החלטתה של ארצות הברית לפעול בנחישות נגד ניקולס מדורו כבר עוררה מקהלה מוכרת של גינויים. שוב, שפת "המשפט הבינלאומי" מנוצלת לא כדי להגן על החוק אלא כדי להגן על עריצות.
הרגע הזה אינו חסר תקדים. בשנת 1989 התערבה ארצות הברית התערבות צבאית בפנמה כדי להדיח את מנואל נורייגה, נרקו־דיקטטור שהפך מדינה ריבונית לארגון פשיעה. אז, כמו היום, הזהירו מבקרים מפני תקדימים הרסניים. אז, כמו היום, הם טעו.
ההיסטוריה לא שפטה את ההתערבות ההיא כמעשה אימפריאליסטי, אלא כאכיפת אחריות מאוחרת, לאחר שכל המנגנונים האחרים כשלו. הנשיא ג'ורג' בוש האב הבין מה שמנהיגים מערביים רבים כיום שכחו: חוק המנותק מצדק מידרדר לפארסה.
אולי ההיבט המעניין ביותר של גל התגובות הנוכחי אינו עצם הגינוי מצד משטרים סמכותניים, אלא זהותם.
בין הקולות הרמים הקוראים בשם "המשפט הבינלאומי" נמצאות איראן, שמשטרה מוציא להורג מתנגדים ומחמש שלוחות טרור; רוסיה, שפלישתה לאוקראינה רמסה כל עקרון יסוד של הסדר שלאחר 1945; וחמאס, ארגון טרור ג'יהדיסטי הטובח אזרחים כחלק מתפיסת עולמו.
אליהם הצטרפו סין, קובה, ניקרגואה ומפירי זכויות אדם סדרתיים נוספים, מדינות הפונות ללגליזם רק כאשר הוא מגן על דיכוי, שחיתות וחסינות. העובדה שמשטרים אלה מציגים את עצמם לפתע כשומרי הנורמות הבינלאומיות אמורה להדאיג אותנו. היא גם אמורה להבהיר את גודל השעה.
כאשר דיקטטורות מצטטות את המשפט הבינלאומי, אין זה כדי לקיימו אלא כדי לרוקן אותו מתוכן.
מטרידה אף יותר מתגובתן של האוטוקרטיות היא הססנותן המחושבת של הדמוקרטיות המערביות. האיחוד האירופי, בריטניה ודמוקרטיות מערביות אחרות נסוגות לעיתים קרובות ללגליזם מופשט, ומפרסמות הצהרות שצלילן אינו מובחן מזה של משטרי עריצות.
בכך הן אינן מגינות על הסדר הבינלאומי. הן מטשטשות את הקו המוסרי בין מי שמפר אותו לבין מי שאמור להגן עליו.
האזכור של "המשפט הבינלאומי" באותה נשימה עם משטרים המפירים אותו באופן שיטתי אינו מרומם את החוק, אלא מרוקן אותו מתוכן. חמור מכך: הוא משחק לידיו של מנגנון האו״ם, ההולך ונשלט בידי צביעות ועריצות הרוב.
הדילמה הזו אינה חדשה. וינסטון צ'רצ'יל, שעמד מול משברי הקיום של המאה העשרים, ניסח אותה בבהירות אופיינית:
"בפעולתנו בשם האמנה, וכמנדטורים למעשה של חבר הלאומים ושל כל מה שהוא מייצג, יש לנו זכות ואף חובה להשעות לפרק זמן חלק מן המוסכמות של אותם חוקים שאנו מבקשים לבסס ולאשרר… אסור שאות החוק תחסום בשעת חירום עליונה את מי שמופקדים על הגנתו ואכיפתו… האנושיות, ולא החוקיות, חייבת להנחות אותנו".
צ'רצ'יל לא קרא להפקרות חוקית. הוא טען להיררכיה מוסרית ולהבנה שמסגרות משפטיות נועדו לשרת את הציוויליזציה, ולא להעניק מקלט קבע למי שמבקשים להחריבה.
ונצואלה תחת שלטונו של מדורו איננה מדינה ריבונית מתפקדת. זוהי דיקטטורה קלפטוקרטית שפירקה מוסדות דמוקרטיים, הפלילה את האופוזיציה, דחפה מיליונים לגלות והשתרשה באמצעות אלימות ופשיעה חוצת־גבולות.
אם סילוקו של משטר כזה, לאחר שנים של סנקציות, משאים ומתנים והצגות־שווא באו״ם, עדיין גורר במערב היסוסים, גמגומים והתמקדות בפרוצדורה במקום בעיקרון, הרי שהבעיה איננה בפעולה האמריקנית. הבעיה היא בחוסר הנחישות של העולם החופשי.
זהו רגע של הכרעה. הדמוקרטיות יכולות להגן על סדר בינלאומי המבוסס על אחריות ואכיפה, או להמשיך להסתתר מאחורי אות מתה של חוק שדיקטטורים מצטטים בפנים חתומות ואקדח שלוף.
מי שמשווה פעולה דמוקרטית לעריצות בשם "המשפט הבינלאומי" לא ייזכר כמגן החוק, אלא כמגן העריצות.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
