מבוא

מבצע "שאגת הארי" מהווה מערכה נוספת במסגרת מלחמת התקומה שהחלה ב-7 באוקטובר 2023. מועד זה הפך לנקודת מוצא לתהליך שמוביל לשינוי עמוק במזרח התיכון, וכפי שאנו רואים כבר עתה, לשינוי במאזן הכוחות הגלובלי. בדברים שנשא ראש הממשלה בפני ראשי רשויות בעוטף עזה (9.10.2023) הוא אמר: "אנחנו הולכים לשנות את המזרח התיכון. אני יודע שעברתם דברים קשים ונוראים. מה שחמאס יעבור יהיה קשה ונורא. אנחנו כבר בעיצומה של המערכה, ורק התחלנו אותה". הדברים כוונו כבר אז לצורך בשינוי יסודי של המציאות האסטרטגית באזור – לא רק להחזיר את החטופים, לא רק להכות בחמאס, אלא ליצור מציאות חדשה שבה איומי ההשמדה על ישראל יוסרו ותיבנה ארכיטקטורה אזורית חדשה.

כעת, אחרי יותר משנתיים וחצי של מלחמה רב-זירתית, ניתן לזהות בבירור שהשינוי הזה מתממש, והמבצע הנוכחי באיראן הוא אחת מנקודות השיא של התהליך. "שאגת הארי" הוא תוצאה ישירה של שרשרת פגיעה בשלוחים של איראן: חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, חיזבאללה בלבנון, התמוטטות משטר אסד בסוריה ומבצע "עם כלביא" (יוני 2025), שפגע בתוכניות הגרעין והטילים הבליסטיים של איראן.

אחרי כשלושה שבועות של לחימה, יש מקום לסיכום ביניים אסטרטגי. מאמר זה אינו מתמקד בסטטיסטיקות יומיומיות – לא במספר הטילים שיורטו, לא בכמות המפעלים שנהרסו, לא במספר הבכירים שחוסלו ולא באחוזי ההצלחה של כל גל תקיפה. מטרתו להציג זווית הסתכלות רחבה על המבצע, לבחון את מידת ההתקדמות ביחס למטרות שהוגדרו על ידי שני המנהיגים המרכזיים – נתניהו וטראמפ – לזהות מגמות ואתגרים עתידיים ולענות על השאלה שחוזרת שוב ושוב בתקשורת הישראלית, האמריקנית והבינלאומית: "מה האסטרטגיה?".

מטרות המערכה

בשונה מפרסום מטרות המלחמה בתחילת המערכה בעזה, ממשלת ישראל לא פרסמה לציבור מטרות מוגדרות למבצע "שאגת הארי", כך גם הממשל בארה"ב בהתייחס למבצע שהאמריקאים כינו "Epic "Fury. הניתוח בפרק זה מבוסס על התייחסויות של הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו למטרות המלחמה. להבנתנו, הדרך שבה הנשיא דונלד טראמפ בוחר לנסח אותן בראיונותיו לתקשורת האמריקנית והבינלאומית אינה מקרית או ספונטאנית, אלא חלק מלוחמה פסיכולוגית שמכוונת גם כלפי טהרן (ליצור פחד ובלבול), גם כלפי בעלות בריתה (רוסיה, סין, צפון קוריאה), גם כלפי שותפיו באזור (ה"מפרציות") ומדינות נאט"ו וגם כלפי דעת הקהל בארצות הברית ובישראל.

להבנתנו, ניתן לזהות ארבע מטרות עיקריות:

להבטיח שלאיראן לא יהיה לעולם נשק גרעיני, ובמשתמע השמדת תוכנית הגרעין האיראנית – השמדה של מתקני העשרה מרכזיים, מתקני מחקר ופיתוח, מאגרי חומר בקיע, מעבדות לייצור ראשי נפץ גרעיניים ומערכות אספקה של צנטריפוגות מתקדמות, ופגיעה במדעני הגרעין. המטרה הזו נותרה קבועה מהיום הראשון, אך סדר העדיפות שלה משתנה בהתאם להתקדמות בשטח.

השמדת מערך הטילים הבליסטיים – השמדת מערך הטילים הבליסטיים של איראן הייתה ועודנה מטרה קריטית של המערכה. ההבנה בישראל הינה שנתקשה להתמודד עם מתקפה של מאות ואף אלפי טילים בו-בזמן. בהשאלה ניתן לומר שמתקפה שכזו הינה מתקפה בעלת תוצאה "בלתי קונבנציונלית" באמצעות חימוש קונבנציונלי. המתקפה נועדה לפגוע בכל שרשרת הערך של המערך הזה, ובכללה: המשגרים והטילים, מפעלי הייצור, מחסנים תת-קרקעיים, מערכות הנחיה, שרשרת אספקה של חלקי חילוף, תשתיות דלק נוזלי/מוצק, ומערכות שיגור ניידות. זו מטרה שקיבלה עדיפות גבוהה מאוד בתחילת המבצע, משום שהיא מאיימת ישירות על ישראל, על בעלות הברית האמריקאיות במפרץ ועל בסיסים אמריקאיים באזור. במסגרת זו ההתקפה כוללת גם את כלל התעשייה הצבאית האיראנית.

פגיעה ביכולת של איראן להפעיל שליחים – במשך עשרות שנים פעלה איראן להקיף את ישראל בטבעת אש באמצעות שליחים, כשהמנגנון המרכזי היה כוח קודס. הנחת העבודה הינה שהפגיעה התשתיתית והכלכלית תקשה מאוד על איראן לחזור לסורה ולתמוך בשלוחיה, זאת כמובן לצד פגיעה ישירה בשלוחים עצמם. הפגיעה כאן היא כפולה: השמדת שרשרת הפיקוד והשליטה, חיתוך קווי מימון (דרך בנקים, חברות כיסוי, מטבעות קריפטו), חיסול מחסני נשק ומעברים, והרס תשתיות תקשורת ומפקדות.

יצירת התנאים להפלת המשטר – משטר האייתולות הינו משטר נחוש שלא יוותר על שאיפותיו להגמוניה אזורית (ויש האומרים עולמית) ועל מאוויו לבנות מחדש את מה שתכנן במשך עשרות שנים. לכן, רק הפלת המשטר תוכל לשנות את המציאות הזו. הפלת המשטר תוכל להתבצע, אם בכלל, על ידי פעולה פנימית של גורמי התנגדות בתוך איראן. לצורך זה יש לייצר תנאים הכרחיים שעלולים לא להיות מספקים. לדוגמה החלשה של כוחות הדיכוי הפנימי באיראן, פגיעה ביכולות כוחות אלה לפעול באמצעות סיכול ופגיעה ביכולות הפיקוד והשליטה שלהם. זאת בנוסף להקרסה כלכלית של המשטר שתקים עליו את האוכלוסייה. מטרה זו תלויה בגורם בלתי נשלט: רצון העם האיראני ויכולתו לפעול תחת דיכוי אכזרי, אולם ראוי שהיא תהיה בראש סדר העדיפות של העושים במלאכה.

יש לזכור שכל שלוש המטרות הראשונות שפורטו לעיל אינן מהוות ערובה לסילוק האיום. שהרי אם משטר האייתולות יישאר על מכונו הרי שגם אם יוחלש, קיימת האפשרות שתוך שנים ספורות יחזור המשטר לסורו ויפעל לחדש את איום הגרעין, הטילים הבליסטיים וטבעת האש והטרור שלו. גם אם המטרה הרביעית לא תושג בטווח הקצר, הרי שהמערכה הזו צריכה להסתיים בהשגת כל שלוש המטרות שלעיל, תוך הסגת משטר האייתולות עשרות שנים לאחור.

האסטרטגיה בפועל – גמישות ותגובה דינמית

לא עבר יום אחד מפתיחת המערכה וכבר נשאלה השאלה "מה האסטרטגיה?", ולצידה השאלה "מהי אסטרטגיית היציאה?" לאלה החושבים שאסטרטגיה נהגית על שולחן התכנון ואין בִלתה, כדאי שנזכיר את משפטו של אייזנהאואר על הלחימה במלחמת העולם השנייה: "התוכנית חסרת ערך, אבל התכנון הוא הכול".[1] התוכנית היא מוצר סטטי, אולם במהלך מלחמה המציאות משתנה והתוכנית הופכת לעיתים ללא רלוונטית. היצמדות נוקשה לתוכנית כתובה כשהנסיבות בשטח השתנו היא מתכון לכישלון.

המחשבה שאסטרטגיה קבועה, הינה שגויה. אסטרטגיה הינה תוצר של תהליך למידה מתמשך ששיאו במהלך המערכה, ועניינה ניצול הזדמנויות והתחמקות מסיכונים. במערכה מול איראן ניתן לזהות יעדים ברורים כשהדרך להשגתם משתנה כל הזמן ומתבררת תוך כדי המערכה. האסטרטגיה היא מצפן שמגדיר יעדים עליונים ומאפשר התאמות מבלי לאבד כיוון כללי. במקרה של "שאגת הארי", המצפן הוא ארבע המטרות המרכזיות שתוארו לעיל. במבחן המציאות, כאשר האיראנים מנסים להפוך את הנפט לנשק אסטרטגי באמצעות חסימת מצר הורמוז, תקיפת תשתיות נפט וגז במפרציות במטרה לגרום להעלאת מחירי הנפט העולמיים, וזאת כדי ליצור לחץ פוליטי על טראמפ לעצירת המלחמה, נדרש עדכון בתוכנית שייתן מענה לאיום המתהווה.

מול הפעולה האיראנית הזו הגיעה תגובה אמריקנית מיידית, מדויקת ומתואמת: תקיפה אווירית כבדה על התשתיות הצבאיות שבאי ח'ארג (Kharg), שהוא השער העיקרי לייצוא הנפט האיראני, עם אזהרה ברורה לאיראן שאם תמשיך לנסות לפגוע בתנועת הנפט, הרי שארצות הברית תשמיד גם את תשתיות הנפט באי. במקביל לכך, ארצות הברית מעבירה קבוצת תקיפה אמפיבית בהובלת נושאת המסוקים טריפולי[2] לאזור, כולל כוחות נחתים מוכנים לפעולה, מסוקי סער ותקיפה וכלי שיט תומכים.

פעולה זו הינה נגזרת ישירה של האסטרטגיה: אם האויב משתמש בכלי כלכלי כדי להפסיק את המערכה מוסיפים מטרה חדשה (או מעלים בסדר העדיפויות מטרה קיימת) – פתיחת המצר – ומבצעים אותה באופן שמשמר את המומנטום הכללי ומגביר את הלחץ על המשטר. בעקבות העלאת ההימור מצד האיראנים והמשך התקיפות על תשתיות הגז והנפט באזור, הוציא הנשיא טראמפ אולטימטום לאיראן שלפיו עליה לפתוח את מצר הורמוז לשיט חופשי תוך 48 שעות, או שתחנות הכוח באיראן תושמדנה בזו אחר זו, החל בגדולה שבהן. בהמשך טען טראמפ כי החלו שיחות על הפסקת אש בין ארה"ב לאיראן, במשתמע בעקבות האיום, ולפיכך דחה ב-5 ימים את מימוש האיום.

הגמישות הזו היא בדיוק מה שמבדיל בין אסטרטגיה לתכנון טקטי. היא מאפשרת להגיב למצבים משתנים ולאיומים מתהווים, לנצל הזדמנויות, ולהתאים את הכלים המבצעיים (מטוסי קרב ישראליים למשימות מדויקות, מפציצים אסטרטגיים אמריקניים להרס המוני, רחפנים תוקפים למחסומים עירוניים, כוחות מיוחדים לפעולות חשאיות) למציאות המשתנה בלי לאבד את הכיוון הכללי.

המאבק הפנימי – יצירת תנאים להפיכה

המטרה הרביעית – יצירת התנאים להפלת המשטר האיראני מבפנים – היא ללא ספק המורכבת, ארוכת הטווח והפחות צפויה מבין ארבע המטרות המרכזיות של המבצע. בניגוד להשמדת מתקני גרעין או טילים בליסטיים, כאן אין מדובר במשימה שניתן לבצע באמצעות כוח אווירי או תקיפות סייבר בלבד. ההפלה (או הקריסה) של משטר האייתולות תלויה בגורם חיצוני בלתי נשלט: רצון העם האיראני, אומץ האזרחים, יכולת האופוזיציה להתארגן, ובעיקר – היכולת של כוחות הדיכוי (בסיג', משמרות המהפכה, משטרה, מודיעין) להמשיך לפעול תחת לחץ מתמשך.

הניסיון הקודם, בדצמבר 2025 – ינואר 2026, ממחיש היטב את המורכבות. מאות אלפי איראנים יצאו לרחובות בערים הגדולות בעקבות משבר כלכלי חריף, דיכוי נשים והתגברות התחושה שהמשטר איבד לגיטימיות. הנשיא טראמפ הבטיח "העזרה בדרך", אך התמיכה החיצונית לא הגיעה במלוא העוצמה ולא בזמן. המשטר הגיב בטבח אכזרי: אלפי מעצרים, עשרות אלפי הרוגים, שימוש בנשק חם נגד מפגינים ללא אבחנה, חסימות אינטרנט כמעט מוחלטות, והשתלטות מחודשת על הרחובות. האירוע נגמר בתבוסה זמנית של המחאה, אך השאיר פצע פתוח עמוק בחברה האיראנית.

הפעם הגישה שונה באופן מהותי. כבר מהימים הראשונים של מבצע "שאגת הארי" שלחו נתניהו וטראמפ מסר ברור ומאוחד לאזרחי איראן להישאר בבתיהם ולא לצאת לרחובות עד להבשלת התנאים לכך. במקביל, הפגיעה במנגנוני הדיכוי הפכה למשימה מרכזית ומתמשכת באמצעות תקיפות אוויריות מדויקות על מפקדות בסיג' ומשמרות המהפכה ברחבי המדינה; הרס מערכות תקשורת ומערכות פיקוד ושליטה של כוחות הביטחון הפנימי (כולל אנטנות, מרכזי שליטה, מחסני ציוד תקשורת); תקיפות רחפנים תוקפים (בעיקר כטב"מים קטנים ומדויקים) נגד מחסומי דרכים, מחסומי גבול, תחנות משטרה ומחסומים עירוניים – לעיתים מתחת לגשרים או במקומות צפופים שקשה לתקוף בהם ממטוס קרב; פגיעה במחסני נשק קל, רימונים, כלי רכב משוריינים וציוד דיכוי המונים (גז מדמיע, כלי ירי חם) של כוחות הביטחון הפנימי, ולבסוף באמצעות פעולות חשאיות מתמשכות: ניסיונות גיוס של גנרלים וקצינים בכירים בצבא הסדיר (ארטש) לעריקה עם יחידותיהם, חימוש קבוצות אופוזיציה חמושות בפריפריה ותמיכה לוגיסטית במיליציות אתניות.

התוצאה המצטברת היא שחיקת יכולת המשטר לשמור על שליטה מוחלטת ברחוב. כוחות הבסיג' והמשטרה מבינים שכל מחסום יכול להפוך למטרה, כל שיירה יכולה להיות מותקפת, כל מפקדה יכולה להיהרס. הדבר יוצר אפקט פסיכולוגי משמעותי: נטישות ראשונות, סירוב פקודות, דיווחים כוזבים על "הכול בשליטה", ובעיקר – קושי גובר להתמודד עם מחאה המונית אם וכאשר היא תתפרץ שוב.

הפלת משטר היא תהליך שלא ניתן לתזמן במדויק. ההיסטוריה מלמדת אותנו זאת שוב ושוב: איש לא חזה את נפילת חומת ברלין ב-9 בנובמבר 1989 ימים קודם לכן; איש לא חזה את קריסת משטר אסד בסוריה בדצמבר 2025 במהירות שבה זה קרה. אבל בכל המקרים הללו, התנאים נוצרו בהדרגה: שחיקה פנימית, אובדן אמון, חוסר יכולת דיכוי. התהליכים יכולים להתחיל מאירוע בודד שהופך למפולת שלג בלתי ניתנת לעצירה.

השגת היעדים המבצעיים באיראן אינה עומדת בחלל ריק, היא משנה מן היסוד את מאזן הכוחות בין המעצמות גם בזירה הגלובלית.

ההקשר הגלובלי – מאבק בין-מעצמתי

יש לראות את המערכה באיראן כחלק ממאבק בין-גושי גלובלי. אי אפשר לנתק אותה מהמאבק הבין-גושי בין ארצות הברית לבין סין ורוסיה. אם ארצות הברית תשתלט על משאבי הנפט במפרץ, היא עלולה להעמיד את סין במצב נחות במאבק הבין-מעצמתי הזה.

סין היא יבואנית הנפט הגדולה בעולם, כאשר כ-50% מהנפט שלה מגיע מהמזרח התיכון. שליטה אמריקאית במפרץ פירושה שליטה על הברז של הכלכלה הסינית. כך תימצא סין במצב של חניקה אסטרטגית במקרה של עימות (למשל סביב טאיוואן). במקרה שכזה ארה"ב תוכל להטיל מצור אנרגטי אפקטיבי. כך גם שרשרת אספקת הדלק לסין הופכת לשבירה מאוד. זאת בנוסף לתהליך שכבר החל בהשתלטות ארה"ב על הנפט הוונצואלי, שגם הוא היה ממקורות האספקה המרכזיים של סין.

הכלכלה הסינית מבוססת על ייצור תעשייתי כבד הדורש אנרגיה זולה וזמינה. שליטה אמריקאית תאפשר לוושינגטון להשפיע על מחירי הנפט הגלובליים בדרכים שתשרתנה את האינטרסים שלה, מה שעלול להוביל לעלויות ייצור גבוהות בסין ולפגיעה בתחרותיות שלה בשוק העולמי. כך גם יגדל חוסר הוודאות באשר להשקעות זרות בסין, העלולות להצטמצם אם המשקיעים יזהו שהמדינה חשופה ללחץ אנרגטי חיצוני קיצוני. באשר לרוסיה, נדמה שמצבה של ארצות הברית מול חולשת בעלות הברית הישנות שלה באירופה יכול לייצר ברית אינטרסים חדשה בין ארצות הברית לרוסיה בהקשר הגלובלי.

עם שקיעת אבק הקרב במערכה מול איראן, תסתמן ישראל כנכס האסטרטגי הייחודי והחיוני ביותר של ארצות הברית באזור, בייחוד על רקע חדלות האישים המדינית והצבאית של מדינות אירופה. בעוד בירות אירופה מתמודדות עם שחיקה פנימית, תלות אנרגטית ומגבלות תקציביות המקשות על הקרנת עוצמה מחוץ לגבולותיהן, ישראל עשויה לצאת מהעימות ככוח צבאי מנוסה, טכנולוגי ונחוש, המסוגל לפעול כ"מוצב קדמי" אפקטיבי גם ללא צורך במעורבות ישירה של כוחות אמריקאיים. גם בעלות בריתה האחרות של ארה"ב באזור, בדגש על מדינות המפרץ, לא הוכיחו את יכולתן לסייע בידה. זאת על אף ההשקעות הגדולות בתקציבי הביטחון שלהן והבסיסים האמריקאיים שהוקמו בשטחן.

חולשתה של אירופה הופכת את הברית עם ישראל מצורך טקטי לאבן ראשה אסטרטגית; ישראל היא המדינה היחידה באזור המקיימת עליונות מודיעינית ומבצעית מוחלטת. במציאות זו, וושינגטון עתידה לראות בישראל לא רק בעלת ברית קרובה, אלא שותפה להובלת הסדר החדש במזרח התיכון. כזו שממלאת את הוואקום שהותירו המעצמות האירופיות ומאפשרת לארצות הברית להתמקד בבלימת סין ורוסיה בזירה הגלובלית. בהקשר זה ניתן לצפות להערכה מחודשת של ארצות הברית בכל הקשור לתפקידה של נאט"ו ולמעורבותה של ארה"ב בארגון, שהוכיח את עצמו כלא-אפקטיבי.

אחד מתוצאות המערכה, בין אם המשטר באיראן ישתנה ובין אם לאו, יהיה חיזוק מסילת השלום היבשתית המחברת את הודו דרך ישראל, ירדן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות לאירופה (IMEC). זהו נתיב כלכלי-אנרגטי-טכנולוגי המהווה חלופה ישירה ליוזמת "החגורה והדרך" הסינית. השגת השליטה על מצר הורמוז והחלשת איראן הם תנאי הכרחי להפיכת IMEC למציאות כלכלית-אסטרטגית משמעותית.

אתגרים צפויים ומבט להמשך

למרות ההישגים המרשימים בשלושת השבועות הראשונים של מבצע "שאגת הארי", האתגרים הצפויים עדיין רבים ומורכבים. אחד הסיכונים המשמעותיים הינו גלישה למלחמת התשה עם איראן ולסבבי לחימה בלתי פוסקים. בתרחיש זה, למרות הפגיעה הקשה במערך הטילים הבליסטיים וביכולת הפעלת השליחים, איראן גם אם מוחלשת תמשיך להחזיק ביכולות פגיעה שיוריות בישראל ואף במדינות המפרץ.

משמרות המהפכה עלולים לנסות לבצע חיסולים נגד בכירים ישראלים או אמריקנים בחו"ל, להפעיל תאי טרור באירופה ובאמריקה הלטינית, או להשתמש במיליציות שנותרו (כמו חיזבאללה, החות'ים והמיליציות השיעיות בעיראק) כדי לתקוף את ישראל ובסיסים אמריקניים במפרץ.

האתגר בתרחיש שכזה הוא משמעותי. המענה המיטבי יהיה להימנע מלהגיע אליו על ידי פגיעה רחבה בכלל היכולות האיראניות, כולל היכולות הכלכליות של המדינה. זאת כדי להקריס את הכלכלה במדינה, מה שיחייב את משטר האייתולות בתהליכי שיקום ארוכים.

האתגר השני נוגע להיבטים הגלובליים והאזוריים של סין, רוסיה, טורקיה ומדינות מערב אירופה (צרפת, גרמניה, בריטניה). אלה כבר החלו במסע דיפלומטי נרחב וקוראים להפסקת אש מיידית במועצת הביטחון, איומים בסנקציות על ישראל, והפצת נרטיב של "מלחמה מיותרת שמסכנת את הכלכלה העולמית". רוסיה, שמאבדת את איראן כבעלת ברית חשובה, עלולה להעביר טכנולוגיה מתקדמת או להפעיל את כוחותיה בסוריה באופן ישיר יותר. סין, שרואה באיראן חלק מ"החגורה והדרך", עלולה להגביר את התמיכה הכלכלית או אפילו לשקול התערבות לוגיסטית. האתגר כאן הוא לשמור על לגיטימיות בינלאומית תוך כדי המשך הלחימה. המענה לאתגר זה עובר דרך הסברה של טראמפ ונתניהו לגבי הצורך האסטרטגי, חיזוק בריתות עם מדינות המפרץ (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין) והודו, והדגשה שהמבצע הוא "הגנה עצמית" ולא מלחמת כיבוש. בהקשר זה, הירי האיראני בסוף השבוע האחרון של שני טילים בליסטיים לעבר האי דייגו גרסייה משחק לידי ישראל וארה"ב. ירי של טילים בליסטיים לטווח של כ-4000 ק"מ מכניס את כלל בירות אירופה לטווח הטילים מאיראן, וזאת לאחר שאיראן הצהירה שלא תפתח טילים לטווחים שמעבר ל-2000 ק"מ.

חסימת מצר הורמוז (גם אם חלקית) והתקפות על תשתיות נפט באי ח'ארג ובמפרץ כבר גרמו לעלייה חדה במחירי הנפט – מ-72 דולר לחבית לפני המבצע למעל למאה דולר, עם תנודתיות גבוהה עקב הפרעות לשיט במצר הורמוז. אם הלחימה תימשך המחיר עלול לטפס אף יותר, מה שיוביל ללחץ כלכלי ופוליטי. החשש הוא שלחץ פנימי אמריקאי עלול להפוך ללחץ על טראמפ להפסיק את המערכה טרם הושגו כלל המטרות.

התגובה לאתגר הזה כבר החלה. פעולה אמריקאית לפתיחת מצר הורמוז, הפעלת מאגרי נפט אסטרטגיים אמריקניים, והאצת ייצוא נפט מוונצואלה. בטווח הארוך – השלמת השליטה על הנפט האיראני תהפוך את ארה"ב ובעלות בריתה לשחקן דומיננטי בשוק האנרגיה. מול התרחיש הזה, מבקרים טוענים כי הפגיעה בתשתיות האנרגיה של איראן עלולה להאיץ אינפלציה גלובלית, בשל ההשפעה על תעשיית הדשנים והחקלאות העולמית, ולפגוע גם בכלכלה הישראלית והאמריקנית, וכי הסיכון לכאוס ארוך-טווח באיראן גבוה יותר מהסיכוי למהפכה מתונה.

אתגר נוסף נוגע לאפשרות שאם המשטר האיראני ירגיש שהוא על סף קריסה, הוא עלול לבצע מהלך נואש כמו שימוש בנשק כימי, התקפה על בסיסים אמריקניים עם טילים ששרדו, או אפילו ניסיון להפעיל "פצצה מלוכלכת". צריך להיות ברור שכל שימוש בנשק לא-קונבנציונלי יוביל לתגובה קשה פי כמה.

לבסוף, יש לזכור שאיראן מורכבת מכמה קבוצות אתניות. קריסת המשטר עלולה להוביל לא רק למהפכה מבוקרת, אלא לכאוס ארוך-טווח: מלחמת אזרחים, התפרקות מדינית, זרימה של פליטים, ועליית כוחות רדיקליים חדשים. האתגר המרכזי "ביום שאחרי", אם המשטר ייפול, הוא מניעת ואקום שלטוני שיוביל לאנרכיה, תוך טיפוח חלופה שלטונית מתונה.

לצד האתגרים, היתרונות הישראליים-אמריקניים ברורים ומשמעותיים: מודיעין עדיף בהרבה (שמאפשר רצף תקיפות שלא נראה כמותו), תיאום מבצעי כמעט מושלם בין צה"ל לפנטגון, בנק מטרות שמתמלא כל יום, גמישות אסטרטגית גבוהה, ועליונות טכנולוגית. בנוסף, יש תמיכה פוליטית חזקה בשתי המדינות: טראמפ נהנה מפופולריות גבוהה בקרב מצביעיו, ונתניהו מקבל גיבוי רחב מהציבור הישראלי, שרואה במבצע הכרח.

ההערכה הינה שבשבועות הקרובים יתמקד המבצע בהמשך השחיקה של יכולות הגרעין והטילים, בפגיעה שיטתית במנגנוני הדיכוי, וביצירת התנאים למהפכה פנימית. בכפוף לאזהרתו של יפתח – "אל יתהלל חוגר כמפתח" – ניתן לומר בביטחון: האסטרטגיה קיימת, היא פועלת, והאתגרים, ככל שהם גדולים, ניתנים לניהול. הדרך להשגת "שלום מתוך עוצמה" אינה קלה, אך היא נראית מציאותית יותר מאי פעם. ישראל וארצות הברית, יחד, כותבות פרק חדש בהיסטוריה – פרק של תקווה, עוצמה ואחריות.

סיכום

מבצע "שאגת הארי" מהווה שיא מרשים של מלחמת התקומה שישראל מנהלת זה יותר משנתיים וחצי – מערכה שאליה הצטרפה ארצות הברית בכל העוצמה בחודש האחרון. המבצע אינו אירוע מבודד, אלא חוליה מרכזית בשרשרת הצלחות אסטרטגיות: פגיעה משמעותית בחמאס ובחיזבאללה, התמוטטות משטר אסד בסוריה והשמדת הצבא הסורי, השמדת תוכנית הגרעין האיראנית ופגיעה ביכולותיה הבליסטיות במבצע "עם כלביא" ביוני 2025, והמכה הנוכחית בלב איראן במהלך "שאגת הארי".

לאחר כשלושה שבועות של תקיפות רצופות ומדויקות – אוויריות, ימיות, סייבר ומודיעיניות – ניתן לומר בבירור: יש אסטרטגיה ברורה ומתממשת. השמדת יכולות העשרת הגרעין והייצור של טילים בליסטיים התקדמה במידה רבה, שיתוק יכולת ההפעלה של שליחי איראן ניכרת, מנגנוני הדיכוי הפנימי נחלשו באופן מצרפי, והתנאים ללחץ פנימי כבד על המשטר – כולל פגיעה בתשתיות אנרגיה – נוצרים בהדרגה.

הרצף המבצעי נשמר, בנק המטרות מתרחב, התיאום בין צה"ל לפנטגון כמעט מושלם, והגמישות האסטרטגית מאפשרת תגובה מהירה לכל ניסיון איראני לשנות את מאזן הלחצים. המבצע משתלב בתמונה גלובלית רחבה: חיזוק ציר IMEC כחלופה ל"החגורה והדרך" הסינית, שליטה משופרת במשאבי אנרגיה, והוכחת עליונות הטכנולוגיה המערבית על מערכות הנשק הרוסיות והסיניות.

האתגרים עדיין רבים – כולל סיכון לכניסה למלחמת התשה, תגובות א-סימטריות של המשטר, ולחץ כלכלי גובר – אך היתרונות הישראליים-אמריקניים ברורים, וההישגים שנצברו עד עתה כבר שינו את המציאות האזורית לטווח ארוך.

בכפוף לאזהרת יפתח – "אל יתהלל חוגר כמפתח" – ניתן לומר: האסטרטגיה קיימת, היא פועלת, והאתגרים ניתנים לניהול. ישראל וארצות הברית, יחד, כותבות פרק חדש בהיסטוריה – פרק של עוצמה, אחריות ותקווה ל"שלום מתוך עוצמה".

[1] "Plans are nothing; planning is everything". הדברים נאמרו במהלך נאום בפני הוועדה הלאומית לביטחון (National Defense Executive Reserve Conference) בוושינגטון הבירה, בתאריך 14 בנובמבר 1957.
[2] צחוק הגורל הוא שנושאת המטוסים טריפולי קרויה על שם הקרב על דרנה שהתרחש בשנת 1805, הידוע גם כ"קרב טריפולי". קרב זה היה חלק מהמלחמה הברברית הראשונה (1801–1805), שבה פעלה ארצות הברית לשמור על חופש השיט מול שודדי ים בצפון אפריקה. זאת בדומה למערכה לשימור חופש השיט במצר הורמוז.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר