מאת יואב לימור, ישראל היום, 04.06.2021

מייד לאחר מבצע "שומר החומות" החל הרמטכ"ל אביב כוכבי בסבב ביקורים ומפגשים ביחידות צה"ל. לומר תודה, לדבר, לשמוע. אחד החשובים שבהם – ואולי החשוב מכל – היה עם מפקדי החטיבות הסדירות. ספק אם העריך את מה שציפה לו שם. המח"טים – טובי המפקדים והלוחמים – מתחו ביקורת קשה על ההחלטה שלא להפעיל אותם במבצע, ותהו אם הדבר לא משדר חולשה לצד השני.

עמיתי טל לב־רם, שחשף את המפגש, פרסם כי המפגש נערך באוגדה 162. כוחותיה היו אמורים "לפשוט" על עזה כחלק מההונאה במבצע "מכת ברק" להשמדת המטרו (מערך המנהרות המגננתיות) של חמאס. הרעיון המבצעי היה שאנשי הארגון יחששו שצה"ל פולש לרצועה, וימהרו למנהרות כדי להסתתר ולהפעיל מתוכן את התוכנית האופרטיבית של חמאס. הכוונה היתה שמאות מהם יילכדו במנהרות וימצאו בהן את מותם.

בפועל נהרגו מעטים במנהרות, אם בכלל. צה"ל אמנם דיבר בתדרוכים על "עשרות רבות עד מאות בודדות", אבל אלה היו מספרים מוגזמים מאוד. נראה שאחת הסיבות לכך שהרעיון המבצעי לא מומש נעוצה בהונאה שכשלה. המח"טים האשימו במפורש כי זה נבע מכך שצה"ל פחד לממש את הרעיון המבצעי ולהכניס כוחות לרצועה. "אפילו את השערים (בגדר) לא פתחתם", אמרו.

להיכנס לעידן ההכרעה

הפעלת צבא היבשה (או במקרה של "שומר החומות" אי ההפעלה) היא אחת הסוגיות המרכזיות שדורשות כעת ליבון והפקת לקחים. הרמטכ"ל אמנם אמר למח"טים שצה"ל לא יחשוש מהפעלת כוחות יבשה "במידת הצורך", אבל ספק אם זה המסר שעבר גם לאויב.

מראשית המבצע הבהירה ישראל שמבצע קרקעי לא עומד על הפרק. האמירות הפומביות היו אמנם הפוכות, אבל גם מהן עלה בבירור שמדובר במבצע אווירי, מוגבל, שהשתלטות על שטחים ברצועה היא לא חלק ממנו. את מטרותיו, הבהירו בישראל בכל דרך, ניתן להשיג מהאוויר, בלי לסכן כוחות קרקעיים.

לאחרונה פורסמו שני מאמרים חשובים בהקשר הזה. אל"מ (מיל') גבי סיבוני ותא"ל (מיל') יובל בזק פרסמו השבוע במכון ירושלים לאסטרטגיה ולבטחון מאמר שכותרתו "תפיסת הניצחון": הצורך בתפיסת ניצחון מעודכנת. השניים עוסקים בו ב"תפיסת ההפעלה לניצחון" שמוביל הרמטכ"ל, וקובעים (בצדק) כי המבצע בעזה הוא הזדמנות נדירה לעמת בין התיאוריה למבחן המעשה.

ב"תפיסת הניצחון" נקבעו כמה עיקרים מרכזיים: קיצור משך הלחימה; השגת ניצחון מובהק; הניצחון יושג באמצעות "השמדה מנגד" של יכולות אויב, בקצב גבוה באמצעות מגוון יכולות אש מדויקות; המכות הקשות שתונחתנה על האויב תובלנה לשחיקת יכולת הפעולה שלו ולנזק תודעתי מצטבר, עד מעבר ליכולת הספיגה שלו; התפיסה מתבססת על עליונות מודיעינית לצורך חשיפת האויב כתנאי להשמדתו, ועל קישור יכולות תקיפה מרחביות (אוויר ים ויבשה) ליחידות בקצה.

סיבוני ובזק מאתגרים את התפיסה. הם טוענים כי במלחמה הבאה בצפון, עלול להיות איום משמעותי על יכולת הפעולה של חיל האוויר, וחיזבאללה אף עלול לכבוש שטחים בישראל כחלק מתוכנית ההתקפה שלו כאשר העורף יספוג אש בהיקפים חסרי תקדים. ספק אם מול כל אלה התפיסה תעמוד, בוודאי כאשר היא "ממשיכה להתבסס על ההנחה שתמרון יבשתי עמוק ומהיר הוא נחלתן של מלחמות העבר, ושהסבירות להפעלתו נמוכה".

התפיסה, הם כותבים, מדברת לכאורה על תמרון, אבל בפועל מעמיקה את הרעיון ששולט בצה"ל בארבעת העשורים האחרונים שלפיהם האויב יוכרע בכוח האש, וכתוצאה מכך "לא רק שאינה פותרת את חוסר האיזון שקיים בין שתי הזרועות (האווירית והיבשתית) אלא שהיא מנציחה אותן, תוך שהיא הופכת את היוצרות", כך שבמקום שזרוע האוויר תהיה זאת שמסייעת לזרוע היבשה להכריע באמצעות תמרון מהיר ובלתי צפוי, היבשה היא זאת שמסייעת למאמץ האש האווירי.

המאמר השני פורסם בכתב העת "מערכות" עוד לפני המבצע בעזה. חתומים עליו סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן והחוקר הצבאי גל פרל־פינקל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי. תחת הכותרת "על התמרון והאימונים לקראתו" הם מניחים (שוב, בצדק) שבמלחמה הבאה בצפון יעמוד העורף בפני איום ומספרי נפגעים ונזק חסרי תקדים. "כאשר האויב מציב איום חמור על העורף ומסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית, אין חלופה לתמרון קרקעי", הם כותבים.

העימות בעזה כמעבדה

גם גולן ופרל־פינקל סבורים שהמצב הקיים, שבו התמרון הוא מאמץ משלים למאמץ האש, שגוי ומוביל לכך שההשקעה בכשירותו נמוכה יחסית. "צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש – עידן ההכרעה. זה נכפה עלינו מכיוון שעוצמת האיום על העורף הפכה בלתי נסבלת. בכל מלחמה עתידית יעמדו לנגד צה"ל שלוש מטרות ראשיות: הסרה מהירה של האיום על העורף; פגיעה קשה באויב על מנת לצרוב בתודעתו תבוסה; שימור הלגיטימציה הפנימית והחיצונית ברמה סבירה, כך שהישגי המערכה לא יהפכו לרועץ.

"הדרך היחידה לממש מטרות מלחמה אלה היא באמצעות שימוש בתמרון, שמאלץ את האויב להתמודד עם מלוא העוצמה הצבאית. לשם כך דרושה לצבא יכולת תמרון יבשתי קטלני, מהיר ואגרסיבי, שניתן יהיה לגייס במהירות ולהפעיל כבר בתחילת המערכה, ובאמצעותו לשוב לעיקרון שקבע דוד בן־גוריון – להעביר את המלחמה לשטח האויב".

צה"ל ניצח צבאית בעזה, אבל ישראל לא ניצחה במערכה. גרוע מכך, בעיני ציבורים גדולים (גם בארץ) היא נתפסת כמי שהפסידה, בוודאי אסטרטגית. חמאס צבר עוצמה משמעותית, וספק אם ישנה דרכיו. במקום שובר שוויון אסטרטגי, "שומר החומות" נדמה כפרק הרביעי של סדרת המבצעים בעזה, ולא האחרון.

לא בטוח שתמרון יבשתי היה משנה משהו בתוצאה הסופית, אבל העובדה שצה"ל נמנע ממנו צריכה להטריד, ולא רק את מפקדי החטיבות, בוודאי כאשר מנגד עמד אויב חלש יחסית. בהיעדר יכולת מוכחת לשלול ירי תלול מסלול בהיקפים גדולים מהאוויר בלבד, וללא נוכחות קרקעית מסיבית שתחשוף אויב ותאפשר להשמידו, ימשיך העורף לספוג.

התוצאה היא היפוך משוואה: העורף מגן על צה"ל – במקום להיפך. ובמקום שיסכן את חייליו כדי לשמור על האזרחים, האזרחים מסכנים עצמם כדי לשמור על החיילים. הקו המסוכן הזה – ששולט בצבא מאז שלהי שנות השהייה בדרום לבנון, ובליבו החשש מחיילים הרוגים וחטופים – מוביל בהתמדה לתוכניות שמתעדפות בהקצנה את האש על פני התמרון, ובהמשך לכך, להשקעת חסר בצבא היבשה, לחוסר אמון בו ולאי הפעלתו בזמן אמת.

ב"שומר החומות" לא ביקשה ישראל להכריע את חמאס. אבל כמו שכתבו סיבוני ובזק – איש גולני בעברו, וכיום ראש המטה במילואים של אוגדת הגליל שתעמוד במוקד המלחמה הבאה בצפון – זה היה מעבדה לא רעה כדי לבחון את התפיסות שמפתח צה"ל. הלקח לגבי צבא היבשה הוא חד וברור; מי שיחמוק ממנו כעת וישלה את עצמו שהכל טוב, יעצים את התהליך שבסופו תשלם ישראל מחיר יקר במלחמה הבאה