הכרזתו של האיחוד האירופי (16 באוקטובר 2025) על "האמנה למען הים התיכון", שאומצה בסוף נובמבר במפגש מיניסטריאלי עם מדינות דרום הים התיכון, כמעט לא זכתה לתשומת לב בישראל – שגם בחרה שלא ליטול חלק במפגש, אף שהיא חברה מן המניין ב"איחוד למען הים התיכון". עמדותיהן הבעייתיות של מדינות מפתח באירופה, בדגש על מהלכי ההכרה במדינה פלסטינית והיוזמה הצרפתית-סעודית באו"ם, אכן מעוררות סימני שאלה באשר למידת התועלת שבחתירה להשתלבות במה שהמסמך מגדיר כ"מרחב ים-תיכוני משותף" (Common Mediterranean Space). אף על פי כן, יש לישראל אינטרסים חשובים במזרח הים התיכון, הן מול יוון וקפריסין והן מול מצרים, לנוכח שאיפותיה של תורכיה. מעבר לכך, יש משקל גם להשפעתה של אירופה בנושאים אסטרטגיים, כמו הלחץ הכלכלי על איראן, עתיד לבנון וסוריה, וגם שאלת ההשקעה בשיקום עזה, והיא עדיין יעד עיקרי לייצוא הישראלי. שיקולים אלה צריכים להוביל למאמץ יזום, בדרג המדיני המתאים, להשתלב בניסיון המחודש להדק את קשריה של אירופה עם עשר מדינות "הצד הדרומי" (אומנם בלי ציפיות יתר: מהלכי העבר, כולל ועידת ברצלונה ב-1995 והקמת "האיחוד למען הים התיכון" ב-2008, הניבו תוצאות מוגבלות). יש לישראל נכסים משמעותיים שהיא מביאה איתה: הן קשריה עם קפריסין ויוון – שהתהדקו באחרונה – והן מעמד מוביל בשורה של תחומים העומדים במרכז מסמך ה"אמנה", החל בחקלאות מתקדמת, קיימות, משק המים, סייבר והמעבר לעולם הדיגיטלי, מחקר, פיתוח והשכלה גבוהה, וכלה בהיערכות משותפת למצבי חירום.

מה מניע את אירופה לחדש את מהלכי האינטגרציה?

בהמשך למינויה – לראשונה – של נציבה מיוחדת לנושאי הים התיכון (דוברובקה סוויצה מקרואטיה), פרסמו הנציבות האירופית ושירות החוץ (EEAS) של האיחוד האירופי (16 באוקטובר 2025) את המסמך המכונה "אמנה למען הים התיכון" – Pact for the Mediterranean – בלוויית הסיסמה השאפתנית (שלבעלי זיכרון היסטורי יש בה טעם לפגם…) "ים אחד, אמנה אחת, עתיד אחד". בפועל, לא מדובר ב"אמנה" במובן של הסכם דו-צדדי או רב-צדדי, אם כי במפגש המיניסטריאלי בסוף נובמבר 2025 עם מדינות דרום הים התיכון (שישראל נעדרה ממנו) הוא זכה למעין אימוץ רשמי.

עשר המדינות המהוות את "דרום הים התיכון" כהגדרתו במסמך – על פי סדרן ממערב למזרח – הן מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב, מצרים, ישראל, "פלסטין" (בלוויית הערת אזהרה, בשולי המסמך, כי אין לראות בהכללתה ברשימה הכרה במדינה פלסטינית, שכן הסוגיה עדיין שנויה במחלוקת בין המדינות החברות באיחוד), ירדן (אף שאין לה חוף בים התיכון, זיקתה לישראל ולמרחב האסטרטגי שלה הובילו לצירופה כבר בעת תהליך ברצלונה), לבנון וסוריה. תורכיה איננה חלק מן המהלך, אם כי היא מוזכרת, לצד מדינות המפרץ, וכן מאוריטניה וסנגל באפריקה, כמי שניתן להרחיב את המהלך ולכלול אותן. באותו הקשר מוזכרות גם מדינות מערב הבלקן (אגן הים האדריאטי), שעדיין אינן באיחוד. יש לציין שהנציבה סוויצה הצטרפה לאחרונה לנציבת שירות החוץ, קאלאס, באמירות בעייתיות לגבי ישראל, אך לא ננקטו צעדים להרחיק את ישראל מן המהלכים, והיעדרותה מן המפגש לציון 30 שנה לתהליך ברצלונה הייתה פרי החלטה ישראלית.

ניכר כי הדחף העיקרי לחידושם של מאמצי האינטגרציה משני עברי הים התיכון – גם אם באמנה "נדחק" הנושא, לכאורה, לפרק המשנה השלישי של הפרק השלישי במסמך – נוגע לצורך לשלוט בהגירה לאירופה, שהפכה במדינות רבות להיות הנושא הפוליטי הראשון במעלה ומחוללת תמורה עמוקה במאזנים הפנימיים לטובתם של קולות לאומניים כמו ה-AfD בגרמניה, לה פן בצרפת, אורבן בהונגריה, ווילדרס בהולנד (וכן נייג'ל פאראג' בבריטניה, שכבר איננה באיחוד). התפיסה המנחה את המסמך, ואת המדיניות האירופית, גורסת שלצד צעדי אמנעה חמורים ומאבק בנתיבי ההברחה של מהגרים לאירופה, הכרחי גם ליזום שינוי חברתי וכלכלי עמוק במדינות ה"דרום" כדי להרגיע את לחצי ההגירה ולהגיע ליציבות יחסית.

דגשים עיקריים באמנה

מתוך תפיסת יסוד זו, האופיינית לאירופה של ימינו, נגזרות המגמות העיקריות במסמך (שכאמור, הוא ביטוי של עמדת האיחוד האירופי, לא תוצאה של מו"מ, אם כי הוכן תוך כדי שיח והתייעצות עם מגוון גורמים באזור):

1. בראש ובראשונה, עיסוק ב"אנשים" (ובייחוד – נשים), היינו, תושבי מדינות דרום הים התיכון, ובעיקר הצעירים ביניהם, הסובלים במקרים רבים מאבטלה קיצונית וחוסר תוחלת (ולכן, במשתמע, נוטים להגר, או לערער את הסדר הפוליטי). לנוכח המגמות הדמוגרפיות, כולל "האפרה" – הזדקנות הגיל הממוצע – באירופה, נודעת למרכיב זה חשיבות מיוחדת, והשאיפה היא לאפשר להם – לדוגמה – לעבוד באירופה ולשוב, או למצוא תעסוקה במסגרת תעשיות חדשות שתתהוונה בדרום; זה מחייב שילוב עמוק בהרבה בין המערכות הכלכליות. המפתח – חינוך בהגדרה מרחיבה, אקדמי אך גם מקצועי (הקניית מיומנויות, הכשרה לתעשייה); מדובר בין היתר על הקמת "אוניברסיטה של הים התיכון" עם קמפוסים ברחבי האזור, על מרכזי מחקר, וגם על הכשרה מקצועית על ידי מנטורים. תרבות וספורט – כולל "משחקי הים התיכון" המתוכננים – הם כלי נוסף לרתימת אנשים לתחושה של מרחב משותף; וכך גם שיתופי פעולה בין גורמי החברה האזרחית.
   
   
2. כ"סל" שני של פרויקטים (במימון אירופי, בסיוע המפרציות והמוסדות הכלכליים הבינ"ל, ותוך משיכה של משקיעים עסקיים) נדונות בהרחבה סוגיות של צמיחה כלכלית מבוקרת:
   1. הקלות בסחר, הסרת מכסי מגן, ועידוד חדשנות בדגש על קיימות סביבתית; תמריצים לעסקים קטנים ובינוניים, בייחוד בחקלאות;
   2. בניית תשתיות דיגיטליות (G5, חיבור באזורי הכפר);
   3. מגוון תוכניות בתחום הקיימות, נוכח הסכנה הייחודית הנשקפת לאגן הים התיכון עקב התחממות מואצת (בעקיצה עקיפה לטראמפ, המסמך מדבר על "מדיניות המבוססת על ראיות" – מדעיות);
   4. שיפור משק המים ומדיניות של מחזור – "כלכלה סיבובית";
   5. כלכלה "כחולה" – ימית, בדגש על דיג ועל תיירות;
   6. קישור תחבורתי משופר (ופחות פחמני…) כשבהקשר זה מוזכרת גם תוכנית ה-IMEC מיסודו של ראה"מ ההודי, מודי.

רק בשלב זה נדרש המסמך לסל השלישי, "שלום וביטחון", הנשען על מושגים שאפיינו את הממשל האמריקני הקודם אך זרים לנוכחי. הוא מונה את הסכנות הנשקפות ל"סדר העולמי המבוסס על כללים" (rules-based global order) וביניהן: טרור, קיצוניות אלימה (violent extremism), פשיעה חוצה גבולות וכן סילוף תודעה (FIMI – Foreign Information Manipulation and Interference) – מושג חדש המציין מבצעי השפעה ברמה הפוליטית, ואיומי סייבר. כל אלה מחייבים שיתוף פעולה בין גורמי הביטחון ואכיפת החוק, פורום לביטחון ושלום אזורי, וסינרגיה עם נאט"ו. נושא נוסף בסל הוא ההיערכות לאסונות, תוך התרעה כי אגן הים התיכון מתחמם ב-20% מהר יותר מאזורי עולם אחרים, מה שעלול להביא לשרפות ענק, בצורת, חוסר מים, וגם תנודות חדות ושיטפונות פתע. גם בהקשר זה, מוזכר הצורך בחקלאות בת-קיימא כמו גם בניית יכולות תגובה בעת משבר. כאמור, המרכיב השלישי בסל נוגע להגירה, שניהולה מוגדר כאתגר שעדיין לא נמצא לו מענה, בשל הפער בין הכוונות לתוצאות.

הדילמה הישראלית

ביסוד ההחלטה בישראל שלא ליטול חלק ב"טקסי ההשקה" של המתווה (מה גם ששה"ח שהה באמריקה הלטינית) ניצבת מורת רוח מובנת מן המגמות המסתמנות באירופה בעת האחרונה, בדגש על העמדות כלפי הסוגיה הפלסטינית. גם במבוא למסמך האמנה מוזכר הצורך בהסדר מדיני על בסיס "פתרון שתי המדינות", וכאמור "פלסטין" נמנית עם עשר "הדרומיות", לצד ישראל. בנושאים אלה, קשה לגשר על פערי העמדות הנוכחיים.

עם זאת, בשל שורה של שיקולים ברמה האסטרטגית, לא יהיה זה נכון לוותר על מעמדה (המובנה) של ישראל במהלך. גם אם דעתה של ישראל אינה נוחה מעמדות האיחוד, ורבות מן המדינות החברות, יש יסוד להניח כי יהיה להן תפקיד במהלכי השיקום בעזה, אם וכאשר ייווצרו התנאים למימושם. אשר לסוריה ולבנון, יש היבטים שבהם עמדת צרפת – בעיקר – קרובה לזו של ישראל יותר מאשר עמדת ארה"ב.

חשובה עוד יותר עמדתן של מדינות המפתח באירופה לגבי הלחץ על איראן – הפעלת ה-Snapback והקושי שהוא מעורר ברמה הכלכלית והחברתית (ואולי בבוא העת גם הפוליטית) בטהרן – ולגבי השאפתנות של ארדואן וחתירתו להגמוניה אזורית. בנושא זה, במיוחד, יש לישראל שותפים משמעותיים בזירה האירופית, ובראשם שתי ה"הלניות", יוון וקפריסין. ביקורם המוצלח של מ"מ ראש המל"ל, גיל רייך, ושל מזכירו הצבאי של ראה"מ, רומן גופמן, באתונה ממחיש זאת היטב.

יתרה מזאת: בניהול מושכל ותוך התגברות על משקעי האיבה, ישראל יכולה להביא לשולחן הדיונים על היישום המעשי של האמנה הישגים ויכולות בשורה מרשימה של נושאים המוזכרים בה:

1. בהנחה שיבואו על פתרונם פערי העמדות הכלכליים באשר לעסקת הגז עם מצרים, יתבסס מעמדה כשותפה במערך האנרגיה של מזרח הים התיכון ובארגון האזורי העוסק בכך, ה-EMGF.
2. חידוש הפעילות מול ירדן והאמירויות בנושאי המים והאנרגיה המתחדשת יציב דוגמה לסוג שיתופי הפעולה שהאמנה מבקשת לעודד.
3. כללית, בכל הנוגע למשק המים ומקומו במה שמוגדר "כלכלה סיבובית" (מחזור), ישראל היא בעמדת הובלה עולמית ולתרומתה יכולה להיות משמעות אסטרטגית נוכח משבר האקלים.
4. חדשנות חקלאית והחיפוש המתמיד אחר פתרונות "מחוץ לקופסה" אפיינו את המפעל הציוני מראשיתו, וכבר היום יש בכך נקודת מוצא לשיתופי פעולה בעולם הערבי.
5. הדגש על מעבר לעידן הדיגיטלי, יישומי AI, התמודדות עם איומי סייבר והיבטים נוספים של טכנולוגיה מתקדמת מאפשר גם הוא לישראל לטבוע חותם.
6. בזיקה אפשרית להסדרה עתידית בעזה, ההתייחסות למדרון הכלכלי ההודי-אירופי, IMEC, ממחישה גם היא את התפקיד שישראל יכולה למלא במהלכי האינטגרציה התחבורתית והתשתיתית.

בשלב שבו המערכה הצבאית עדיין לא הוכרעה וישראל ממשיכה להתמודד עם איומים פעילים בכמה חזיתות, לא קל לדרג המדיני הבכיר להתפנות לעיסוק בסוגיות אלה. עם זאת, אין סתירה בין מיקוד המאמץ הלאומי בסוגיות הנגזרות מן המערכה ובביסוס והרחבת "הסכמי אברהם" ביחד עם ארה"ב לבין טיפול בדרגים המקצועיים גם בסוגיות הנובעות ממעמדנו בים התיכון. נדרש לרכז תשומות מכלל הגורמים לשם ניהול הידברות ראויה במסגרת האמנה ו"האיחוד למען הים התיכון"; זו משימה מובהקת עבור משרד החוץ, בגיבוי עמיתים בתחומים הכלכליים והתשתיתיים, שניהולה הנכון יכול להניב תוצאות אסטרטגיות לאורך זמן ולסייע בשיקום מעמדה של ישראל באירופה ובסביבתה האזורית.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר