מעצרם של נשיא ונצואלה ואשתו, בפעולה אלימה של הכוחות המיוחדים האמריקניים (לכאורה, בכסות של הרשות למלחמה בסמים) הוא אירוע דרמטי שיש בו כדי להמחיש שממשל טראמפ אינו כפוף לאמות המידה שהיו מקובלות על קודמיו. עם זאת, מהלך זה – שעדיין לא ברור מה יהיה המשכו – מעוגן במסורת ארוכה של מבצעי התערבות אמריקניים לשינוי (או לשימור) הסדר הפוליטי במדינות זרות. הנשיא טראמפ טוען, גם במסמך הביטחון הלאומי שלו (NSSD), כי יצר "משלים" משלו לדוקטרינת מונרו, ואף כינה זאת בעקבות הפעולה בשם "דוקטרינת דונרו". אך בפועל, היה זה כבר הנשיא טדי רוזוולט, בשנת 1904, שניסח את הכלל המשלים (The Roosevelt Corollary) שעל פיו ארה"ב ראתה לעצמה זכות להתערב ולהפעיל כוח, ואף לשלוט זמנית, במדינות באמריקה הלטינית ואגן הים הקריבי שבהן התערער הסדר או שלא יכלו לפרוע את חובותיהן.
בשנות המלחמה הקרה התרחב הדפוס של פעולות התערבות אמריקניות, חלקן חשאיות (לכאורה), כמו מבצעי ה-CIA באיראן (1953), בגואטמלה (1954) ובמפרץ החזירים בקובה (1961), וחלקן – בניסיון למנוע נפילת משטר פרו-מערבי – גלויות וצבאיות, כמו בלבנון (1958) ובווייטנאם. דפוס זה, שדעך בשנות ה-70' גם בשל מגבלות מבית, שב והתחדש בימי רייגן (הדוקטרינה שיוחסה לו תורגמה לתמיכה במורדים במשטרים פרו-סובייטיים בניקרגואה, באנגולה ובעיקר באפגניסטן).
ההתערבות בפנמה (1989) של ממשל בוש האב סימנה מקרה ראשון של פעולה ממניעים אחרים – מעורבותו של הנשיא נורייגה בסחר בסמים – ובהמשך התערבה ארה"ב גם בסומליה ובהאיטי, בין היתר משיקולים הומניטריים ("החובה להגן"); כך עשה בעשור הקודם גם ממשל אובמה בלוב (אך לא בסוריה…). בעקבות 9/11 פנה ממשל בוש הבן להתערבות מאסיבית באפגניסטן ובעיראק, והניף דגל של חתירה לדמוקרטיה בעולם הערבי והמוסלמי. אלא שלנוכח התוצאות הקשות בחר טראמפ – כמועמד וכנשיא – להוקיע מהלכים אלה, וכל ניסיון לעסוק ב"בניית אומות", כטעות היסטורית קשה שעלתה במחיר עצום בדם ובדמים.
כעת הוא מפגין נכונות דומה, לכאורה, לסמן קו אקטיביסטי במדיניות החוץ, אלא שזה מנומק במושגים של אינטרסים ביטחוניים, חברתיים וכלכליים: שליטה בייצוא הנפט, הרחקת ההשפעה הסינית, הרוסית והאיראנית, הסחר בסמים והמלחמה בקארטלים, ובעיית ההגירה (למעלה מ-7 מיליון נמלטו מוונצואלה בעת שלטון מאדורו), ולא בשיקול הערכי של השבת הדמוקרטיה על כנה, גם אם ברור כי הבחירות האחרונות שם זויפו ולאופוזיציה היה בפועל רוב גדול. טראמפ אף שלל בשלב זה, במוצהר, את האפשרות של התערבות לטובתה של מנהיגת האופוזיציה (וכלת פרס נובל) מריה קורינה מצ'אדו.
ראייה דומה, המתמקדת בהשגת תוצאות מעשיות (כמו בלימת תוכנית הגרעין), ולאו דווקא בערכי המאבק הדמוקרטי, עשויה להשתקף גם בהתנהלותו של הממשל בסוגיה האיראנית. באותו הקשר, ניכרת גם העדפה ברורה של הנשיא למבצעים ממוקדים וכירורגיים, ללא "מגפיים על הקרקע", ולפיכך לא ברור כיצד ניתן לתרגמם לשינוי משטרי כולל.
"משלים דונרו" והתקדימים להתערבות
בשורה של התבטאויות בעקבות הפעולה בקראקס הבהיר הנשיא טראמפ כי הוא רואה את עצמו כמי שיצר במו ידיו דוקטרינה חדשה, הממשיכה ומרחיבה את זו שהציג הנשיא מונרו ב-1823 (שנועדה בשעתה למנוע ממעצמות אירופיות להתערב בחצי הכדור המערבי, וספציפית, להשיב את המונרכיה הספרדית לשלטון בדרום אמריקה). לשיטתו של טראמפ, כפי שהדברים הוצגו גם במסמך מדיניות הביטחון הלאומי (NSSD) של הממשל, הצורך להתמודד עם משטרים כושלים ועם בעיות הסמים וההגירה במרחב זה ניצב בראש סדר העדיפויות של ארה"ב כיום. ונצואלה סומנה כיעד עיקרי ומיידי, אך טראמפ התייחס גם לעמדותיו של נשיא קולומביה הנוכחי, גוסטאבו פטרו, ולאפשרות שגם קובה "על הכוונת". גם ההתייחסות לגרינלנד נתפסת בעיני הנשיא בין השאר כחלק מן התביעה האמריקנית לעליונות אסטרטגית חד-משמעית בחצי הכדור המערבי.
בפועל, אין כאן חידוש מהותי ביחס ל"משלים של רוזוולט" (The Roosevelt Corollary) משנת 1904, שבמסגרתו הכריזה ארה"ב על זכותה ועל כוונתה להשליט את מרותה במדינות אמריקה והים הקריבי שהידרדרו לפריעת סדר, מאבקי כוח פנימיים וקריסה כלכלית שפירושה חדלות פירעון לבנקים אמריקניים. על בסיס תפיסה זו אכן בוצעה שורה ארוכה של מבצעי התערבות – כולל שלטון ישיר בהאיטי משך תקופה ארוכה – עד שממשלו של פרנקלין דלנו רוזוולט בחר בשנות ה-30' באסטרטגיה של "שכנות טובה" שצמצמה את המעורבות האמריקנית הישירה.
בשנות המלחמה הקרה פעלה ארה"ב בכמה מקרים, הן באמריקה הלטינית והן בזירות אחרות, כדי לשים קץ למגמות פוליטיות שהצטיירו כמשרתות את האינטרס הסובייטי (כמו באיראן ב-1953), להפיל משטר שנראה היה כבעל נטיות סוציאליסטיות (של הנשיא חאקובו ארבנץ בגואטמלה, 1954) ולנסות להביא לנפילתו של פידל קאסטרו בקובה על ידי תמיכה בכוח מורדים שנחת במפרץ החזירים (1961), מהלך שהסתיים בכישלון מהדהד. גם ההסתבכות בווייטנאם הייתה במקורה פעולת התערבות – שכללה גם תמיכה בהפיכה הצבאית נגד הנשיא דיים – שמטרתה הייתה למנוע השתלטות מבפנים על דרום וייטנאם על ידי הווייטקונג, ורק אחרי 1968 הפכה למלחמה נגד צפון וייטנאם כמדינה.
לקחי וייטנאם, כמו גם הדיו של התפקיד הבעייתי שמילא ה-CIA בהפיכה נגד הנשיא סלבדור איינדה בצ'ילה ב-1973, ריסנו לתקופת מה (בייחוד בימי הנשיא ג'ימי קארטר) את דפוס ההתערבות. אך במסגרת תפיסתו הכוללת לגבי המאבק בברית המועצות חידש הנשיא רונלד רייגן את השימוש במכשיר ההתערבות, בין אם במסגרת מה שכונה "דוקטרינת רייגן" – תמיכה חשאית או גלויה בכוחות מורדים שנלחמו במשטרים פרו-סוביטיים, ובכלל זה המוג'אהדין באפגניסטן, "אוניטה" באנגולה וה"קונטראס" בניקרגואה – ובין אם בהתערבות צבאית ישירה, שנכשלה בלבנון אך הצליחה באי גרנאדה בים הקריבי (בשני המקרים, ב-1983).
כאשר החלה המלחמה הקרה לדעוך, עקב חולשתה ובהמשך קריסתה של ברית המועצות, השתנה צביונן של פעולות ההתערבות האמריקניות. ניתן להצביע על ארבע הנמקות לפעולה:
- המאבק, אז (והיום) בסחר הסמים ובזיקות שנוצרו בין גורמים שלטוניים לבין הקארטלים: זו הייתה הסיבה להתערבות של ממשל בוש האב בפנמה (1989), שהסתיימה בלכידתו ובמאסרו של הנשיא מנואל נורייגה (שבשנות המלחמה הקרה דווקא פעל בשירותה של ארה"ב). כיום, ממשל טראמפ מנהל מערכה זו באופן אגרסיבי – יש הטוענים, תוך חציית גבולות משפטיים – ומאיים גם לפעול נגד הקארטלים בשטח מקסיקו, בין אם תיתן לכך הנשיאה קלאודיה שיינבאום את הסכמתה ובין אם לאו.
- התערבות הומניטרית, במסגרת העיקרון המוכר כ-D2P (Duty to Protect – "החובה להגן" על אוכלוסייה מפני משטרים רצחניים או כושלים): זה היה המניע להתערבות של ממשל בוש האב בסומליה ב-1992 (שהסתיימה בימי הנשיא ביל קלינטון, לאחר האירוע הקשה המוכר כ-Black Hawk down) ולפעולה האמריקנית, בהסמכה של החלטת מועבי"ט, לסילוק משטר הקצינים בהאיטי (1994). לפחות להלכה, המחויבות לעיקרון זה התחזקה נוכח השלכותיה החמורות של אי-ההתערבות בעת הטבח ברואנדה, ובתקופה מאוחרת יותר זה היה הנימוק להתערבותו של ממשל אובמה במשבר הלובי (2011) – אם כי בסוריה בחר שלא להתערב למרות זוועות מלחמת האזרחים שם.
- בחישה בכלים "רכים" של השפעה תודעתית – לא באמצעים קשים כמו כוח צבאי או סנקציות – בניסיון להשפיע על תוצאות הבחירות גם במדינות ידידותיות, כפי שניסה קלינטון, ללא הצלחה, בבחירות 1996 בישראל.
- המאבק באסלאמיזם הטוטליטרי והחתירה לקידום דמוקרטיה בארצות העולם הערבי והמוסלמי, בעקבות 9/11 – שכלל התערבות צבאית נרחבת באפגניסטן ופלישה להפלת משטר צדאם בעיראק ב-2003, ומגוון פעולות בזירות נוספות (כולל חיסול בן לאדן על אדמת פקיסטן).
מה ייחודי במקרה של ונצואלה?
ההתייחסות לפעולה בוונצואלה כאל אירוע חסר תקדים ומכונן היא אפוא מופרזת במידה רבה: מדובר בדפוס מוכר, ובמכשיר שבצורות שונות שימש ממשלים אמריקניים מאז ראשית המאה העשרים. עם זאת, מדובר בשילוב ייחודי של כמה מניעים מרכזיים, שהפכו את משטרו של מאדורו ליעד ראשון במעלה במסגרת תפיסת העולם של טראמפ:
- אם לשפוט על פי התבטאויותיו לאחר הפעולה, שהמילה "נפט" בלטה בהן שוב ושוב, שאלת השליטה במשאבי אנרגיה ובמחצבים (כולל עפרות נדירות) ממלאת תפקיד מרכזי בשיקוליו במקרה זה (ומול דנמרק, לגבי גרינלנד): מאמץ ההשפעה העיקרי, בעקבות מאסרו של הנשיא, התמקד בניסיונות לשכנע את מחליפתו ואת בכירי המשטר שנותרו בשלטון כי עדיף להם "להשיב את הגזלה", היינו, לפצות על נכסי חברות הנפט האמריקניות שהולאמו בימי קודמו של מאדורו, הוגו צ'אבס, ובימיו.
- יש זיקה הדוקה בין נושא זה לבין התחרות עם סין, שהולכת והופכת לציר העיקרי של אסטרטגיית-העל, הן עבור וושינגטון והן עבור בייג'ינג: סין הייתה יעד עיקרי לייצוא הנפט של ונצואלה, וכמו כן מנסה לבסס אחיזת-חנק בשרשראות האספקה שבבסיסן עפרות נדירות החיוניות בתעשית ההיי-טק. בראייה רחבה יותר, ונצואלה סיפחה עצמה באופן מובהק למחנה ה-CRINK"" (סין, רוסיה, איראן, צפון קוריאה), והפגיעה במשטרו של מאדורו היא אפוא חלק מן המערכה הגלובלית מולו.
- סוגיית הסמים, שגם ממשלים קודמים נדרשו לה אך טראמפ (ושר המלחמה פיט הגסת') מוכנים לטפל בה באופן אגרסיבי בהרבה: ונצואלה אומנם איננה הגורם המשמעותי ביותר – הקארטלים המקסיקניים חזקים בהרבה, והפנטניל מגיע מסין באפיקים אחרים – אך הדרך שבה נעצר מאדורו באצטלה של סוכני DEA (הרשות למלחמה בסמים) נועדה בין היתר למלא תפקיד מרתיע.
- בעיית ההגירה, שבמידה רבה מילאה תפקיד מרכזי במסעות הבחירות של טראמפ ובתעמולת המחנה התומך בו – בטענה, שיש לה יסוד, שעשרות מיליונים היגרו לארה"ב ללא פיקוח בעשורים האחרונים: מוונצואלה בלבד היגרו כמעט שמונה מיליונים בשנות השלטון הסוציאליסטי. ראוי להזכיר כי בתוך כך הפכה שאלת האכיפה של גירוש שוהים בלתי חוקיים על ידי הרשויות (סוכנות (ICE למוקד של מאבק פנימי בארה"ב, בין היתר בשל האירוע במיניאפוליס שבו נורתה למוות אישה שלטענת סוכני ICE ניסתה להפריע לפעילותם.
מנגד, דווקא הסיבה שהביאה את ועדת פרס נובל לשלום להעניק אותו למנהיגת האופוזיציה בוונצואלה, מצ'אדו – היינו, הרצון לתמוך בהשבת הדמוקרטיה – אינה בראש מעייניו של ממשל טראמפ. מאדורו זייף באופן מובהק את הבחירות ביולי 2024, שבהן נראה כי יריבו מטעם האופוזיציה, אדמונדו גונזאלס, זכה ברוב גדול של הקולות – אך התוצאות הרשמיות, שגם ממשל ביידן בשעתו פסל את אמינותן, טענו ל-51% למאדורו, וגונזאלס נאלץ לבקש מקלט מדיני בספרד. לכאורה יכול היה הממשל, כפי שעשה בוש האב לאחר הבחירות בפנמה ב-1989, להיאחז בסוגיה זו כדי לנמק את ההתערבות. אך עמדתו העקרונית של טראמפ, המוקיעה בשפתו הבוטה את קודמיו על כך שפעלו בשמן של "סיסמאות ריקות" ועקרונות מופשטים – ולא בשירותם של אינטרסים אמריקניים מוחשיים – הביאה לכך שהעדיף, לפחות בשלב זה, להפעיל לחצים ואיומים על שרידי משטר מאדורו שנותרו בעמדות כוח, לדרוש מהם מענה בסוגיות הנפט והמשאבים, ולא לפעול להעלאת האופוזיציה לשלטון.
השלכות לזירות נוספות – בדגש על איראן
יש יסוד להעריך כי הפעולה בוונצואלה, ודימויו של טראמפ (שהוא שוקד לטפח) כמי ש"אומר ועושה", הקנו משקל יתר לאזהרותיו של הנשיא למשטר האיראני, וגם אם לא הרתיעו אותו, הרי שעודדו את המתקוממים. עם זאת, מאפייני הפעולה ונימוקיה מציפים שתי הערות אזהרה כלליות.
ראשית, הממשל שב וממחיש – גם בהתבטאויות של הנשיא ושל דוברת הבית הלבן על ההעדפה לדיפלומטיה, וגם בהתייחסויותיו של סטיב ויטקוף לאפשרות של אפיק מגעים בסוגיית הגרעין – כי מבחינתו העדיפות נתונה לתוצאות מוחשיות המשרתות את האינטרס האמריקני (במקרה זה, בלימת פרויקט הגרעין האיראני) ולאו דווקא להפלת המשטר ולדמוקרטיזציה באיראן.
שנית, העדפתו הברורה – גם אם יבחר להפעיל כוח (ובמקרה האיראני, לנסות להגיע לפגיעה בצמרת המשטר, גם אם התנגד לכך שישראל תעשה זאת ביוני 2025) – היא למבצעים חדים, מהירים וכירורגיים, שאינם כרוכים בהצבת כוחות לאורך זמן (מה שמכונה "מגפיים על הקרקע", Boots on the ground) – כפי שהדבר משתקף גם בחיפוש, שטרם הניב תוצאות, אחר תורמים אחרים לכוח הייצוב בעזה. לכך יש משמעות הן לגבי עתידה של ונצואלה, שלא ניתן בפועל "לשלוט בה" כפי שהממשל טוען ללא נוכחות משמעותית; והן לגבי הנכונות ליטול אחריות למה שעשוי להתפתח באיראן אם המשטר יתערער.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
