מבוא
יהודה ושומרון מהווים זירה מרכזית מבחינת האתגרים הביטחוניים של מדינת ישראל, מרכזיות שהועצמה מאז חתימת הסכמי אוסלו בשנות התשעים. אירועי השבעה באוקטובר 2023, שהובילו למלחמה נגד חמאס ושאר ארגוני הטרור ברצועת עזה, החריפו את המצב הביטחוני באזור והציבו את צה"ל בפני אתגר של לחימה רב-זירתית. בנוסף לעזה התמודדה ישראל עם ירי מלבנון, מתימן ומעיראק, ועם עלייה ברמת האלימות ביהודה ושומרון, בייחוד בצפון השומרון. מאמר זה בוחן את ההתפתחויות ביהודה ושומרון מאז תחילת המלחמה, תוך התייחסות להיסטוריה של המאבק בטרור, לקחים ממבצע "חומת מגן" ב-2002, והמלצה על האסטרטגיה הנדרשת להשגת שליטה מבצעית והרתעה מול האיומים הנוכחיים. המאמר דן באתגרים הנובעים מהעדר משילות בשטחי B ו-C, בהפרות חוזרות ונשנות של הסכמי אוסלו, ובחשיבות של פעולה החלטית לטיפול כולל בטרור.
הרקע ההיסטורי: מהסכמי אוסלו עד היום
האינתיפאדה הראשונה, שהחלה ב-1987, התאפיינה באלימות בעצימות נמוכה יחסית, בעיקר זריקות אבנים ובקבוקי תבערה. היו אירועי ירי בודדים, בעיקר בשל העדר כלי נשק בתפוצה רחבה בשטח. הסכמי אוסלו, שנחתמו ב-1993, נועדו לייצר מציאות ביטחונית ומדינית חדשה בשטח, תוך העברת אחריות אזרחית וביטחונית לרשות הפלסטינית באופן מדורג. החלוקה לשטחי A, B ו-C נועדה לאפשר לישראל לשמור על שליטה ביטחונית תוך ויתור על ניהול אזרחי של האוכלוסייה הפלסטינית. שטחיA , הכוללים את הערים הפלסטיניות הגדולות, הועברו לאחריות ביטחונית ואזרחית של הרשות הפלסטינית; שטחי B, הכוללים את הכפרים ואת ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית, הוגדרו כאזורים שבהם הרשות אחראית לעניינים אזרחיים וישראל שומרת על אחריות ביטחונית; שטחיC , הכוללים יישובים יהודיים, מחנות צה"ל וצירי תנועה, נותרו בשליטה ישראלית מלאה. ההסכמים גם הובילו להקמת "שמורות הסכמיות", כגון שטחי אש ושמורות טבע במדבר יהודה, שבהם הועברה אחריות אזרחית לרשות. למרות ההסברים כי ויתור זה מקל על ישראל בכך שהוא מפחית את הצורך לטפל בנושאים כמו ביוב ופינוי אשפה, הרי שהוא הוביל בפועל לאובדן שליטה על משאבי טבע ועל התפשטות יישובים פלסטיניים, דבר שהשפיע לרעה על הביטחון ועל הסביבה.
מעבר לאובדן השליטה בנושאים האזרחיים, הכנסת אלפי מחבלים חמושים לשטחי הרשות, כחלק מההסכמים, שינתה את אופי האיום. האינתיפאדה השנייה, שהחלה ב-2000, כללה פיגועי ירי ומטענים שהיו קטלניים הרבה יותר והציבה אתגרים חדשים בפני צה"ל. ההסכמים יצרו ואקום ביטחוני, כאשר הרשות הפלסטינית לא הצליחה ולא רצתה למנוע פעילות טרור. אנשי מנגנוני הביטחון של הרשות השתתפו לעיתים בפיגועים, וכלי נשק שסופקו על ידי ישראל שימשו לרצח אזרחים וחיילים. גישת ההכלה, ששלטה באותה תקופה, נכשלה במניעת התדרדרות המצב, והובילה לצורך במבצע צבאי רחב היקף.
גישת ההכלה הובילה להחמרת המצב. אף על פי שמחבלים יצאו משטחי A וחזרו אליהם, הרשות הפלסטינית נהנתה מריבונות מלאה ואנשי מנגנוני הביטחון שלה השתתפו לעיתים בפיגועים. לאורך השנה הראשונה של האינתיפאדה נעשו ניסיונות להפסקת הלחימה בתיווך אירופי ואמריקאי מול הרשות הפלסטינית או שליחיה; מפגשים דוגמת "פסגת פאריס", "פסגת שארם", "ועידת טאבה", לצד הסכמים דוגמת "הסכם טאנט" (ראש ה-CIA), "הסכם זיני" (נציגו של הנשיא בוש) ודומיהם ניסו להביא לעצירת הטרור ולחזרה למתווה אוסלו, אך ללא הצלחה.
בשנת 2002, לאחר גל פיגועים קטלני ששיאו ב"מרץ השחור" עם 135 אזרחים ישראלים הרוגים ועוד מאות פצועים, יצא צה"ל למבצע "חומת מגן". המבצע כלל כיבוש מחדש של הערים הפלסטיניות בשטחי A, הריסת תשתיות טרור, ומעצר חשודים בטרור. המטרה הייתה להשיב את השליטה המבצעית על השטח, לאחר שנים של הכלה שהובילה להסלמה. המבצע התמקד בטיהור מחנות הפליטים, שהיו מוקדי טרור מרכזיים, ובפירוק רשתות של ארגונים כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי ופת"ח.
במהלך המבצע נכנס צה"ל לערים בשטחי A עם כוחות גדולים, בסד"כ של כמה אוגדות, והשתמש בטקטיקות מתקדמות לסיכול מפגעים והריסת מבנים ששימשו כמחסה למחבלים. בעקבות מבצע "חומת מגן", שנמשך כחודש ימים, יצא צה"ל למבצע "דרך נחושה", שחיזק את השליטה המבצעית בשטחי יהודה ושומרון. התוצאה הייתה ירידה ניכרת בפיגועים וחזרה לשקט יחסי ביהודה ושומרון. מבצע "חומת מגן" ומבצע "דרך נחושה" שבא בעקבותיו הוכיחו כי שליטה מבצעית היא תנאי הכרחי למיגור טרור. כיבוש השטח (אוגדות), טיהור תשתיות אויב (חטיבות), ולאחר מכן פעילות מתמשכת בכוחות מצומצמים (גדודים ופלוגות) אפשרו לצה"ל לשמור על יציבות ביטחונית לאורך שנים. הצלחת המבצע נבעה משילוב של כיבוש השטח, טיהור תשתיות אויב, כתרים וסגרים על ערים פלסטיניות שמהן יצאו פיגועי טרור, הריסת בתי מפגעים והוראות פתיחה באש ברורות, שכללו אישור לירות לעבר זורקי אבנים ובקבוקי תבערה לאורך צירי תנועת ההתיישבות האזרחית – כל אלה תרמו להרתעה ולהפחתת האלימות.
הנסיגה מצפון השומרון ורצועת עזה ב-2005, לאחר הבסת האינתיפאדה השנייה, יצרה ואקום ביטחוני שהוביל להתעצמות מחודשת של ארגוני הטרור. צפון השומרון, ובייחוד מחנות הפליטים בג'נין ובטול כרם, הפכו לחממה לפיתוח תשתיות טרור, בייחוד של חמאס והג'יהאד האסלאמי. פתיחת הכתר על ערים פלסטיניות וחופש התנועה לרכבים פלסטיניים בצירים הראשיים החזירו את פיגועי הירי מרכב נוסע, בייחוד לאורך צירי ההתיישבות היהודית, כגון כביש 60 וכביש 5.
אירועי השבעה באוקטובר 2023 והמלחמה בעזה שינו את הדינמיקה הביטחונית ביהודה ושומרון. צה"ל נאלץ להעביר כוחות סדירים לעזה, והחליף אותם בכוחות מילואים שפעלו באגרסיביות רבה יותר ובהכלה מופחתת של אירועי אלימות.
תשתית המודיעין של השב"כ ואמ"ן, שנבנתה מאז "חומת מגן", אפשרה סיכול פיגועים רבים באמצעות גלי מעצרים ופעולות ממוקדות. עם זאת, עליית רף הטרור, בייחוד בצפון השומרון, המחישה כי האיום לא נעלם וחייבה את צה"ל לפעול בסדרת מבצעים התקפיים, כולל פעולות במחנות הפליטים בצפון השומרון. במבצעים אלה נעשה שימוש בכלי הנדסה להריסת מבנים, בתקיפות אוויריות לסיכול מפגעים, ובגלי מעצרים של חשודים. לדוגמה, במבצע בטול כרם בדצמבר 2024 סיכל צה"ל סיכל תא טרור שתכנן פיגוע משמעותי באמצעות מטעני חבלה, על ידי תקיפה מהאוויר. עם זאת, המשך הפיגועים מצביע על הצורך בגישה מקיפה יותר, המשלבת פעולות מבצעיות עם טיפול במישורים האזרחיים והכלכליים.
תמונת האיום כיום
האיום המרכזי ביהודה ושומרון נובע מפעילות טרור של ארגונים פלסטיניים, בראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי, התארגנויות מקומיות ופעילים בודדים שמנסים לערער את היציבות באמצעות פיגועי ירי, מטענים, דקירות ופיגועי דריסה. מאז מבצע "שומר החומות" (2021) חל גידול בפעילות הטרור ביהודה ושומרון, עם דגש על גיוס מחבלים דרך רשתות חברתיות והסתה מקוונת. חמאס, בפרט, משקיע מאמצים ביצירת תשתיות טרור, אבל ניתן לראות גם פעילות של תאי טרור מקומיים, לעיתים ללא קשר ישיר להנהגה המרכזית של הארגונים.
גורם חשוב נוסף הוא התמיכה האיראנית בטרור הפלסטיני. איראן מעבירה כספים, נשק וידע צבאי לארגונים כמו הג'יהאד האסלאמי דרך ערוצים כמו קרן השהידים האיראנית ואגודת הצדקה אל-אנצאר. תמיכה זו מאפשרת לארגונים אלה לשפר יכולות צבאיות, כולל ייצור מטענים. בהקשר זה ראוי לציין את התופעה של הברחת נשק מתקדם וחומרי נפץ מירדן לשטחי יהודה ושומרון. הברחות אלה מאפשרות לגורמי הטרור להעלות את איכות ורף הפיגועים. איראן רואה ביהודה ושומרון זירה להרחבת השפעתה במסגרת "ציר ההתנגדות", תוך ניצול חולשת הרשות הפלסטינית. לצד אלה ניתן לזהות גם התפשטות אידאולוגיות של ג'יהאד עולמי ביהודה ושומרון, המושפעות מארגונים כמו דאעש ואל-קאעידה.
הרשות הפלסטינית עצמה מהווה גורם מורכב. מצד אחד היא משתפת פעולה עם ישראל בתחום הביטחון, מול גורמים המאיימים עליה, אך מצד שני היא מעודדת טרור באמצעות הסתה מתמשכת במערכת החינוך ובתקשורת הפלסטינית, התורמת לרדיקליזציה של צעירים. הרשות גם משלמת קצבאות לרוצחי יהודים ולמבצעי פיגועים. חולשת הרשות, לצד התחרות עם חמאס על ייצוג הפלסטינים, מחריפה את המתיחות ומגבירה את הסיכון לפעולות טרור "בלתי מאורגנות".
היבט נוסף הוא השפעת המלחמה בעזה (לאחר 7 באוקטובר 2023) על יהודה ושומרון. האירועים בעזה הגבירו במידה מסוימת את המתיחות, אך לא הביאו לידי התלקחות נרחבת של הפרות סדר, אלימות וטרור. חלה עלייה בהפגנות אלימות ופיגועים בהשראת המלחמה ונרשמו כמה פיגועים בולטים, כולל ניסיונות לפגוע במרכז הארץ. הפיגוע בבת ים וחולון, שבו הונחו מטענים באוטובוסים, ממחיש את הפוטנציאל הקטלני של האיום. פיגועים נוספים, כמו ירי לעבר כלי רכב בכביש 55 ובכביש 5, גבו קורבנות בנפש, כולל הפיגוע בפונדוק שבו נרצחו אלעד וינקלשטיין, עליזה ראיס ורחל כהן ז"ל (ינואר 25) והפיגוע בסמוך לברוכין שבו נרצחו צאלה גז ז"ל והוולד שהיה בבטנה (מאי 2025).
מכל מקום צפון השומרון, ובייחוד מחנות הפליטים בג'נין ובטול כרם, הפכו למוקד של פעילות טרור. ארגונים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי ניצלו את היעדר השליטה המבצעית המלאה באזור זה, שהוחמר לאחר הנסיגה ב-2005 וההצעה של מערכת הביטחון (מרץ 2023) להעניק לרשות הפלסטינית אחריות ביטחונית מוגברת בצפון השומרון (הצעה שנענתה בסירוב על ידי הרשות הפלסטינית).[1] כתוצאה מהעדר פעולה מספקת של צה"ל וחוסר אפקטיביות של הרשות הפלסטינית במרחב, תשתיות טרור התפתחו מחדש והפגנות חמושות הפכו לתופעה שכיחה. ראו בעניין זה את אמירתו של מפקד פיקוד העורף, האלוף רמי מילוא, על האיום הנשקף ליישובי קו התפר בשומרון מהטרור בערים הסמוכות לקו התפר.[2]
במקביל לאיום הטרור בולטת גם התופעה של העדר משילות, המתבטאת בהפרות הסכמי אוסלו ובנזקים סביבתיים וכלכליים. ויתור על פיקוח בשטחי B ו-C הוביל לאובדן שליטה, התפשטות בנייה בלתי חוקית, זיהום סביבתי והשתלטות על צירי תנועה. לדוגמה, ציר ירושלים-תקוע, שנועד להיות חלופה בטוחה להגעה אל גוש עציון, הפך למסוכן עקב בנייה פלסטינית לא חוקית בסמוך. כביש 5, המחבר את מרכז הארץ לאריאל ובקעת הירדן, סובל מאתגרים דומים, ויש לכך עוד דוגמאות רבות.
העדר משילות גורם גם לנזק סביבתי חמור. בנייה בלתי חוקית ליד נחלים, כמו נחל שילה ונחל אלכסנדר, הובילה להזרמת שפכים, זיהום מי תהום ופגיעה בחקלאות ובאיכות החיים; שרפת פסולת במזבלות לא מאושרות בשומרון יוצרת זיהום אוויר המשפיע על יישובים יהודיים לאורך קן התפר, דוגמת ראש העין.
הפרות הסכמי אוסלו משפיעות גם על הכלכלה המקומית. הרשות הפלסטינית, בסיוע ארגונים בינלאומיים, מממנת פרויקטים המשמשים לעיתים ככסות לפעילות טרור וככלי להשתלטות על שטחי C, שטחים שהינם באחריות ביטחונית ואזרחית ישראלית מלאה. בנוסף, מערך ה"דעווה" של חמאס, הכולל קרנות ועמותות צדקה בשטחי הרשות ומחוצה לה, מעביר כספים לפעילות טרור תחת מעטה של סיוע חברתי, מחזק את אחיזת הארגון באוכלוסייה ומקשה על השליטה הביטחונית. בנייה בלתי חוקית בשטחי C ובשמורות טבע, לעיתים במימון זר, מגבילה פיתוח תשתיות ואזורי תעשייה ביישובים יהודיים, ופוגעת בצמיחה הכלכלית.
ישראל, לעיתים מתוך רצון לשמור על שקט, נמנעת מפעולה החלטית נגד תופעות אלה. גורמים במערכת הביטחון אפשרו לעיתים בנייה בשטחי C כדי לשמר יחסים עם הרשות, אך בכך פגעו בביטחון.[3] תמיכה בינלאומית, תחת מעטה של סיוע הומניטרי, מחזקת את הרשות במאבקה נגד ישראל ומאפשרת הרחבת התיישבות בלתי חוקית. התמודדות יעילה עם אתגרים אלה מחייבת אכיפה מחמירה, תיאום בינלאומי וטיפול שורשי בנזקים הסביבתיים והביטחוניים.
אסטרטגיית ניצחון על הטרור ביהודה ושומרון
ניסיון העבר מראה שכדי להתמודד עם האיום שתואר לעיל, ובייחוד טרור הפועל בקרב אוכלוסייה אזרחית, יש לפעול לפי שלושה עקרונות מרכזיים. הראשון: שליטה מבצעית בשטח – אין צורך בהחזקת כוחות גדולים בכל תא שטח, אלא בכיבוש השטח, טיהורו מתשתיות טרור, ולאחר מכן שמירה על יכולת לפעול בו בכל רגע בכוחות מצומצמים. לאחר "חומת מגן", פעולות לילה למעצר מבוקשים היו יעילות בשמירה על השליטה. כאשר השליטה נחלשת, כפי שקרה בצפון השומרון לאחר 2005, נדרש מבצע רחב יותר להשגתה מחדש. הגדרת אזורי סכנה סביב יישובים וצירי תנועה, והחלת הוראות פתיחה באש ייחודיות, יכולות למנוע פיגועים כמו אלו שהיו בפונדוק ובברוכין.
העיקרון השני: טיפול בערוץ הכלכלי והאזרחי – חמאס ביהודה ושומרון בנה את כוחו על מערך ה"דעווה" – קרנות וארגוני צדקה שהעבירו כספים לפעילות טרור תחת מעטה חברתי. פעולה נגד מקורות המימון, חשבונות בנק ואנשים המעורבים בתהליך היא קריטית. בנוסף, יש לטפל בבנייה בלתי חוקית, השתלטות על שטחים פתוחים וזיהום סביבתי, שמשמשים כחלק מהמאבק של הרשות הפלסטינית נגד ישראל. לדוגמה, השתלטות על שטחי C ושמורות טבע, והזרמת שפכים לנחלים, פוגעים בביטחון ובסביבה.
העיקרון השלישי: פעולה על המעטפת להעצמת ההרתעה – הריסת בתים של מפגעים, גירוש משפחות, והגבלת היתרים כלכליים הם כלים יעילים, בתנאי שהם מיושמים במהירות ובהחלטיות. הנוהל הנוכחי, הכולל עתירות לבג"ץ ופשרות כמו אטימת חדרים, אינו יעיל. חקיקה ראשית שתעניק עדיפות לזכות לחיים של אזרחי ישראל על פני זכויות קניין של משפחות מפגעים תחזק את ההרתעה.
יישום העקרונות האלה לניצחון על הטרור ביהודה ושומרון מחייב גישה התקפית הנשענת על תפיסה מבצעית אינטגרטיבית, המשולבת בפעילות אזרחית תומכת. כל אלה יוצאים גם מתוך לקחים מהלחימה בעבר עם התאמות למציאות הנוכחית. להלן עיקרי הדברים:
חיזוק השליטה המבצעית – צה"ל חייב להמשיך בפעולות התקפיות במחנות הפליטים ובמוקדי טרור, תוך שימוש מוגבר בטקטיקות מתקדמות כמו תקיפות אוויריות והפעלת כלי הנדסה לפתיחת צירי תנועה באזורים בנויים צפופים. נדרש להגדיר אזורי סכנה סביב יישובים וצירי תנועה, ולהחיל הוראות פתיחה באש ברורות, לצד חיזוק האחיזה בגבול ירדן למניעת הברחות ופעולה מוגברת נגד תשתית ההברחות הפליליות של נשק ואמצעי לחימה מצד ערבים וגורמי פשיעה אזרחי ישראל.
אכיפה מוגברת במרחב – ישראל חייבת לאכוף את הסכמי אוסלו בשטחי B ו-C. על המדינה לטפל בבנייה בלתי חוקית ובהשתלטות על שטחים פתוחים ובזיהום סביבתי, להקים גדרות לאורך צירים ראשיים ולהגביל את התנועה בכפרים סמוכים, במטרה לצמצם את הסיכון. יש לפתח תוכנית מקיפה לטיפול בזיהום סביבתי, כולל הקמת מתקני טיהור שפכים משותפים עם הרשות הפלסטינית, תוך אכיפה קפדנית של חוקי הסביבה.
פגיעה בתשתית הכספית – מערך ה"דעווה" של חמאס, המהווה את הזרוע החברתית-כלכלית של הארגון, משמש כמנגנון מרכזי לגיוס תמיכה ציבורית ומימון פעילות טרור. הוא כולל ארגוני "צדקה", מוסדות חינוך, מסגדים וארגונים קהילתיים המשמשים כהסוואה להעברת כספים לפעילות חבלנית. יש לפעול לתפיסת כספים וחשבונות בנק תוך שיתוף פעולה עם בנקים בינלאומיים ומדינות ידידותיות כדי לאתר ולחסום חשבונות בנק המשמשים להעברת כספים לארגוני טרור. בנוסף נדרש לעצור אנשים המעורבים ברשתות הלבנת הון. בהקשר זה, הפעולה שבוצעה נגד חלפני כספים בערים אחדות ביהודה ושומרון חשובה ונחוצה, ונדרש להמשיך ולהגביר פעולה נגד צירי העברות הכספים המממנים את הטרור. במקביל, יש להמשיך את הלחץ על הרשות הפלסטינית להפסיק את תשלום המשכורות והקצבאות למחבלים הכלואים בישראל ולמשפחות המחבלים שנהרגו.
חקיקה להגברת ההרתעה – חקיקה שתקל על הריסת בתים של מחבלים תוך צמצום עתירות משפטיות לבג"ץ תאפשר פעולה מהירה יותר. הצעות אפשריות הן קביעת מסגרת זמן קצובה (למשל, 48 שעות) להגשת עתירות, עם עדיפות עליונה לביטחון המדינה; מימוש החקיקה המאפשרת גירוש משפחות של מחבלים. החקיקה צריכה להדגיש כי זכותם של אזרחי ישראל לחיים קודמת לשיקולים אחרים.
שיתוף פעולה בינלאומי – ישראל נדרשת להפעיל לחץ דיפלומטי על ארגונים בינלאומיים, האו"ם וארגונים לא-ממשלתיים (NGOs), כדי למנוע מימון פעילויות הפוגעות בביטחונה. ישראל יכולה להציג ראיות מודיעיניות על שימוש לרעה בכספים של ארגונים בינלאומיים, כגון מימון בתי ספר או מוסדות המשמשים להסתה לטרור. לדוגמה, דו"חות מודיעין ישראליים הראו כי כספים של UNRWA שימשו לתמיכה בתשתיות חמאס. ישראל יכולה לעבוד עם מדינות כמו ארה"ב וקנדה, שכבר הוציאו אל מחוץ לחוק ארגונים התומכים בטרור, כדי להגביר את הלחץ על ארגונים בינלאומיים.
השקעה בתשתיות ביטחוניות – תשתיות ביטחוניות מתקדמות הן קריטיות למניעת חדירות והתקפות טרור. הקמת גדרות חכמות המשלבות חיישנים, מצלמות תרמיות ומערכות זיהוי תנועה לאורך צירים מרכזיים ביהודה ושומרון; השקעה במערכות בינה מלאכותית לניתוח נתונים ממצלמות, רחפנים וחיישנים, שיאפשרו זיהוי מוקדם של פעילות חשודה; שיפור התשתיות בצירי תנועה מרכזיים, כגון כביש 60, על ידי התקנת תאורה, מחסומים ומערכות ניטור; הקמת מכשול אפקטיבי בגבול עם ירדן שימנע את הברחות הנשק ואמצעי הלחימה המתקדמים, לצד הגברת האכיפה במגזר הערבי-ישראלי בתחום הברחות וסחר בנשק.
הסברה – הסברה היא כלי חיוני לשינוי התפיסה הציבורית והבינלאומית כלפי פעולות ישראל. נדרשת הסברה לאוכלוסייה הישראלית על החשיבות של פעולות ביטחוניות, תוך שימוש במדיה חברתית, סרטונים וקמפיינים ציבוריים; לדוגמה, הסברה על הקשר בין מימון ה"דעווה" לפעילות טרור, לצד הסברה בינלאומית באמצעות הפקת דוחות וסרטונים בשפות זרות (אנגלית, צרפתית, ספרדית) המציגים ראיות להפרות של הרשות הפלסטינית וארגונים בינלאומיים. יש להדגיש את השימוש בכספי סיוע לפעילות טרור, כגון תשלומים למשפחות מחבלים. בנוסף נדרשת עבודה עם משפיעני רשת בינלאומיים וישראליים להפצת המסר, תוך שימוש בפלטפורמות כמו X להגברת החשיפה.
סיכום
המצב ביהודה ושומרון מאז אוקטובר 2023 מדגיש את הצורך בגישה מקיפה והחלטית למיגור הטרור. לקחי מבצע "חומת מגן" מראים כי שליטה מבצעית, פעולה על המעטפת האזרחית והכלכלית והרתעה חזקה הם המפתח להצלחה. היעדר משילות בשטחי B ו-C, והפרות רבות של הסכמי אוסלו, מחייבים שינוי מדיניות. ישראל חייבת לאכוף את ההסכמים, לטפל בבנייה בלתי חוקית, ולפעול נגד תשתיות המימון של הטרור.
פיקוד המרכז פועל מאז השבעה באוקטובר במדיניות התקפית יותר מבעבר ומרכז מאמצים למניעת התפתחות קיני טרור חמושים במחנות הפליטים, ובדגש על ערים הצמודות לכביש 6 ולמרכז הארץ. יחד עם זאת, כמפורט בהמלצותינו לעיל, יש עוד מה לעשות במגוון תחומים, כחלק מהתפיסה המבצעית הכוללת שהוצגה לעיל.
ההיסטוריה מלמדת כי הישגים ביטחוניים מחייבים תחזוקה מתמשכת. ויתורים ללא אכיפה, כגון העברת אחריות ביטחונית לרשות הפלסטינית ללא פיקוח הדוק, הובילו להסלמה. ההחלטה להציע לרשות אחריות ביטחונית מוגברת בצפון השומרון לפני כשנתיים, כחלק ממדיניות של הפחתת חיכוך, הוכחה כשגויה והובילה לעלייה בפעילות הטרור.
יש גם להיערך לאתגרי העידן שלאחר סיום כהונתו של אבו מאזן כיו"ר הרשות הפלסטינית, כולל בחינת עומק ברמה המדינית של עתיד יחסי ישראל והרשות. תקופה זו עלולה להתאפיין במאבקי כוח פנים-פלסטיניים שיובילו בהכרח לחוסר יציבות ולהתחזקות גורמי הטרור באופן שיחייב את מערכת הביטחון להרחיב עוד יותר את מחויבותה להתמודדות עם האתגרים הביטחוניים בגזרה זו, כולל באמצעות עיבוי הביטחון בצירי התנועה, ביישובים ובמרחב התפר.
כפי שהוכח לפני 20 שנה, ניתן לנצח טרור הפועל בקרב אוכלוסייה אזרחית. אותם עקרונות חלים גם על הזירה בעזה, ויישומם ביהודה ושומרון יבטיח ביטחון ושקט לאזרחי ישראל. המפתח הוא פעולה נחושה בכל המישורים – מבצעי, אזרחי, כלכלי וסביבתי – ללא פשרות.
[1] TOI Staff, Report: Israel offered PA full security duties over city as pilot, Ramallah refused, Times of Israel, 23.3.2023
[2] פלד ארבלי, מפקד פיקוד העורף: האיום בבת חפר גדול יותר מאשר בעוטף עזה, מעריב, 10/6/2025.
[3] אליאור לוי, גנץ אישר לפלסטינים בנייה של אלף בתים בשטחי C, Ynet, 11.8.2021.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
