היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב (מונח שטבע הנשיא קנדי בשנת 1962) נשענים, עקרונית, על שלושה עמודי תווך המשלימים זה את זה: שותפות ערכית, אינטרסים משותפים, ותמיכה במרחב הפוליטי (V.I.P. – Values, Interests, Politics). אף על פי שתחת הנשיא טראמפ שיתוף הפעולה בין ארה"ב לישראל התעצם והגיע לפסגות חדשות, הרי שהיחסים ביניהן אינם חפים ממתחים. חלקם נוגעים לניהול המערכה על עתיד המזה"ת והתחושה שארה"ב מעורבת בכך באופן עמוק ופרטני, כדי להבטיח את הפסקת האש וקידום יעדיה הרחבים, תוך כפיית רצונה על ישראל, אך חלקם משקפים את התמורות המהותיות המתחוללות בעת האחרונה בהקשר של כל אחד מעמודי התווך האלה, ואף מאיימות לבקוע בהם סדקים של ממש.

בממד הערכי, נפגע משמעותית דימויה של ישראל בקרב ציבורים רחבים, והמסד המסורתי של שותפות ערכית מתערער עקב הקיטוב הפוליטי (גם בארה"ב וגם בישראל). ברובד האינטרסים, נוצרו אומנם שותפויות חסרות תקדים – במערכה נגד איראן, ובמהלכים המנוהלים על ידי ארה"ב להסדרה עתידית בעזה – אך יש גם סוגיות מהותיות שבהן ממשל טראמפ מוביל מהלכים מעוררי דאגה, בדגש על יחסו לתורכיה ולקטר. במרחב הפוליטי נמצאת בסכנה המורשת של תמיכה דו-מפלגתית איתנה בשני בתי הקונגרס, ובאגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית (כפי שממחישה מועמדותו של זוהראן ממדאני לראשות עיריית ניו יורק) נשמעות דעות אנטי-ישראליות ואנטי-ציוניות שפעם היו נחלתו של מיעוט זניח. גם בקוטב השני, בשוליים האנטישמיים של תנועת ה-MAGA המזוהה עם טראמפ, נשמעות קריאות לשים קץ לתמיכה בישראל. כל זאת כאשר נִבְעוּ סדקים, חלקם פרי כשלים במדיניות ישראל, גם במחויבות של הקהילה היהודית בארה"ב.

נדרשת אפוא בנייה מחדש של ארכיטקטורת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות, שתתבסס על מערכה תודעתית מחודשת בזירה הציבורית האמריקנית לגווניה; על הידוק הקשר עם יהדות אמריקה; ועל טיפוח הזיקה לזרמים המרכזיים בשתי המפלגות, כמו גם על זיקת הגומלין המתהדקת בין הממסדים הביטחוניים של שתי המדינות. היעד צריך להיות יצירת תבנית יחסים שתפחית את רמת התלות, אך תשמור הן על המחויבות האמריקנית ליתרונה הצבאי היחסי של ישראל והן על חופש הפעולה המדיני שלה, בזירה שתמשיך להיות רווית סיכונים (והזדמנויות).

עמוד התווך הערכי: סדקים בעידן של דימוי בעייתי וקיטוב פוליטי

במהלך הרבע השני והשלישי של 2025 הסתמנה הידרדרות מהירה ואף מסוכנת במעמדה הציבורי של ישראל בארה"ב, כפי שהדברים באים לידי ביטוי בסקרי דעת הקהל. המערכה התודעתית המתוזמרת בדבר "הרעבה" ואף "רצח עם" בעזה, שהיו לה מלכתחילה עוגנים בעמדותיהם של גורמי שמאל ובקרב חלק מן הקהילות המוסלמיות בארה"ב, צברה תאוצה – עקב הדרך שבה הוצגה המציאות בשטח על ידי אמצעי התקשורת המסורתיים – וביתר שאת, קנתה אחיזה הן ברשתות החברתיות והן בשיח האקדמי. מסרים אלה, הדומים בעיקרם לאלו שהזינו את המערכה המדינית נגד ישראל באירופה (כפי שטרח הנשיא טראמפ להדגיש באוזנו של ראש הממשלה), חלחלו לחוגים רחבים, לא רק בקרב המחנה הפרוגרסיבי המובהק, והציבו בסימן שאלה את היסוד הערכי המשותף שהיה משך שישה עשורים ויותר אחד משלושת עמודי התווך של היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב, ועד לעשורים האחרונים היה מקובל לראות אותו כמקובל משני עברי המתרס המפלגתי בוושינגטון.

הקושי בשימורו ובשיקומו של המסד הערכי נובע בין היתר מכך ששאלת היחס לישראל – או לפחות לממשלתה הנוכחית, כפי שהיא נתפסת בחוגים רחבים בארה"ב – הפכה בהדרגה, וביתר שאת באחרונה, לחלק ממערכת רחבה הרבה יותר של סוגיות "חברתיות" (היינו ערכיות, ואף דתיות במהותן) המשסעות את הציבור האמריקני ומשסות את פלגיו זה בזה. בנושאים ערכיים, אין כמעט מכנה משותף מינימלי בין השמאל הפרוגרסיבי לימין ה"טראמפיסטי" – החל משאלות של סמלים לאומיים וזיכרון היסטורי, היחס למקומה של הדת במרחב הציבורי, וכלה בשאלות של הגירה, מגדר וזהות – המזינות, במחנה ה"woke" הפרוגרסיבי, את הדפוס האגרסיבי של "חיבור המגזרים" (intersectionality).

הפלסטינים, במערכת ערכית זאת, מסומנים כחלק ממחנה רחב של מדוכאים, לצד המיעוטים האתניים בארה"ב, מהגרים בלתי חוקיים, נשים, להט"בים וכן הלאה (למרות האבסורד המשווע של "חיבור" בין אהדה לחמאס לבין תביעות לשוויון מגדרי), ואילו היהודים, אלא אם כן הם נוקטים קו אנטי-ציוני, מסומנים מראש כ"מדכאים לבנים" שאין להם מקום בשיח הלגיטימי, באקדמיה ובמרחב הווירטואלי. יש אומנם גם בקרב הפרוגרסיבים מי שמסתייגים מן העוינות שלוחת הרסן לישראל; דא עקא שמעת לעת המסרים הבוקעים מתוך שורות הממשלה הנוכחית בירושלים – מצד גורמים בקואליציה שחלק מהם מסרב ביודעין לתת את דעתו על חשיבות הממד הערכי והתודעתי בארה"ב – משחקים לידי המחנה הרדיקלי ומשרתים את טיעוניו. עצם העובדה שזוהראן ממדאני, שעמדותיו כלפי עצם קיומה של ישראל חדות וברורות, יכול להיות מועמד – קל וחומר, להיבחר כראש עיר – בניו יורק, העיר שבה עדיין חיה האוכלוסייה היהודית הגדולה בעולם, מעידה על עומק הקיטוב ועל השפעתו אפילו על מצביעים יהודים.

בה בעת, אותו קיטוב המחריף והולך – ותרבות ההקצנה המכוונת, הניזונה מדפוסי היסוד המפעילים את הרשתות החברתיות (מה שהוגדר על ידי מיכה גודמן ואחרים כ"תעשיית תשומת הלב", התובעת אמירות מתסיסות) – מזין גם גילויי עוינות ואף אנטישמיות גלויה בקרב גורמי ימין מובהק המזוהים עם התמיכה בתנועת MAGA, בסיס כוחו של טראמפ, ששינה מן היסוד את האוריינטציה החברתית והפוליטית של המפלגה הרפובליקנית. קולות אנטי-ישראליים בוטים כמו אלו של מרג'ורי טיילור גרין בבית הנבחרים, וטאקר קארלסון בתקשורת, הם חלק ממגמה זו, אם כי ראוי להזכיר שטראמפ תקף את קארלסון בלשון חריפה בשל עמדותיו של האחרון נגד הפעולה באיראן.

נקודות מפגש – וחיכוך – של האינטרס האמריקני (בגרסת טראמפ) והישראלי

במקביל למורכבות (בלשון המעטה) של הממד הערכי ביחסים, הגיעו ישראל וארה"ב מאז יוני 2025 לשורה של נקודות מפגש אינטנסיביות וחסרות תקדים בהיבטים הנגזרים מן האינטרסים של שתי המדינות, וליתר דיוק האינטרסים הלאומיים כפי שהם מתפרשים בדרג המדיני בירושלים ובוושינגטון. דרכים שונות, לעיתים מפותלות, הובילו לנקודות צומת אלה, על כל הנובע מכך.

יש להדגיש, כנקודת מוצא, שטראמפ איננו "בדלן" במובן המסורתי של המילה. הוא ואנשיו – כפי שהמחיש היטב שר המלחמה (בתוארו העדכני) פיט הגסת' בנאומו בפני כלל הצמרת הצבאית האמריקנית – אינם מבקשים לחזור למציאות שבין שתי מלחמות העולם, כאשר צבא היבשה האמריקני היה (כפי שקיסינג'ר נהג להזכיר) קטן מזה של בולגריה, וארה"ב עמדה מנגד כאשר אירופה ואסיה התדרדרו לתהום. כיום, למרות הביקורת שלוחת הרסן על מדיניות קודמיו – כולל בעיראק ובאפגניסטאן – טראמפ שואף לשמר את מעמדה של ארה"ב כמעצמה הצבאית המובילה בעולם, ולהציב מענה להתעצמות הסינית המרשימה.

יתרה מזאת: לצד התהדרותו – המוצדקת בחלקה – של טראמפ באשר להישגיו הדיפלומטיים (הוא מונה כעת שמונה מלחמות שלטענתו פעל להפסיקן – רוסיה ואוקראינה, אם כי שם טרם השיג פריצת דרך; פקיסטאן והודו; מצרים ואתיופיה; תאילנד וקמבודיה; אזרבייג'אן וארמניה; קונגו ורואנדה; איראן וישראל – וגם "השלום הגדול" בין ישראל לחמאס…), הוא אינו מהסס לאיים בשימוש בכוח, ואף נערך לכך, מול קרטלי הסמים ומול אויביה של ארה"ב באמריקה הלטינית.

עם זאת, השיקולים המניעים אותו למהלכי כוח מסוג זה אינם נגזרים משליחות ערכית לדמוקרטיזציה, נוסח הנאו-שמרנים בימי בוש (הבן) או ממחויבות לשימור "סדר עולמי המבוסס על כללים" (rule-based) כמו בימי בוש האב, אובמה, ובייחוד ביידן. גישתו של הממשל היא "עסקית" ביסודה – במה זה משרת את האינטרסים הישירים של ארה"ב (ושל הנשיא, אישית) – וניתן להגדיר אותה במונח Transactional internationalism.

מכך נגזרו הנתיבים שהובילו לנקודות הצומת שבהן פגשו ביעדיה ובמדיניותה של ישראל, ויצרו צירופים חסרי תקדים בתולדות היחסים בין שתי המדינות:

1. "הדרך לפורדו" וליעדי גרעין נוספים באיראן (מבצע "פטיש חצות"): הצירוף שבין ראייתו של טראמפ את פרויקט הגרעין האיראני, כבר בכהונתו הראשונה, כאיום שאסור היה מלכתחילה להתיר לו להתפתח במסגרת הסכמית; והיכולת של המערכת הצבאית האמריקנית (ספציפית "פיקוד המרכז", CENTCOM, הפועל מאז 2021 בשיתוף פעולה הדוק ועמוק עם ישראל) להישען על מה שחיל האוויר כבר השיג – השבתה בפועל של יכולות ההגנ"א האיראניות – הוביל אותו להכרעה בעלת משמעויות מרחיקות לכת: להצטרף בפועל ובמישרין למבצע צבאי ישראלי ולהשלים אותו. נכונות זאת להדוף את הקולות הבדלניים המובהקים (כמו קארלסון, כאמור) ולחצות את הסף מזכירה במידת מה את הכרעתו של טרומן ב-1947 להתחייב למאבק נגד שלוחותיה של ברית המועצות (בין היתר, במלחמת האזרחים היוונית). משותפת לשניהם (ולמרות הבדלים קיצוניים בהשקפת העולם החברתית) לא רק הלשון המחוספסת, אלא גם ההבנה שארה"ב ניצבת בפני אויב גלובלי. בימינו, הצירוף האסטרטגי של סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה – יש המשתמשים בקיצור הלועזי, CRINK – הוא האתגר הראשי, ובראייתו של ממשל טראמפ, פגיעה בחוליה החלשה שלו – איראן – היא מהלך אסטרטגי מן המעלה הראשונה (הלקח שלו מניסיונו הכושל לשאת ולתת עם קים ג'ונג און הוא שאין טעם לנסות לנעול את האורווה אחרי שהסוס הגרעיני ברח). הוא מצא בנקודה זו שפה משותפת עם ישראל, מה שלא מנע ממנו לפעול ביד רמה כדי להביא לסיום הלחימה מרגע שנראה היה לו שהיעד העיקרי הושג.
   
   
2. "הדרך לקריית גת" (ולכינון ה-CMCC): בדומה להכרעה על התקיפה באיראן, גם מול עזה התחולל מעבר מהיר מעמדה של תיווך למעורבות ישירה ורחבת היקף בניהול "היום שאחרי" בעזה – למעלה ממאתיים אנשי צבא אמריקניים (אומנם ללא boots on the ground בעזה עצמה – כשם שההתערבות באיראן הייתה אף היא "סטרילית"). טראמפ ואנשיו – וויטקוף וקושנר – בנו מהלך מורכב הנשען על הפעלתן של מדינות ערביות ומוסלמיות – סעודיה והאמירויות, מצרים וירדן, אינדונזיה (הנמנות עם "מחנה היציבות בעולם הערבי-מוסלמי") לצד תורכיה וקטר (תומכות חמאס והאחים המוסלמים) ופקיסטאן, שיחסיה עם ארה"ב משתפרים למרות תמיכתה בגורמי טרור בהודו – ליצירת מנוף (לחץ? חיבוק?) על חמאס. במקביל, ארה"ב מיקמה את עצמה כמי ש"הביאה" את ישראל להסכמה על המתווה, גם אם בפועל הוא נרקח לאורך זמן, וברמה גבוהה של תיאום בין ישראל, האמירויות ואנשי הממשל. ביסוד הדברים, מדובר בתוכנית העונה לדרישות יסוד ישראליות – השבת החטופים החיים (ומרבית החללים, כשחמאס גורר רגליו לגבי היתר); קביעה עקרונית שלפיה על חמאס להתפרק מנשקו ולמסור את השלטון האזרחי בעזה; ומציאות שבה בשלב המעבר צה"ל ממשיך לשלוט על למעלה ממחצית השטח ובמעברים. כל זה מעיד על קשב ברמת הנשיא ואנשיו למה שנתפס לא רק כדרישות לגיטימיות אלא כמפתח להסדרה ארוכת טווח ויציבה. עם זאת, מחירו של המתווה בצידו:
   
   
   •  הדרך הובילה להקמתה בישראל, במבנה תעשייתי ריק בקריית גת, של מפקדת תיאום וקישור (או בשמה הרשמי, "מרכז תיאום אזרחי-צבאי", CMCC) בניהול אמריקני מלא; מפקדה הוא ראש זרוע היבשה של CENTCOM, לט.-ג'נרל פטריק פראנק, ולצידו מונה כמתאם אזרחי השגריר האמריקני בתימן, סטיבן פייגין. נלווים למרכיב האמריקני, המונה כ-200 אנשי צבא, גם קצינים וחיילים מבריטניה, צרפת ואף ספרד (לא מידידותיה של ישראל באירופה). למרות המחויבות לתיאום הדוק עם צה"ל – שמטעמו מופקדים סגן הרמטכ"ל, אלוף תמיר ידעי, וכן האלוף יעקב (יקי) דולף, על ניהול הקשר השוטף עם ה-CMCC – הדימוי שנוצר, בין היתר בעקבות ביקוריהם של סגן הנשיא ג'.ד. ואנס ושה"ח מרקו רוביו במתקן, הוא של "השתלטות" אמריקנית חסרת תקדים על היבט מובהק של הביטחון הלאומי הישראלי.
   
   
   
   • משמעותית עוד יותר, בראייה ארוכת הטווח, היא עמדת הממשל כלפי תפקידן של תורכיה וקטר במסגרת "השלב השני" של יישום התוכנית. נראה כי וטו של נשיא תורכיה, רג'ב טאיפ ארדואן, הוא שמנע בפועל את השתתפותו של ראש הממשלה בכינוס המנהיגים (שטראמפ הכריז עליו כ"ועידת שלום"…) בשרם א-שיח', ויחסם האוהד של הנשיא ושליחיו הבכירים – שאולי אינו נקי ממניעים אישיים – כלפי ארדואן וכלפי קטר מציב את ישראל בפני קושי מהותי. בעבר הלא רחוק התייחסה ארה"ב בחשד לתומכי האחים המוסלמים, וממשל ביידן ראה בארדואן שליט סמכותני ולא-דמוקרטי (ולא הזמין אותו ל"פסגות הדמוקרטיות" הווירטואליות שאותן כינס פעמיים בתקופת כהונתו). אבל בעידן של מדיניות חוץ "עסקית" הוסרו חסמים ערכיים אלה והנשיא אישית מרעיף ביטויי אהדה כלפי תורכיה וקטר. יש בכך כדי להציב אתגר לא רק לישראל אלא גם לשאר מדינות "מחנה היציבות" האזורי (וליוון וקפריסין!) הרואות בדאגה גוברת הן את ה"נאו-עות'מאניזם" של ארדואן והן את השימוש הבוטה של קטר בכוחה הכלכלי.
     
     
3. "הדרך לדמשק"[1] והפיכתו של ג'יהאדיסט (לשעבר?) לבן חסות של ארה"ב: השפעתן של תורכיה וקטר על מדיניות ארה"ב – וספציפית, על עמדותיו של השגריר באנקרה, טום באראק, המקורב מאוד אישית לנשיא – ניכרת גם בנקודת מפגש מורכבת נוספת של מדיניות ישראל וארה"ב, שגם היא תורגמה למהלכים חסרי תקדים – במקרה זה, במישור הדיפלומטי: מפגשים בדרג מיניסטריאלי בין ישראל לסוריה, במעורבות אמריקנית, וחתירה להסדרה ביטחונית רחבה בין שתי המדינות (ואולי אף מעבר לכך). שוב, לצד היתרונות, יש לגישתו של הממשל – הפועל תוך התעלמות מופגנת מעברו של אחמד אל-שרע (או בכינויו כמנהיג מורדים, אבו-מחמד אל-ג'ולאני) כג'יהאדיסט מובהק עם זיקות לאל-קאעידה – גם מחיר משמעותי בראייתה של ישראל. הדברים אמורים בראש ובראשונה בכל הנוגע למעמדם בסוריה "החדשה" של המיעוטים, ובעיקר הדרוזים, שישראל מחויבת להגנתם; והכורדים, שמילאו תפקיד קריטי בבלימת דאעש ויחסם לישראל חיובי. הצורך לתת את הדעת לשאלות אלה ממלא תפקיד הן במו"מ הביטחוני עם סוריה והן בשיח המורכב עם ממשל טראמפ על עתיד המערכת האזורית בכללותה. המצב מורכב פחות לגבי לבנון, שבה ארה"ב (כמו גם סעודיה והאמירויות) שותפה באופן מלא לדרישת ישראל – המעוגנת כיום גם בהחלטותיה של ממשלת לבנון – לפירוק חיזבאללה מנשקו. עם זאת, ניכר כי נטייתה של ארה"ב – כפי שהיא משתקפת במגעים עם השליחה מורגן אורטאגוס – היא ליתר סבלנות נוכח קשייה של ממשלת לבנון הנוכחית.

בשורה התחתונה, ממשל טראמפ בוחן את האינטרסים האמריקניים במערכת האזורית בכלים אחרים – כלכליים ומעשיים יותר – מאשר קודמיו, וישראל נדרשת בשלב זה לסגל את מהלכיה לתפיסת עולמו ולהמחיש במעשיה את ערכיותה האסטרטגית עבורו. בהקשר זה, הקשרים האופרטיביים המתהדקים עם המערכת הצבאית האמריקנית יוצרים הזדמנויות להטמעת עמדות יסוד של ישראל, אך גם מציבים מעת לעת אילוצים חדשים על חופש הפעולה של צה"ל.

בתוך כך, יחסו של הממשל למדינות ומשטרים שעמדתם עוינת בעליל כלפי ישראל – ואוהדת את חמאס ואת האסלאמיזם – מחייבת בניית מענה (גם אם זהיר ומחושב) בזירה הפוליטית האמריקנית. בהקשר זה, נודעת חשיבות ליוזמת החקיקה של הסנאטור טד קרוז, המכוונת להכריז על תנועת האחים המוסלמים כעל ארגון טרור ולהגביל את יכולתה לפעול בתחומי ארה"ב.

קשיים מחריפים והולכים בזירה הפוליטית האמריקנית

עד לאחרונה עדיין היה יסוד להעריך כי יכולתם של ידידי ישראל להוביל מהלכי חקיקה מסוג זה בקונגרס נותרה בלתי מבוטלת, למרות הלכי הרוח הציבוריים שכבר הוזכרו, ולמרות השסע הבין-מפלגתי המעמיק. זאת, בין היתר, בשל כוחה של השדולה הפרו-ישראלית העיקרית, איפא"ק – שבשתי מערכות הבחירות האחרונות לקונגרס הקימה (בניגוד למדיניותה בעבר) "ועדת פעולה פוליטית" (PAC) המממנת מועמדים רצויים, ותורמת לקמפיינים נגד אלו שבחרו לנקוט בפומבי עמדות אנטי-ישראליות. במהלך זה קצרה הצלחה כמעט מלאה, הן ב-2022 והן ב-2024, ובנסיבות אחרות היה בכך כדי להרתיע גורמים פוליטיים.

דא עקא שגם "בארזים נפלה שלהבת": הבעיה שישראל ניצבת בפניה כיום היא לא רק עמדתם של מפגינים בקמפוסים, אקדמאים מן השמאל הרדיקלי, והקבוצה הקטנה והקיצונית מקרב הפרוגרסיבים בקונגרס (ה-squad, כמעט כולן נשים, בהובלתה של אלכסנדריה אוקאסיו-קורטס), שהייתה עוינת לישראל עוד קודם למלחמה. במהלך שנות המלחמה, וביתר שאת בסתיו 2025, גם כמה מעמודי התווך של המפלגה הדמוקרטית, כולל יהודים ואחרים שהיו מזוהים משך עשורים עם תמיכה עקבית בישראל, פנו לנתיב של ביקורת מחריפה והולכת, עד כדי קריאה לפגיעה בסיוע.

ברני סאנדרס בסנאט היה מאז ומתמיד ביקורתי ביותר; אך כאשר קרא מנהיג המיעוט בסנאט, צ'אק שומר, יהודי וידיד ישראל מובהק, לחילופי הנהגה בישראל, כבר במרס 2024, נראה היה כי מסתמן סדק במרכיב מרכזי בבסיס התמיכה הדו-מפלגתי. בראשית ספטמבר 2025 הודיע חבר הקונגרס ג'רי נדלר – מוותיקי התומכים בישראל בבית הנבחרים – כי אינו מתכוון לרוץ לכהונה נוספת, וכי הוא תומך באמברגו נשק על ישראל נוכח מדיניותה בעזה, אות לסחף דרמטי במעמדה של ישראל בקרב הדמוקרטים, ובשורות יהדות ארה"ב. באוקטובר נוספה לכך התקפה חריפה הן על ממשלת ישראל והן על איפא"ק של חבר הקונגרס סת' מולטון ממסצ'וסטס, חבר בולט בוועדת השירותים המזוינים ותומך מסורתי של ישראל, המתמודד כעת על מועמדות לסנאט ב-2026. כמגמה כללית, מעגל התומכים מבין הדמוקרטים בבית הנבחרים בהגבלת הסיוע הביטחוני התרחב מבודדים לעשרות. כל זאת, כאשר השסע הפוליטי בארה"ב הולך ומעמיק, והממשל הפדרלי מושבת בחלקו הגדול בהיעדר הסכמה על התקציב.

יש שלוש סיבות יסודיות לפגיעה זו במעמדה הפוליטי של ישראל בקרב הדמוקרטים שעל ההנהגה בישראל לתת עליהן את דעתה, גם כאשר היא מטילה את יהבה, במופגן, על הנשיא טראמפ ועמדותיו:

1.  בראש ובראשונה, הנזק התודעתי שנגרם בקרב ה"בייס" הדמוקרטי לדימויה הערכי של ישראל. גם בארה"ב (וביתר שאת באירופה) המגמה התעצמה החל ממרס 2025, בעיקר סביב שאלת "ההרעבה". פרדוקסלית, הקריסה הסתמנה דווקא כאשר הלחימה הייתה אינטנסיבית פחות, וגבתה פחות נפגעים מקרב האוכלוסייה, מאשר בחודשי המלחמה הראשונים, שבהם זכתה ישראל לגיבוי ציבורי וקונגרסיונלי; היא נובעת, במידה רבה, מסימני השאלה שהתעוררו לגבי כוונותיה ומניעיה של ישראל – בזיקה לרעיונות, שגם הנשיא טראמפ נתן להם ביטוי בראשית כהונתו, בדבר פינוי רצועת עזה מתושביה.
   
   
2. לכך יש זיקה ישירה להיבט נוסף המחריף את המתח בין הדמוקרטים לבין ממשלת ישראל הנוכחית: ההזדהות האינטנסיבית עם טראמפ. זו אולי מובנת בנסיבות המלחמה והמערכת האזורית, ולנוכח גישתו האישית של הנשיא הרגיש לכבודו, אבל עדיין בעייתית מאוד בעיני מחנה רחב הסולד ממנו, מדרכו ומערכיו. ההפגנות הנרחבות, אולי חסרות התקדים בהיקפן, בסיסמה "בלי מלכים" (no kings), משקפות חשש אמיתי בקרב חוגים רחבים (לא רק השמאל הפרוגרסיבי המובהק) מפני פגיעה ביסודות הדמוקרטיה האמריקנית, בין היתר בדמות הפעלת כוח צבאי בערים הגדולות; ומהדהדות מתחים על רקע חששות דומים שהתעוררו גם בחברה הישראלית (וזכו בשעתם להתייחסות מפורשת של הנשיא ג'ו ביידן). הקיטוב הפוליטי, כפי שתואר לעיל, מחדד את מורת הרוח של הדמוקרטים מכך שההנהגה בישראל – והלך הרוח הציבורי – משקפים יחס הגובל בהערצה כלפי הנשיא.
   
   
3. בעומק הדברים, יש משמעות גם לסדק (אולי נכון יותר לומר שבר) ההולך ומתרחב – ברמה הערכית והזהותית – בין חלק גדול מיהדות ארה"ב לבין ישראל (כפי שהיא מצטיירת בעיניהם). רוב מניינה ובניינה של יהדות אמריקה שייך לזרמים הלא-אורתודוקסיים, שבשורה של סוגיות מעשיות וסמליות (כמו כישלון הניסיון להסדיר את "עזרת ישראל" בכותל) נתקלים במרחב הפוליטי הישראלי בהדרה ואף בביזוי. משך שנים, בהיבט זה, עסקה ממשלת ישראל בניסור הענף שעליו היא יושבת. יש לכך – כמו גם לשתי הסיבות שפורטו לעיל – השלכה ישירה על המציאות שנוצרה בניו יורק, שבה רק קולות אמיצים מעטים בקהילות אלה (כמו הרב עמיאל הירש בבית הכנסת הרפורמי על שם ווייז) התייצבו באופן נחרץ כנגד מועמדותו של מוסלמי אנטי-ציוני רדיקלי לראשות העיר – מועמדות שעד לא מכבר לא ניתן היה אף להעלותה על הדעת.

כל זאת, כאשר גם בקרב הרפובליקנים יש מי שנוקטים עמדות שיש בהן כדי להדאיג: חלקם מתוך עמדות אנטישמיות, מפורשות או סמויות, וחלקם בשל התנגדות עקרונית, ברוח בדלנית, לכלל סעיפי סיוע החוץ; ובמצבים מסוימים, החיבור בפועל בינם לבין השמאל הפרוגרסיבי עשוי להקשות על מהלכי חקיקה שישראל וידידיה מעוניינים לקדם.

מה ניתן לעשות?

חלק מן המגמות הבעייתיות שתוארו כאן נובע מנסיבות המלחמה, ויש סיכוי לכך שעוצמתן תפחת ואף תדעך אם "השלום הנצחי" של טראמפ אכן יחזיק מעמד והדגש יעבור ליישום השלב השני בתוכניתו, שבו יהיה לישראל מרחב להמחיש גם רצון טוב ולהכחיש את טענות "רצח העם". עם זאת, הסדקים שתוארו לעיל בכל אחד מעמודי התווך של היחסים המיוחדים – הערכי, האסטרטגי והפוליטי – החלו להסתמן עוד קודם ל-7 באוקטובר 2023, והם מחייבים מיקוד תשומת לב ברמה המדינית העליונה.

ברובד האדמיניסטרטיבי, נדרש גוף תיאום לאומי ייעודי לענייני הקשר עם ארה"ב על כל מרכיביו, רצוי במסגרת המטה לביטחון לאומי, המותאם יותר מאשר המשרד לעניינים אסטרטגיים, שהעומד בראשו כיום הוא בפועל ציר הקשר עם הממשל, לבחון את כלל התשומות (ביטחוניות, מודיעיניות, דיפלומטיות, כלכליות, תודעתיות ואלו הנוגעות לקהילה היהודית) ולחתור לתכלול שלהן ולהתוויית מדיניות מאוזנת ועקבית.

ברמת המדיניות הלאומית, התמורות המסתמנות ביסודות היחסים המיוחדים מחייבות בחינה מחדש של דרכי הפעולה מול ארה"ב, בהתבסס על העקרונות הבאים:

1. הבלטת תרומתה של ישראל לקידום האינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב מול יריבותיה, המשתפות פעולה גם נגד ישראל. מעמדה של ישראל מול ארה"ב, וביתר שאת מול ממשל טראמפ ומאפייניו ה"עסקיים" (transactional), נובע קודם כול מעוצמתה – הדרכים שתוארו לעיל (אל פורדו, קרית גת, דמשק…) נסללו, כל אחת בהיבט אחר, על ידי הפעלת הכוח הצבאי של ישראל מול איראן, חמאס וחיזבאללה. הנכונות והיכולת להפעיל כוח כדי לעצב מחדש את מאזן הכוחות האזורי הן שיצרו את התנאים להישגים המדיניים שהנשיא מתהדר בהם.
   
   
2. בה בעת, כפי שכבר ציין ראש הממשלה בכמה הזדמנויות, הגיעה העת, במהלך הדרגתי שיתואם עם הממשל ועם הזרם המרכזי בקונגרס על שני בתיו, להתוות מסלול של מעבר מתבנית הסיוע הנוכחית – וזו שתחליף אותה בעשור הבא – לדגם של שיתופי פעולה בחזיתות הטכנולוגיה הצבאית, לתועלת שני הצדדים. זאת, תוך שימור המחויבות האמריקנית ל-QME (היתרון הצבאי האיכותי) של ישראל על פני כל צירוף כוחות עוין, לצד הכרה בכך שמדינה הנהנית מתל"ג לנפש גבוה משל גרמניה ויפן יכולה לקיים את ביטחונה על בסיס ייצור עצמי, בחלק מן המקרים (לכך כיוון ראש הממשלה את דבריו על "סופר-ספרטה") או על מיזמים משותפים (JV).
   
   
3. לכך צריכה להתלוות, כמדיניות שיטתית, העמקת קשרי הגומלין שכבר החלו להתבסס בין הממסדים הצבאיים והמודיעיניים של שתי המדינות (שבין היתר מקיימים רצף תפקודי גם בעת חילופי ממשל בדרג הפוליטי).
   
   
4. במשימה זו מסייעת ותוסיף לסייע גם הזיקה במישור הביטחוני-אסטרטגי שנבנתה בעשורים האחרונים – "מתחת לשולחן" או מעליו – עם חלק חשוב ממדינות ערב, ובייחוד אלו, כמו סעודיה ואיחוד האמירויות, היכולות להוות משקל-נגד בוושינגטון להשפעתן של תורכיה וקטר.
   
   
5. לא קל, באקלים הנוכחי, להציב רסנים על ממשל שאפתני ואגרסיבי; אך מול עמדות מסוימות – ושוב, בדגש על יחסם של הממשל ושל הנשיא אישית לגורמים אזוריים המזוהים במובהק עם האחים המוסלמים ותומכים בחמאס – חשוב לשקוד שוב על שיקום העוגן המסורתי של ארה"ב בשורות הקונגרס על שני בתיו. אסור לוותר מראש על תמיכת הדמוקרטים, או לפחות רובם, מן הזרם המרכזי; וגם בקרב רפובליקנים ותיקים ומנוסים, בעיקר בסנאט (כמו לינדזי גראהם וטד קרוז) יש כאמור לעיל מי שמוכן להוביל מהלכים כנגד האחים המוסלמים ותומכיהם.
   
   
6. לכל זה חייבת להתלוות תפנית מהותית בדפוס ההתנהלות מול יהדות ארה"ב, וברמת הקשב לעמדותיה בנושאים שיְעצבו בהמשך הדרך את יחסה כלפי ישראל; להעצים את ההשקעה בקשר עם הדור הצעיר, המתמודד בקמפוסים עם אתגרים מרחיקי לכת; ולשים קץ לסברה, שקנתה לה אחיזה, שלפיה ישראל מתעלמת ביודעין מרוב מרכיביה של יהדות צפון אמריקה ומשליכה את יהבה על התמיכה האוונגליסטית. הדרך המחברת בין שני חלקיו העיקריים של העם היהודי במאה ה-21 צריכה להיות נתיב השפעה דו-סטרי.

[1] מונח נוצרי המתייחס להתגלות לשאול התרסי, אבל כאן בהקשר אחר…

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר