מבוא
המזרח התיכון נמצא בנקודת מפנה אסטרטגית. הפגיעה בתוכנית הגרעין והטילים הבליסטיים של איראן, שהייתה מוקד המאבק האזורי, הותירה את רצועת עזה כזירה המרכזית האחרונה של הציר הרדיקלי הכולל את איראן, חיזבאללה, החות'ים וחמאס. נטרול האיום מעזה הוא לא רק הכרח עבור מדינת ישראל, אלא להבנתנו גם אינטרס מרכזי של הממשל האמריקאי תחת הנשיא דונלד טראמפ, שמבקש לקדם סדר אזורי חדש באמצעות הרחבת "הסכמי אברהם". הסכמים אלה, שכבר הניבו שיתופי פעולה חסרי תקדים בין ישראל למדינות ערביות מתונות כמו איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, מהווים בסיס לבניית ארכיטקטורה אזורית חדשה ויציבה שתצמצם את השפעתם של גורמים קיצוניים.
עם זאת, יש להכיר בכך שברגע שתשומת הלב הבינלאומית מוסטת מאיראן, עזה עלולה לשוב ולהפוך למוקד של תשומת לב עולמית. היסטורית, סבבי הלחימה בעזה גררו ביקורת בינלאומית חריפה על ישראל, לעיתים מלווה בסנקציות דיפלומטיות או כלכליות. תמונות של הרס וסבל אזרחי, המופצות על ידי תומכי חמאס, נוטות לעורר סערה תקשורתית ולגרום ללחץ על ישראל להפסיק את פעולותיה הצבאיות. דווקא משום כך חיוני לפעול במהירות ובנחישות להשגת היעדים האסטרטגיים ברצועה: מיטוט חמאס ככוח צבאי ושלטוני, שחרור כל החטופים, ויצירת מצב שבו עזה חדלה להיות בסיס לפעולות טרור נגד מדינת ישראל.
חמאס, שנותר מבודד מבעלי בריתו, מאבד בהדרגה את אחיזתו באוכלוסייה המקומית. התושבים בעזה מתחילים להפנים כי החלום לשיקום הרצועה, כפי שהתרחש לאחר סבבי לחימה קודמים, אינו ריאלי עוד. בעבר הצליח חמאס לנצל את הסיוע ההומניטרי הבינלאומי כדי לחזק את שלטונו, תוך שימוש בכספים ובמשאבים לבניית תשתיות צבאיות, כמו מנהרות ומחסני נשק. כיום, עם היחלשות התמיכה מאיראן ומחיזבאללה, היכולת של חמאס לשמר את כוחו באמצעות משאבים אלה פחתה במידה ניכרת. למרות זאת, הוא עדיין משתלט על הסיוע ההומניטרי המועבר לאזורים שבהם הוא שולט ועושה בזה שימוש כדי לחזק את מה שנותר מכוחו. להבנתנו, תחושת הייאוש בקרב האוכלוסייה, לצד הלחץ הצבאי המתמשך מצד ישראל, יוצרת הזדמנות ייחודית להשלים את היעדים האסטרטגיים בעזה.
הלקחים מהמערכה בעזה
המערכה הנוכחית בעזה מלמדת כי הדרך היעילה ביותר להשגת היעדים היא באמצעות שליטה מלאה על שני משאבים מרכזיים: הסיוע ההומניטרי והאוכלוסייה האזרחית. חמאס תלוי באופן קריטי בסיוע ההומניטרי כ"צינור חמצן" לשימור כוחו. הסיוע, שכולל מזון, תרופות, ציוד בסיסי ואף דלק, מאפשר לחמאס לשלוט באוכלוסייה באמצעות חלוקה סלקטיבית של משאבים לתומכיו, תוך דיכוי מתנגדים. המשך הכנסת סיוע לצפון הרצועה, שחמאס משתלט על רובו המכריע, מחזק את הארגון ומאריך את משך הלחימה. דיווחים מהשטח מצביעים על כך שחמאס ממשיך להשתמש בסיוע כדי לשמר את שלטונו, תוך ניצול האוכלוסייה כמגן אנושי מפני פעולות צה"ל.
טענות מצד גורמים בצה"ל, כגון מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), כי מנגנוני חלוקת הסיוע כיום מונעים השתלטות של חמאס, התגלו כבלתי מדויקות. מחקרים ודיווחים עצמאיים, כולל כאלה שפורסמו על ידי ארגונים בינלאומיים, מראים כי חמאס ממשיך להפנות חלק ניכר מהסיוע לצרכיו הצבאיים, כגון תחזוקת מנהרות והצטיידות באמצעי לחימה. יתרה מכך, טענות אלה לעיתים נתפסות כמטעות, שכן הן מסתמכות על הנחות שגויות לגבי יכולת השליטה של צה"ל על חלוקת הסיוע במרחבים שבשליטת חמאס.
החלופה המקצועית והנכונה ביותר לטיפול במצב היא הקמת ממשל צבאי זמני שישלוט בסיוע ובאוכלוסייה. ממשל כזה היה מאפשר לצה"ל לנהל את המצב בשטח באופן ישיר, תוך צמצום ההשפעה של חמאס. עם זאת, חלופה זו נשללה ממגוון סיבות אשר העיקרית שבהן היא החשש מהשלכות בינלאומיות ומהתנגדות של גורמים בממשל הישראלי. במקום זאת, הוחלט על שיתוף פעולה עם חברות בינלאומיות לחלוקת סיוע, תוך יישום תוכנית שמטרתה להניע את האוכלוסייה מצפון וממזרח הרצועה לדרומה. התוכנית כללה שלבים מספר: סינון האוכלוסייה: הקמת נקודות מעבר ("נקזים") שבהן תתבצע בדיקה של העוברים דרומה כדי למנוע ממחבלים להתערבב באוכלוסייה; הקמת מתחמי מחסה: יצירת אזורים מאובטחים בדרום הרצועה שבהם ירוכזו התושבים ובהם יינתן להם סיוע הומניטרי; חלוקת סיוע בשליטת צה"ל: הבטחת שליטה מלאה של צה"ל על תהליך החלוקה, תוך מניעת השתלטות של חמאס על הסיוע; ולבסוף קידום תוכנית הגירה: מתן אפשרות לתושבים שמעוניינים בכך לעזוב את הרצועה, תוך תיאום עם גורמים בינלאומיים.
תפיסה זו נועדה לבודד את חמאס מהאוכלוסייה – שכעת הינה הנכס המרכזי שלו – ולאפשר לחימה אפקטיבית בשטחים שפונו כשחמאס כבר אינו נהנה מחסות האוכלוסייה. תפיסת פעולה זו הייתה גם מגבירה במידה רבה את הלחץ על חמאס לקידום שחרור החטופים.
למרות הפוטנציאל של התוכנית, היא לא מומשה במלואה. צה"ל ממשיך להכניס סיוע לצפון הרצועה, תוך התעלמות מהצורך בפינוי האוכלוסייה. החלטה זו נובעת בעיקר מחוות דעת משפטיות של הפרקליטות הצבאית (הפצ"רית) והיועצת המשפטית לממשלה, הקובעות כי פינוי האוכלוסייה או הגבלת הסיוע עלולים להפר את הדין הבינלאומי. חוות דעת אלה שנויות במחלוקת, ומומחים רבים למשפט בינלאומי, כולל כאלה ששירתו בעבר בפרקליטות הצבאית, טוענים כי הן אינן מבוססות. לדוגמה, המשפט ההומניטרי הבינלאומי, כפי שמוגדר באמנות ז'נבה, מאפשר לנקוט צעדים צבאיים הכרחיים תוך שמירה על עקרונות המידתיות וההבחנה בין לוחמים לאזרחים. הוא גם מאפשר הטלה של מצור על מרחב שבו נמצא האויב תוך מתן אפשרות לאוכלוסייה לצאת ממרחב זה ולקבל סיוע במקומות אחרים. העובדה שהרמטכ"ל קיבל את חוות הדעת של הפצ"רית אינה מאפשרת לצה"ל להשיג את מטרות המלחמה ואף מגדילה את הסיכון ללוחמים.
כתוצאה מאי-מימוש התוכנית, חמאס ממשיך לשמור על דריסת רגל משמעותית בצפון הרצועה. הכנסת הסיוע לצפון מאפשרת לארגון להמשיך לנצל את האוכלוסייה כמגן אנושי, תוך שימוש במשאבים לחיזוק שלטונו. לעומת זאת, הפיילוט של חלוקת סיוע ישירה על ידי החברה הבינלאומית הוכיח הצלחה חלקית. תחנות החלוקה, שפועלות באזורים מוגבלים בדרום הרצועה, יצרו לחץ ניכר על חמאס והובילו לניצני התנגדות מקומית לשלטונו. גורמי כוח מקומיים, כגון משפחות וקבוצות קהילתיות, החלו לשתף פעולה עם ישראל במטרה להחליש את חמאס, מתוך הבנה כי שלטונו הולך ונחלש.
עם זאת, גם תחנות החלוקה הישירה סובלות מחוסר ארגון. אין רישום מסודר של מקבלי הסיוע, והחלוקה אינה שוויונית, כאשר גורמים חזקים באוכלוסייה משתלטים על חלק הארי של המשאבים. המרחבים האזרחיים המיועדים, שהיו אמורים לשמש כמתחמי מחסה בטוחים, לא הוקמו כמתוכנן, ותוכנית ההגירה לא קודמה כלל. כתוצאה מכך, ההזדמנות לנצל את הלחץ על חמאס ולהשלים את השגת היעדים הצבאיים והאזרחיים מוחמצת.
אז מה נדרש לעשות?
הצלחתו החלקית של הפיילוט של חלוקת הסיוע הישירה מוכיחה כי המודל החדש עשוי להיות יעיל בהחלשת חמאס. עם זאת, המודל נותר שברירי ודורש מיסוד והרחבה כדי להפוך למענה מקיף. לשם כך, יש להקים מפקדה משימתית שתרכז את המאמצים ותתאם בין כלל הגורמים המעורבים: פיקוד הדרום, השב"כ, מטכ"ל, משרד הביטחון, גורמי ממשלה נוספים, החברה הבינלאומית וארגונים בינלאומיים נוספים. מפקדה זו תהיה אחראית על ניהול הסיוע, סינון האוכלוסייה, הקמת מתחמי מחסה וקידום תוכנית ההגירה.
המפקדה המשימתית תצטרך לפעול בשלושה תחומים עיקריים: ניהול הסיוע: הקמת מערכת דיגיטלית לרישום וזיהוי מקבלי הסיוע, תוך שימוש בטכנולוגיות כמו זיהוי ביומטרי. מערכת זו תבטיח חלוקה שוויונית ותמנע השתלטות של גורמים חזקים על המשאבים; פינוי האוכלוסייה: יישום תוכנית מסודרת לפינוי האוכלוסייה מצפון הרצועה למרחבים מאובטחים בדרום, תוך הקמת מתחמי מחסה שיכללו תשתיות בסיסיות כמו מים, חשמל ושירותים רפואיים; קידום תוכנית ההגירה: תיאום עם מדינות שלישיות וארגונים בינלאומיים, כגון האו"ם וסוכנויות סיוע, כדי לאפשר לתושבים שמעוניינים בכך לעזוב את הרצועה. תוכנית זו תצריך תמיכה כלכלית ולוגיסטית מארצות הברית וממדינות התומכות ב"הסכמי אברהם". כותבי המאמר הזה הציעו במאמר קודם גם לקדם פינוי של כמאה אלף פצועים וחולים ומלוויהם מהרצועה למדינות שכנות, צעד שיוכל להפחית את הלחץ ההומניטרי ברצועה.
הזמן הוא גורם קריטי במערכה. בעוד כחודש יסיימו כוחות המילואים, שגויסו במאמץ רב, את תקופת שירותם. גיוס מחדש של כוחות אלה יהיה קשה, בייחוד לנוכח העומס שנוצר בשל המבצע באיראן. אנשי המילואים התגייסו בהיקף גבוה בהבטחה כי הפעם המערכה תוכרע, ולכן יש לנצל את חלון הזמן הנוכחי להגברת המאמץ הצבאי. אין צורך בכוחות נוספים, אלא בצמצום המגבלות המשפטיות והמבצעיות על הפעלת הכוח ובריכוז המאמץ לפינוי צפון הרצועה. פעולה זו תאפשר לחימה יעילה יותר בשטחים שפונו, תוך צמצום הסיכון לאזרחים.
לדוגמה, במבצעים קודמים, כמו "צוק איתן" ב-2014, צה"ל הצליח להשיג הישגים צבאיים רבים כאשר פעל באופן ממוקד והפעיל כוח רב באזורים ספציפיים. כיום, עם טכנולוגיות מתקדמות יותר, כגון מל"טים ויכולות מודיעין משופרות, ניתן להשיג תוצאות דומות בזמן קצר יותר, בתנאי שהמגבלות על הפעלת הכוח יצומצמו.
סוגיית החטופים נותרה אחד האתגרים המרכזיים במערכה. "מתווה ויטקוף", שהציע שחרור חלקי של חטופים בשלבי עסקה מדורגים, אינו רלוונטי עוד ויש להפסיק לקדמו. מתווה זה, שייתכן שהיה רלוונטי בשלבים מוקדמים של המשא ומתן, איבד את כדאיותו לנוכח התמשכות הלחימה והיחלשות חמאס. ישראל חייבת להבהיר לחמאס ולמתווכות, קטאר ומצרים, כי היא דורשת שחרור כלל החטופים בפעימה אחת, הנחת נשק מלאה של חמאס והגליית פעיליו הבכירים למדינה שלישית שאינה גובלת בישראל. המסר צריך להיות ברור: חמאס ניצב בפני ברירה בין כניעה והגליה לבין המשך לחימה עד להשמדתו המלאה. גישה זו תגביר את הלחץ על חמאס ותבהיר כי אין בכוונת ישראל להתפשר על יעדיה המרכזיים.
לסיכום חלק זה, מוצע ליישם באופן מיידי את הצעדים הבאים: הפסקת הכנסת סיוע למרחבים בשליטת חמאס: כל הסיוע יופנה למתחמים בשליטת צה"ל, תוך הקפדה על חלוקה מסודרת ושוויונית באמצעות מערכות רישום דיגיטליות;[1] פינוי האוכלוסייה מצפון הרצועה: יישום תוכנית מסודרת לפינוי האוכלוסייה למרחבים מאובטחים בדרום, תוך הקמת מתחמי מחסה עם תשתיות בסיסיות. הפינוי יבוצע דרך נקזים במטרה למנוע מגורמי חמאס להתפנות מהמרחב; הקמת מפקדה משימתית: הקמת גוף שיתאם בין כלל הגורמים המעורבים. כל הניסיונות להקים מפקדה משימתית לטיפול במאמץ האזרחי במסגרת הצבא כשלו בשל השתלטות מתפ"ש על התהליך. יש להקים מנהלת למאמץ האזרחי מחוץ לצבא (במשרד הביטחון או במשרד רלוונטי אחר). מנהלת זו תרכז את כל הטיפול בסוגיית הסיוע ההומניטרי, הקמת מתחמי המחסה במרחבים שבשליטת הצבא וקידום תוכנית ההגירה; שינוי מדיניות בנושא החטופים: דרישה לשחרור כלל החטופים בפעימה אחת, הנחת נשק והגליית מנהיגי חמאס. כל אלה צריכים להתבצע תוך הקמת מנגנון דיווח דו-שבועי לדרג המדיני, שיבטיח מעקב אחר התקדמות התוכנית וייתן מענה לכשלים בזמן אמת.
סיכום
תוצאות המערכה באיראן והמצב הנוכחי ברצועת עזה יוצרים הזדמנות ייחודית להשגת היעדים האסטרטגיים של ישראל. היחלשות חמאס, בשילוב עם התמיכה הבינלאומית המוגבלת שהוא מקבל, יוצרות חלון הזדמנויות להכרעה צבאית ושלטונית של הארגון. עם זאת, אי-מימוש תוכנית שלמה כפי שתוארה לעיל עלול להאריך את הלחימה, להגביר את הלחץ הבינלאומי על ישראל ולפגוע בהישגים שהושגו עד כה. פעולה נחושה ומרוכזת, הכוללת שליטה על הסיוע, פינוי האוכלוסייה והאצת הלחימה, עשויה להביא להכרעת חמאס תוך שלושה חודשים, כפי שהוערך על ידי מומחים צבאיים.
הקמת מפקדה משימתית תבטיח תיאום יעיל בין הגורמים השונים ותאפשר קידום פתרונות ארוכי טווח, כולל תוכנית ההגירה, שתאפשר לאוכלוסיית עזה עתיד טוב יותר לשנים. הצלחת המערכה תלויה ביכולתה של ישראל לנצל את החלון הנוכחי לפעולה נחושה, תוך התגברות על מגבלות פנימיות וחיצוניות. בסופו של דבר, הכרעה בעזה לא רק תחזק את ביטחון ישראל במישרין, אלא גם תתרום לבניית סדר אזורי חדש, שיהיה מבוסס על הרחבת הסכמי אברהם וצמצום ההשפעה של איראן ושליחיה במרחב.
[1] מצור צבאי שמטרתו לכתר כוחות אויב, לבודד אזור מסוים או לשתק יכולת לוגיסטית הוא כלי מותר. הדין הבינלאומי מבחין בין מצור לבין הרעבה. מצור הוא אמצעי לחימה לגיטימי לפי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, כל עוד הוא מופנה נגד כוחות לוחמים ולא נועד להרעיב את האוכלוסייה האזרחית. ראו הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנת ז'נבה (1977). ראו גם המדריך הבריטי: UK Manual of the Law of Armed Conflict.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
