלבנון, אם אפשר היה לבצע את המשימה על ידי מסוקי קרב ומטוסים בסיכון קטן יותר. למעשה, הפעילות ההתקפית של חיל האוויר הוכפלה באותן שנים. תפנית זו נבעה אף היא מהצורך להקטין את האבדות, ומיכולתו הגוברת של חיל האוויר לפגוע במדויק במטרות מחבלים באזורים שנחשבו מסוכנים מדי עבור כוחות מיוחדים.
לטענת משה תמיר, מי שהקים את יחידת “אגוז” והוביל אותה בלחימה ברצועת הביטחון, “במלחמה בלבנון, על אף שמעולם לא נאמרו הדברים במפורש, חלחלה אט אט בקרב כל רמות הפיקוד ההבנה ששום דבר אינו שקול כנגד נפגעים. הלחץ הציבורי נגד השהייה בלבנון השפיע על הצבא וחלחל עד לדרגות הנמוכות ביותר”.[4] רבין אף הורה למפקדי צה”ל בצפון לצמצם את פעילותם אפילו על חשבון השגת מטרות צבאיות, זאת במטרה למנוע אבדות.[5] בנוסף, צה”ל פעל על מנת לצמצם את מספר הנפגעים לכוחותיו בדרכים שונות, כמו צמצום היקף הכוחות ברצועת הביטחון והגבלת תנועתם של הכוחות הקרקעיים ברצועה, במקביל להמטרת אש ממרחק. העדפה זו הייתה למעשה תגובה לתביעות ציבוריות להימנע מן הסיכונים הגלומים בפעולה ישירה יותר של חילות הקרקע.[6] בראשית שנות התשעים, בהשראת המערכה האווירית המוצלחת שניהלה ארצות הברית בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה,[7] החלה שימת הדגש “על אש ולא על תמרון, על נטרול האויב ולא על הכרעתו באמצעות כיבוש שטח”.[8] סגנון הלחימה החדש, שבו “מאמץ האש” תופס את עיקר המערכה, יושם ב-1993 בעת מבצע “דין וחשבון”. גם באפריל 1996, בעת מבצע “ענבי זעם”, היה עיקר הלחימה של צה”ל באמצעות חיל האוויר וחיל התותחנים. במהלך מבצע זה התבררו מגבלות השימוש באש מנגד: אף על פי שחיזבאללה ספג נזקים כבדים, בשום שלב במהלך המבצע לא הצליחה ישראל לדלל את קצב האש שנורתה לעברה.
החל ממחצית שנות התשעים, בעקבות עלייה חדה במספר הנפגעים בקרב חיילי צה”ל, הלך וגבר הלחץ על הממשלה והצבא לצאת מלבנון, בעיקר מצד תנועת “ארבע אימהות”. תהליך זה הגיע לשיאו בנסיגת צה”ל מלבנון במאי 2000 עקב הקושי של מקבלי ההחלטות להצדיק, ציבורית, את הקרבת החיים שתבעה השהות ברצועת הביטחון.[9] מתוך רצון לבצע את היציאה ללא נפגעים נשא השלב האחרון של היציאה אופי של כמעט מנוסה בהולה, אשר אומנם בוצעה ללא אבדות, אולם זכתה לביקורת ציבורית קשה בישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת הישראלית ובצהלות הניצחון של חיזבאללה והפלסטינים. מבחינת חיזבאללה, הנסיגה נתפסה כבריחה וכסימן מובהק לחולשת החברה הישראלית, לחוסר יכולתה לעמוד במאבק ממושך ולספוג נפגעים, כפי שביטא זאת חסן נסראללה, מנהיג הארגון, בנאום “קורי העכביש” שנשא במאי 2000.
דעת הקהל הישראלית לגבי שהיית צה”ל ברצועת הביטחון (1982–2000)
מלחמת שלום הגליל (1982) הייתה הפעם הראשונה שבה תבע מנהיג ישראלי בגלוי מן הציבור להכיר בצורך להשתמש בכוחות המזוינים על מנת למנוע איום שלא נראה קיומי מיידי. גישה זו הולידה ויכוח פנימי מר על המלחמה ומטרותיה, וחשפה בפעם הראשונה בישראל את העובדה שחל כרסום בקונצנזוס הלאומי בדבר יציאה למלחמה.[10] לפיכך, מלחמה זו הייתה הראשונה במלחמות ישראל שתנועות ופעולות מחאה נגדה פרצו לא לאחר סיומה, אלא תוך כדי התרחשותה. היקף המחאה הציבורית התברר בהפגנת המחאה בכיכר מלכי ישראל בספטמבר 1982, שבה השתתפו כ-400 אלף איש, בניצוחה של תנועת “שלום עכשיו”. במקביל לתנועה זו ומתוכה קמו קבוצות קיצוניות יותר, כאשר הבולטת ביניהן הייתה תנועת “יש גבול”, שתמכה בסרבנות ועודדה את חבריה לא לשרת בחזית בלבנון. קבוצת מחאה נוספת שפעלה באותה תקופה היא “הורים נגד שתיקה”, שמלבד חיילים כללה גם הורים שכולים, והפגינה מול ביתו של בגין עם שלטים שנשאו עליהם את מספר החללים המתעדכן. גם לוחמים היו שותפים למחאה, וחיילי אחת היחידות המובחרות כתבו לבגין: “לא לשם כך התנדבתי לסיירת”, ואילו במכתב אחר כתבו 90 קצינים וחיילי מילואים: “יותר מדי נהרגנו והרגנו בלבנון – לא נוכל עוד”.[11] הנסיגה לרצועת הביטחון ב-1985 ביטאה הכרה הולכת וגוברת בהשפעתם של אילוצים חברתיים ופוליטיים על האסטרטגיה הצבאית.
בין 1985–1995 זכה הרעיון של רצועת הביטחון בדרום לבנון לתמיכה רחבה בישראל. אומנם כבר בעקבות שרשרת תקריות בשלהי 1995 החלו להתרבות הקולות המצדדים בנסיגה חד-צדדית מלבנון,[12] אולם שנת 1997 הביאה איתה מפנה של ממש בגישתה של דעת הקהל הישראלית ביחס לנסיגה מלבנון. ריבוי הנפגעים בשורת אסונות וכשלים מבצעיים ב-1997, כמו אסון המסוקים ב-4 בפברואר שבו נהרגו 73 חיילים, אסון השרפה בוואדי סלוקי ב-28 באוגוסט ואסון השייטת ב-5 בספטמבר שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב בחופי לבנון, יחד עם עוד 12 הרוגים בתקריות שונות ברצועת הביטחון, הביאו להתעצמות הלחץ הציבורי לנסיגה חד-צדדית. עד 1997 עמד מספר ההרוגים הישראלים הממוצע בדרום לבנון על כ-20–30 בשנה, אלא שב-1997 הגיע היחס בין הרוגי צה”ל וחיזבאללה ל-1:1, בניגוד למצב קודם של יחס 1:3 לרעת חיזבאללה. על רקע זה, בסקר שנערך בין ינואר למרס 1999 נמצא כי אחוז הנשאלים הסבורים כי המאמצים בלבנון היו הצלחה ירד מ-64% ב-1998 ל-53% ב-1999. עדות נוספת לפיחות שחל בנכונות החברה הישראלית להחזקת רצועת הביטחון ניתן למצוא בעובדה שבעוד שבשנים 1985 ו-1987 העדיפו רוב הנשאלים להתמודד עם הפגזות ארגוני הטרור על יישובי הצפון באמצעות פעולות צבאיות מוגבלות, הרי שבשנים 1998 ו-1999 העדיפו מרבית הנשאלים להתמודד עם ההפגזות באמצעות פעולות מן האוויר בלבד. ביחס לאפשרות הנסיגה – ב-1997 תמכו באפשרות זו 41 אחוזים מהנשאלים, ב-1998 – 44%, וב-1999 – יותר ממחצית הנשאלים (55%).[13] בסקר שנערך מייד לאחר הנסיגה נמצא כי 72 אחוזים מהנשאלים סבורים היו כי הנסיגה מלבנון הייתה צעד נכון.[14]
תפיסת החברה הישראלית כרגישה לנפגעים והשפעתה על ניהול הלחימה באינתיפאדה השנייה (2000–2005)
בשנים שלאחר החתימה על הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993) גברו פיגועי הטרור מצד החמאס והג’יהאד האסלאמי. ישראל, מצידה, הוסיפה לנקוט מדיניות הכלה כלפי הפלסטינים שלפיה “נלחמים בטרור כאילו אין משא ומתן ומנהלים משא ומתן כאילו אין מלחמה בטרור”. בשלהי שנות התשעים הלכו וגברו ההערכות כי פניהם של הפלסטינים לעימות. על רקע התגברות האיום החליט ראש הממשלה אהוד ברק לקיים ועידת פסגה בקמפ דיויד כדי להגיע להסכם לפני פרוץ העימות, כמו גם כדי להראות לציבור הישראלי שננקטו כל המאמצים להימנע ממלחמה, ובכך לגרום לאיחוד השורות בחברה הישראלית במקרה שעימות עם הפלסטינים אכן יפרוץ. במהלך הוועידה שהתקיימה ביולי 2000 הציע ברק לפלסטינים ויתורים מרחיקי לכת, בכללם חלוקת ירושלים, אולם הצעות אלו נדחו על ידי ערפאת. כחודשיים לאחר מכן פרצה האינתיפאדה השנייה, ובמהלכה הגבירו ארגוני הטרור האסלאמי את פיגועי ההתאבדות ושיגרו מרצועת עזה פצצות מרגמה וטילי קאסם על ערי ישראל. צה”ל חתר להכלת האירועים ונקט מדיניות תגובתית כלפי גל פיגועי הטרור, בעיקר באמצעות סיכולים ממוקדים, שנתפסו כאמצעי בעל סיכון מינימלי לכוחות, וגם בשל האפקט התודעתי המלווה לפגיעה בראשי חמאס. אמצעי נוסף שנועד לצמצם את הסיכון ללוחמים היה “נוהל שכן”, שיטה שבה צה”ל משתמש בפלסטינאים כב”מגן אנושי” במטרה להגן על חיי חייליו מפני ירי או מטענים.[15] כניסה למחנות הפליטים, שמהם יצאו רבים מהמפגעים, נדחתה שוב ושוב על ידי מקבלי ההחלטות הבכירים מחשש להעדר לגיטימציה פנימית ולריבוי נפגעים. כתגובה לרצח השר רחבעם זאבי בתחילת אוקטובר 2001 ניתנה פקודה לצה”ל לפשוט על ערים פלסטיניות ועל כפרים גדולים כדי לעצור מבוקשים שציין השב”כ, אולם לא ניתן אישור להיכנס למחנות הפליטים, שנחשבו לקני צרעות.[16] קציני צה”ל ומומחים העריכו שלחימה במחנות הפליטים עלולה לעלות לכל הצדדים במאות הרוגים ונפגעים. תחזיות קודרות אלה הופיעו בהערכות מודיעין, במשחקי מלחמה, במאמרים ובעיתונות.[17]
במקביל, המסר של “אין פרטנר למשא ומתן לשלום”, שהחל מייד לאחר כישלון ועידת קמפ דיויד, המשיך ביתר שאת. ברק, כלי התקשורת, שרי ממשלה וקציני צבא בכירים (המשכנעים המרכזיים ביותר היו הרמטכ”ל דאז שאול מופז, סגן הרמטכ”ל משה יעלון וראש חטיבת המחקר באמ”ן עמוס גלעד) טענו כי פרוץ האינתיפאדה השנייה היה מהלך יזום ומתוכנן בידי ערפאת והרשות הפלסטינית,[18] ושכוונת הרשות הפלסטינית היא להשמיד את ישראל. מכך השתמע כי המלחמה שישראל נלחמת היא על עצם קיומה. בנוסף, מקורות ביטחוניים וממשלתיים המשיכו להפיץ שערפאת אחראי באופן אישי לכל פעולת טרור, ושהמנהיגות הפלסטינית אינה שותפה למשא ומתן בשל מעורבות חבריה בטרור וסירובם להילחם בו.[19] מטרת הצהרות אלה הייתה בין היתר להשיג תמיכה פנימית ובינלאומית לתגובה ישראלית חריפה שעלולה לחייב קורבנות ישראלים רבים.
לטענת יעלון, במהלך האינתיפאדה השנייה “החשש מנפגעים הפך למגבלה קשה בהפעלת הכוח של צה”ל”.[20] בתחילת 2002 החלו לפעול לצד החמאס והג’יהאד האסלאמי קבוצות של התנזים בארגון הפגנות אלימות ובביצוע פיגועים של ממש, לרבות פיגועי התאבדות. לנוכח מצב זה הוסיף המטכ”ל להתחבט בסוגיה האם להישאר בהיערכות הגנתית או לאפשר כניסה מאסיבית של כוחות לתוך מחנות הפליטים. במרס 2002 יצאו חיילי גולני לפעולה בג’נין, וחיילי חטיבת הצנחנים והנח”ל יצאו לפעולה בשכם. המבצע נועד לבחון כיצד ניתן לפעול בנסיבות שבהן ערי הגדה מאכלסות קיני טרור, חגורות נפץ ומחבלים. למבצע זה הייתה בדיעבד משמעות רבה יותר מההישג הטקטי, והוא העניק למקבלי ההחלטות ביטחון שניתן לפעול במחנות הפליטים ללא מספר רב של נפגעים לכוחות צה”ל. הצלחתן של פשיטות אלו החזירה את דפוס הפעולה הזה לסל הכלים של צה”ל. בהמשך, וכחלק מהגישה ההתקפית שנקט צה”ל, בוצעו פשיטות רבות נוספות לשטחי A שברשות הפלסטינית.
לפי ויסגלס הפנים ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, היטב את עיקרי לקחיה של מלחמת לבנון הראשונה, כי מהלך צבאי מתמשך צפוי להיכשל אם אין הוא נתמך בידי הציבור, וכי הציבור הישראלי אינו רואה בתכלית מדינית עילה ראויה למלחמה ומתקשה להשלים עם קורבנות במלחמה אלא אם נכפתה עליו. שרון נהג לצטט אמירה של רפול: “עם ישראל מתגייס ולוחם רק כשהערבים כבר בשערי חיפה עם השיבריות בין השיניים…”. לפיכך, לטענת ויסגלס, התעכב מבצע “חומת מגן” עד ששרון השתכנע כי מובטחת למבצע תמיכה לאומית מקיר לקיר. הפיגועים הקשים שאירעו במרס 2002, ובשיאם הפיגוע במלון “פארק” בערב ליל הסדר, שהיה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, המחישו את העלייה החדה בתפיסת האיום הנשקף לישראל מצד הטרור הפלסטיני וסיפקו את ההצדקה למקבלי ההחלטות ליציאה למבצע “חומת מגן”. העיד על כך יאיר גולן, מי ששימש באותה עת כמפקד חטיבת הנח”ל: “הלגיטימציה שלה זכינו מעם ישראל במרס 2002 לא דומה ללגיטימציה שהייתה באוקטובר 2000”.[21] הלחץ הציבורי לפעול הלך וגבר – גם במחיר של נפגעים.
דעת הקהל הישראלית במהלך האינתיפאדה השנייה
לאינתיפאדת אל אקצה שפרצה בספטמבר 2000 הייתה השפעה מהממת על דעת הקהל הישראלית. לאחר כישלון ועידת קמפ דייויד קיבל רובו הגדול של הציבור היהודי בישראל את הגישה האומרת כי את האחריות לכישלון ועידת הפסגה יש להטיל על ערפאת והפלסטינים.[22] בתקופה זו של ראשית העימות האלים השתרשה בציבור היהודי בישראל ההכרה כי ערפאת יזם את עימותי הדמים, ושמטרתו הייתה השגת ויתורים נוספים מצד ישראל באמצעים אלימים שאינם מותירים לישראל כל ברירה אלא להילחם.[23] בשיח הישראלי יצרה האינתיפאדה אכזבה מתהליך השלום. סקרי דעת הקהל בישראל מלמדים כי רוב הציבור ראה באינתיפאדה הוכחה חותכת לכך שה”פרטנר לשלום” אינו מכיר בריבונות מדינת ישראל ואינו רוצה להגיע להסכם פשרה ולשלום, ועל כן גברה הלגיטימציה לשימוש בכוח.[24]
סקר “מדד השלום” שנערך באפריל 2002 מצא כי 90% מהנשאלים (בכללם 60 אחוזים ממצביעי מר”צ)[25] סבורים כי ההחלטה לצאת למבצע “חומת מגן” הייתה נכונה, ורק כ-7 אחוזים סברו כי היא לא הייתה נכונה.[26] ניתן להסביר את התמיכה הרחבה בכך שהמבצע החל רק לאחר סדרת פיגועים קטלניים, מה שהביא לתחושה שמדובר “במלחמה על הבית”. התמיכה הציבורית באה לידי ביטוי בהתייצבות נדירה של כ-98 אחוזים מחיילי המילואים במרבית היחידות שגויסו. לפי יעלון, “ההישג המשמעותי הראשון של המבצע בלט עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה: ההתגייסות המלאה של מערך המילואים והתמיכה המלאה של העם בצבא”.[27] גם כאשר היו חיילים שהביעו מורת רוח מפגיעה בפלסטינים חפים מפשע במהלך הפעילות הצבאית, הם הודו כי המשיכו למלא את הפקודות מאחר שחשו כי הם פועלים על מנת למנוע פיגועים בעורף ישראל.[28] כמו כן, אלרן מצא כי הציבור הישראלי הפגין במהלך האינתיפאדה השנייה רמה גבוהה של חוסן חברתי. גם בתקופות הקשות ביותר האמין הציבור הישראלי כי יש לו היכולת לעמוד בפני מתקפת הטרור הקשה, ומרבית הציבור הביע אופטימיות ואמונה כי העתיד יהיה טוב יותר – הן לפרט והן לכלל.[29]
כמו מבצע “חומת מגן” לפניו, גם מבצע “דרך נחושה” שיצא לדרך ביו”ש בשלהי יוני 2002 זכה לתמיכה רחבה בקרב הציבור היהודי, זאת בידיעה ברורה שהמטרה היא נוכחות צבאית בערים הפלסטיניות לזמן ממושך, ואף על פי שההערכה הרווחת הייתה שנוכחות זו תועיל לצמצום הטרור לפרק זמן קצר בלבד. כך, נתוני “מדד השלום” מאותו החודש העלו כי 80% מהנשאלים הביעו תמיכה בכניסה לערים הפלסטיניות. המסקנה העולה מכך היא כי על רקע פיגועי הטרור הקשים שאירעו בחודשים שקדמו לסקר, הציבור הישראלי היה מוכן, ככל הנראה, לתמוך כמעט בכל דרך פעולה ובלבד שתביא למיגור הטרור.[30]
תפיסת החברה הישראלית כרגישה לנפגעים והשפעתה על ניהול מלחמת לבנון השנייה (2006)
במלחמת לבנון השנייה ניתנה חשיבות חסרת תקדים להימנעות מנפגעים, כאשר הביטוי המרכזי לכך היה רתיעתם של מקבלי ההחלטות מביצוע מהלך קרקעי רחב היקף נגד חיזבאללה, שהיה לו סיכוי להסיר את איום הטילים על צפונה של ישראל. במקום זאת הוחלט להסתפק בתקיפות אוויריות, ירי ארטילרי מאסיבי ופעולות “צמודות גדר” בלבד, אף על פי שידוע היה מראש כי בכך אין די. אלא ש”טראומת הבוץ הלבנוני”, כפי שכינו זאת רבים מבכירי הדרג המדיני והצבאי בזמן המלחמה, היא אשר עיצבה את אופן התגובה. כל חלופה אחרת לא נדונה לעומק, כולל תוכניות מגירה שעוצבו במיוחד לתרחיש הסלמה בגזרה הצפונית. לעיוות תפיסה זה חברו קונספציות נוספות – צה”ל לא צפה את הצורך בניהול מערכה צבאית רחבת היקף בלבנון. ההנחה המקובלת ששררה אז הייתה כי מלחמה קונבנציונלית נרחבת אינה צפויה, וכי בעתיד תנהל ישראל בעיקר מלחמות קטנות. לפיכך, כמו גם מאילוצי תקציב, צומצמו אימוני יחידות מילואים, צומצם היקפן של עוצבות הטנקים ולא נרכשו מערכות נשק המספקות הגנה מטילים נגד טנקים. כמו כן, רק חלק קטן מהכוחות המיוחדים התאמנו על תוואי הדומה לתוואי השטח בדרום לבנון. עיוות תפיסה שלישי היה כישלונה של הנהגת ישראל להבין את המשמעות האסטרטגית של הרושם המצטבר של התקפות הקטיושות המרובות. לפיכך, אוכלוסיית הצפון לא הייתה ערוכה לעמוד במטחים כבדים של רקטות.[31]
עיוות תפיסה רביעי היה הסתמכות היתר על כוח אווירי. כשנתחוור כי הפעילות האווירית אינה יעילה בצמצום ירי הרקטות קצרות הטווח, הוחלט להרחיב מעט את אופי הפעילות הקרקעית לכדי פשיטות קרקעיות מוגבלות בזמן ובשטח, שנועדו לחסוך בחיי אדם מחד גיסא, ולהביא הישג תודעתי דמוי ניצחון מאידך גיסא. אלא שמגבלות הלחימה הרבות שהוטלו על הכוחות מנעו בעדם מלהשלים את משימותיהם בהצלחה ובמהירות האפשרית. בעקיפין, לעיתים התוצאה הייתה שדווקא מגבלות לחימה שנועדו להגן על הכוחות גרמו למספר נפגעים רב יותר. בנוסף, מגבלות הלחימה הרבות גרמו לירידה ברמת המוטיבציה של הלוחמים, אשר טענו כנגד הגבלת הפעילות ההתקפית ואף תבעו להרחיבה. כמו כן, השינויים התכופים במשימות והפקודות העמומות, שלעיתים אף היו תמוהות, הניבו בקרב דרגי השדה הזוטרים פקפוק בחשיבותן, ועל כן במקרים מסוימים העדיפו שלא לסכן חיילים עבור ביצוען, אך גם במקרים שבהם נתפסה המשימה כחיונית וערכית ניתנה קדימות לחילוץ נפגעים על פני דבקות במשימה.
בנוסף, ההנהגה הישראלית במלחמת לבנון השנייה הפעילה מאמץ תודעתי רחב שמטרתו הייתה, בין היתר, לשכנע את הציבור הישראלי בצדקת המלחמה והישגיה, כמו גם להגביר את האמון בממשלת אולמרט, שנתפסה כחסרת ניסיון. מאמץ זה בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בהצהרות הדרג המדיני על מטרות מלחמה מרחיקות לכת, זאת אף על פי שהובהר לו היטב על ידי הדרג הצבאי כי השגתן איננה אפשרית בדפוסי הפעולה שנבחרו. כמו כן, הדרג הצבאי והמדיני כאחד טיפחו את אשליית הניצחון, האדירו את הישגי הלחימה וטרחו לשבח בכל הזדמנות את עמידתה האיתנה של החברה הישראלית. אלא שבמקום לייצר תודעת ניצחון נטעו אמירות מסוג זה בקרב הציבור ציפיות גבוהות, ומשאלה לא התממשו נוצרה תחושת אכזבה שהתבטאה בצניחה בתמיכה הציבורית בשלהי המלחמה.
עם התמשכות המלחמה גבר הצורך בהצגת הישגים ממשיים שייתפסו בציבור כמשמעותיים. במסגרת זו יצאו לפועל מהלכים צבאיים בעלי חשיבות סמלית, כביכול, אשר חלקם היו כרוכים בסיכון רב לכוחות. גם פעולות אלה כשלו ביצירת תודעת ניצחון, ולעיתים אף היו כרוכות בנפגעים רבים, כאשר העדר ההישגים אך העצים בקרב הציבור את תחושת הכישלון וחוסר הטעם בנפילת הלוחמים. כדוגמה בולטת לכך ניתן לציין את הקרבות החוזרים ונשנים בבינת ג’בל, אך דומה כי ההחלטה השנויה ביותר במחלוקת הייתה ההחלטה על יציאה למהלך קרקעי רחב לאחר שהתקבלה ההחלטה על הפסקת אש. מהלך זה נתפס בעיני רבים כניסיון אחרון להביא את תמונת הניצחון המבוקשת שהציבור חפץ בה, זאת מפני שידוע היה למקבלי ההחלטות כי לא ניתן להשיג את מטרות המהלך הקרקעי בזמן הקצר שהוקצב לו.
דעת הקהל הישראלית במהלך מלחמת לבנון השנייה
בראשית המלחמה הייתה תמיכה גורפת מצד האוכלוסייה היהודית, וכמעט לא נתגלעו חילוקי דעות בנושא היציאה למלחמה.[32] סקרי דעת הקהל הראו בעקביות תמיכה ציבורית איתנה בתגובה קשה, תמיכה בצדקת המלחמה, במנהיגיה הפוליטיים, ומעל הכול בצה”ל.[33] לאורך כל תקופת המלחמה שרר קונצנזוס איתן (90 אחוזים ומעלה) באשר לצדקתה של המתקפה על לבנון. יציבות זו נותרה בעינה על אף האירועים מרובי הנפגעים בעורף ובחזית הלחימה.[34] גם ההרוגים הראשונים בקרב האזרחים כתוצאה ממתקפת הרקטות של חיזבאללה, וכן ההרוגים הראשונים בקרב החיילים כתוצאה מהלחימה הקרקעית בדרום לבנון, לא גרמו לשינוי בתמיכה הגורפת במלחמה. סקר שנערך ב-31 ביולי וב-1 באוגוסט העלה כי 93% מהאזרחים היהודים סוברים כי המערכה בלבנון מוצדקת, ו-79% מהאזרחים היהודים תומכים בהמשך הלחימה עד שתושגנה כל מטרותיה.[35] אפילו הורים ששכלו את בניהם במהלך הלחימה הביעו את תמיכתם בהמשך הפעולה הצבאית.[36]
סקרי דעת קהל שנערכו בזמן המלחמה הראו כי הציבור אף תמך בהפעלת כוח רבה יותר מזו שהפעיל צה”ל, וזאת אף על פי שבמהלך הלחימה, שנמשכה מעל לחודש, נאלצו תושבים רבים לחיות במקלטים בתנאים קשים, ואחרים נותרו ללא מיגון מפני הרקטות. באופן מפתיע גם תושבי הצפון, שהיו הנפגעים העיקריים במלחמה, גילו נכונות למלחמה ממושכת.[37] מסקר שבוצע על ידי פיקוד העורף ב-19 ביולי עולה כי 80% מתושבי הצפון שנשאלו סבורים כי צה”ל צריך להמשיך במבצע הצבאי בלבנון. עוד נמצא כי 94% מתושבי הצפון אמרו כי הם יכולים להמשיך לגלות כושר עמידה, גם אם המבצע בלבנון יימשך זמן רב.[38] כמו כן, ראשי יישובי הצפון לא דחקו בצה”ל או בשר הביטחון לסיים את המבצע הצבאי, והבהירו כי התושבים יהיו מוכנים להמשיך לספוג ובלבד שהמציאות לאורך גבול הצפון תשתנה אחת ולתמיד.[39] גם בשלהי המלחמה הייתה הנכונות בקרב תושבי הצפון להמשיך לספוג גבוהה, ובלבד שתהיה תמורה לכך. לדוגמה, ב-10 באוגוסט הצהיר ראש עיריית קריית שמונה, שספגה במהלך המלחמה כאלף קטיושות – כרבע מסך כל הקטיושות שנורו – כי העיר עוברת תקופה קשה, אך למרות זאת קוראת לא להפסיק את הלחימה עד להשגת המטרות.[40]
גם לאחר תום המלחמה ניכר כי מרבית הציבור היה מעדיף להמשיכה למרות ההסתכנות באבדות נוספות, לנוכח דלות הישגיה: בסקר שנערך ב-16 באוגוסט, יממה לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, נמצא כי 81% מהנשאלים היו מרוצים מתפקוד צה”ל בזמן המלחמה, 62% גיבו את ההחלטה להיכנס קרקעית ללבנון, למעלה מ-50% תמכו בהמשך הלחימה, מבלי לקבל את הפסקת האש, ו-67% מהנשאלים היו רוצים שישראל תחסל את נסראללה, גם במחיר חידוש הלחימה.[41] תמונה זו החלה להשתנות במשך השבוע האחרון למלחמה. בסופו של השבוע הראשון באוגוסט ניכרו סימנים ברורים של התפכחות הציבור הישראלי מתוצאות המלחמה, שלוו בירידה בתמיכה בצה”ל ובמיוחד במנהיגות הפוליטית.[42] האווירה הלוחמנית שאפיינה את התקשורת והציבור הישראלי, והרוח הגבית שנתנו לממשלה, התחלפו לקראת סוף המלחמה בתחושת דאגה נוכח חוסר היכולת של צה”ל להכריע את חיזבאללה וכישלון הממשלה לסיים את המלחמה בהישגים מדיניים המעידים על ניצחון.[43]
תפיסת החברה הישראלית כרגישה לנפגעים כפי שבאה לידי ביטוי בסבבי העימות מול חמאס
כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה קבע הרמטכ”ל אשכנזי כי התמרון ישוב להיות ערך מרכזי, וקביעה זו עוגנה בתפיסת יסוד חדשה שאושרה במפקדת זרוע היבשה. עם זאת, ואף כי במהלך מבצע “עופרת יצוקה” (2009) התנהלה לחימה קרקעית מוגבלת בפאתי עזה, עדיין בלט העדר הנחישות בקרב מקבלי ההחלטות להשיג הכרעה באמצעות תמרון קרקעי לעומק הרצועה. מבצע “עופרת יצוקה” התבצע בתבנית דומה לזו של מלחמת לבנון ב-2006, אם כי הלקח נלמד והיעדים שהוגדרו במסגרת “עופרת יצוקה” היו מוגבלים מלכתחילה: תקיפת הזרוע הצבאית של חמאס והרתעתה מהמשך הירי לעבר ישראל. שלב המתקפה הקרקעית החל שבוע אחרי התקיפות האוויריות, כאשר סיים חיל האוויר לטפל בכל בנק המטרות שלו. לאחר המבצע, ב-2010, יזם צה”ל מחקר בהובלת ראש אכ”א דאז, האלוף אהרן זמיר, שמטרתו הייתה בחינת הקשר שבין רגישות לנפגעים לבין הפעלת הכוח הצבאי. במחקר זה נמצא כי הרצון להימנע מנפגעים תורגם לשימוש נרחב – שחרג מעבר לפעולת ריכוך מקובלת – בארטילריה ובחיל האוויר לפני הכנסת כוחות רגליים, במטרה למזער את מספר הנפגעים בקרב הלוחמים. כמו כן, נמצא כי רגישות לנפגעים אף השפיעה על דפוסי הפעלת הכוח בלחימה.[44] כאשר קצב התקיפות מעזה הסלים שוב, יזמה ישראל את מבצע “עמוד ענן” (נובמבר 2012) שהסתפק בתקיפות אוויריות.[45] ב”עופרת יצוקה”, כמו ב”עמוד ענן”, ההישגים העיקריים הושגו בשעות הראשונות באמצעות תקיפות אוויריות מפתיעות ומדויקות.[46]
גם ל”צוק איתן” – המבצע הצבאי הנרחב ביותר של צה”ל מאז מלחמת לבנון השנייה – נגררו הממשלה והצבא באי-רצון בולט, לאחר ההבנה שמבצע זה יחייב הפעלת אש אגרסיבית כדי להקטין את הסיכון לחיילי צה”ל, ויחשוף את ישראל לביקורת בינלאומית חריפה. שוב נעשה ניסיון להסתפק בתקיפות אוויריות בלבד, אולם כעבור כעשרה ימים נאלצה ממשלת ישראל להורות על הפעלת כוחות יבשתיים כדי להרוס את מנהרות התקיפה של חמאס, שהתבררו כחסינות לתקיפות אוויריות.[47] אולם גם אז הקפידו מקבלי ההחלטות להגדיר את המבצע הקרקעי כמוגבל.[48]
דעת הקהל הישראלית במהלך סבבי העימות מול חמאס
בדומה למלחמת לבנון השנייה, ניכר כי גם במהלך המבצעים בעזה נתן הציבור הישראלי אשראי למקבלי ההחלטות הרבה מעבר לתופעת “ההתלכדות מסביב לדגל” המוכרת כמאפיינת תחילת לחימה. כמו כן, לא ניכר כי הרוגים הביאו לצניחה בתמיכה הציבורית הן במהלך “עופרת יצוקה”, שבמהלכו הייתה הפעילות הקרקעית מוגבלת הרבה יותר, והן במהלך “צוק איתן”. כך, בסקר שנערך ביום החמישי ל”עופרת יצוקה” (31 בדצמבר 2008), 79 אחוזים מהנשאלים “מאוד תמכו במבצע”. תמיכה זו נשמרה גם לאחר תחילת המבצע הקרקעי – בסקר שנערך ב-6 בינואר 2009 השיבו כ-80 אחוז מהנשאלים כי יש להמשיך במבצע. התמשכות הפעילות הקרקעית הביאה לעלייה בתמיכה במבצע, ובסקר שנערך ב-9 בינואר השיבו כ-90 אחוז מהנשאלים כי יש להמשיך במבצע. כמו כן, 70 אחוזים סברו כי הכנסת כוחות קרקעיים לעזה הייתה הכרחית. באשר להערכת התוצאה של המבצע – בסקר שנערך ב-13 בינואר נמצא כי 78 אחוזים מכלל הציבור סבורים כי “המבצע הוא הצלחה”. יתרה מכך – בסקר שנערך למחרת כניסת הפסקת האש לתוקף התנגדו 50 אחוזים מהנשאלים להפסקת האש וסברו כי יש להמשיך במבצע.[49]
באשר ל”צוק איתן” – בסקר שנערך ב-22 ביולי נמצא ש-73 אחוזים מהנשאלים סבורים כי “ישראל יכולה להצביע על הישגים במבצע”. בסקר נוסף, שבוצע ב-27 ביולי, נמצא כי 65 אחוזים מהנשאלים סבורים כי ישראל מנצחת. אולם עם סיום הפעילות הקרקעית חל כרסום בהערכה זו. בסקר שנערך ב-6 באוגוסט, יום לאחר נסיגת כוחות צה”ל מהרצועה, נמצא כי רק 51% מהנשאלים סבורים שישראל ניצחה. אי שביעות הרצון מתוצאות המבצע הגיעה לשיאה בסקר שנערך ב-27 באוגוסט, שבו נמצא כי 59 אחוזים מהנשאלים סבורים כי ישראל לא ניצחה בעימות.[50] ניתן להסביר את התמיכה הציבורית לאורך מרבית ימי המבצע בכך שמטרות המבצע נתפסו כמוצדקות – גם לאחר סיום המבצע הקרקעי עדיין הייתה הסכמה רחבה )של 92 אחוזים) על כך שהיציאה למבצע הקרקעי הייתה מוצדקת. הסבר נוסף לתמיכה נעוץ בעובדה שמשך הפעילות הקרקעית היה מוגבל – כשבועיים בלבד, ולפיכך גם מספר ההרוגים במהלכה היה נמוך יחסית. אילו היה משך הפעילות הקרקעית ארוך יותר ומספר ההרוגים היה גדל, ובשילוב עם העדר הישגים, היה פוטנציאל גדול יותר להיווצרות מחאה ציבורית. כמו כן, לכניסתה של מערכת “כיפת ברזל” לשימוש ב-2011 הייתה תרומה משמעותית לצמצום הנפגעים בעורף, מה שגם השפיע על התמיכה הציבורית הגבוהה והממושכת במבצע. אחוזי היירוט הגבוהים לא רק שהגבירו את תחושת הביטחון האזרחי האישי והאמון הציבורי בצה”ל, וצמצמו את ההשלכות הכלכליות של המבצע עבור אזרחי ישראל, אלא גם אפשרו מרווח תמרון לדרג המדיני בכך שהעניקו לו זמן לפעול ללא צורך בתגובות מהירות.
סיכום
לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל, החשש מכושר ספיגה נמוך של החברה הישראלית מהווה שיקול לא מבוטל בתהליך קבלת ההחלטות בעניינים צבאיים. חשש זה התעצם החל מאמצע שנות התשעים, כאשר שילוב של רצף תקריות מרובות נפגעים עם התעצמות התחושה בציבור שאין תכלית להמשך שהיית צה”ל ברצועת הביטחון, הביא ללחץ ציבורי הולך וגובר לנסיגה חד-צדדית מלבנון. מהסקירה דלעיל עולה כי מקבלי ההחלטות בעשורים האחרונים סבורים כי נפגעים בקרב הלוחמים ישפיעו באופן שלילי על דעת הקהל, יובילו ללחץ ציבורי להפסקת הלחימה ולהשפעה על מעמדם הציבורי. ניכר כי לחשש זה ניתן משקל בהחלטותיהם, שבא לידי ביטוי הן במאמץ לצמצום מספר הנפגעים בפעילות מבצעית והן במאמץ תודעתי שנועד למסגר את הלחימה כמוצדקת ובעלת סיכויי ניצחון גבוהים, ובכך לסייע לציבור לעכל את הנפגעים במהלך המלחמה ביתר קלות. כל זאת – חרף קיומו של גיבוי ציבורי רחב ואף על פי שמלחמה כרוכה מטבעה בקורבנות, אזרחיים וצבאיים. מהסקירה דלעיל ניתן להיווכח כי האשראי שהעניק הציבור הישראלי למקבלי ההחלטות לא נוצל, ובמקום זאת הם בחרו לפעול בזהירות מופלגת, שאולי מנעה את האפשרות להגיע להישגים ממשיים. בסופו של דבר, העדר ההישגים הוא שהביא לצניחת התמיכה הציבורית בסוף העימותים שבהם הייתה ישראל מעורבת מאז שנות האלפיים ולתחושות האכזבה והכישלון של הציבור, שלרוב דרש ניצחון גם במחיר נפגעים. אריאל שרון עמד על כך עוד בתקופת מלחמת ההתשה, כאשר טען בדיון מטכ”ל בשלהי אפריל 1969 כי “אנשים מוכנים לקבל אבדות במלחמה שיש בה הישגים, אבל האבדות כתוצאה מהחזקת המצב הקיים… משמעות האבדות מסוג זה תהיה קשה ביותר”.[51]
חשוב להדגיש כי אף על פי שהציבור הישראלי מפגין כושר עמידה מרשים בזמן מלחמה ומוכן להקרבה בתנאי שזו תיתפס בעיניו כמחויבת המציאות ותניב הישגים, הוא מצפה שהדבר ייעשה במספר נפגעים מועט ככל האפשר. מקבלי ההחלטות שואפים לשמור על איזון עדין בין שתי הדרישות, אך לעיתים הכף מוכרעת בהתחשב בהלכי רוחו של הציבור, המודד לאורך כל תקופת הלחימה את מטרותיה והישגיה אל מול מספר הנפגעים. כמו כן, יש להצביע על כך שלחשש המופרז של מקבלי ההחלטות מנפגעים יש השלכות שליליות רבות על ניהול מלחמה ועל תוצאותיה. רתיעה עיקשת מתמרון קרקעי (כאשר ברור כי אין מנוס מכך) ומגבלות לחימה שמושתות על הכוחות במטרה לצמצם בנפגעים, כמו הימנעות מלחימה באור יום, מונעות בעדם להשלים את משימותיהם בהצלחה, ולעיתים התוצאה היא דווקא מספר נפגעים רב יותר וירידה ברמת המוטיבציה של הלוחמים, אשר פעמים רבות טוענים נגד הגבלת הפעילות ההתקפית. נראה כי בעשורים האחרונים מקבלי ההחלטות בישראל מחשיבים העדר נפגעים כהישג בפני עצמו, והחתירה לצמצום בנפגעים היא שמובילה להעדר הישגים. ברי כי שיקול הנפגעים אינו חזות הכול, וכי התזמון וההיקף של תגובת ישראל תלויים בטיבה של הפרובוקציה, במידת הנזק ובמספר הנפגעים, בדעת הקהל מבית ומחוץ ובעמדת הקהילייה הבינלאומית. כמו כן, השאיפה לצמצם נפגעים הינה רצויה ומתבקשת ואף בגדר חובה מוסרית שהשלטון חב לאזרחיו. אולם כאשר שיקול הנפגעים מהווה אילוץ שמפניו נסוגים שיקולים אסטרטגיים וצבאיים, אזי הוא הופך ל”פוביית נפגעים” שממנה נגזרות ההשלכות הבעייתיות המתוארות לעיל.
מאז סיום מבצע “צוק איתן” אנו עדים לכמה סבבי הסלמה מול חמאס, ובמהלכם צפה חדשות לבקרים סוגיית היציאה למערכה נוספת בעזה. אין זו החלטה קלה, אך לקחי ההיסטוריה מלמדים על כך שדחיית ההתמודדות עם איום צבאי – אף שהיא נטייה מובנת של מקבלי ההחלטות – עלולה להוביל להתמודדות קשה יותר בעתיד, במחיר גבוה יותר בחיי אדם. בכל מקרה, על מקבלי ההחלטות לזכור כי הגנה על חיי אזרחים קודמת להגנה על חיי חיילים, וכי החברה הישראלית רציונלית ובעלת כושר עמידה איתן, כפי שהוכיחה בעימותים התכופים שהיו מנת חלקה. כמובן יש לחתור לצמצום מספר הנפגעים במידת האפשר, אך לא להפוך את ההימנעות מנפגעים למטרת מלחמה בפני עצמה.
[1] John Zaller. (1992). The Nature and Origins of Public Opinion. Cambridge: Cambridge University Press, p. 87; Steven Kull. (1995). “Misreading the Public Mood”, Bulletin of the Atomic Scientists, 51 (2), pp. 55–59; Timothy S. Mundy. (1999). Casualty Aversion: Dispelling the Myth. Fort Leavenworth, Kansas: United States Army Command and General Staff College, School of Advanced Military Studies, p. i; Charles K. Hyde. (2000). Casualty Aversion: Implications for Policy Makers and Senior Military Officers. Newport, RI: Naval War College, pp. 2–3; Jeffrey Record. (2000). Failed States and Casualty Phobia: Implications for Force Structure and Technology Choices. Alabama: Air War College, Center for Strategy and Technology, Maxwell Air Force Base, pp. 7, 10–11; Paul Cornish. (2003). “Myth and Reality: US and UK Approaches to Casualty Aversion and Force Protection”, Defense Studies, 3 (2), p. 125; Peter D. Feaver and Christopher Gelpi. (2004). Choosing your Battles: American Civil-Military Relations and the Use of Force. New-Jersey: Princeton University Press, p. 110.
[2] Shmuel Gordon. (1998). The Vulture and the Snake – Counter-Guerrilla Warfare: The War in Southern Lebanon. Ramat-Gan: Bar-Ilan University, Begin-Sadat Center for Strategic Studies.
[3] Sergio Catignani. (2009). “Israeli Counter-Insurgence Strategy and the Quest for Security in the Israeli-Lebanese Conflict Arena”, in Clive Jones and Sergio Catignani (eds.), Israel and Hizbollah: An Asymmetric Conflict in Historical and Comparative Perspective. London: Routledge, p. 79.
[4] משה תמיר. (2005). מלחמה ללא אות. תל אביב: משרד הביטחון, מערכות, עמ’ 193.
[5] Efraim Inbar. (1996). “Contours of Israel’s New Strategy Thinking”, Political Science Quarterly, 111 (1), p. 54.
[6] אמיר בר-יוחאי, נתי ברנט, עמיר סנדר ואמיר קופפרשמידט. (2009). “מתרבות צבאית לתרבות קרבית”, מערכות, 423, עמ’ 10.
[7] מאיר פינקל ואיתן שמיר. (2010). “ממי צריך צה”ל ללמוד?”, מערכות, 433, עמ’ 32; Efraim Inbar. (2008). Israel’s National Security: Issues and Challenges since the Yom Kippur War. London: Routledge, p. 226.
[8] יהודה וגמן. (2007). “ליקויים בראיית צה”ל את עצמו כאחראי לביטחון האזרחים”, עדכן אסטרטגי, 10 (2), עמ’ 25; נדיר צור. (2010). “מבחן התודעה: משבר המשמעויות בצה”ל ובחברה וחשיפתם במלחמת לבנון השנייה”, צבא ואסטרטגיה,2 (2), עמ’ 9.
[9] דן נעמן. (2006). “תפיסת הביטחון של ישראל בעולם משתנה”, מערכות, 409, עמ’ 107.
[10] דן הורוביץ. (1983). “המלחמה בה נשבר הקונצנזוס הלאומי”, בתוך: מלחמת לבנון: בין מחאה להסכמה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ’ 137; שרה הלמן. (1998). “יש גבול”, תיאוריה וביקורת, 12, עמ’ 313–319; שרית טובי ודוד רטנר. (2008). “מי מפחד מתנועות חברתיות?”, בין הזירות, 7, עמ’ 73–87; Efraim Inbar. (1990). “Attitudes Toward War in the Israeli Political Elite”, The Middle East Journal, 44 (3), p. 432; Gad Barzilai and Efraim Inbar. (1996). “The Use of Force: Israeli Public Opinion on Military Options”, Armed Forces & Society, 23 (1), pp. 55–56.
[11] אורי בן-אליעזר. (2019). מלחמה במקום שלום: מאה שנות לאומיות ומיליטריזם בישראל. בן שמן: מודן, עמ’ 382–383.
[12] 25 בספטמבר 1995 – הפגזת מוצב כרכום, 2 הרוגים; 12 באוקטובר – שיירה עולה על מטען, 3 הרוגים; 15 באוקטובר – נגמ”ש עולה על מטען, 6 הרוגים.
[13] יהודה בן מאיר. (1999). “דעת קהל בישראל בנושא לבנון – 1999”, עדכן אסטרטגי, 2 (1), עמ’ 16–18.
[14] יהודה בן מאיר. (2000). “הנסיגה מלבנון והזירה הפנים ישראלית”, עדכן אסטרטגי, 3 (1), עמ’ 14.
[15] בן-אליעזר, שם, עמ’ 239.
[17] אמיר אורן. “גנרלים טועים, חיילים משלמים”, הארץ (12 באפריל 2002), עמ’ 4.
[18] בר-טל והלפרין, 2008, עמ’ 443–444.
[20] ריאיון אישי עם משה יעלון, סגן הרמטכ”ל והרמטכ”ל בתקופת האינתיפאדה השנייה (24 ביולי 2018), תל אביב.
[21] רון בן-ישי, 2012.
[22] Yoram Peri. (2006). Generals in the Cabinet Room: How the Military Shapes Israeli Policy. Washington, DC: United States Institute of Peace Press, p. 241.
[23] Gadi Wolsfeld. (2004). Media and the Path to Peace. Cambridge, UK: Cambridge University Press, pp. 204–205.
[24] מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום (2003). מדד אוסלו, 1996–2003. זמין ב: http://www.tau.ac.il/peace/ (נדלה: 6 ביולי 2017).
[25] הראל ויששכרוף, 2004, עמ’ 237.
[26] מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום. (אפריל 2003). מדד השלום לחודש אפריל 2003. זמין ב:
http://www.peaceindex.org/files/peaceindex2002_4_6.pdf (נדלה: 21 באוגוסט 2018).
[27] יעלון, 2008, עמ’ 127.
[28] דרוקר ושלח, 2005, עמ’ 215.
[29] אלרן, 2006.
[30] מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום. (יוני 2002). מדד השלום לחודש יוני 2002. זמין ב:
http://www.peaceindex.org/indexMonth.aspx?num=98&monthname=%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99 (נדלה: 22 באוגוסט 2018).
[31] אפרים ענבר. (2006). כיצד כשלה ישראל בלבנון בקיץ 2006. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, עמ’ 5–8.
[32] יהודה בן-מאיר. (2007). “דעת הקהל בישראל ומלחמת לבנון השנייה”, בתוך: מאיר אלרן ושלמה ברום (עורכים), מלחמת לבנון השנייה: היבטים אסטרטגיים. תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עמ’ 87; Jeremy M. Sharp. (2006). Lebanon: The Israel-Hamas-Hezbollah Conflict. CRS Report for Congress, Congressional Research Service, The Library of Congress, p. 11; Uzi Rubin. (2007). The Rocket Campaign against Israel during the 2006 Lebanon War. Ramat-Gan: Bar-Ilan University, The Begin-Sadat Center for Strategic Studies, p. 15.
[33] עירית זאבי. (2009). ” ‘מחבקים את הצפון’: פרסומת ופטריוטיזם במלחמת לבנון השנייה”, קשר, 38, עמ’ 67; שבח וייס ואלז’ביטה קוססבסקה. (2011). “יחסי צבא-תקשורת: בין עוינות לסימביוזה”, כיוונים חדשים, 25, עמ’ 242.
[34] ערן אורטל. (2011). “ראשית חוכמה – חתירה לניצחון”, בין הזירות, 10, עמ’ 35.
[35] הנתונים נלקחו ממדד השלום לחודש יולי 2006, פרויקט מדד השלום – מכון תמי שטיינמץ למחקרי שלום והתכנית ליישוב סכסוכים וגישור ע”ש אוונס באוניברסיטת תל אביב.
[36] מתוך: דברי ראש הממשלה בטקס סיום קורס מב”ל ב-1.8.2006, שצוטטו באתר משרד ראש הממשלה.
[37] Stuart A. Cohen. (2008). Israel and its Army: From Cohesion to Confusion. London: Routledge, p. 60.
[38] אריק בנדר. ” ‘תושבי הצפון מגלים עמידות’ “, מעריב – nrg (19 ביולי 2006).
[39] עמיר רפפורט. (2007). אש על כוחותינו: כך הכשלנו את עצמנו במלחמת לבנון השנייה. תל אביב: מעריב, עמ’ 118.
[40] אמיר בוחבוט וגיל סולומון. ” ‘המבצע ייצור מרחב מדיני’ “, מעריב – nrg (10 באוגוסט 2006).
[41] “המלחמה הסתיימה, רעידת האדמה – בדרך”, מעריב – nrg (16 באוגוסט 2006).
[42] מאיר אלרן. (2007). “החזית האזרחית במלחמת לבנון השנייה”, בתוך: מאיר אלרן ושלמה ברום (עורכים), מלחמת לבנון השנייה: היבטים אסטרטגיים. משכל: תל אביב, עמ’ 107.
[43] חיים קניזו. (2011). “קורי עכביש?” – היבטים של חוסן לאומי והרתעה במאבק בין ישראל והחזבאללה 1982–2006. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, חיפה: אוניברסיטת חיפה, בית הספר למדעי המדינה, עמ’ 79.
[44] דוד דוכן. (2019). לוחמה אורבנית בעידן הפוסט מודרני. תל אביב: רסלינג, עמ’ 51.
[45] עדו הכט ואיתן שמיר. (2017). עליית האיומים בעצימות בינונית והצורך בכוחות ממוכנים ניכרים בצה”ל. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, עמ’ 29.
[46] איתן שמיר ואפרים ענבר. (2013). “כיסוח הדשא”: האסטרטגיה של ישראל להתמודדות עם סכסוכים מתמשכים בלתי פתירים. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, עמ’ 22.
[47] שם.
[48] עמוס הראל, ” ‘צוק איתן’: ממבצע למערכה, בדרך למלחמה”, הארץ, (21 ביולי 2014), זמין ב:
https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2382693
[49] יהודה בן מאיר, “מבצע עופרת יצוקה: היבטים פוליטיים ודעת קהל”, עדכן אסטרטגי, (4) 1, עמ’ 28.
[50] יהודה בן מאיר. (2014). ” ‘צוק איתן’: רכבת השדים של דעת הקהל”, בתוך:“צוק איתן” – השלכות ולקחים, ענת קורץ ושלמה ברום (עורכים), תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי, עמ’ 115–116.
[51] צוטט אצל יואב גלבר. (2017). התשה, המלחמה שנשכחה. מודיעין, כנרת זמורה-ביתן דביר, עמ’ 592.
תמונה: דובר צה״ל / Flickr
- בניית אתרים