כבר הוכח שממשל טראמפ אינו נרתע מן האפשרות של שימוש בכוח צבאי. הוא גם שותף עקבי לדרישות היסוד מרחיקות הלכת של ישראל, הן מול איראן (לגבי תוכנית הגרעין) והן מול לבנון ועזה (פירוק ארגוני הטרור מנשקם), שהשגתן מחייבת אורך רוח, חוסן ויכולת להפעיל לחץ מתמשך. עם זאת, ניכרת העדפתו להכריז על השגת "שלום" (או ליתר דיוק – עצירת הלחימה), לפעול למניעת חידוש האש, ולהציג את עצמו כמחולל העיקרי של פתרונות מדיניים. לשיטתו, ההידברות עם לבנון הייתה הישגו העשירי מסוג זה עד כה. הנחייתו הבוטה, ש"אסרה" לכאורה על ישראל לתקוף בלבנון, משקפת גם זיקה בעייתית להפסקת התקיפות באיראן. זאת, כאשר מסתמנת העדפה – בהיעדר פריצת דרך במו"מ, וקריסת המהלך שנוהל באמצעות פקיסטן – להמשך ההפעלה של מנוף הלחץ הכלכלי על פני חידוש התקיפות ו"הרס הציוויליזציה האיראנית", בשונה מנוסח איומיו של טראמפ ערב הפסקת האש. גם לגבי האופציה הצבאית ברצועת עזה העדיף שר החוץ והיועץ לביטחון לאומי מרקו רוביו לפטור אותה כ"תאורטית" בשלב זה (והנשיא ממעיט להתייחס לנושא).

גישה זו מחייבת את ישראל – נוכח התלות במהלכיו ובהלכי רוחו של הנשיא – להביא בחשבון מגבלות מסוימות על חופש הפעולה שלה במישור הצבאי (גם אם יימשך שיתוף הפעולה ההדוק, במתכונתו הנוכחית, והסיוע יישמר עד שיוחלף במתווה מוסכם אחר) בכל גזרה:

1. מול איראן, בהנחה שעמדות הצדדים בשאלות היסוד לא תשתננה בקרוב, אין אפשרות למהלך "קינטי" ישראלי שלא על דעת ארה"ב, כל עוד ארה"ב שמה יהבה בעיקר על הלחץ הכלכלי שיוצר המצור הימי. אך שני חריגים צריכים להיות מסוכמים מראש: תגובה נרחבת וקשה לכל חידוש של השיגורים מאיראן, וסיכול של כל פעילות, שתיחשף מודיעינית, לחידוש הפעילות בתוכנית הגרעין הצבאית.
   
   
2. בלבנון, נוכח סירוב עיקש של חיזבאללה לציית לממשלת לבנון ולהתפרק מנשקו, יש לצה"ל חופש פעולה חלקי, כל עוד אין הוא פוגע בתשתיות לאומיות לבנוניות, או במרחב ביירות. גם במסגרת מגבילה זו ניתן להעמיק את הפעולות לשחיקת כוחו (ומעמדו) של הארגון, להחזיק באזור ביטחון, ולמנף בהקשר זה את הלחץ שיוצרים העקורים מהדרום בשילוב עם המהלך המדיני בוושינגטון.
   
   
3. מול חמאס ברצועת עזה, למרות דברי רוביו על התקדמות, נראה שאין בכוונת התנועה להיענות בפועל למתווה פירוק הנשק שהניח בפניה ניקולאי מלאדנוב (בשם "מועצת השלום") במרס 2026. לכאורה, יש בכך כדי להצדיק את חידוש הפעילות הצבאית של ישראל; אך האפשרות של אילוץ אמריקני חלה גם בזירה זו, ומחייבת מיפוי של מנופי לחץ אחרים לשינוי המצב (כולל מתארים של התקדמות "זוחלת", ושל משיכת אוכלוסין אל מחוץ לשטחי השליטה של חמאס). זאת תוך הבנה שמדובר בשלב זה בזירה דחופה פחות.

הנשיא טראמפ כ"משכין שלום"

הממשל האמריקני כבר הוכיח מעל לכל ספק את נכונותו להפעיל כוח צבאי – נקודתית מול נתיבי הברחה בים הקריבי ונגד מאדורו בוונצואלה, וכן לתקיפת גורמי טרור באפריקה; ובהיקף נרחב, שכם אל שכם עם ישראל, מול איראן במערכה הנוכחית (שקדמו לה הפעלת כוח נגד החות'ים בתימן, והמהלומה המסיימת ביוני 2025). כל זאת למרות מגמות בדלניות קולניות מימין, וביקורת "אנטי-אימפריאליסטית" חריפה משמאל.

עם זאת, גם אם לא שב לדוש בציפייה לקבלת פרס נובל לשלום, הנשיא דונלד טראמפ מבליט שוב ושוב את ראייתו העצמית כמי שמהלכיו המדיניים הביאו, או עשויים להביא, להשכנת שלום – כולל במה שהוא מתאר כסכסוך "בן אלפי השנים" בין ישראל לשכנותיה. מעורבותו האישית – גם אם בעיקר בהיבט הסמלי – בשיחות בדרג שגרירים בין ישראל ללבנון בוושינגטון תוארה על ידו כמגלמת את פריצת הדרך העשירית מסוגה בכהונתו הנוכחית – כשהמניין (שאיננו חד-משמעי) כולל בין היתר את הפסקת הלחימה ברצועת עזה והשבת החטופים, וכן שורה של מהלכים בזירות מערכה נוספות:

1. מאמצי הסדרה, עד כה ללא הצלחה בפועל, בין רוסיה לאוקראינה;
   
   
2. מניעת התלקחות כוללת בין הודו לפקיסטן – ובתוך כך, בניית יחסים חמים עם הצמרת הצבאית הפקיסטנית, שהשתקפו בניסיון ההידברות עם איראן;
   
   
3. הרגעה (חלקית) במשבר בין תאילנד לקמבודיה;
   
   
4. ניסיונות לקדם פתרון למשבר בין מצרים לאתיופיה בשאלת "סכר הרנסנס" – עד כה ללא תוצאה, אך גם ללא הסלמה לשימוש בכוח;
   
   
5. קידום ההסכם בין ארמניה לאזרבייג'אן (כולל מסדרון קישור בין חלקי אזרבייג'אן במעורבות אמריקנית ישירה).

בשעתו מנה טראמפ בין הצלחותיו בכינון "שלום" (בהגדרה גמישה מאוד של המושג – למעשה, עצירת לחימה) גם את סיומה של מערכת "עם כלביא" ביוני 2025. אלא שבמקרה זה ארה"ב עצמה היא שהגיעה למסקנה שיש לחדש את הפעולה נגד איראן. גם כעת, טראמפ אינו מסתיר את העדפתו הברורה להסדרה מדינית עם ההנהגה באיראן (שלטענתו, כבר עברה בפועל "שינוי משטר" – היינו, הפלתה חדלה להיות יעד של המערכה) אם זו תיענה לדרישות היסוד האמריקניות, ואינו ממהר לחדש את האש או אף לשוב ולאיים בהרס נרחב. המצור הימי האמריקני, כלי שנעשה בו שימוש גם מול ונצואלה, מסתמן כמנוף עדיף מבחינתו – בלוויית מהלך לפריצת המצור במצר הורמוז – על פני חידוש המערכה הקינטית.

השלכות לישראל – מול איראן

בנסיבות אלה, אין לישראל אפשרות לחדש ביוזמתה את הלחימה באיראן כל עוד עמדת ארה"ב היא שיש להמשיך ולקיים את הפסקת האש, שלמעשה הוארכה חד-צדדית על ידי ממשל טראמפ. כעת עומדת למבחן השפעתו המצטברת של המצור הימי האמריקני, שבו אין לישראל תפקיד מבצעי (להבדיל מתרומתה המודיעינית). בה בעת, בשל הצורך של המערכת הצבאית האמריקנית להוסיף ולהיות ערוכה בכל עת לאפשרות של חידוש הלחימה – בין אם משום שהנשיא עשוי להחליט על כך בכל זמן, ובין אם בשל מהלכי הסלמה מצד טהרן – נמשך גם שיתוף הפעולה ההדוק בין צה"ל ל-CENTCOM, המתבטא בין היתר בפריסת גורמי חה"א האמריקני בישראל ובתכנונים מבצעיים משותפים.

יש יתרונות במצב הנוכחי, כל עוד מנוף ההשפעה הכלכלי על המשטר הולך ומתהדק, והנשיא טראמפ ממשיך לשקף מחויבות עקבית ועקרונית לעיקור מלא של יכולותיה הגרעיניות של איראן. כל זאת, מבלי שישראל נתונה למתקפות נוספות ואינה נדרשת להמשך פעילות אינטנסיבית בעומק איראן. הקושי עלול להיות טמון במצב עתידי שבו יבחר הממשל – בין היתר, משיקולים פוליטיים פנים-אמריקניים – להקל מן הלחץ, מבלי שהושגו יעדיו העיקריים, ולהסתפק בוויתורים איראניים חלקיים כדי לנמק את החלטתו. אם כך יקרה, ישראל לא תוכל לפעול לבדה ויהיה עליה לשרטט מענה חלופי:

1. העצמת המאמץ המודיעיני;
   
   
2. פעילות סיכול חשאית נגד היכולות האיראניות שנותרו (גרעין, טק"ק);
   
   
3. המשך ההשקעה בשיפור יכולות ההתגוננות הרב-שכבתית נגד מערך הטילים הבליסטיים, טילי השיוט והכטמ"מ, שספק רב אם ארה"ב תוכל לכפות על איראן לוותר עליו גם אם תושג הסדרה בנושאים אחרים;
   
   
4. העמקת התיאום בנושאים אלה עם ארה"ב ועם גורמים אזוריים רלוונטיים.

בכל מקרה, יש להגיע להבנות עם ארה"ב לגבי האופן שבו תגיב ישראל "קינטית" – ובמלוא העוצמה – גם ללא שותפות עם ארה"ב, בשני מתארים מחמירים:

1. חידוש השיגורים לישראל, או התגבשותה של תמונת מודיעין המעידה על כוונה לעשות זאת בטווח זמנים קצר.
   
   
2. כל ניסיון איראני, שיזוהה באמצעים מודיעיניים, לחלץ את האורניום המועשר ל-60% ואף ל-20%, לחדש את פעילות ההעשרה לרמה צבאית, ולהתניע פעילויות בקבוצת הנשק.

מול לבנון

הזיקה שנוצרה – ולא מדובר רק במראית עין – בין הפסקת האש באיראן לבין אכיפתה (הבוטה) על ישראל גם בלבנון ממשיכה להציב קושי לישראל ולארה"ב, שכן היא נתפסת באיראן ובחיזבאללה כראיה שמנוף הלחץ שבידם בדמות השליטה בחופש השיט במצר הורמוז מאפשר להם להכתיב את מאפייני הפסקת האש בלבנון. התנהלות הארגון מול דרישות ממשלת לבנון ממחישה את ביטחונו הגובר, וכך גם הפגיעה המתמשכת בכוחות צה"ל והשיגורים לצפון, היוצרים מתווה מדאיג של מלחמת התשה.

הדרג המדיני כבר הבהיר כי הממשל האמריקני אינו כובל את ידיה של ישראל בכל הנוגע לפעילות תגובתית מול הפרות הפסקת האש, גם אם היא חורגת מזירת העימות הישיר בדרום לבנון, ואכן בוצעו תקיפות של חיל האוויר גם בבקאע. עם זאת, חשוב לנשיא טראמפ (שיש לו עניין מיוחד בלבנון וגם קשר משפחתי אליה) ולאנשיו להותיר את ביירות מחוץ לתחום, ולמנוע מיטוט בניינים ופגיעה בתשתיות לאומיות לבנוניות, ובכך להותיר פתוחה את האפשרות של מפגש פסגה בחסות ארה"ב בין ראש הממשלה לנשיא לבנון.

במגבלות אלה, ישראל יכולה וצריכה לפעול:

1. לביסוס האחיזה הקרקעית באזור ביטחון רחב בדרום לבנון (תוך הקפדה נדרשת על ההבחנה בין אוכלוסיות עוינות לאלה שאינן כאלה) – גם כנקודת מוצא למו"מ המדיני;
   
   
2. להמשך הפגיעה האינטנסיבית ביעדי חיזבאללה ותשתיותיו במסגרת ההבנות עם ארה"ב – בהיגיון של שיפור יכולתה של ממשלת לבנון להשלים את המלאכה של פירוק הארגון מנשקו, כאשר תבחר לעשות זאת;
   
   
3. להעצים את החיפוש אחר מרכיבי מענה טכנולוגיים ומבצעיים לאיומים ברמה הטקטית – רחפני נפץ וירי תמ"ס – הגובים מחיר מכוחותינו, נוכח האפשרות שיידרשו שוב לשהות ממושכת בלבנון.

זירת רצועת עזה

בשלב זה לא ברור על מה נסמכה אמירתו של שה"ח והיועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, מרקו רוביו, בדבר התקדמות במגעים לגבי התפרקות חמאס מנשקו: דוברי הארגון מציגים גרסה הפוכה. על פי דיווח עיתונאי, נציג אמריקני, אריה לייטסטון, היה אומנם מעורב ישירות במגעים עם חמאס, אך הארגון אינו ממהר להיענות למתווה השלבים שהציג לו ניקולאי מלאדנוב במרס 2026 בשמה של "מועצת השלום", ונראה שהמגעים נקלעו למבוי סתום.

מתווה זה מציב כיעד את פירוק חמאס מנשקו (נשק כבד ותשתיות – קרי, מנהרות – תחילה) בתמורה לנסיגת צה"ל ולכניסת מסגרות שיטור פלסטיניות ויחידות ה-ISF (כוח הייצוב הרב-לאומי) – שהקמתו בפועל מתעכבת גם היא. לשיטתם של נציגי חמאס, ישראל בעצם נוכחותה ובפעולותיה היא המפרה את הפסקת האש ומונעת התקדמות ליישום המתווה. בפועל, ויתור מרצון של התנועה על אחיזתה בנשק משול לערעור עצם זהותה הרעיונית והפוליטית, והסיכויים לכך – אם לא יתעצם הלחץ עליה – נותרו נמוכים.

אם אכן, כפי שניתן להתרשם, ממשל טראמפ אינו מייחס דחיפות לנושא ואף מסתייג מן האפשרות של חידוש הלחימה, ישראל ניצבת בפני כמה חלופות אסטרטגיות (שכולן בעייתיות):

1. השלמה עם הנצחת המצב הקיים לטווח ארוך – חלוקת הרצועה, והתבססות חמאס ממערב ל"קו הצהוב", תוך המשך האספקה ההומניטרית הנרחבת (נושא שיש לתת לו כשלעצמו תהודה הסברתית רחבה יותר, על רקע סיכול המשט החדש), תוך הידוק המעקב אחרי הברחת נשק או ניסיונות לייצרו.
   
   
2. הידוק הלחץ גם בנושא ההומניטרי – חלופה שמחירה המדיני-תדמיתי גבוה בהרבה מן התועלת.
   
   
3. מהלכים מקומיים לדחיקת רגלי חמאס ושיפור קו השליטה של צה"ל בשטח, כאיתות מרתיע – "מתקפה זוחלת" בדומה לנעשה כעת בדרום לבנון.
   
   
4. לא בסתירה אלא כהשלמה לחלופות אלה – מאמץ (שאין לדעת אם יצליח, אך ראוי לנסותו) להקים תשתיות אזרחיות ראויות ודפוסים של ממשל תקין – בחסות ה-ISF – בצידו הישראלי של הקו הצהוב, וליצור תנאים לאוכלוסייה העזתית לעזוב את האזורים שבשליטת חמאס.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר