ישראל ממשיכה לפעול בזירה הלבנונית – נוכח המציאות האבסורדית של "הפסקות האש", כביכול, הן זו שהוכרזה על ידי טראמפ והן זו שסוכמה בוושינגטון – בשני מאמצים עיקריים במקביל:
- לחץ צבאי גובר, מלווה בנוכחות בעומק השטח ובהרס תשתיות טרור בדרום לבנון ופגיעה ביעדי הארגון – אך עדיין בכפוף למגבלות משמעותיות הנובעות משיקוליו של ממשל טראמפ, וכעת גם מהסכם הפסקת האש.
- הידברות דיפלומטית ישירה, חסרת תקדים במאפייניה, הכוללת גם מגעים בין הצבאות, והניבה, במעורבות אמריקנית פעילה, הסכמה על הפסקת אש ועל מהלך מודולרי להרחקת חיזבאללה אל מעבר לליטאני.
דא עקא שהשילוב בין שני צירי פעולה אלה מורכב ובעייתי, גם אם להלכה השימוש בכוח נועד לדרבן את הצד הלבנוני בבוא העת לממש את הצהרותיו בדבר פירוק חיזבאללה מנשקו. בנסיבות אלה, נראה כי להשגת יעדיה של ישראל נדרש מרכיב נוסף: מאמץ מודיעיני ומדיני, מורכב וסבלני, בסיועם של גורמים אזוריים (ובינלאומיים?) החותרים לאותה מטרה, לרופף את אחיזת החנק של חיזבאללה בעדה השיעית, ולזהות כוחות אחרים בשורותיה. לא קל לערער על נאמנות רבת שנים, אך למעשה, פעולות הארגון – בשליחותה של איראן – המיטו על האוכלוסייה השיעית בלבנון אסון, ויש כיום קולות בקרב העדה המודים בכך, אם כי בדרך כלל לא בפומבי. הקושי העיקרי גלום בחששם של השיעים, המעוגן בהיסטוריה לבנונית ואזורית רווית דמים, מפני נקמתם של בני העדות האחרות, ושל המשטר הסורי החדש, אם חיזבאללה לא יוכל עוד להגן עליהם.
לפיכך, על אף האפשרות (שטראמפ התייחס אליה לאחרונה) להיעזר בו מול חיזבאללה, ייתכן כי עדיף בשלב זה להותיר את משטרו של אחמד אל-שרע מחוץ למשוואה הלבנונית, ולראות האם הביקורת על חיזבאללה בקרב השיעים צוברת תנופה; ומהלך המכוון לחזק כוחות חלופיים בעדה, אם אלה אכן יסתמנו, צריך לכלול – לצד תמריצים וסיוע – גם ערובות לביטחונה בראייה ארוכת טווח. ישראל גם תהיה מוכנה לאפשר את שיקום הדרום אם (ואך ורק אם) יוסר לחלוטין, על פי שיפוט בלעדי של ישראל, האיום של התבססות מחודשת של חיזבאללה.
קשיי האיזון בין הפעלת הכוח הצבאי לבין המהלך המדיני
החלטתו של הנשיא דונלד טראמפ להכריז (ב-17 באפריל) על הפסקת אש בלבנון – שאותה תיאר כמלחמה העשירית שהוא מביא לסיומה – הניבה בפועל רק הידרדרות נוספת וניכרת במצב הביטחוני, פגיעה גוברת בכוחות צה"ל (בעיקר באמצעות רחפני נפץ) ובהדרגה – גם התחדשות התקיפות נגד מטרות צבאיות ואזרחיות בשטח ישראל. בשלב זה יש יסוד לספק אם ההסכמה שהושגה בוושינגטון (ב-3 ביוני) תביא לשינוי המציאות בשטח. לחץ ציבורי גובר מצד תושבי אזור העימות מצטרף אפוא לשיקולים הביטחוניים והמדיניים של מקבלי ההחלטות בישראל. מנגד עדיין ניצבות המגבלות הנובעות משאיפתו של הממשל האמריקני לקדם הסדר בלבנון, להגן עליה מפני הידרדרות ביטחונית נוספת, ולמנף את הפסקת האש המדומה בלבנון לקידום הסדר עם איראן. מכאן הזהירות הנמשכת (גם אם הסבלנות קרובה לפקוע) בכל הנוגע לחידוש התקיפות בביירות.
במצב זה, ישראל בחרה עד כה בשני אפיקי פעולה מקבילים, שלכאורה אמורים להשלים זה את זה, אך בפועל יש מתח משמעותי ביניהם:
- מחד גיסא, מאמץ צבאי שהתרחב לאחרונה אל מעבר לקו שהותווה בעת "הפסקת האש", תוך דחיקת גורמי חיזבאללה צפונה, תפיסת שטחים שולטים ופגיעה נרחבת בפעילי הארגון ובתשתיותיו בדרום לבנון ומעבר לכך (אך בשלב זה, כמעט ולא בדאחייה). לכך נלווה מהלך רחב של שלילת תשתיות שאליהן עלול הארגון לשוב בעתיד, ובכלל זה הכפרים השיעיים באזור הגבול, ויצירת גל של עקורים – פליטים פנימיים בתוך לבנון – נוכח היקפי ההרס בדרום.
- מאידך גיסא, המשך ההידברות עם ממשלת לבנון, ובכלל זה מגעים בין הצבאות, בחסות הממשל האמריקני ובמעורבותו הפעילה. עצם קיומם של מגעים ישירים אלה, שחיזבאללה שב ומוקיע את הנכונות הלבנונית ליטול בהם חלק, הוא צעד חריג; עד לאחרונה נמנעו מכך הלבנונים בקפידה, ואפילו מהלך ההסדרה בנושא גבול המים הכלכליים התנהל כשני מסלולי מו"מ מקבילים אך נפרדים של לבנון ושל ישראל עם ארה"ב. גם במישור ההצהרתי, וחשוב לא פחות בשיח הציבורי והתקשורתי בלבנון, ניכר שינוי מרחיק לכת בכל הנוגע להתבטאויות כלפי חיזבאללה והתנהלותו, ואף לאפשרות של שלום עם ישראל.
להלכה, הלחץ הצבאי אמור להעצים את עניינה של ממשלת לבנון להתקדם לקראת הסדרה, ואף מעבר לכך, ולממש את הצהרותיה בדבר פירוק חיזבאללה מנשקו. אך בפועל, לא קל ליישב את המתח שבין ייעוד זה של המו"מ המדיני, מחד גיסא, לבין התגובות בלבנון להיקפי ההרס בדרום, ולסימני השאלה לגבי יעדי צה"ל ושאיפותיה של ישראל בראייה ארוכת הטווח. הלחץ האמריקני האינטנסיבי על שני הצדדים עשה את שלו, ולמרות ההיסוסים בלבנון נחתם בשיחות בדרג שגרירים בוושינגטון הסכם (3 ביוני) על הפסקת אש ועל יישום מדורג – מודולרי – של כוונת ממשלת לבנון להביא לפינוי כוחות חיזבאללה אל מעבר לליטאני צפונה. עם זאת, רחוק מלהיות ברור – גם נוכח תגובת חיזבאללה (נעים קאסם כינה זאת "הסכם מביש") – עד כמה ממשלת לבנון תוכל ליישם את ההסכמות, והסיכויים לכך ששיחות אלה כשלעצמן תשגנה את היעד המדיני-אסטרטגי העיקרי של ישראל, פירוק חיזבאללה מנשקו, נראים אפוא עדיין נמוכים מאוד.
המרכיב החסר: שינוי בקרב העדה השיעית
על רקע זה, יש מקום לבחון כיצד לצרף לממדים הקיימים של ההתמודדות עם המצב בלבנון – הצבאי, כמאמץ עיקרי; והדיפלומטי, שהוא לכאורה "המשכו באמצעים אחרים" – "צלע" אופרטיבית נוספת. זו צריכה להיות מעוגנת בכלי העבודה המודיעיניים (איתור והפעלה של אפיקי השפעה חשאיים) ונשענת גם על שיתוף פעולה דיסקרטי עם גורמים אזוריים – כדוגמת איחוד האמירויות – השותפים ליעד של ערעור מעמד חיזבאללה והחלשת מערך השלוחים של איראן.
מרכיב הליבה של העשייה במגמה זו צריך להיות מיפוי של הקולות (שכבר נשמעים) בקרב העדה השיעית, בדגש על צעירים שאינם כפופים למנגנוני הכוח של חיזבאללה, שמוכנים כיום לבחון בראייה מפוכחת את היקף הנזק הרה האסון שהמיטו פעולות חיזבאללה על העדה: הרס נרחב בדרום ובדאחייה, אלפי הרוגים ובהם בכירי הארגון, וניכור גובר מול שאר העדות ומול מדינות ערב והמערב. כל זאת, בשירות האינטרסים של כוח זר – איראן – ובידיעה ברורה למה עלולה ההסלמה עם ישראל להוביל. יש יסוד להעריך שמהלך זה יזכה גם לגיבוי של הממשל האמריקני, שהוקיע באחרונה את חיזבאללה בשל קריאתו להפלת ממשלת לבנון החוקית.
בלי לנקוב בשמות, ניתן לקבוע שגורמים כאלה בשורות העדה לא רק קיימים, אלא גם זוכים לתשומת לב ואוזן קשבת בציבור. כחלק ממהלך ארוך טווח – שכן לא ניתן לחולל את המפנה הנדרש בהינף אחד – יש לטפח אותם, להעמיד לרשותם משאבים ואמצעי השפעה, ולפעול בסיוע ותיאום עם אחרים באזור (ועם ארה"ב) כדי להקנות להם מעמד פוליטי בזירה הלבנונית. זאת על מנת לקעקע את יומרתו של חיזבאללה להיות מייצגה היחיד של העדה (יש סימני מורת רוח גם בשורות תנועת "אמל" – אם כי זו הפכה במידה רבה להצגת יחיד של נביה ברי, המנסה אומנם להצטייר כשחקן עצמאי אך זיקתו לחיזבאללה עמוקה מדי, והוא משמש כאיש הביניים של הארגון מול ממשל טראמפ). מנגד, יש מקום לדאגה מנכונותו של הממשל האמריקני לנהל הידברות ישירה עם נציגי חיזבאללה (בהמשך לנכונותו של הנשיא טראמפ להיפגש בעתיד עם מג'תבא ח'אמנאי, מנהיגו החדש של המשטר האסלאמיסטי באיראן).
שאלת הערובות לביטחון העדה
הקושי הנלווה לשאלת פירוקו של חיזבאללה מנשקו – מעבר לעצם התעקשותו על שימור מעמד ה"מקאוומה" (התנגדות) והתרסתו כלפי סמכות הממשלה – נובע גם מן החשש, האותנטי כשלעצמו, לא רק מפני ישראל וכוונות הזדון המיוחסות לה, אלא גם מפני המשטר החדש בסוריה. כזכור, חיזבאללה היה מעורב בהיקף נרחב, בשליחותה של איראן, בסיוע למשטר אסד בפעולות הדיכוי הברוטליות נגד העם הסורי. כעת, כאשר אויביו של אסד הם שנטלו את השלטון בדצמבר 2024, נותר "חשבון פתוח" עקוב מדם בינם לבין מי שהיו בין סייעניו הנאמנים ביותר של מי שטבח בהם.
על רקע זה עולה מעת לעת האפשרות של התערבות סורית בלבנון נגד חיזבאללה, ויש מי שהשתעשעו ברעיון זה גם בארץ. דא עקא שאיום מעין זה – לא רק על חיזבאללה כארגון אלא על עצם קיומה של העדה (מה שאירע בסווידא נגד הדרוזים עלול להחוויר בהשוואה) – רק מסייע לבסס את אחיזת החנק של נעים קאסם והארגון על השיעים, שהם הגדולה מבין העדות בלבנון, ומימושו עלול להביא להתבססות גורמים ג'יהאדיסטים, המקורבים לתורכיה, בלבנון.
אם אכן יהיו סימנים נוספים להתרופפות משמעותית בשליטת חיזבאללה יהיה אפוא עבור ישראל, בתיאום עם ארה"ב וצרפת וכן עם שותפותיה לדרך במחנה הערבי, להציע (בגלוי, או עדיף במעטה אזורי מתאים) ערובות לעדה השיעית בכל הנוגע לביטחונה. זאת, מטבע הדברים, רק "ביום שאחרי" פירוק חיזבאללה מנשקו.
כמו כן, ישראל יכולה לפזר רמזים באשר לנכונותה לאפשר את שיקום הדרום ושיבת תושבים לרוב כפריהם (לא כולם!) – בגיבוי כלכלי מצד האמירויות ואחרים – כל עוד היא עצמה, ולא גורם חיצוני כלשהו, תהיה זו שתקבע במפורש ובמפורט כי חיזבאללה אינו יכול עוד לחדש את נוכחותו החמושה בלבנון כולה, ובוודאי לא מדרום לליטאני, ולא יוכל לעשות זאת גם בעתיד.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
