השפעת המפה הפוליטית בלבנון על תגובתה למבצע “מגן צפוני”

המפה הפוליטית והצבאית בלבנון מובילה למסקנה שלבנון אינה יכולה, וגם אינה רוצה, להתמודד כראוי נגד האיום של חיזבאללה על ריבונותה, ולא עם האפשרות שבשל כך היא עלולה להיפגע קשות ממלחמה מול ישראל.

המצב הפוליטי בלבנון, שמנע זה זמן רב הקמת ממשלה חדשה, יצר גם תנאים נוחים יחסית לפעילות הנדרשת במסגרת מבצע “מגן צפוני” – כל עוד היא מתבצעת בשטח ישראל. חיזבאללה מעוניין בהקמת ממשלת אחדות כדי ש”מטריית” ההגנה שהמערכת הבינלאומית, ובכללה גם ארה”ב, מעניקה ללבנון כמדינה, תמשיך לחול בפועל גם עליו. מנגד, המאמץ לכונן ממשלה רחבה מאפשר גם לישראל לחדד את דרישותיה, וליצור בוושינגטון ובבירות אירופה מודעות עמוקה יותר לכך שארגון חיזבאללה שולט למעשה במערכת הפוליטית בלבנון, ובכלל זה בצבא, ומסכל כל ניסיון ליישם בפועל את החלטת מועצת הביטחון של האו”מ 1701.

תמונת מצב זו יוצרת בסיס לכמה מסרים במקביל: אזהרה שניתן להעבירה (בעקיפין – בעיקר על ידי ארה”ב) לסעד אל-חרירי ולשותפים נוספים האמורים ליטול חלק בשלטון כי מהלכים אלימים מצד חיזבאללה – במקרה של הסלמה בין ישראל לאיראן – יפגעו בלבנון כולה; הכנת מקבלי ההחלטות והציבור במערב לקראת אפשרות זו, והידוק הקביעה העקרונית שכישלונם הגורף של החלטה 1701 ושל יוניפי”ל הוכיחו באופן חותך כי ישראל אינה יכולה להסתמך לביטחונה על ערובות בינלאומיות ועל נוכחות כוחות זרים.

מבצע “מגן צפוני”, שבו פתחה ישראל ב-4 בדצמבר 2018, כוון כידוע נגד המנהרות ההתקפיות שחפר ארגון חיזבאללה בשטח ישראל. לראשונה בהיסטוריית העימות בין ישראל לארגון האשימה ישראל את לבנון על שאינה פועלת לבלימת פעילותו ההתקפית של חיזבאללה, והאשימה גם את צבאה בשיתוף פעולה עימו. כמו כן איימה ישראל על לבנון שאם לא תעשה את המוטל עליה בהתאם להחלטת 1701 של מועצת הביטחון היא עלולה למצוא עצמה במלחמה מול ישראל.

לבנון הרשמית שומרת על תגובה עמומה. גורמים ומשתנים רבים, פנימיים וחיצוניים, הכוללים את המפה הפוליטית הפנים-לבנונית, את איראן, ארה”ב, המערב, רוסיה, מועצת הביטחון ועוד, משפיעים על אופי תגובתה. אחד הגורמים המרכזיים המכתיבים זהירות, בנסיבות הנוכחיות, הוא המצב הפוליטי במדינה.

להבנת מצב זה והשלכותיו בעיתוי הנוכחי נדרש תיאור וניתוח של המערכת הפוליטית, של יחסי הכוחות בין הגורמים הפוליטיים והעדתיים המרכזיים במדינה, וכן של מערכת היחסים בין צבא לבנון לחיזבאללה. היכרות עם מצב זה מהווה בסיס להבנת אופי התגובה של לבנון למבצע “מגן צפוני” בזירה המקומית ובזירה הבינלאומית.

שליטת חיזבאללה על מוסדות השלטון והמערכת הפוליטית

המערכת הפוליטית בלבנון מבוססת על שלושה מוקדי כוח: הנשיאות, הפרלמנט והממשלה, כשבראש כל אחד ממוסדות אלה עומד נציג של אחת העדות הגדולות במדינה: הנשיא נוצרי, יו”ר הפרלמנט שיעי וראש הממשלה סוני. הסדר זה אמור לשמור על איזון עדתי במוסדות השלטון במדינה.

הסדר זה עדיין נשמר, אלא שבפועל בשנים האחרונות המאזן הפוליטי במדינה נוטה יותר ויותר לטובת השיעים בכלל, וחיזבאללה בפרט. הארגון השכיל לרקום רשת של בריתות פוליטיות עם גורמים פוליטיים-עדתיים שונים במדינה, כולל נוצרים וסונים, ובתוך כך גם לנטרל ולבלום את הכוחות הפוליטיים-העדתיים היריבים לו. בבסיס הכוח הפוליטי של חיזבאללה נמצאת כמובן מיליציה חמושה. ארסנל הנשק שבידי חיזבאללה עולה בעוצמתו על זה של לבנון, ואף של מדינות רבות בעולם.

יו”ר הפרלמנט – נביה ברי השיעי, העומד בראש מפלגת הצמיחה והשחרור ותנועת אמ”ל השיעיות – הוא בפועל בעל ברית של חיזבאללה (למרות היריבות ההיסטורית בינם לבין אמ”ל). נשיא לבנון, מישל עון הנוצרי – מייסד “הזרם הלאומי החופשי” ולשעבר ראש המפלגה הנוצרית הגדולה ביותר, סיעת השינוי והרפורמה – גם הוא בעל ברית של חיזבאללה בכל הקשור ל”התנגדות”; המפלגות הדרוזיות תומכות בהתנגדות, למרות היריבות הפוליטית ביניהן.

מנגד הצליח הארגון לבלום את כוחו הפוליטי של יריבו הסוני סעד אל-חרירי, העומד בראש מפלגת אל-מוסתקבל (“העתיד”) הסונית. הצלחה זו הושגה בסדרת צעדים המעידים על תחכום וגמישות פוליטית, לצד ההישענות על הכוח הצבאי שלו. אחד המהלכים המשמעותיים ביותר הוא ההסדר להכלת המאבק הפוליטי (רבט אל-נזאע) שאליו הגיע עם אל-חרירי. המשמעות האופרטיבית של הסדר זה היא שחיזבאללה התחייב שלא לפעול צבאית נגד יריביו הפוליטיים בתוך המדינה (כפי שקרה במאי 2008), ואילו אל-חרירי התחייב שלא להביע ביקורת, לפחות פומבית, על פעילותו של חיזבאללה בשטח לבנון ומחוצה לה נגד גורמים שאינם לבנוניים והמוגדרים כאויבים (המורדים בסוריה, שלטונות תימן, ישראל ועוד). הסדר זה הוא גם חלק מהסכמה שאליה הגיע אל-חרירי עם עון כבר בשנת 2016, ולפיה אל-חרירי יתמוך במינויו של עון לנשיאות ואילו עון ימנה את אל-חרירי לראשות הממשלה בכל תקופת כהונתו בנשיאות, בתמיכת חיזבאללה.

הסכמים והבנות אלה הובילו בפועל לפירוק כוחות ה-14 במרץ, שהיו גוש פוליטי גדול ויעיל וגם יריב משמעותי לחיזבאללה ובעלי בריתו. הם גם החלישו את כוחם של אל-חרירי ומפלגתו בקרב העדה הסונית, שכן הם עוררו ביקורת, תרעומת וכעס בקרבה ובקרב חוגים בכירים במפלגתו (כדוגמת ראש ממשלת לבנון לשעבר פואד סניורה), וכן בקרב מקבלי ההחלטות בסעודיה, הנחשבת לאפוטרופסית העדה הסונית בלבנון. במקביל, ההסכם חיזק את ארגון חיזבאללה בזירה הפנים-פוליטית והעניק לו את השקט הפוליטי מבית שלו הוא זקוק כדי להמשיך ביתר שאת בפעילותו הצבאית בסוריה, ובבניית יכולותיו נגד ישראל ונגד גורמים אחרים באזור.

צעד משמעותי נוסף שבו נקט חיזבאללה, בעיקר באמצעות בעלי בריתו (כמו הנשיא עון), היה שינוי חוק הבחירות, שינוי שהוביל לחיזוק כוחו בפרלמנט עד לכדי רוב, ומנגד לירידה משמעותית בכוחו הפוליטי של יריבו הסוני אל-חרירי. בנוסף, בבחירות אלה השיגו המפלגות הסוניות בעלות הברית של חיזבאללה 10 מושבים בפרלמנט כנגד 20 מושבים שהשיגה מפלגתו של אל-חרירי. כיום חיזבאללה מתעקש על ייצוגם של סונים אלה, יריבי אל-חרירי, בממשלה העתידית. וכך, כשבעה חודשים לאחר הבחירות, עדיין מכהנת בלבנון ממשלה זמנית בראשותו של סעד אל-חרירי (בלבנון החוק אינו קוצב זמן להקמת ממשלה).

ממשלת אל-חרירי אמורה להיות ממשלת אחדות, ומכוח זה היא תעניק לחיזבאללה לגיטימיות ותמנע מיריביו הפוליטיים החברים בממשלה לבקר את הארגון. בנוסף, מאזן הכוחות בממשלה ישקף את מאזן הכוחות בפרלמנט, כלומר רוב לחיזבאללה ובעלי בריתו. מיד לאחר גילוי המנהרות וההאשמות שהפנתה ישראל כלפי חיזבאללה וכלפי מדינת לבנון אמר שר החוץ הלבנוני, ג’ובראן באסיל (שהוא גם חתנו של עון ויורשו בראשות המפלגה), כי הוא מקווה שהדבר יוביל במהרה להקמת ממשלה שתאפשר ללבנון לעמוד מול האתגרים.

האינטרס של אל-חרירי בכל ההסכמים וההסדרים האלה נובע לא רק משאיפתו להתמנות לראש ממשלה, אלא גם מרצונו להבטיח את שליטתו ושליטת מפלגתו על המנגנונים הכלכליים והמוניטריים במדינה (לאל-חרירי עצמו בעיות וקשיים כספיים משמעותיים),[1] וכל זאת גם במחיר כבד של פגיעה בריבונות לבנון ופגיעה בעקרונותיו. ניסיונה של סעודיה להניאו מההסכם עם חיזבאללה ועון נכשל.

בלימת המאבק בין אל-חרירי לבין חיזבאללה משפיעה מאוד גם על גורמים פוליטיים אחרים במדינה, כמו הכוחות הלבנוניים, הממתנים את ביקורתם נגד חיזבאללה.

גם כשבוחנים את חלוקת הכוח בזירה הפוליטית על פי מפתח עדתי מגיעים לתוצאה דומה: השיעים הם העדה החזקה ביותר בפוליטיקה: שתי המפלגות השיעיות – הצמיחה והשחרור (אמל) וחיזבאללה – פועלות בשיתוף הדוק. אומנם יש להן אופוזיציה, אולם היא חלשה ומפוחדת.

הנוצרים מפולגים בין שתי מפלגות עיקריות – הכוחות הלבנוניים וסיעת השינוי והרפורמה. אומנם לפני כשנתיים ערכו שתי מפלגות אלה ברית ביניהן, שהובילה למינויו של עון לנשיא, אלא שברית זו עברה משברים רבים וסיכוייה להגיע לכדי אחדות אמיתית קלושים. גם הסונים מפולגים בין מפלגתו של אל-חרירי לבין כמה מפלגות קטנות שביחד, כאמור, מייצגות בפרלמנט כשליש מהציבור הסוני במדינה. גם הדרוזים מפולגים בין שתי מפלגות עיקריות, מסביב לשתי המשפחות ג’ונבלאט וארסלאן.

שיתוף הפעולה בין חיזבאללה וצבא לבנון

היחס של הנשיא עון, שהוא גם המפקד העליון של הצבא, לזרוע הצבאית של חיזבאללה חיובי, ובתנאי שלא יפנה את נשקו לזירה הפנים לבנונית. ההתנגדות לישראל מוגדרת כמטרה משותפת לחיזבאללה ולצבא לבנון. עקרונית עון בעד תגובה צבאית הגנתית של צבא לבנון וגם של חיזבאללה במקרה של חדירה ישראלית לשטח לבנון (לרבות השטחים השנויים במחלוקת בין הצדדים כמו “חוות שבעא”, החלק הצפוני של הכפר רג’ר ותלי כפר שובא).[2] כמו כן, עד כה לא הביע עון התנגדות לפעילות הצבאית ההתקפית של חיזבאללה מחוץ לגבולות לבנון (בסוריה, עיראק ותימן) וגם לא להצהרותיו של נסראללה על כוונת ארגונו לכבוש את הגליל.

נוסף לכך יש להצביע על שיתוף פעולה פסיבי ואקטיבי בין צבא לבנון לבין חיזבאללה. לדוגמה, צבא לבנון לא יעז למנות קצין לראש המודיעין הצבאי בדרום המדינה ללא הסכמת חיזבאללה (אחד מקצינים אלה היה השיעי עבאס אבראהים; קצין זה עומד כיום בראש הביטחון הכללי, הנחשב למנגנון המקורב לחיזבאללה); במהלך הלחימה נגד פלגי המורדים הסורים מג’בהת אל-נוצרה, שהשתלטו על השטח הלבנוני, שיתפו צבא לבנון וחיזבאללה פעולה: צבא לבנון תקף אותם ממערב, משטח לבנון, ואילו חיזבאללה ממזרח, משטח סוריה; צבא לבנון ומנגנוני הביטחון של חיזבאללה משתפים פעולה נגד חוליות טרור סוניות במדינה; הצבא ומנגנוני הביטחון אפשרו ללוחמי חיזבאללה לעבור את הגבול כדי להילחם בסוריה ולחזור ללבנון באין מפריע, אולם עצרו את הלבנונים הסונים שהצטרפו לשורות המורדים וחזרו ללבנון; באירוע שהיה ב-2010 בכפר אל-עדיסה בין צבא לבנון לבין צה”ל סייע חיזבאללה לראשון; יחידות של צבא לבנון עורכות ביקורים באנדרטה ובמוזיאון של חיזבאללה במליתא; סונים רבים, בעיקר בצפון, מאשימים את המודיעין הצבאי בשיתוף פעולה עם חיזבאללה.

השפעת המערכת הפוליטית על תגובת לבנון למבצע “מגן צפוני”

התמונה הפוליטית והצבאית המשורטטת כאן מובילה למסקנה כי בפועל חיזבאללה שולט כיום בצורה ישירה ועקיפה במערכות השלטונית והצבאית של לבנון, ובהחלטותיהן המשמעותיות. מבחינות רבות לבנון הפכה לכלי שרת בידי חיזבאללה. יכולות התגובה העצמאית של המדינה נגד הארגון הולכות ומצטמצמות, אלא אם יסתמן שמחירה של מציאות זאת עלול להתייקר מאוד עקב מהלכי ישראל ותגובותיה.

ללבנון מעולם לא הייתה יכולת להגיב צבאית נגד חיזבאללה. יריביו הפוליטיים של הארגון מודעים לנחיתות צבא לבנון וזוכרים את השימוש שחיזבאללה עשה כבר פעם בכוחו הצבאי בתוך המדינה נגד השלטונות ונגד אל-חרירי, כאשר במאי 2008 פלשו כוחותיו לבירות, בעוד צבא לבנון עומד מנגד ולא בא להגנת המדינה ומוסדותיה. אין ספק שאירועים אלה, כמו גם אירועי מלחמת האזרחים במדינה (1975–1990), חרוטים עמוק בתודעה של הציבור הלבנוני, ואצל יריבי חיזבאללה בפרט. אלו מעדיפים שלא למתוח את החבל כדי שלא להגיע לעימות צבאי או למלחמת אזרחים נוספת עקובה מדם, שבה יפסידו.

למרות החשש מכוחו הצבאי, שמרו יריביו של חיזבאללה עד לפני כשנתיים על היכולת להגיב נגדו ברמה הפוליטית, אלא שמערכת ההסדרים המתוארת לעיל, שהובילה את עון לנשיאות ואת אל-חרירי לראשות הממשלה, נטרלו אופציה זו. דוגמה לכך היא תגובתו של עון להצהרות של אל-חרירי וסיעתו בנוגע למבצע הישראלי נגד מנהרות חיזבאללה. הם העבירו ביקורת עקיפה נגד חיזבאללה, באומרם שלבנון מחויבת להחלטת 1701 של מועצת הביטחון (משנת 2006, האוסרת פעילות צבאית של גורם כלשהו מדרום לליטני פרט לצבא לבנון), ומנגד הוסיפו שעל ישראל להפסיק להפר את ריבונותה של לבנון. יש בלבנון מי שטען כי בעקבות לחץ של חיזבאללה, שהצהרה זו לא מצאה חן בעיניו, ניסה עון להציב לאל-חרירי “תג מחיר” והכריז שהוא מתכוון לדרוש ממנו להקים את הממשלה תוך זמן קצר, אחרת יתבקש על ידי הפרלמנט לפנות את מקומו.

יוצא הדופן בעניין זה היה המנהיג הנוצרי סמיר ג’עג’ע, שהכריז שאם אכן מדובר בהאשמות אמיתיות אזי על הממשלה לדרוש מחיזבאללה באופן רשמי להפסיק כל פעולה המסכנת את לבנון, ולהעביר לארגון מסר כי לממשלת לבנון יש בלעדיות על ההחלטות הצבאיות והביטחוניות. אולם אף על פי שמפלגתו – הכוחות הלבנוניים – הכפילה את מספר המושבים שלה בפרלמנט מ-8 ל-15 מושבים בבחירות האחרונות, כוחה הפוליטי עדיין מוגבל והיא אינה יכולה לעשות הרבה ללא שיתוף פעולה עם המפלגה הסונית אל-מוסתקבל. כמו כן, ג’עג’ע אינו מוכן כיום לתקוף את חיזבאללה כפי שעשה בעבר, בשל רצונו להגיע לנשיאות.

אופוזיציה פוליטית משמעותית לפעילות של חיזבאללה, או לפחות הבעת ביקורת פוליטית והתנגדות עממית, יכולה להיווצר במקרה שבו מערכת ההסכמים וההסדרים בין הצדדים – עון, אל-חרירי וחיזבאללה – תתפרק או תתערער משמעותית. זה יכול לקרות במקרה שבו אל-חרירי לא יקים את הממשלה הבאה, או שמסיבה כלשהי היא תתפרק. אלא שחיזבאללה ועון יעשו כל שביכולתם כדי למנוע זאת. האינטרס המובהק שלהם להציג חזות של אחדות יכול להקנות למחנה אל-חרירי (ובעקיפין, לכלל גורמי “מחנה היציבות” באזור, וביניהם גם ישראל) מנופי השפעה מרסנים, אם כי מוגבלים, בכל הנוגע למאפייני התגובה כנגד פעילות ישראל באירועים חריגים.

התגובה הלבנונית ברמה המדינית, כמו גם ברמה הפוליטית, מושפעת מכוח הבריתות וההסכמים המגוננים על חיזבאללה. מן הסתם הנשיא עון ושר החוץ של לבנון ג’ובראן באסיל, המנהלים את מדיניות החוץ של לבנון, אינם רוצים בעימות צבאי מול ישראל, עימות שיפגע באופן משמעותי במדינה ובכלכלתה.[3] אולם מצד שני הם לא יפעלו באופן משמעותי לריסונו של חיזבאללה, כפי שדורשת ישראל מארה”ב וממועצת הביטחון. אחד היומונים הלבנוניים, אל-אח’באר, דיווח מפי מקורות דיפלומטיים מערביים כי לבנון אכן סירבה לבקשת ארה”ב, שהועברה מישראל, להורות לצבא לבדוק את המנהרות בשטח לבנון.

לכן צפוי שלבנון תעניק לחיזבאללה הגנה במשתמע מול המערב ומול מועצת הביטחון, ותנסה לגלגל את הכדור למגרש הישראלי בטענה שהיא זו המפרה את ריבונות לבנון והחלטת 1701, ובכך תתנער מאחריותה לפעילות חיזבאללה מדרום לליטאני ובשטח ישראל. עון כבר התנער בעבר מאחריותו לנשק חיזבאללה באומרו כי מדובר בנשק אזורי שצריך פתרון אזורי, כלומר: פתרון מול איראן.

יחד עם זאת, נראה שעון מטיל את יהבו על המטרייה המערבית והאמריקאית הפרוסה על לבנון כבר מאז מלחמת האזרחים בסוריה, מטרייה שנועדה להגן עליה מפני מעורבות במלחמה כלשהי. המערב אינו מעוניין בהתלקחות מלחמה נוספת במזרח התיכון שתוביל לגל הגירה נוסף (של לבנונים ושל פליטים סורים החיים בלבנון) לאירופה, ואילו לארה”ב קשרים חזקים ואמיצים עם צבא לבנון.

כמו כן, עון סומך – ובצדק – על כך שהאיחוד האירופי לא יסכים להכניס גם את הזרוע המדינית של חיזבאללה לרשימת הטרור, ושהמערב לא ייתן ידו לשינוי משמעותי בהחלטת 1701 של מועצת הביטחון, כמו למשל הוספת סעיף 7 של מגילת האו”ם המאפשר הטלת סנקציות, זאת מחשש שמא ינקמו חיזבאללה וציבור תומכיו בדרום לבנון בחייליהם המשתתפים בכוחות יוניפי”ל. גם עון לא יסכים לשינוי כזה, וללא אישור לבנון יצטרכו כוחות יוניפי”ל לעזוב את המקום.

כך ינסה עון להתחמק שוב מאחריותו לנשק חיזבאללה ולפעילותו ההתקפית, להחליק את הנושא ולהשאיר את העניינים כמה שאפשר כפי שהם ללא פתרון אמיתי עד שהענן יחלוף, ועד למשבר הבא. סביר להניח שכל עוד יש מטרייה מערבית המסוככת על לבנון הוא יצליח להתחמק מאחריות; אלא שעליו לקחת בחשבון אפשרויות אחרות, כמו תקיפה משמעותית נגד איראן שתוביל בהכרח לתגובה מצד חיזבאללה, ומשם הדרך למעורבות לבנון במלחמה עם ישראל תהיה קצרה מאוד.

המפה הפוליטית והצבאית בלבנון מובילה למסקנה שלבנון אינה יכולה, וגם אינה רוצה, להתמודד כראוי נגד האיום של חיזבאללה על ריבונותה, ולא עם האפשרות שבשל כך היא עלולה להיפגע קשות ממלחמה מול ישראל. רק העצמת הלחץ הבינלאומי, וערעור על המדיניות האמריקנית הנוכחית, יוכלו לחדד את הדילמות ולהעמיק את הסדקים במבנה הפוליטי שעלה בידי חיזבאללה להקים בשנים האחרונות. לישראל לא יכול להיות בכך תפקיד ישיר, אך יש לה אינטרס משותף עם גורמים נוספים באזור לפעול בממד המדיני, ובייחוד מול הקונגרס האמריקני ובזירה האירופית, תוך ניצול מיטבי של סוגיית המנהרות כהמחשה לכך שמנגנוני היישום הקיימים נכשלו כישלון חרוץ.

[1] בשנה האחרונה הביע חיזבאללה את כוונתו להשתלט על המערכות הכלכליות והמוניטריות במדינה, ועל כך ראה במאמר: נוכח כוונת חיזבאללה להשתלט על המערכות הכלכליות והמוניטריות בלבנון – משמעויות והמלצות.

[2] ב-10 בדצמבר 2018, במהלך עבודות צה”ל באיתור המנהרות, הפנו חיילי צבא לבנון את נשקם לעבר חיילי ישראל כאשר האחרונים נכנסו, לטענתם, לשטח לבנון.

[3] הנשיא עון רוצה להיזכר כנשיא שפעל למען רווחתה של לבנון, עצמאותה וריבונותה. כמו כן החוב הלאומי של לבנון עומד כיום על יותר מ-80 מליארד דולר, ומצבה הכלכלי קשה מאוד, ולכן מלחמה מול ישראל תוביל אותה לקריסה טוטלית.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: Raja News [CC BY 4.0], via Wikimedia Commons