שוב ושוב אנחנו שומעים על "הקונספציה" שהחזקנו בה עד שקרסה ב 7 באוקטובר. לרוב מדברים כאילו ברור מהי אותה קונספציה שקרסה, וכאילו ברור שעכשיו זנחנו אותה. אבל הדבר רחוק מלהיות מובן מאליו. על ליבת הקונספציה, דומה שאין מחלוקת של ממש. זו התפיסה השגויה, שאף כי חמאס הוא ארגון טרור מסוכן המחויב להשמדת ישראל, הרי שהוא פנה לאפיק פרגמטי בעקבות המהלומות שספג מישראל שהחלישו והרתיעו אותו מזה, והפיתויים שהצענו לו בדמות הקלות המאפשרות שיפור של איכות החיים ברצועת עזה מזה. לאור זאת יעדיף הארגון לבסס את שלטונו ולא לסכן את הישגיו.
אבל ליבה זו ארוגה לתוך השקפות כלליות יותר, שעליהן היא מתבססת. בניתוח אלמנטים אלה בקונספציה רבים מתמקדים בחלק הנוח להם פוליטית, ומתעלמים מהשאר. בשמאל מתמקדים בטענה שממשלות הימין בראשות בנימין נתניהו דגלו ב"הכלה" וב"טיפוח החמאס" כדי לפלג את הפלסטינים. מה שהתפוצץ לנו בפנים לפי תפישה זו הוא הרעיון שאפשר לרסן את חמאס. ההנחה המובלעת היא שיש הבדל חשוב בין הרשות לבין החמאס, ושעם הרשות אפשר יהיה להסתדר. הגדרה זו של הקונספציה מבקשת להציל את רעיון שתי המדינות מפני הסחף ימינה בעקבות 7 באוקטובר.
בעיני הימין מה שקרס הוא רעיון שתי המדינות עצמו. הניסיון למנף את 7 באוקטובר דווקא להצלת רעיון שתי המדינות הוא מאולץ ולא צפוי להצליח. מפני שזוועת הטבח, יחד עם התמיכה הגורפת של רוב הפלסטינים בפשעים נגד האנושות של החמאס, חזקה עליהן שיוליכו רבים נוספים למסקנה שרוב הישראלים כבר הגיעו אליה לפני הטבח: שדו-קיום בשלום עם שפלסטינים אינו אפשרי. זאת במיוחד משום שמאז ההתנתקות עזה הייתה מעין מדינה פלסטינית שניתנה לרשות הפלסטינית אך חמאס השתלטה עליה תוך זמן קצר והפכה אותה לבסיס לפעולות טרור נרחבות לעבר ישראל של 1948 ולא לעבר ההתנחלויות, שהוסרו באופן חד צדדי על ידי ישראל. זו אם כן, אליבא דימין הקונספציה שקרסה. הטבח היה המסמר האחרון בארון הקבורה של הרעיון שאפשר לחלק את ארץ ישראל המערבית.
אבל בקביעה כללית זו אין די. שכן הקונספציה אינה רק הנחה אחת שאפשר להתנער ממנה, בכללותה, בבת אחת, ולראות את המציאות כולה אחרת מיד לאחר-מכן. היא נטועה בתוך השקפות כלליות יותר, ונובעות ממנה מסקנות קונקרטיות רבות. היא חוליה אמצעית בשרשרת שגם הימין נעשה שותף לחלק ממנה – מתוך הסכמה או מתוך כורח שכפו עליו עובדות בשטח שקיבעו ממשלות שמאל וימין שקידמו את רעיון החלוקה בפועל.
לכן אנסה לטעון כאן, כי את הקונספציה צריך להבין כמו בובת מטריושקה רוסית. היא אינה בפשטות רק הנחה גורפת אחת, אבל גם אינה שורה של הנחות נפרדות שאין ביניהן קשר. מוטב לכן לחלק אותה לרמות שונות לפי מידת הכלליות: הנחות טקטיות ברמה הצבאית הן כמו הבובה הקטנה הפנימית, השוכנת בתוך, ונשענת על, תפישה פוליטית, שבתורה היא מעוגנת בהנחות כלליות על האינטרסים המכתיבים את התנהגותן של מדינות ותנועות פוליטיות, שאף הן מוכלות בתוך בובה גדולה יותר ומופשטת יותר – הנחות פילוסופיות לגבי טבע האדם. הקונספציה, במילים אחרות, אינה דעה על עניין אחד, או רק טענה ספציפית. היא השקפת עולם שממנה נובעות עמדות עקרוניות, מסגרות למיון וניתוח של מידע, הערכות ספציפיות ואופני פעולה מתאימים.
אם נלך מן הפנים אל החוץ ונעלה ברמות ההפשטה נוכל להגדיר את עיקרי הקונספציה כך:
- ברמה הצבאית הטקטית הקונספציה התבטאה בתפישת המגננה-הטכנולוגית (ודוק: גם מגננה – בניגוד למתקפה – וגם הישענות על טכנולוגיה בניגוד למסה של כוח צבאי). זוהי התפישה של "צבא קטן וחכם" שיתבצר מאחורי מכשול גבול מתוחכם ומערכות ליירוט טילים ופצמ"רים.
תפישה זו התאימה ל:
- עמדה פוליטית הרואה בחלוקת הארץ לשתי מדינות פתרון הכרחי לסכסוך. הרעיון המסדר של עמדה זו, שעמד גם מאחורי "תהליך השלום" וגם מאחורי ההתנתקות, הוא הפרדה. רעיון ההפרדה כלל מלכתחילה גם מיקור חוץ של חלק מהביטחון השוטף של ישראל.
תפישת ההפרדה כמו גם מיקור החוץ של הביטחון התבססו בתורן על:
- הנחה כללית מתחום מדעי המדינה התופשת את הזירה הבינלאומית כאינטראקציה בין שחקנים רציונאליים – ממשלות ותנועות פוליטיות שאת התנהגותן ניתן לצפות על בסיס ניתוח של האינטרסים החומריים שלהן.
הנחה זו נראית משכנעת כאשר מחזיקים גם ב:
- עמדה פילוסופית לגבי טבע האדם הרואה את היחיד במונחים דומים: שחקן רציונאלי השואף מעל הכל לרווחה חומרית וביטחון לעצמו ולמשפחתו.
תיאור כזה של הקונספציה מחדש מעט, פרט אולי לכך שהניסיון לסדר את הדברים על רצף כזה מן הפנים החוצה, מאפשר לבחון את הסוגיה במבט כולל מצד אחד, ולבחון את משמעותם של פרטים בתוך הקשרם מצד שני. כוונתי אם כן היא להציע סדר בדיון, יותר מאשר לחדש בו, ויסלח לי הקורא אם חזרתי כאן גם על המובן מאליו.
בניסיון לארגן את הדברים כך נעזרתי בשיחות רבות עם חברים ושותפים כמו גם בעבדותם הכתובה. ביניהם פרופ' אבי בראלי, ד"ר רן ברץ, ח"כ עמית הלוי, עירית לינור, פרופ' לימור סמימיאן דרש, תא"ל (מיל') יוסי קופרוואסר, ארז תדמור, ד"ר מייקל דוראן, עקיבא ביגמן, והאלוף (מיל') גרשון הכהן. בזאת אין כדי לומר שאיש מכל אלה היה חותם על המאמר הזה בשלמותו או אפילו בחלקו. חלקם עזרו לי עם אינפורמציה חסרה, ועם תחומים שאינם מוכרים לי ועם אחרים גם הסכמתי וגם התווכחתי לאורך כל התקופה האחרונה. ועוד עזרו לי למקד את המחשבות בני-פלוגתא משמאל, שלא כולם, נדמה לי, ישמחו אם אודה להם כאן. אזכיר במיוחד את ד"ר שני מור. גרסה ראשונה של מאמר זה נכתבה בהזמנת עורך כתב העת Mosaic, ג'ונתן סילבר, כתגובה למאמר של ד"ר מור שהתפרסם באותה אכסניה.
1. המגננה הטכנולוגית
ברמה הנמוכה ביותר, הטקטית-צבאית, ישראל בחרה במגננה על פני המתקפה. בחירה זו נשענה על ההנחה שהעליונות הטכנולוגית היא יתרון מכריע שהופך אותנו לבלתי מנוצחים. וזאת משני טעמים שלובים: מצד אחד היתרון הטכנולוגי מרתיע יריבים המצויים בנחיתות בתחום הזה, ומצד שני, מפני שהטכנולוגיה יכולה לספק מטריית הגנה אפקטיבית פחות או יותר מפני האמצעים שכן נמצאים בידי האוייב.
הבעיה אינה, כמובן בפיתוח ואימוץ טכנולוגיה, שמקנה יתרונות מובהקים ויכולה גם לחסוך חיי אדם, אלא בהסתמכות היתר עליה ובהנחה שהיא יכולה להחליף את המסה של הכוח הצבאי.
כך נולד הרעיון המסוכן של "צבא קטן וחכם": הטכנולוגיה, כך שנו לנו, הפכה את המלחמות הקרקעיות הגדולות לנחלת העבר. היום, אמרו לנו, חייל אחד עם ג'וייסטיק בקרון שליטה, יכול לעשות יותר מגדוד חי"ר או פלוגת שיריון. בשני העשורים האחרונים ישראל קיצצה שוב ושוב בחטיבות השריון ובכוחות הקרקע האחרים. "הקיצוץ הגדול", הסביר אלוף (מיל') יצחק בריק, "התחיל מ[משה] בוגי [יעלון] שמקצץ אלף טנקים – שלוש אוגדות". טנקים הם לפי יעלון העבר, אומר בריק, וצה"ל צריך להסתכל אל העתיד. בני גנץ קיצץ עוד שש-מאות טנקים, למרות שמבקרי מערכת הביטחון הזהירו שקיצוץ כזה פירושו ויתור בפועל על האפשרות להלחם בכמה זירות במקביל. גנץ קידם את המהלך למרות האזהרות, והבא אחריו, גדי אייזנקוט, מימש את ההחלטה, וכן קיצץ את כוח הארטילריה בחמישים אחוז, והוריד את סד"כ אנשי הקבע בכמה אלפים. הרמטכ"ל הבא, אביב כוכבי, הוריד עוד מאתיים טנקים.[1] גם המודיעין התמכר במידה גוברת לטכנולוגיה, ולסיגינט, על חשבון יומינט.
בניין הכוח התבסס בשנים אלה יותר ויותר על חיל אוויר גדול ומתקדם, כוחות קומנדו למבצעים מיוחדים, מיירטי רקטות טילים ופצ"מרים (כיפת ברזל, חץ, קלע דוד ומגן אור), סייבר וכן מכשולי גבול משוכללים ועתירי חיישנים (מתחת ומעל הקרקע). זה היה הימור עצום וחסר אחריות. צה"ל שאמנם היו לו די כוחות סדירים לבלימת פלישה קרקעית בחזית אחת, היה נקלע לקושי גדול לו היה צריך לעצור פלישה קרקעית בשתי חזיתות או יותר, קל וחומר פלישה של צבאות סדירים במתאר דומה ליום כיפור. גם במלחמה מול צבאות גרילה חסרי כוח שריון כפי שאירע בפועל ב'חרבות ברזל' היה צורך לרווח בין המאמץ העיקרי בדרום, למאמץ המאוחר יותר, בצפון.
במקום להתאים את עצמו ליכולות של האויב, אומר אל"מ (מיל') רונן כהן, צה"ל דמיין את האויב בהתאם ליכולות שבהן השקיע. ואכן זאת התמונה העולה ממסמך בשם "הגנה רב ממדית – תפיסת היסוד" שחיבר אלוף פיקוד הדרום דאז, האלוף הרצי הלוי, תחת שרביטו של הרמטכ"ל אביב כוכבי.
המסמך נפתח בפרק שכותרתו "תרחיש הייחוס – הניצחון מתחיל בהגנה", ובו תיאור דימיוני של מלחמה מול חמאס, בלשון עבר, שבה צה"ל השיג כמובן "ניצחון מובהק".
"מדובר במסמך רהבתני המבוסס על הנחות עבודה אופטימיות להחריד", כותב עקיבא ביגמן שחשף את המסמך בתחקיר באתר 'מידה'. המסמך "רווי בשחצנות צה"לית טיפוסית. זהו שיר הלל לעליונות הטכנולוגית, לצמצום הכמותי של הכוחות הלוחמים, תוך הישענות על מודיעין מתקדם וזלזול עמוק ובוטה באויב הייחוס".
צה"ל בתיאור הדימיוני הזה חודר לכל מערכות הקשר והשליטה של האוייב ומשבש אותן. הוא גורם לרחפני האוייב להתנגש זה בזה ולהתרסק בה בעת שהוא שולח רובוטים משוכללים הזוחלים במנהרות וממלכדים אותן, כך ששום כלי או אדם לא יוכל בסופו של דבר לחדור את "הגבול ההרמטי" שצה"ל בונה. האוייב בתרחיש של הלוי הוא כמו הערבים בסיפורי חסמבה – טיפשים ומבולבלים:
האוייב המדומיין של הלוי וכוכבי עתיד לתקוף אותנו בדיוק בנקודות שבהן היינו רוצים שיתקוף, ושבהן אנחנו מוכנים יותר מכל. שכן מראש החליטו מחברי המסמך בשבילו שהוא יגיע למסקנה ש"אין לו צורך לחפש נקודות תורפה חדשות". במבט לאחור, המסמך השחצני הזה חושף את האנטומיה של הכישלון שהיה צריך להיות ידוע מראש: בחרנו להתחבא מאחורי קירות סלאריים מרובי חיישנים וכיפות ברזל. התחפרנו בתוך מבצר טכנולוגי ובכך הנחנו את היוזמה בידי אויבינו.
גם הרמטכ"ל הנוכחי, רא"ל אייל זמיר שהיה אלוף פיקוד דרום מ 2015 עד 2018 היה שותף לתפיסה זו. בתקופתו בתפקיד זה נבנה "המכשול הטכנולוגי" שזמיר סמך עליו ובחסותו צמצם את סד"כ הכוחות מסביב לרצועה. גם הוא סבר שהקלות כלכליות יהפכו את הסבבים לפחות ופחות משתלמים, ולכן יצמצמו את האלימות.[2]
אסטרטגיית המגננה הטכנולוגית התבררה כשגויה כמעט בכל רמה. ראשית, היתרון הטכנולוגי לא הרתיע את אויבינו. הם התאימו את עצמם והשתמשו ב low tech כדי להערים עלנו: יחיא סינוואר ידע שאנחנו יכולים לחדור לטלפונים סלולריים, ולכן העביר הנחיות בפתקים בכתב יד. הוא ידע שאנחנו סומכים במידה מופרזת על חיישני גבול ומצא דרך זולה לעוור אותם באמצעות רחפנים שאפשר לרכוש בחנות מכשירי חשמל. הוא ידע שכמעט בלתי אפשרי לחפור מנהרות מתחת לקיר הסלארי, אז הוא הרגיל אותנו לפעילות בקרבת הגדר מעל הקרקע, ואז קרע את הגדר באמצעות בולדוזרים, או שלח את אנשיו לעבור מעליה ברחפנים. לא היו לו טנקים אבל הוא למד מצבאות לא סדירים במקומות אחרים מה אפשר לעשות עם טנדרים של טיוטה כשהם ממותקנים במקלעים וכלים אחרים. כפי שהסבירו מייקל דוראן וג'ון קסאפולו באתר המגזין Tablet, ישראל הייתה מוכנה ל"מלחמת הכוכבים" אבל חמאס תקף כמו "מקס הזועם" – הוא יצר שדה קרב היברידי של טכנולוגיה אזרחית זמינה, כלים ישנים ואמצעים מכאניים פשוטים שאמצעיו המשוכללים של צה"ל פשוט לא היו בנויים להתמודד עמם.
מעל הכל, חמאס הבין את הכשל המהותי שבתפישת המגננה: בחלוף הזמן המגינים ישקעו לתוך שיגרה. האוייב לומד את השיגרה, מאתר את נקודות התורפה שלה, ומנצל כלפיהן את יתרונות היוזמה, ההונאה וההטעיה כדי להשיג ההפתעה. קווי הגנה לעולם חשופים לסכנה הזאת: החומה הסינית, קו מאז'ינו, החומה האטלנטית של היטלר, קו ברלב, לכולם היה גורל דומה לזה של הקיר הסלארי בגבול עזה.
אבל גם מעבר לשאלת פריצת המכשול, עצם התפיסה שבמסגרתה הוא נבנה ובתוכה הופעלו האמצעים הטכנולוגיים, דנה את ישראל לכישלון: מגננה אינה יכולה לנצח מלחמות. ישראל פשוט הניחה שהיא תוכל להימנע ממלחמות גדולות, בתנאי שתשלים עם הכורח לקיים סבבים חוזרים ונשנים ברמת עצימות נשלטת. בין הסבבים תתנהל פעילות בט"שית ביסודה, תחת הכותרת מב"ם: המערכה שבין המלחמות. דהיינו פעילות מניעה בחתימה נמוכה, שתמנע מן האוייב את האפשרות להצטייד ולהתעצם, במטרה להגדיל ככל האפשר את המרווח שבין סבב לסבב.
ההנחה הייתה שקיומם של סביבי לחימה חוזרים הוא בלתי נמנע ושעלינו להשלים עם מציאות זו. ההכלה של פעילות אוייב בעצימות מוגבלת החליפה את השאיפה להכרעה. ישראל התכנסה בתוך גבולותיה, חוסה בצילה של מטריית הגנה עתירת טכנולוגיה, וויתרה על רעיון הניצחון.
מכל האלמנטים של הקונספציה כשלונה של המגננה הטכנולוגית הוא הברור ובולט ביותר לעין: עצם התרחשותו של טבח 7 באוקטובר הוא עדות מרשיעה שאין עליה עוררין. ישראל נתפסה בלתי מוכנה והתקשתה להתאושש במשך שעות ארוכות.
2. חלוקת הארץ
גדר הגבול המשוכללת, שהיתה תוצר מובהק של תפישת המגננה הטכנולוגית היא גם מעין ביטוי גשמי לרעיון ההפרדה שבלב הקונספציה. קשה להטיל ספק בטענה ש 7 באוקטובר לא היה יכול להתרחש לולא הניסיון לממש את רעיון ההפרדה בצעד החד צדדי שכונה "התנתקות". חמאס לא היה יכול להתחמש, להתאמן, ואז לארגן מבצע בגודל של 7 באוקטובר מתוך רצועה שהיתה בשליטה צבאית ישירה ומלאה של ישראל (עד כמה הרשות יכולה להתארגן למבצע כזה בשטחים שבהם ויתרנו על שליטה ביטחונית זו עדיין שאלה פתוחה). להמשך הכיבוש בעזה ודאי היו מחירים אחרים, אבל קרוב לוודאי שמתקפה בסדר הגודל של 7 באוקטובר לא היתה יכול להתרחש תחתיו.
ההתנתקות לא הייתה הפתרון המועדף על ישראל או אפילו על השמאל. העדיפות הראשונה הייתה היפרדות בהסכמה, על בסיס הסכם שלום שהיה אמור להוות סוף לסכסוך. ההנחה הייתה ששני העמים עייפו ממלחמה שאין בה הכרעה, ושלכן ייפנו – אם לא מייד אחרי הנסיגה הישראלית אז בסופו של דבר – לדרך של דו-קיום בשלום, במסגרת גבולות שיוסכמו ביניהם.
השחרור גם יוציא את העוקץ מן הטרור משום ש"ייבש את ביצת הייאוש" שמתוכה הוא נולד. כאשר יחל תהליך של בניין אומה, גם הפלסטינים יראו בטרור בעיה, ויפנו לדכא אותו כדי לאפשר חיים של רווחה גוברת. ישראל שכנעה את עצמה גם שמיקור החוץ של המאבק בטרור יהיה יעיל יותר בידי מנגנוני ביטחון פלסטינים, ולא רק משום שהם מכירים יותר טוב את החברה הפלסטינית ויזכו לתמיכתה, אלא גם מפני שהם יוכלו לטפל בטרוריסטים "בלי בג"צ ובלי בצלם", באכזריות וחוסר מעצורים על פי הנורמות של החברות הערביות.
אבל התפנית המיוחלת מחרבות לאתים לא התרחשה בצד הפלסטיני, והם לא פנו לכוון של דו-קיום ובניין אומה. ההבנה שכך הדבר חלחלה לחוגים הולכים וגדלים, בעיקר אחרי שיאסר ערפאת סירב להצעתו מרחיקת הלכת של אהוד ברק בקמפ דיויד, בשנת 2000. תשובת ערפאת הייתה האינתיפאדה השנייה.
כך נולד מחנה המרכז החדש סביב רעיון ההתנתקות החד-צדדית. המחנה הזה לא האמין בשלום, אבל רצה לסיים את הכיבוש. חלק ממנו בראש וראשונה מטעמי זכויות אדם. אבל רוב מחנה המרכז לא ראה בזכויות האדם טעם בלעדי, או אפילו עיקרי. רובו של המחנה הזה ראה לנגד עיניו קודם כל את האינטרס הישראלי והציוני, מתוקף ההיגיון המקורי של תוכניות החלוקה, כולל אלה שקדמו להקמת המדינה: הצורך לחלק את הארץ לפי קווים דמוגרפיים שיאפשרו לנו לשמור על רוב יהודי יציב. כך קרה שמתוקף ההיגיון הציוני המקורי, כפינו עצמאות על הפלסטינים בעזה. השלום, חשבו רבים, יוכל לחכות לימים הבאים, כנראה רק אחרי שהפלסטינים יטעמו את טעם השלטון העצמי, והרווחה הכלכלית שתבוא בסיועה הנדיב של הקהיליה הבינלאומית. ואם לא, הבעיות שלהם יישארו שלהם.
אבל ההיגיון הבסיסי של אוסלו – היגיון ההפרדה שראה את הסכסוך מבעד לעדשה דמוגרפית וגיאוגרפית – שרד את קריסת ההסכמים, והנחה גם את ההתנתקות. הפיתוי שבתפיסה זו מובן: היא משלבת באופן אינטגראלי אינטרס עצמי ושיקולים מוסריים. אם ההתנתקות הייתה מיושמת, כפי שתוכנן מהתחלה, וכפי שהתכוון אולמרט ליישמה אחרי התמוטטותו של אריאל שרון, לא רק בעזה אלא גם ביהודה ושומרון, היא הייתה יוצרת את התנאים להתגשמות התקוות שתלו בה: פתרון בעייתה הדמוגרפית של ישראל בהבטחת רוב יהודי יציב, יחד עם סיום המצב הלא נוח של הכיבוש, שהיווה מעמסה אדמיניסטרטיבית ומוסרית כאחד. במילים אחרות ההתנתקות הייתה אמורה לעשות את רוב מה שהיה עושה הסכם שלום, בלי המעטפת האוטופיסטית של שלום ואחוות עמים, אבל גם בלי יכולת של הפלסטינים להטיל וטו על המהלכים של ישראל לבלימת הכרסום הדמוגרפי.
אבל ההתנתקות מעולם לא הייתה מטרה העומדת בפני עצמה. היא הייתה צעד בדרך לשלום משום שהיתה מעין ניסוי מדיני של התנאי ההכרחי לשלום – עצמאות פוליטית לפלסטינים. זה היה, במילים אחרות, הפיילוט של רעיון המדינה הפלסטינית. הוא התבסס על התקווה שהתנועה הלאומית הפלסטינית מסוגלת לקחת על עצמה פרויקט של בניית אומה, ושאחרי שמנהיגיה ובניה יחוו את יתרונות העצמאות, את חוסר השחר שבמלחמה שאין לה סוף, הם יתגייסו לבסס את הפרויקט הזה, ומניה וביה יבינו גם את הברכה שבדו-קיום בשלום עם ישראל.
הפיילוט נכשל מיד עם השקתו: טפטוף הטילים על דרום הארץ לא פסק, חמאס זכה בבחירות של 2006, וב-2007 חיסל באלימות את הפת"ח ברצועה. הוא הקים בסיס טרור מעין-מדינתי, שאילוצי האחריות השלטונית לא עמדו בדרכו: הוא יכול היה לבנות על סיוע חוץ נדיב, ולכן כלל לא נזקק לפיתוח הכלכלה העזתית כבסיס לרווחת תושבי הרצועה. דבר לא הפריע לחמאס להפנות כמעט את כל משאביו לבניית תשתיות טרור, רכישת נשק, ופיתוח יכולות לייצרו. הוא בנה מאות קילומטרים של מנהרות, ואפילו לא מקלט ציבורי אחד.
יריבי הימין מרבים להזכיר את הכסף הקטארי, שחלקו עבר במזוודות של מזומנים, עובדה ששיוותה לו גוון נכלולי נוסף. ואכן אין ספק שסיוע החוץ איפשר לחמאס לבנות את תשתית הטרור. אבל ישראל הניחה שהיא תוכל בסופו של דבר לרסן את חמאס בשילוב של גזרים ומקלות: עלייה ברמת החיים שתושג באמצעות אותם כספים, ובעזרת אישורי עבודה בישראל, ומידי פעם סבב שישמר וישקם את ההרתעה. לפי השקפת השמאל זו הייתה ליבת הקונספציה שכשלה: במקום לפתור את הסכסוך, הימין ביקש לתחזק אותו. אסטרטגיית "טיפוח החמאס" כפי שמבקרי הימין מכנים זאת, נועדה לשמר את הפיצול השלטוני בין פתח לחמאס, בין יהודה ושומרון לבין רצועת עזה, כדי לחסום את הדרך חזרה אל שולחן המשא ומתן על "פתרון שתי המדינות". לפי השקפה זו, החלפת שלטון החמאס ברצועה בשלטון הרשות, הייתה מאפשרת לשלטון פלסטיני מאוחד לחזור לנתיב המשא ומתן על פתרון שתי המדינות. מאחר שישראל מנעה פתרון, ו"טיפחה את חמאס" היא דחקה את הפלסטינים חזרה לנתיב מלחמת החורמה.
אבל הבעיה היא, כמדומה, הפוכה: ככל שממשלות הימין קיבלו את הרעיון ההכלה, הן עשו זאת משום שהתפתו, לפחות חלקית, לקונספציה. כלומר משום שקיבלו את ההערכות המבוססות על הקונספציה. חלק מן הימין קיבל, במילים אחרות, לפחות חלקית את הרעיון שאפשר יהיה לחיות בדו-קיום – גם אם מתוח ומלא משברים, גם אם רק לטווח מוגבל – אפילו עם חמאס.
אבל הדיון הזה הוא תיאורטי. משום שמרגע שבוצעה ההתנתקות על סמך הקונספציה שדו-קיום הוא אפשרי, לא היו לממשלות ישראל אופציות אחרות. שהרי לא היה בכוחה של ישראל לבלום את שטף הסיוע שזרם מחו"ל, ולאלטרנטיבות לא הייתה לגיטימציה, לא לאומית ולא בינלאומית. מצור כלכלי על עזה שייצור שם משבר הומניטארי היה מקומם חלק ניכר מהציבור הישראלי ונפסל על ידי בג"צ שכבר קבע בעבר שאפילו הפסקה מוחלטת של אספקת החשמל מישראל לעזה, כמנוף לריסון התקפות הטילים, הוא בגדר "ענישה קולקטיבית" ואינו לגיטימי.
הכסף הקטארי, שעושים ממנו עכשיו חזות הכל, היה רק חלק מן הזרם האדיר של סיוע חוץ שזרם לעזה מארצות המערב ומארצות ערב, בדרכים שונות לרבות דרך האו"ם שהעביר תקציבים גדולים לאונר"א. האם היה איזשהו שלב שבו היה אפשרי לבלום את הכסף של מדינות אירופה או של האו"ם מבלי להקים על ממשלת ישראל את כל העולם, מבית ומחוץ?
ואם הדבר נכון על מצור כלכלי, קל וחומר שהוא נכון לגבי האפשרות של פלישה קרקעית למיטוט שלטון החמאס. לא הייתה למהלך כזה שום היתכנות, לא מבחינת עמדותיו של הממסד הביטחוני על כל זרועותיו, לא מבחינת העיתונות והציבור הישראלי, ולא ברמה הבינלאומית. אחרי שראינו את הלגיטימציה של מלחמת חרבות ברזל נשחקת גם בתנאים של אחרי הטבח, מובן מאליו שאפילו שמץ מזה לא היה יכול לצאת לפועל לפניו, לרבות במסגרת הסבבים הקודמים.
בהעדר אופציה לחנק או חיסול של החמאס, צריך היה למצוא דרך לרסן אותו, וההנחה הייתה שרווחה כלכלית היא תנאי לריסון כזה. יש ליצור מצב, כך אמרו לנו, שבו "יהיה להם מה להפסיד", ומאחר שהמקל נעשה מוגבל, האופציה האחרת היא הגזר.
נוכל לומר אם כן שיישום רעיון ההפרדה בהתנתקות נשען על בסיס כללי יותר. שיערנו שאנחנו יכולים להשפיע על מדיניות חמאס, משום שאנחנו מבינים את האינטרסים האובייקטיביים שלו, ומניחים שהוא ינהג על פיהם. שמנו את עצמנו בנעליו ושיערנו שהוא ינהג כפי שהיינו אנחנו נוהגים במקומו. זו הייתה טעות.
3. ממשלות ותנועות פוליטיות כשחקנים רציונאליים בזירה הבינלאומית
את התכנית לריסון החמאס ביססנו על תפישה שגויה של התנועה הלאומית הפלסטינית. דמיינו אותם בדמותנו. הנחנו שהם שואפים לעצמאות פוליטית במדינת לאום משלהם, ושהם ינצלו את עצמאותם כדי להפנות את המשאבים העצומים שהועמדו לרשותם להעלאת רמת החיים של האוכלוסייה. על הנחות אלה נסמך גם רעיון מיקור החוץ של הביטחון: על פי חישובינו יהיה לפלסטינים אינטרס מטריאלי בדיכוי הטרור.
אבל בניין אומה מעולם לא היה על סדר היום שלהם. והיינו יכולים להבין את העובדה הקריטית הזאת לו היינו לומדים את התרבות הפוליטית שלהם, ולוקחים את מה שהם עצמם אומרים ברצינות, במקום להשליך עליהם את האתוס הלאומי שלנו.
מדינות לאום אינן מבנים יציבים בעולם הערבי. הזהויות הלאומיות עצמן הן חלשות וקווי המתאר שלהן מטושטשים. מה שכונה "האביב הערבי", כאילו היה גילוי ערבי מאוחר של אביב העמים האירופי, הפיח תקוות שווא בלבבות רבים במערב. מה שנראה למערב בהתחלה כראשית צמיחתה של דמוקרטיה, היה בפועל סופה של האשליה שהסדר הפוליטי בעולם הערבי יוכל להישען על מדינות לאום. מדינות לאום אחדות קרסו לתוך עצמן. אחרות נשארו על כנן, על אף שנחשפה חולשתן, אבל גם על עתידן של אלה הוצב סימן שאלה גדול.
במבט לאחור, מוזר שהתפתינו לחשוב שבמרחב הערבי, שהלאומיות בו חלשה ורעועה, דווקא התנועה הלאומית הצעירה והמפוצלת לשבטים של הפלסטינים תתברר כיציבה מספיק כדי לקיים מדינה, וכדי להטות את הציבור הפלסטיני מנתיב השנאה והאלימות, אל נתיב קונסטרוקטיבי של בניין אומה וכלכלה – ובסופו של דבר דו-קיום בשלום. דברים אלה היו צריכים להיות ברורים עוד יותר נוכח העובדה שהנרטיב הלאומי הפלסטיני אינו מתרכז בבניין אומה, אלא סובב סביב המאבק בציונות, וההנהגה הפלסטינית מעולם לא סרה ממנו.
עתה כבר ברור לחלוטין שהתנועה הלאומית הפלסטינית אינה חותרת בשלב זה לבניין אומה. היא נסבה במקום זאת סביב חלום הכרעת הציונות, בין השאר באמצעות מימוש "זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים". אין זכות כזאת. בחוק הבינלאומי אין לפליטים זכות לשוב למקום שממנו נעקרו, במהלך מלחמה בה פתחו ערביי ארץ ישראל כדי לחסל את הציונות והובסו בה למגינת ליבם. השאיפה היא ליישבם במקום בטוח. גם לא מדובר ב"שיבה" שכן רוב אלה הדורשים את ה"זכות" הזאת מעולם לא היו במקום אליו הם דורשים "לשוב". וכן יש לזכור שלא מדובר בפליטים כהגדרתם באמנות בינלאומיות. רוב הפזורה הפלסטינית השתקעה במקומות אחרים ולפיכך בעיית הפליטות שלה צריכה להיחשב פתורה. גם לדרישתה שנכיר בצאצאי פליטים כפליטים אין שום אחיזה בנורמות הבינלאומיות.
בעקבות המלחמה יש עכשיו שוב עקורים רבים ברצועה שאת שאלת יישובם מחדש יהיה צריך לפתור, אבל דרישת ה"שיבה" ודאי אינה פתרון לבעיה חדשה זו, כשם שלא הייתה פתרון גם לבעיה הישנה, שכן דרישה זו משמעותה אינו אלה חיסול של מדינת העם היהודי. ומאחר שדרישת השיבה היא לב ליבו של האתוס הלאומי הפלסטיני, לא קשה לראות שמשאת נפשה אינה בניין אומה לעמה, אלא חורבן האומה של העם האחר. הסיבה שהפליטים הפלסטינים וצאצאיהם המתגוררים ברצועה לא הפכו את עזה מעולם לבית, ולא בנו אותה אלא כעמדת זינוק למלחמה, היא שהבית שהם מדמיינים לעצמם, נמצא מעבר לגבול בשטחה של ישראל, שכולו, לפי דעתם שייך להם. כשהפלסטינים משתמשים במונח כיבוש הם מתכוונים לארץ ישראל כולה, ולא רק לאזורים שעליהם השתלטה ישראל ב-67' ושבהם מחזיקה ישראל ממשל צבאי – כפי שעשתה בעזה עד 2005, וכפי שהיא עושה עד היום ביהודה ושומרון.
לו הקשבנו להצהרותיהם המפורשות בערבית, במקום לקרוא את משאלותינו מתוך הצהרותיהם הפושרות באנגלית, היינו רואים שמעולם בכל תולדות הסכסוך לא הייתה הנהגה פלסטינית שהייתה מוכנה להשלים עם נוכחות ריבונית יהודית באיזה מקום שהוא בארץ ישראל. 7 באוקטובר נולד מתוך אמונה לוהטת, פוליטית ודתית, שליהודים אין זכות לחיות כאן, ולמעשה לחיות בכלל. אנחנו, לפי השקפת חכמי הדת שלהם, צאצאי קופים וחזירים, שיש להשמידם כדי שתבוא גאולה לעולם.
ההתעלמות מן התרבות הפוליטית של הפלסטינים, והנטיה לדמיין אותם בדמותנו, היא שהובילה אותנו לחשוב שאנחנו יודעים איך לנהל אותם באמצעות תמריצים ואיומים. הדינמיקה שכפתה ההתנתקות נראתה מנקודת מבטנו כאיזון דינמי הדורש התאמות תיקונים מדי פעם: סיוע חוץ ימשיך לזרום לרצועה ויאפשר רמת חיים טובה יותר שההנהגה תוכל לזקוף לזכותה, בעוד טילים וטרור יענו מדי פעם באש מנגד, וכפעם בפעם בסבב לחימה עצים יותר, כפי שיידרש כדי להשיב את ההרתעה – או את מה שהיה נדמה לנו כהרתעה.
הממסד הביטחוני כולו נשאר שבוי בקונספציה הזו, שלפיה ביכולתנו לצפות את התנהגות החמאס ואף לכוון אותה באמצעות תמרצים ואיומים ששיכנענו את עצמנו שהם אפקטיביים. מאחר שהנחנו שמדובר בשחקן רציונאלי, שבסופו של דבר מתנהל על פי אותם אינטרסים שמנחים את קבלת ההחלטות גם בישראל, שקענו באשליה הנוחה שאנחנו מנהלים את התנהגותם בהצלחה.
חודשיים לפני הטבח הרגיע האלוף (מיל') תמיר הימן, לשעבר ראש אמ"ן, ועתה מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) את המודאגים:
אנחנו לא בפתח מלחמה רב-זירתית, שאוטוטו מתקרבת אלינו, ותרחיש יום כיפור. מרוב שאנשים מדברים על זה אני מקבל טלפונים שאוטוטו מלחמה. אוטוטו מתקפת פתע של חיזבאללה ומתקפת פתע ש… לא! זה לא המצב. אנחנו לא ערב מלחמה וכל ה… זה לא צריך פה את הסימנים המעידים המודיעיניים. צריך פשוט לראות את האינטרסים כפי שהם באים לידי ביטוי ולהשוות אותם למקרים שבהם כן הופתענו.
אנשים דיברו על מלחמה מתקרבת, משום שכמה מראשי מערכות הביטחון הפעילו לחץ על הדרג המדיני שיעצור את הרפורמה המשפטית, על ידי איומים מוסווים כ"אזהרות" שהמשך קידום חקיקת הרפורמה ייפגע בכשירות צה"ל ויגדיל הסיכוי שאויבינו ינצלו זאת. במקום לדכא את תופעת הסרבנות הם מינפו אותה לקידום סדר היום הפוליטי שלהם. הם עצמם נשארו שאננים לגבי סיכויי פריצתה של מלחמה שמפניה "הזהירו", ואת זאת אנו למדים מכך שהם לא עשו שום צעדים כדי לקדם את פני הרעה שמפניה "הזהירו". היימן עצמו וודאי היה מודע לפער בין האיומים המוסווים כאזהרות, לבין הערכות גורמי המודיעין בפועל, שכן הוא עצמו היה בין ה"מזהירים". כבר במרץ 2023 הפיק המכון שבראשו הוא עמד "אזהרה אסטרטגית" שבה התריע שדחיפתה של חקיקת הרפורמה "תפחית את יכולתה של ישראל לעמוד מול אויביה". ה"אזהרה" כללה איזכור של "הסלמה מדאיגה בטרור הפלסטיני" ביו"ש, בשל "חולשתה של הרשות הפלסטינית" ובשל "התנהגות אגרסיבית יותר" של חיזבאללה, הסלמה ה"מעידה על כך שייתכן שההרתעה נשחקת".
אבל העובדה היא שבפועל היימן נשאר שאנן. הקונספציה הרגיעה אותו. ודבר לא מעיד על עוצמתה יותר מכך שהוא לא ראה צורך לבחון את "הסימנים המעידים המודיעיניים" מאחר שהוא יודע מראש מהו תחשיב האינטרסים הכללי. לפיכך העובדות הקונקרטיות, שפע המידע שהמודיעין צריך לאסוף ולעבד, כלל לא דרושים לנו כדי לגבש הערכה.
כשאנחנו מדברים על שבי בקונספציה, אנחנו מתכוונים לכך שמסגרת הפרשנות כופה את עצמה על העובדות הקונקרטיות, ומפרשת אותן לא נכון בגלל הנחותינו המוקדמות. היימן הרחיק לכת אף יותר. הנחות הקונספציה לא נדרשו לכפות את עצמן על העובדות, אלא קבעו מראש שבחינת העובדות מיותרת. שלא לדבר על כך שקצין מודיעין שחושב שאת הפתעות העתיד ניתן לצפות על פי הפתעות העבר, לוקה במידה יוצאת דופן של שאננות. כגודל השאננות, גודל האסון.
שאננות זו נמשכה לכל אורך התקופה שקדמה ל 7 באוקטובר. השב"כ לא סר מהמלצותיו על הקלות כלכליות גדלות והולכות, ועל הרחבת מעגל אישורי העבודה, כדרך להבטיח את "שימור היציבות לזמן ממושך" כדברי רונן בר (כפי שצוטטו בערוץ 12) גם שבוע לפני הטבח.
חמישה ימים בלבד לפני הטבח דיווחה הכתבת המדינית של כאן 11, גילי כהן, ש"המסר של שב"כ ושל צה"ל לדרג המדיני: כדי לשמר את השקט ברצועה – צריך להמשיך בפעולות כלכליות עבור עזה".[3]
עד כדי כך היו גורמי המודיעין וההערכה אצלנו משוכנעים בתוקפו של ההיגיון התפעולי שלהם, שגם כאשר התרבו הסימנים בלילה שבין 6 ל 7 באוקטובר, לא העלו בדעתם ראשי המערכות שמדובר בפלישה רבתי לתוך ישראל. שכן היה ברור להם, ככל הנראה, שיחסי הכוחות ירתיעו את חמאס והוא לא יעז לנקוט צעד שמנקודת מבט ישראלית נראה אובדני.
מידע על תכנית המתקפה של חמאס שכונתה על ידינו 'חומת יריחו' כבר היה בידינו והוא פרט את התוכניות כהווייתן. ראשי המודיעין דחו את האפשרות בזלזול כ"פנטזיה". גם הצטברות הסימנים ערב התקיפה לא הצליחה לערער את הקונספציה. כך בדיוק מתרחשים מחדלי מודיעין גדולים. גם הרוסים והבריטים לא האמינו שפלישה גרמנית מתקרבת, למרות הסימנים המובהקים, כולל ריכוז כוח עצום ליד הגבול הרוסי, שהובן כניסיון איום לצורך השגת ניצחון דיפלומטי. הרי האינטרסים של היטלר היו כל כך ברורים ליריביו. לא ייתכן שהוא יחזור על שגיאת מלחמת העולם הראשונה ויפתח חזית שניה בטרם סיים את הקרבות בראשונה. כך כשלנו גם אנחנו כששיערנו ערב יום כיפור שלקח מלחמת ששת הימים לימד את המצרים שלא כדאי להם להתעסק איתנו.
4. הומו אקונומיקוס
הקונספציה השגויה על התנהגותן של ממשלות נובעת באופן ישיר מתוך תפישה של טבע האדם במונחים מטריאליים. את החיבור הזה עושים בעלי הקונספציה עצמם, והוא נראה להם מובן מאליו. ברור להם ש"ערבי, ככל אדם", כדברי הפובליציסט נחמיה שטרסלר, "בוחן קודם כל את מצבו האישי: אם הוא יכול להתפרנס בכבוד". ולכן בסופו של דבר, בהינתן תנאים מתאימים – רווחה סבירה, שחרור מהכיבוש הישראלי – הטבע האנושי הזה ימצא לו דרך לבטא את עצמו פוליטית, ויממש את מאוויו באמצעות ממשלה שמבינה זאת. כלומר ממשלה שהיא שחקן רציונאלי החותר לממש את האינטרסים החומריים של ציבור האזרחים.
במילים אחרות, אנחנו משליכים על הפלסטינים, ועל כל התרבויות האחרות, תפיסה שגויה של טבע האדם, שמתחילה מתפיסה שגויה של עצמנו. שכן רבים במערב – והדבר משותף לסוציאליסטים ולחסידי השוק החופשי כאחד – מניחים שהאדם הוא הומו אקונומיקוס, כלומר שהתנהגותו מוכתבת על ידי האינטרסים המטריאליים שלו. תפיסה מטריאליסטית זו נחשבת ל"ריאליסטית" ונוטה לפתור את ה"אידיאליזם" כתמימות. מי שחושב שאנשים מונעים על ידי עקרונות שוגה באשליות, שכן עקרונות נמוגים כטל הבוקר כאשר הם עומדים על דרכם של אינטרסים בעולם החומרי (ביטחון פיזי, רווח כלכלי, וכיו״ב). אמנם אין להכחיש שרבים נטשו עקרונות שבשמם נשבעו, כאשר אלה עמדו בדרכם לעושר, לביטחון או אפילו רק לנוחיות. אבל מכאן לא נובע שבני אדם מתנהגים כך תמיד ובכל מצב. כדי להאמין במטריאליזם צריך להתעלם מן העובדה שהמונים מוכנים להיהרג למען אידאלים מופשטים – למען הלאום, הצדק, קידוש השם, כבוד, או רעות. המטריאליזם אינו מסוגל להסביר לא את הנשגב ולא את הנורא בהתנהגות האנושית. הוא לא יכול להסביר את גבורתם העילאית של חיילי צה"ל, שהפתיעו את כולנו במסירותם ובנכונותם להקרבה שאין למעלה ממנה, מאז 7 באוקטובר. ומובן שאין בכוחו אפילו להתחיל להסביר את הזוועות שחוללו מבצעי טבח 7 באוקטובר. אנחנו אומרים על הגבורה שהיא "על אנושית" ועל הזוועה שהיא "לא אנושית", במקום לתקן את התפיסה המשטיחה של האנושיות שרובנו מחזיקים בה – או אומרים לעצמנו שאנחנו מחזיקים בה. מתברר שלא כל בני האדם רוצים רק עבודה סבירה, אוכל על השולחן, וסביבה בטוחה לגדל את ילדיהם.
המאמר של שטרסלר, שממנו ציטטתי למעלה, צריך לשמש לנו תזכורת לאיך השלכת הנחותינו השגויות על טבע האדם על שכנינו מובילה ישירות לאסון פוליטי שעיוורנו את עצמנו מראותו. המאמר, שראה אור בעיצומה של התנתקות, ב 26 באוגוסט 2005, זכה לכותרת "נס החומוס והדגים: כך תיהפך עזה למודל של שלום". "כאן יש לפלשתינאים הזדמנות ללכוד שתי ציפורים במכה אחת" כתב שטרסלר. "גם להפוך את נבואות נתניהו [שעזה תהפוך לבסיס טרור] לעפר ואפר וגם ללמד את עם ישראל לקח אחד חשוב. אם הרשות הפלשתינית והחמאס מבינים את לב הציבור הישראלי, עליהם להפוך את עזה למקום הכי שלו בעולם. הכי מזמין אורחים. לא עוד איומים, לא צלפים, לא פיגועים, לא מתאבדים, ומובן שלא "טילים על ערי ישראל". למה שיעשו זאת? מפני שזה ישתלם להם:
ברגע שעזה תיהפך לסיפור הצלחה כלכלי והאבטלה הכבדה תקטן, ייהפך גם מחמוד עבאס לסיפור הצלחה. כי ערבי, ככל אדם, בוחן קודם כל את מצבו האישי: אם הוא יכול להתפרנס בכבוד. כשזה יקרה יתחוור לכל ישראלי, שאם נותנים לפלסטינים את המגיע להם – אפשר לחיות אתם בשלום ובשיתוף פעולה. אם כן, אולי בכל זאת יש תועלת בשלום? ואם כך, אולי כדאי להעתיק את המודל המוצלח הזה גם קצת מזרחה, לעבר הגדה?
אכן, היינו כפסע מלהעתיק את המודל האסוני הזה ליהודה ושומרון, אזור ששטחו פי 15 מזה של רצועת עזה, והוא חולש על מרכז העצבים של ישראל ועל רוב נכסיה האסטרטגים. לו היו הפלסטינים מסוגלים להתאפק ולרסן את התמכרותם לטרור, ייתכן שהיתה להם מדינת טרור גדולה מספיק כדי להביא אותנו אל סף כיליון ב 2023.
שטרסלר ועיתונו השמאלני לא היו לבד בשיכרון האופטימי שלהם. התמיכה בהתנתקות הקיפה את המרכז (גם אני תמכתי אז במהלך), ובעיתונות רווחו דימויים על אודות עזה כסינגפור העתידית של המזרח התיכון. תחזיות אלה היו נטועות כולן באותן הנחות שגויות על טבע האדם שייחסנו לא רק לעצמנו, אלא גם לפלסטינים. הנחות אלה היו כה מובנות מאליהן לראשי אמ"ן ושב"כ, שהן נעשו שקופות עבורם, כאילו אין כאן הנחות בלבד שיש צורך להצדיקן, אלא מציאות שאין לערער עליה.
את הסימנים המדאיגים נטינו לבטל באמצעות פרשנות שתתאים אותם להנחות שלנו על המוטיבציות והמטרות של חמאס. יהונתן ליס, כתב הארץ, כתב שלושה ימים לפני הטבח כך:
מקור ישראלי אמר ל"הארץ" שההפגנות האלימות לאורך גדר הגבול עם ישראל בשבועות האחרונים הן מהלך להגברת הלחץ מצד חמאס כדי להשיג הטבות כלכליות לתושבי הרצועה ולא מעידות על רצון של החמאס בעימות. בישראל סבורים שההקצנה בעזה לא מעידה על התרופפות ההרתעה נגד הארגון אלא איתות דרמטי על עוצמת המצוקה האזרחית ברצועה.[4]
מי שקורא תיגר על הקונספציה נתפס כאלרמיסט, כבלתי מקצועי, כמנסה לחרחר מלחמה, כפנטזיונר או כמי שאיבד את שלוות רוחו ונתפס להיסטריה.
גם בעיתונות ובאקדמיה שלטת אותה תפיסה, ומי שחורג מן השורה יידחק לשוליים. כך אטמנו את אוזנינו לקולות שהתריעו מפני רצחנותם של שכנינו ולתיאולוגיה צמאת הדם שלהם. מאחר שהיה ברור לנו שהם מונעים מרצון לרווחה חומרית – כמו "כל בני האדם" – הסקנו שמי שחושב שהם שונים מדיוקן דימיוני זה של "כל בני האדם", כל מי שייחס להם פראות וצימאון דם, הוא כנראה "גזעני". אטמנו את אזנינו, עצמנו את עינינו, השתקנו את ספקותינו, לגבי דברים שהיו מונחים כל הזמן הזה לפתחנו. גם עכשיו רוב הציבור אינו יודע על המקורות התיאולוגיים של מפגן הסדיזם צמא הדם של מחבלי הנוחבה. חוקרי אסלאם ועיתונאים שביקשו להתריע מהברבריות הפלסטינית פשוט לא קיבלו תקנים באוניברסיטאות, הוחרמו בכתבי העת המקצועיים, ומצאו את מאמריהם נפסלים גם בעיתונות, או נדחקים לשוליים וממוסגרים כ"קיצונים". למעשה, תחת השפעתו ההרסנית של אדוארד סעיד הפסיקה האקדמיה כמעט לגמרי לומר את האמת על העולם הערבי. היא החליפה לימודי המזרח התיכון במה שקליפורד גירץ כינה "היפוכונדריה אפיסטמולוגית": מזרחנים עסוקים בטיהור השיח של עצמם מ"הנחות גזעניות סמויות" ו"דעות קדומות קולוניאליסטיות", במקום להביט נכוחה באחר. זאת, מאחר שעצם ההנחה שה"אחר" שונה מאיתנו באופן מהותי, גם כשתולים אותה בתרבות ולא בביולוגיה, מסומנת כגזענית ואסורה.
***
ככל שחולף הזמן מתברר שהקונספציה עדיין איתנו ברוב המערכות החשובות, ואחרי ההלם הראשוני, כמו ביצה נשברת בסרטון שמוקרן לאחור, חלקיה הולכים ונאספים לכדי אותה בובת מטריושקה: זוועות הברבריות של חמאס נדחקות לשולי התודעה, ויש מי שמנסים להשוות אותן ל"אלימות המתנחלים" – או יותר מדוייק לעלילות הדם על המתנחלים – שגם הם, הסבירה לי אשת שמאל במשרה בכירה בעמותה עתירת ממון, "שורפים תינוקות". ואם כך, כולנו הרי אותו דבר, וכולנו רוצים רק להתפרנס בכבוד, ולגדל את ילדינו בתנאי ביטחון סבירים, ורק הבעיה היא שיש "קיצונים משני צידי המתרס" (ומשום מה השאלה אם יש מתונים משני צידי המתרס אינה נשאלת). במסגרת הזאת אין צורך להסביר את רצחונתם של שכנינו הברבריים.
על סמך ההנחה הזאת משוקמת גם התפיסה שממשלות מתנהגות באופן רציונאלי כדי למקסם את מימוש האינטרסים המטריאליים של מדינותיהם, וכזאת תהיה גם ממשלתם של הפלסטינים בסופו של דבר – כאשר הם ישתחררו, כך אומרים לנו, מהדיקטטורה של חמאס. אבל אין כל בסיס אמפירי לטענה שהציבור הפלסיטיני רוצה הנהגה אחרת. חמאס ייצג את עמו, כשם שהרשות מייצגת את אותו עם, ושאיפותיו היו ונותרו חסלניות ואלימות, חזיונות מהבילים של דם ואש, פולחן מוות ונכונות מזוויעה להקריב את הילדים למולך "עבודת המוות" של סייד קוטב, האידיאולוג של האחים המוסלמים. אבל קידוש המוות בשירות השאיפה לרצח יהודים אינו בלעדי בחברה הפלסטינית לחמאס, שהוא סניף מקומי של האחים המוסלמים. מחבלי הנוחבה, זאת לדעת, חונכו בבתי הספר של אונר"א לא פחות מאשר במסגדים, וספרי הלימוד של הרשות נטעו בהם את צימאון הדם המטורף, והורו להם שאסור לראות "בכובשים" בני אדם.[5] יתרה מזאת, הרשות מתגאה בזה שבין אנשי המנגונים שלה יש שהידים רבים, וטרוריסטים מורשעים אסורים בבתי כלא ישראלים (בשני המקרים משפחותיהם מקבלים סטיפנדיה יפה מהרשות).
ועל הנחת המיקסום הרציונאלי של האינטרסים המטריאליים של הרשות עומד כדרך שיגרה רעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות, אם לא בהסכם אז לפחות בסיום חד-צדדי של השלטון הצבאי של ישראל. לרעיון זה מעולם לא היו קונים בצד השני, ומי שהעמידו פנים שהם מקבלים אותו הבהירו בערבית לקהלם שכל זה אינו אלא מעשה הונאה בדרך להשמיד את מדינת ישראל.
צמרת צה"ל והשב"כ שבויה בקסמו של רעיון זה, שאין דרך למכור אותו לציבור הישראלי. בוגרי מערכות הביטחון כמו אלה שעדיין מאיישים את העמדות הבכירות בה, עשו לא מעט כדי לקדם את תכניותיו של ממשל ביידן למנף את המלחמה כדי לחזור לתכנית שתי המדינות. כשממשל ביידן החל לדרוש דיון ביום שאחרי, שר הביטחון יואב גלנט וצמרת המטכ"ל שיתפו פעולה בהתלהבות בחסות טענות סרק על הצורך באופק מדיני כדי לתכנן את פעולות הצבא. ההפך הוא כמובן נכון – הם רצו "אופק מדיני" כדי להימנע ממימוש המטרות שהגדיר להם הדרג הנבחר, שהצריכו כיבוש מלא של עזה, שהיה חוסך לנו חיים רבים של חיילים.
באיזו מידה תחזור גם הקונספציה הצבאית השגויה שהותאמה לרעיון ההפרדה, קשה עדיין לומר. אבל הסימנים המטרימים אינם מעודדים. צה"ל לא הפיק עד עתה תחקירים נוקבים – אם לומר זאת בעדינות. ואילו דו"ח ועדת נגל על בניין הכוח הוא, ככותרת מאמרו של עקיבא ביגמן על הדו"ח באתר מידה, "המשך הקונספציה באמצעים אחרים". כותב ביגמן:
התאריך שבו פורסם דוח ועדת נגל, שנועד לבחון את ״תקציב הביטחון ובניין הכוח״ היה ה6 בינואר 2025. אבל מבחינת התוכן שבו, הוא היה יכול גם להתפרסם ב-6 באוקטובר 2023. זהו דוח שכולו שיר הלל לקונספציה, שבחים לסייבר, לחיל האוויר ודיבורים על הצורך של צה״ל להתפתח בחלל, אבל נעדר ממנו אולי המרכיב הכי קריטי שהתברר בשנה האחרונה: היבשה.
ואני מתכוון לזה במובן המילולי ממש. המילה ״יבשה״ מופיעה בלמעלה מ-100 עמודי הדוח 5 פעמים בלבד, כאשר 4 מתוכם נוגעים ל״חימושי יבשה״ והאזכור החמישי עוסק בתיאור כללי של אופן קבלת ההחלטות לגבי מבנה הכוח. אף אחת ממסקנות הדוח ומהפרקים שבו לא עוסקים בבניין הכוח ביבשה. היקפי הכוחות, גודלם, הרכבם, הרכש הנדרש עבורם. כלום.
ביטחונם של אזרחי ישראל תלוי בהשתחררות מהקונספציה. וספק אם נוכל לעשות זאת בלי להחליף את בעלי הקונספציה. זו אחת הסיבות שבגינה יש מאבק עז כל כך על הגדרת הקונספציה: רבים מידי גוזרים את הקונספציה לאחור מהמסקנות האישיות שאליהן הם מבקשים להגיע. אין זה מקרה שרוב האחראים למחדל תומכים במה שמכונה "ועדת חקירה ממלכתית": הם סבורים שועדה שתמונה בידי נשיא בית המשפט העליון תתרכז בשאלת אחריותו של ראש הממשלה נתניהו למחדל, ותקל עם השאר לרבות חוגי האליטה הנאבקת בנתניהו, והכוללת את מערכת הביטחון, צמרת הצבא והשב"כ, וכמובן מערכת המשפט.
אחריותו של נתניהו ועתידו הפוליטי יוכרעו ככל הנראה בקלפי. אבל שאר האוחזים בקונספציה מוגנים מפני גזר דינו של הבוחר, והעובדה שרבים כל כך מהם נשארים בתפקידיהם במשרדי הממשלה, בצבא, במכוני המחקר וגם בעיתונות, צריכה להדאיג את כולנו. אירועי המלחמה הזאת, מפריצתה ועד עתה, דורשים ריענון יסודי של המערכת כולה. וכדי שזה יקרה צריכה הממשלה – זו המכהנת או זו שתבוא אחריה – לערוך סבבי פיטורים לפני שהיא עושה סבבי מינויים. יש מי שראויים לעונש על התנהגותם המופקרת. אבל מי שטעה לא צריך להיענש. ופיטורין במקרה זה אינם עונש. הם צעד ראשון הכרחי בדרך ליכולת של ישראל להשתחרר מן הקיבעונות המחשבתיים שהמיתו עליה את האסון. אסור שהסקת מסקנות אמיצות תהיה תלויה בחישובים אחרים – אישיים או פוליטיים – אם רצוננו לשרוד באזור הקשה הזה, שבו בעתיד הנראה לעין לא נוכל לשרוד אם נניח את חרבנו.
[1] שומר סף 215. https://www.youtube.com/watch?v=t-UlXmq8_co
[2] https://www.maariv.co.il/news/military/article-1250967
[3] מצוטט אצל יונתן דחוח הלוי
https://x.com/jdhalevi/status/1876295084079038940?t=0_xOf7Vi9Dka8VnOitEe2w&s=08
[4] https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-10-04/ty-article/.premium/0000018a-f702-d12f-afbf-f75718c40000
[5] ליטל שמש, כמה שווה יהודי מת? (סלע מאיר: ירושלים, 2024), עמ' 26.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
