תקציר
המינרלים הקריטיים הפכו לאחד מקווי השבר המרכזיים של הגאופוליטיקה במאה ה-21. חומרים שבעבר נתפסו כתשומות מסחריות ניטרליות, המוסדרות על ידי מנגנוני מחירים ויתרון יחסי, כגון ליתיום, יסודות נדירים, ניקל, קובלט וגרפיט, מוכרים כיום כנכסים אסטרטגיים התומכים בביטחון הלאומי, בעליונות טכנולוגית ובעמידות תעשייתית. החלטתה של ארצות הברית להעלות את סוגיית המינרלים הקריטיים לדרג מיניסטריאלי משקפת הערכה מחודשת רחבה יותר: שרשראות אספקה אינן עוד מבנים כלכליים פסיביים, אלא כלים פעילים של עוצמה, פגיעוּת והיערכות מדינית.
נייר מדיניות זה טוען כי היוזמה האמריקנית לבניית רשת של שותפויות מהימנות בתחום המינרלים הקריטיים אינה אסטרטגיית בלימה צרה כלפי סין, אלא מהלך רחב לבניית מערך אספקה עמיד בקרב בעלות ברית. טענה זו מסתמכת, בין היתר, על הוועידה הבינלאומית על מינרלים קריטיים שנערכה בוושינגטון ב-4 בפברואר 2026, ביוזמת סגן נשיא ארצות הברית ג'יי. די. ואנס ומזכיר המדינה מרקו רוביו, ובהובלת מחלקת המדינה. בוועידה השתתפו משלחות מ-55 מדינות, ובהן ישראל, אותה ייצג שר החוץ גדעון סער, שקיים גם סדרת מפגשים דו-צדדיים עם שרים בכירים ממדינות אחרות למען שיתוף פעולה אסטרטגי בתחום שרשראות האספקה. במסגרת ארכיטקטורה מתהווה זו, לישראל תפקיד ייחודי ולעיתים מוערך בחסר. אף שישראל איננה יצרנית מרכזית של מינרלים קריטיים, היא משמשת כמאפשרת אסטרטגית לאורך שרשרת הערך, בייחוד בתחומי טכנולוגיות עיבוד מתקדמות, מדעי החומרים, מׅחזוּר, אופטימיזציה דיגיטלית ואבטחת שרשראות אספקה.
עוד נטען כי חשיבותה האסטרטגית של ישראל מתעצמת נוכח חפיפת האינטרסים והערכים בינה לבין דמוקרטיות מרכזיות באזור האינדו-פסיפי: הודו, יפן ודרום קוריאה. מדינות אלו משלבות בסיסים תעשייתיים מתקדמים, חשיפה גבוהה לשיבושים באספקת מינרלים, ומערכות שלטון דמוקרטיות המעדיפות שקיפות, אמינות ושיתוף פעולה המבוסס על כללים. יחד הן יוצרות קהילייה של מדינות ששיתוף הפעולה ביניהן בתחום המינרלים הקריטיים משקף הן אינטרסים משותפים והן נורמות פוליטיות משותפות.
באמצעות מיצוב עצמה כמרכז טכנולוגי, כחדשנית רגולטורית וכחוליה מחברת בין אירופה, ארצות הברית ואסיה, ישראל יכולה למלא תפקיד חשוב בעיצוב ארכיטקטורת הביטחון של מינרלים קריטיים בקרב בעלות הברית. מהלך כזה לא רק יחזק את ערכה האסטרטגי של ישראל בעיני שותפיה, אלא גם יעמיק את עיגונה בסדר הבינלאומי המתהווה, המוגדר על ידי תלות הדדית אסטרטגית בין דמוקרטיות.
1. מינרלים קריטיים כתחום אסטרטגי
העלאת מעמדם האסטרטגי של מינרלים קריטיים משקפת שינוי עמוק באופייה של העוצמה הבינלאומית. כלכלות מתקדמות תלויות יותר ויותר בטכנולוגיות עתירות מינרלים, כגון כלי רכב חשמליים, מערכות אנרגיה מתחדשת, מוליכים למחצה, מרכזי נתונים, פלטפורמות תעופה וחלל ומערכות נשק מתקדמות, ולא בכוח עבודה או ביכולת ייצור תעשייתית קלאסית. בניגוד לעידן התעשייתי, שבו אנרגיה ויכולת ייצור היו הגורמים המכריעים, הכלכלה העכשווית נשענת על תשומות חומריות מורכבות, אשר היעדרן עלול לשתק מגזרים שלמים.
הרגישות של מינרלים קריטיים אינה נובעת ממחסור מוחלט, אלא מריכוזיות. בעוד שמאגרי המחצבים עצמם מפוזרים גאוגרפית, יכולות העיבוד, הזיקוק ושלבי הביניים של שרשרת הערך מרוכזים במידה רבה. שלבים אלה – ולא רק עצם הכרייה – הם צווארי הבקבוק האמיתיים של המערכת הגלובלית. שליטה בהם מעניקה לא רק יתרון מסחרי, אלא גם מנוף פוליטי.
מציאות זו הועמקה בשנים האחרונות. מגבלות ייצוא, דרישות רישוי וחסמים בלתי פורמליים המחישו עד כמה מהר ניתן לשבש שרשראות אספקה מטעמים אסטרטגיים. לפיכך הצטרפו המינרלים הקריטיים לתחומים כמו מוליכים למחצה ותשתיות אנרגיה כזירות שבהן תלות כלכלית מתורגמת ישירות לפגיעוּת אסטרטגית.
כתוצאה מכך, מדינות אינן מוכנות עוד להסתמך אך ורק על מנגנוני שוק. תחום המינרלים מעוצב יותר ויותר באמצעות כלים של מדיניות ציבורית: סובסידיות, אגירה אסטרטגית, מימון ייעודי ותיאום בין בעלות ברית. מתגבשת קטגוריה חדשה של תשתית אסטרטגית – כזו שאינה מולאמת במלואה ואינה גלובלית לחלוטין, אלא משובצת ברשתות של אמון.
2. מגלובליזציה לתלות הדדית אסטרטגית
הדחיפה האמריקנית לשיתוף פעולה בתחום המינרלים הקריטיים היא חלק משינוי רחב יותר מהנחות היסוד של הגלובליזציה בסוף המאה ה-20. במשך עשורים נתפסו יעילות, מזעור עלויות ואספקה "בדיוק בזמן" כערכים מוחלטים. התלות ההדדית נחשבה מעצם טיבה לגורם מייצב.
הנחה זו קרסה לנוכח המציאות הגאופוליטית. תלות הדדית א-סימטרית הוכיחה עצמה כמקור למנוף לחץ ולא לריסון. כאשר שרשראות אספקה מרוכזות, התלות הופכת לבת-כפייה.
עם זאת, הפתרון איננו לאומנות כלכלית או אוטרקיה. ההיקף, המורכבות וההשקעות ההוניות הכרוכות בשרשראות אספקה של מינרלים הופכים עצמאות מלאה לבלתי מציאותית עבור רוב המדינות. במקום זאת, וושינגטון מקדמת מודל של תלות הדדית אסטרטגית: שרשראות אספקה מגוּוָנות, המשולבות ברשת של שותפים מהימנים החולקים מערכות פוליטיות, תרבויות רגולטוריות ואינטרסים ביטחוניים תואמים.
מודל זה נשען על יתירות ולא על בלעדיות, על תיאום ולא על ריכוזיות. הוא מוכן לקבל על עצמו עלויות גבוהות יותר בתמורה לעמידות ולוודאות. וחשוב מכול: הוא מכיר בכך שתרומה אסטרטגית אינה מוגבלת לבעלות על משאבים. גם מדינות חסרות חומרי גלם יכולות לספק יכולות חיוניות בשלבים אחרים של השרשרת.
היגיון זה פותח פתח למדינות כמו ישראל למלא תפקיד החורג בהרבה מגודלן או מהגאולוגיה שלהן.
3. הערך המוסף של ישראל: טכנולוגיה, ביטחון ועמידות
תרומתה של ישראל לביטחון המינרלים הקריטיים אינה מצויה מתחת לפני הקרקע, אלא בשלבים העליונים והתחתונים של שרשרת הערך – היכן ששרשראות האספקה של בעלות הברית פגיעות במיוחד.
ראשית, לישראל יכולות מתקדמות במדעי החומרים, בהנדסה כימית ובאופטימיזציה של תהליכים. חברות ומכוני מחקר ישראליים מובילים בפיתוח טכנולוגיות המגדילות שיעורי הפקה, מצמצמות בזבוז ומפחיתות את טביעת הרגל הסביבתית של עיבוד מינרלים. חידושים אלה חיוניים להפיכת מוקדי עיבוד חלופיים לכדאיים כלכלית, מחוץ לאזורים שבהם מרוכזות כיום יכולות העיבוד הגלובליות.
שנית, ישראל פיתחה מומחיות משמעותית במׅחזוּר, ב"כרייה עירונית" – כלומר הפקת מינרלים ומתכות מתוך פסולת תעשייתית, מוצרים משומשים ותשתיות קיימות – ובפתרונות של כלכלה מעגלית. ככל שהביקוש למינרלים קריטיים גובר, מקורות משניים מסוג זה צפויים להפוך לרכיב חיוני בהבטחת רציפות ועמידות של שרשראות אספקה. ניסיונה של ישראל במקסום יעילות בתנאי מחסור מעניק לה יתרון יחסי מובנה בתחום זה.
שלישית, היכולות הדיגיטליות והסייברנטיות של ישראל נותנות מענה לפגיעוּת הולכת וגוברת של שרשראות אספקה מינרליות – חשיפתן לשיבוש, לריגול ולחבלה. ככל שמערכות לוגיסטיקה, עיבוד ומלאי הופכות לדיגיטליות, אבטחת שרשרת האספקה נעשית בלתי נפרדת מאבטחת סייבר. מנהיגותה של ישראל בתחום זה רלוונטית ישירות למאמצי בעלות הברית להגן על תשתיות קריטיות.
לבסוף, ישראל מביאה עימה תרבות אסטרטגית שעוצבה תחת אילוצי ביטחון מתמשכים. תרבות זו מתבטאת בדגש אינסטינקטיבי על יתירות, ניהול סיכונים ועמידות – בדיוק הלך הרוח הנדרש כיום לניהול שרשראות אספקה קריטיות בעידן של תחרות גאופוליטית.
4. קהילייה של ערכים ואינטרסים: ישראל, הודו, יפן ודרום קוריאה
תפקידה של ישראל מתעצם נוכח ההתלכדות בינה לבין דמוקרטיות אסייתיות מרכזיות, התופסות מקום מפתח בייצור ובטכנולוגיה הגלובליים.
הודו, יפן ודרום קוריאה חולקות עם ישראל מאפיינים מרכזיים: כלכלות מונעות חדשנות עם משאבי טבע מוגבלים יחסית לצורכיהן התעשייתיים; חשיפה חריפה לשיבושים באספקת מינרלים קריטיים; סביבות אסטרטגיות המושפעות מתחרות אזורית בין מעצמות; ושאיפה לריבונות טכנולוגית מבלי לנתק עצמן מהכלכלה העולמית.
תנאים משותפים אלה הובילו להעמקת שיתופי פעולה בתחומי הביטחון, הטכנולוגיה והמדיניות התעשייתית. בתחום המינרלים הקריטיים, התלכדות זו יוצרת אפשרויות להתמחות משלימה: קנה המידה והפוטנציאל האפיקי של הודו, יכולות העיבוד התעשייתי של יפן ודרום קוריאה, והיכולות הטכנולוגיות והביטחוניות של ישראל.
מעבר לאינטרסים חומריים, קיימת גם שכבה נורמטיבית. מדובר בדמוקרטיות המייחסות חשיבות למסחר מבוסס כללים, לשקיפות ולרגולציה צפויה. לפיכך, שיתוף הפעולה ביניהן אינו רק עסקה פונקציונלית, אלא נשען על תפיסה משותפת של האופן שבו יש להפעיל עוצמה כלכלית.
במובן זה, שיתוף הפעולה בין ישראל, הודו, יפן ודרום קוריאה הוא יותר מהסדר תועלתני. הוא מבטא קהילייה של ערכים המפחיתה סיכון פוליטי ומגבירה אמון אסטרטגי ארוך טווח.
5. ישראל כחוליה מחברת בארכיטקטורות של בעלות ברית
מקומה הגאוגרפי של ישראל, פריסתה הדיפלומטית והאקו-סיסטם הטכנולוגי שלה מאפשרים לה לשמש כחוליה מחברת בין מסגרות אזוריות ותמטיות שאינן משתלבות תמיד באופן טבעי.
עבור אירופה, ישראל מציעה פתרונות טכנולוגיים לבעיה שאירופה מתקשה לפתור באמצעות כרייה בלבד. מגבלות רגולטוריות וסביבתיות מצמצמות את הרחבת הכרייה באירופה, ומגבירות את חשיבותם של ייעול עיבוד, מׅחזוּר ואופטימיזציה דיגיטלית – תחומים שבהם ישראל מצטיינת.
עבור שותפות אסייתיות, ישראל מספקת גישה לאקו-סיסטם צפוף של חדשנות ולמומחיות ביטחונית התואמת סטנדרטים מערביים. עבור ארצות הברית, ישראל פועלת כמכפיל כוח, המחזק את הלכידות בין בעלות הברית מבלי לשכפל יכולות תעשייתיות קיימות.
תפקיד זה אינו מקרי. הוא משקף אינטרס אסטרטגי רחב יותר של ישראל: עיגון עצמה בקואליציות בנות-קיימא ולא בקישורים עסקיים זמניים. ככל שהפוליטיקה העולמית מתארגנת יותר סביב מערכות מתחרות ולא סביב משברים נקודתיים, עיגון כזה הופך לנכס אסטרטגי ארוך טווח.
6. השלכות אסטרטגיות
מעורבות בארכיטקטורה של מינרלים קריטיים מעניקה לישראל רווחים אסטרטגיים החורגים בהרבה מהתחום המינרלי עצמו.
היא מחזקת את הרלוונטיות של ישראל בתחומים המעצבים את עתיד העוצמה: ייצור מתקדם, מעבר אנרגטי, בינה מלאכותית וטכנולוגיות ביטחוניות. היא מעגנת את ישראל בליבת סדרי העדיפויות האסטרטגיים של בעלות בריתה המרכזיות. היא יוצרת אפיקים חדשים לשיתוף פעולה תעשייתי, לייצוא טכנולוגי ולהתלכדות דיפלומטית, והיא ממקמת את ישראל כתורמת לטובין ציבוריים גלובליים המוגדרים על ידי עמידות ולא על ידי תלות.
עם זאת, מעורבות זו מחייבת בהירות מושגית. על ישראל להציג עצמה לא כספקית חלופית, אלא כמאפשרת של עמידות בקרב בעלות הברית. יתרונה היחסי אינו בתחרות עם מדינות עשירות במשאבים, אלא בהכפלת האפקטיביות של אחרות באמצעות הפחתת סיכונים, שיפור יעילות וחיזוק ביטחון.
הגאופוליטיקה של מינרלים קריטיים ממחישה אפוא שינוי רחב יותר במערכת הבינלאומית. עוצמה מופעלת יותר ויותר באמצעות רשתות ולא באמצעות טריטוריה, באמצעות עמידות ולא באמצעות דומיננטיות, ובאמצעות יישור ולא באמצעות כפייה.
בסדר מתהווה זה, ערכה האסטרטגי של ישראל אינו טמון במה שהיא כורה, אלא במה שהיא מאפשרת. באמצעות תרומה טכנולוגית, ביטחונית וחדשנית, ובאמצעות העמקת שיתופי פעולה עם שותפות כגון הודו, יפן ודרום קוריאה, ישראל יכולה למלא תפקיד בעל השפעה החורגת מממדיה בעיצוב ארכיטקטורת שרשראות האספקה של בעלות הברית. מינרלים קריטיים אינם אפוא רק סוגיה כלכלית עבור ישראל, אלא הזדמנות אסטרטגית לחיזוק מעמדה במסגרת מערכת בינלאומית בהובלת ארצות הברית, המותאמת לעידן של תחרות מתמשכת בין מעצמות.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
