מבוא
מצרים היא המדינה הערבית הגדולה והחזקה ביותר במזרח התיכון, עם אוכלוסייה של למעלה מ-110 מיליון נפש וצבא עתיר משאבים. קהיר רואה בהסכם השלום משנת 1979, שסימן שינוי דרמטי ביחסים בינה לבין ישראל, בחירה אסטרטגית, ובה בעת היא מתיימרת להוביל את העולם הערבי בניהול ההתמודדות עם ישראל ומשמרת תפיסת ביטחון שבה ישראל נתפסת כאיום ייחוס.
מאמר זה מתמקד בהתנהלות מצרים במסגרת הסכם השלום, ובכלל זה ההפרות התכופות של הנספח הצבאי שלו. נבחן במבט צופה פני עתיד: לאן מצרים הולכת ביחסה לישראל? לסיכום, נסמן צעדים שעל ישראל לנקוט בטווח הזמן הנראה לעין, כדי לחזק את המחויבות המצרית לשלום ובה בעת כדי להיות ערוכה טוב יותר מול האתגר מדרום – כדי שלא יהפוך לאיום, או למקרה שהוא בכל זאת יהפוך לכזה.
מלחמות והסכם השלום
היחסים בין ישראל למצרים מושרשים עמוק בסכסוך הערבי-ישראלי. במלחמת העצמאות (1948), מערכת קדש (1956), מלחמת ששת הימים (1967), מלחמת ההתשה (1967–1970) ומלחמת יום הכיפורים (1973) נטלה מצרים חלק חשוב, תוך הובלת המאבק נגד ישראל. מלחמת יום הכיפורים הובילה למשא ומתן שבסופו נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים. מצרים תופסת את מלחמת יום הכיפורים, או "מלחמת אוקטובר" כפי שהיא מכונה שם, כניצחון צבאי, ולפחות החלק הראשון של המלחמה אכן היה הישג צבאי מצרי משמעותי, בייחוד לנוכח האופן שבו הסתיימה מלחמת ששת הימים רק שש שנים קודם לכן. יש הטוענים שסאדאת יצא למלחמה זו מראש מתוך כוונה להביא להישג מוגבל מול ישראל ולייצר בסיס למשא ומתן על הסכם מעמדה של כוח. ההסכם, שהושג בעקבות ביקורו של הנשיא סאדאת בישראל, סימל גם את מעברה של מצרים ממדינת עימות המקורבת לברה"מ ולגוש הסובייטי למדינה פרגמטית הנשענת על סיוע מערבי, בעיקר מארה"ב. הסכם השלום התבסס על נורמליזציה תמורת נסיגה ישראלית מסיני (1982). ההסכם חילק את סיני לארבעה אזורי ביטחון (A–D), הגביל נוכחות של כוחות מצריים והקים כוח רב-לאומי (MFO) לפיקוח. למרות זאת, השלום נותר "קר" עם סחר מוגבל. העוינות האידאולוגית נותרה, ואף נדמה שהסלימה ברבות השנים, ומשפיעה על הרטוריקה המצרית כנגד ישראל עד היום.
הנספח הצבאי להסכם השלום קבע פריסת כוחות למניעת התקפה פתאומית: אזור A (מערב סיני) – דיוויזיה אחת (22,000 חיילים); אזור B – משמר גבול (4,000 חיילים); אזור C (גבול ישראל) – כוחות משטרה חמושים בנשק קל; אזור D (הצד הישראלי) – מאפשר נוכחות של ארבעה גדודים. הכוח הרב-לאומי המופקד על מימוש ההסכם (ה-MFO), המבוסס על ארה"ב, מפקח ומדווח על הפרות. בשנים האחרונות, בזמן הלחימה העצימה בדאעש וביתר שאת בשנתיים האחרונות, במהלך המלחמה בעזה, הצטמצמה פעילותו והוטלו מגבלות על סיוריו ותנועתו במרחב.
להלן מצורפת מפת התמצאות להפרדת הכוחות במסגרת הסכם השלום:[1]
הערכות מודיעיניות שהתבססו על מודיעין גלוי הראו שמצרים החלה להפר את ההסכם מייד עם חתימתו. צבא מצרים פעל מתוך תפיסה הגנתית כשהוא בנה ביצורים, שדות מוקשים ומחנות במרחבי סיני, הגדיל את סד"כ גדודי הגישור עד להכפלתו, ובנה מוצבי מכ"ם המכסים את כל סיני, תוך הפרה של ההסכם.[2] כך הרחיבה מצרים את התשתיות הצבאיות מעבר למה שמוסכם בנספח הביטחוני.
נפילתו של נשיא מצרים חוסני מובארכ (2011) ועלייתו לשלטון של מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים (2012), הביאה אנרכיה לסיני עם חדירת גורמי המדינה האסלאמית. "פרובינציית סיני" של דאעש גייסה אלפי לוחמים, כולל פלסטינים מעזה, והפכה את צפון סיני לזירת ג'יהאד גלובלית. הפיגועים גרמו למותם של מאות חיילים מצרים, ולירידה דרסטית בתיירות בסיני. בשנת 2013 ביצע הצבא, בראשות שר ההגנה א-סיסי, הפיכה נגד מורסי. שר ההגנה א-סיסי, שבהמשך (2014) נבחר לנשיא המדינה, פועל מאז בחירתו לחיזוק הצבא באמצעות רכש מאסיבי של ציוד לחימה חדיש וגיוון מקורות הרכש.[3] על רקע המלחמה בדאעש, א-סיסי פעל גם להרחיב את אחיזת צבא מצרים בסיני תוך התעלמות הולכת וגוברת ממגבלות הנספח הביטחוני. ההפרות הפכו שיטתיות, עם אישורים ישראליים בדיעבד למרבית ההפרות, וזאת בכדי לשמר את שיתוף הפעולה במלחמה נגד הטרור.
תחת א-סיסי החלה מערכה צבאית רחבה: "מבצע סיני 2018" כלל תקיפות אוויריות, סגירת מנהרות ברפיח החוצות לעזה והקמת "חומת סיני" – גדר חכמה באורך 40 ק"מ. "מבצע סיני 2020" הרחיב את הפעילות, עם תגבור של עשרות אלפי חיילים ותקיפות אוויריות נגד מטרות רבות. ישראל שיתפה עם המצרים מודיעין בנוגע לפעילות דעאש, ואף תקפה בסיני (לפי מקורות זרים) – מעל 100 תקיפות מאז 2015 נגד דאעש. פעילותו של הארגון נחלשה בשנים האחרונות, אך עדיין נותרו תאים קטנים שפועלים בחצי האי גם כיום.
מערכה זו נתנה לכאורה לגיטימציה למצרים להפרות רבות של הנספח הביטחוני של הסכם השלום. הגדלת הכוחות הצבאיים באזורים B ו-C (מ-4,000 ליותר מ-20,000 חיילים), העברת טנקים ונגמ"שים, בניית יותר מ- 50 מוצבים ומחנות אימונים, בנייה של אתרי אחסון ומסלולי נחיתה למטוסים צבאיים – כל זאת תוך הגבלת סיורי הכוח הרב-לאומי (ה- MFO) בתואנות של הגנה על הכוח, וזאת בניגוד להסכם. כאמור, רוב ההפרות אושרו בדיעבד על ידי ישראל, שראתה אותן כמוצדקות במסגרת שיתוף הפעולה במלחמה נגד הטרור ואינטרס משותף. אולם, אישורים אלו יצרו מציאות חדשה: מצרים קבעה עובדות בשטח והפכה את סיני למרחב פעולה צבאי, וזאת בניגוד לנספח הצבאי להסכם השלום.[4]
ב-2025 חזר דאעש לפעילות מוגבלת: פיגועים נגד כוחות מצריים ברפיח, כולל התקפה ביולי שגרמה ל-15 הרוגים. מצרים הגיבה בתקיפות, אך השתמשה בכך להצדקת תגבורים נוספים בסדר הכוחות והאמצעים הצבאיים הפועלים בסיני – כולל בניית מסלולי נחיתה חדשים באום חשיבה, שמאפשרים נחיתת מטוסי קרב F-16.[5]
בפועל, המערכה נגד דאעש שימשה בין היתר כתירוץ לבניית יכולות צבאיות שמאיימות על איזון הכוחות.[6] ישראל, מצידה, חששה מדליפת נשק מתקדם לעזה דרך סיני, מה שהוביל לשיתוף פעולה מודיעיני מוגבר – אך גם למתיחות, כשמצרים האשימה את ישראל בהסלמה ברצועת עזה.
מצרים ראתה בדאעש איום פנימי, אך ישראל חששה מהקשר לפלסטינים. בשנים האחרונות נמשך שיתוף הפעולה בין ישראל למצרים, שכולל העברת מודיעין להתרעה, מודיעין למטרות ותקיפות משותפות נגד תאי דאעש. אך מהצד השני, ההפרות המצריות, שהתבטאו בריכוזי כוחות מעבר למותר ובתגבור ניכר של נגמ"שים וטנקים באזור C, גברו גם הם.
שלטון א-סיסי (מ-2014) מתאפיין בחיזוק דרמטי של הצבא המצרי, שכיום מונה כ-450,000 חיילים סדירים ו-800,000 חיילי מילואים. א-סיסי רואה בצבא את עמוד התווך של משטרו, ומשקיע בו 5%–6% מהתמ"ג (כ-12 מיליארד דולר בשנה). גישתו היא לרכוש אמצעי לחימה מהשורה הראשונה בעולם, תוך גיוון המקורות, למרות הקשיים הלוגיסטיים שהדבר מייצר, כדי למנוע יכולת לחסימת אספקת נשק ממקור אחד. ממשלו של א-סיסי גם פעל לרכש אמצעים מתקדמים, כגון אלפי טנקי אברמס אמריקאים שגם מיוצרים במצרים, מאות טנקי T-90 רוסיים שגם הם מורכבים במצרים, צוללות וכלי שיט נוספים, מטוסי רפאל צרפתיים ומטוסי Su-35 ומיג רוסיים, לצד מטוסי F-16 אמריקאים.
א-סיסי מתעלם מהמגבלות על פריסת כוחות ואמצעים בסיני, תוך בניית מנהרות וגשרים נוספים שמאפשרים חציית התעלה, בניית תשתית כבישים בסיני, שאומנם משרתת גם תנועה אזרחית אבל תאפשר פריסה צבאית מהירה יותר במקרה הצורך, תגבור כוחות צבא באזורים B ו-C ועוד.[7] ב-2025, בשעת ביקור שר ההגנה בפיקוד מערב (גבול לוב), דיבר השר על "מוכנות לחסימת נתיבי שיט לישראל". מצרים הרחיבה והעמיקה בשנים אלו שלושה נמלים, כולל נמל רפיד החדש שיכול לאיים על סחר ימי עם ישראל.[8] החיזוק כולל גם תגבור אימוני היחידות ומסדרי המוכנות לדיביזיות.
המעבר לגישה התקפית בסיני
החל משנת 2020 עלה חשד שצבא מצרים עבר לבנייה של תשתיות המאפשרות פעילות התקפית מול ישראל, וזאת מעבר לתפיסה ההגנתית של הצבא המצרי בחצי האי סיני. הסימנים המעידים על כך הם: הגדלת סד"כ היחידות הלוחמות בצבא ב-30%, העתקת מחסנים צבאיים שמוקמו מערבית לנילוס בעלות גבוהה והקמת מחסנים חדשים, כולל אתרי אחסון תת-קרקעיים, בסיני ובצד המערבי של תעלת סואץ. אתרי אחסון אלו הינם בעלי יכולת אחסון של מאות רבות של טילים בליסטיים, כולל טילי Scud שמגיעים למרכז ישראל.[9]
גברו גם תכיפות והיקף המסדרים הדיביזיוניים שהגיעו לשישה מסדרים בשנה, בכלל זה ארבע הדיביזיות המשוריינות. נבנו שדות תעופה חדשים והורחבו קיימים לטובת יכולות צבאיות באום חשיבה, ברפידים ובאל-עריש. הוקמו מאגרי דלק גדולים בסיני, מאגרים שאין להם שום צורך אזרחי, הוגדל במידה ניכרת סד"כ מובילי הרק"ם בצבא המצרי, שדות תעופה נבנו והותאמו לשימוש צבאי ונמלי ים הורחבו במידה ניכרת.
צעדים אלו, לצד הצהרות לוחמניות הולכות ומתגברות המושמעות על ידי אנשי ממשל מצרים ואנשי תקשורת המקורבים לשלטונות, הביאו להגברת הדאגה בישראל. רק לאחרונה פורסם שראש הממשלה נתניהו ביקש ממזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי האמריקאי, מרקו רוביו, להפעיל לחץ על מצרים להפחית את הנוכחות הצבאית בסיני, לאחר גילוי התשתיות התת-קרקעיות לאחסון טילים.[10]
מלחמת חרבות ברזל הפכה את סיני לזירה מרכזית. מצרים, שחששה מגלי פליטים מרצועת עזה שיפרצו מהגבול לתוך סיני, פרסה כוחות ניכרים וחיזקה את המכשול הקיים בגבול ברפיח. לקראת הכניסה לכיבוש רפיח במאי 2024 ולאחריה פרסה ישראל כוחות גדולים ברפיח, תוך מה שנתפס בקהיר כהפרה של הנספח הצבאי בנוגע לאזור D – מה שהוביל לתגובה מצרית: הגדלה נוספת של הכוחות בסיני ל-40,000 חיילים ופריסת כוחות וכלי רק"ם נוספים באזור רפיח ואל-עריש.
מצרים לאן – מבט צופה עתיד
מזה שנים מספר מצרים מחזקת את יכולותיה הצבאיות בסיני. מעבר לכמות היחידות ומספר כלי הרק"ם, מדובר על חיזוק תשתיות שיהוו בשעת הצורך בסיס לתספוקת של כוחות גדולים בהרבה. הרחבת המעברים של תעלת סואץ, גשרים ומנהרות וכבישים מחברים, לצד הקמת מחנות, מתקני אחסון, מאגרי דלק, מנהרות טילים ושדות תעופה צבאיים, תאפשרנה לצבא המצרי לייצר איום משמעותי על מדינת ישראל.
הצורך לאפשר למצרים להילחם בדאעש והתפקיד המצרי במימוש ההסכם עם חמאס מביאים את ישראל לגילוי עמדה פשרנית מול ההפרות המתמשכות והמתרחבות של המצרים את הנספח הצבאי להסכם. בצדק ניתן להבין את העדר הקשב המספק לאיום המצרי בשנתיים האחרונות מול הצורך לפעול בשבע זירות רחוקות וקרובות. יחד עם זאת, אם יש משהו שלמדנו מהשבעה באוקטובר, הוא הצורך להיות ערוכים מול יכולות של אויבים אפשריים ולא להיות מופתעים.
מצרים אינה מוגדרת כמדינת אויב, ויש לישראל הסכם שלום איתה מזה למעלה מארבעים שנה. יחד עם זאת, מצרים מחזיקה צבא גדול ומודרני, מתחזקת צבאית באופן עקבי ומחזקת את נוכחותה והיערכותה הצבאית בסיני. איום הייחוס המשמש את צבא מצרים באימוניו הוא צה"ל, והמעט שעלינו לעשות הוא לוודא שלא נופתע בשנית מצד מצרים.
להבנתנו, לנוכח מחויבותה הבסיסית להסכם השלום, מצבה הכלכלי והתלות בארצות הברית, קשה לצפות מתקפה מצרית פתאומית בהיקף מלא בטווח הקצר, אולם צבא צריך להתכונן גם לתרחישי הפתעה, בוודאי לאחר השבעה באוקטובר. לאורך שנים רבות הזניח צה"ל את הזירה המצרית, הן במחקר מודיעיני, הן בתשתית מיפוי, בבנק מטרות ובתוכניות אופרטיביות, ולו רק בשלב ראשון בתוכניות הגנה אפקטיביות. לשם כך נדרש לבצע שינוי בתרחיש הייחוס, לעדכן את הצי"ח המודיעיני ולקיים פעילות תכנונית אופרטיבית ואימונים רלוונטיים, ברמת מפקדים ומפקדות, בזהירות המתבקשת.
השלב הראשון והחשוב ביותר הוא העמקה והרחבה של המחקר המודיעיני על צבא מצרים, בדגש על נוכחותו בסיני, שילוב תכנים רלוונטיים בהכשרות הפיקוד ותרגול מתאים של תכנים רלוונטיים באימוני המפקדות. במקביל, ולנוכח סיום השלב הנוכחי בלחימה ברצועת עזה, נדרש לוודא שהכוח הרב-לאומי בסיני חוזר לפעול באופן מלא למימוש המנדט שלו, תוך חיזוקו ככל שנדרש ויצירת לחץ על מצרים להחזיר את המצב בסיני לקדמותו בהתאם למוסכם בנספח הצבאי. ניתן ורצוי להשתמש ברצונה של מצרים לקחת חלק בהליך האזורי שעליו הכריז הנשיא טראמפ ובסיוע אמריקאי כדי לוודא תיקון ההפרות.
לצד זאת, אנו עדים בתקופה האחרונה להתעצמות הברחות הגבול עם מצרים – הברחות של אמצעי לחימה בשיתוף פעולה עם שבטים בדואים בנגב המערבי. לא ברור עדיין האם הברחות אלו מבוצעות תוך עידוד, שיתוף פעולה או העלמת עין של השלטון במצרים או של הצבא בחצי האי. אולם לחומרה, יש לראות הברחות אלו כחלק ממארג כולל של הגברת האיום על ישראל.
לנוכח זאת מתחייבת פעולה נחרצת גם נגד האיום הזה במישור המודיעיני והמבצעי, ובשל המעורבות של אזרחים ישראליים מתחייב שיתוף פעולה של כל הרשויות הרלוונטיות, בהן צה"ל, שב"כ, משטרת ישראל, רשות המיסים ורשויות רלוונטיות אחרות. ניסיון העבר מראה כי הפעלה אפקטיבית של גורמים מקצועיים שונים מחייבת פעולה במסגרת פיקודית משולבת. אחת הדרכים יכולה להיות הקמת מנהלת ייעודית אחודה לטיפול בבעיה. המנהלת תוכל להתבסס על משאבי כוח אדם הקיימים בצה"ל, במשרד לביטחון לאומי ובמשרדי ממשלה אחרים. בהמשך תוכל מסגרת זו לקבל אחריות למניעת הברחות גם בגבול עם ירדן.[11]
סיכום
אף שמצרים מחויבת להסכם השלום עם ישראל הרי שהיא איום פוטנציאלי: מדינה מוסלמית בעלת צבא מערבי מתקדם; מדינה שלה בעיות פנימיות רבות ושבהתאם למסורת בעולם הערבי יכולה להפנות את הלחצים הפנימיים לשנאה כלפי מדינת ישראל; שלטון שמבצע לאורך שנים ובאופן עקבי הפרות מתמשכות של הנספח הצבאי להסכם השלום בכל מה שנוגע לחצי האי סיני, ושאיום הייחוס שצבאו מדמה הוא צה"ל.
המלחמה בעזה בשנתיים האחרונות הביאה להסלמת הרטוריקה נגד ישראל ולהגדלת הכוח הצבאי בסיני. יחד עם זאת, החשש המשותף מפני האחים המוסלמים, שחמאס היא תנועת-בת שלהם, וההזדמנויות הכלכליות הנפתחות בפני מצרים כתוצאה מההסכם והחזון שהציג הנשיא טראמפ לאזור כולו, מהווים הזדמנות לשינוי לטובה במערכת היחסים מול מצרים.
מדינת ישראל ומערכת הביטחון הישראלית חייבות לפעול במקביל בשני המישורים: הן במישור הדיפלומטי – העמקת הדיאלוג עם מצרים מחד גיסא והפעלת לחץ לתיקון ההפרות של ההסכם ושינוי היחס לישראל בשיח המצרי כתנאי לשילוב מצרים בכל הסכם והסדר אזורי מאידך גיסא, והן במישור הביטחוני – הרחבת המחקר המודיעיני באופן משמעותי והיערכות למענה לאתגר שמצרים עלולה להציב בהתאם לסוגיות שפירטנו לעיל. במקביל יש לפעול להפסקת הברחות הגבול. ישראל חייבת לגלות ערנות גבוהה, שכן "שלום קר" עלול להפוך להפתעה אסטרטגית, ו"מי שנכווה ברותחין צריך להיזהר בצוננין".
[1] אתר ויקיפדיה, הסכם השלום בין ישראל למצרים.
[2] עמיחי שילה, מצרים רומסת את הסכם השלום, הקול היהודי, 9.6.2024.
[3] יגיל הנקין, ההתעצמות של צבא מצרים, JISS, 7.1.2018.
[4] מתוך ריאיון של אורנה ישר עם אלי דקל, האם מצרים "הרדימה" את ישראל לגבי חמאס? מידה, 26.1.2025.
[5] שם.
[6] Yoni Ben Menachem, "What Lies Behind Egypt's Violations of the Peace Agreement with Israel", JCPA, 2025
[7] אורנה ישר, מידה, 26.1.2025.
[8] Middle East Monitor, "Netanyahu links gas deal with Egypt to Sinai military reinforcements review", 3.9.2025
[9] Middle East Eye, Israel 'concerned' about Egypt's military buildup in Sinai, report says", 2025
[10] Barak Ravid, "Netanyahu asked U.S. to press Egypt on military buildup in Sinai", Axios, 20.9.2025
[11] גבי סיבוני, מנהלת גבול מצרים, הארץ, 14.1.2010.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
