יש עובדות מדיניות ואסטרטגיות שיש להן ביטוי מתמטי. כאשר הריאל האיראני צונח ללא מעצורים אל מתחת לקו ה-100 אלף לדולר, והרבה מעבר לכך – וזאת עוד לפני שהסנקציות האמריקניות המחודשות נכנסו לתוקף – פירוש הדבר הוא שהעם האיראני אינו מאמין ביכולתם של מנהיגיו לעמוד בהצלחה בפני מנגנוני הלחץ האמריקניים. הם מצביעים ברגליים, בבריחה מן המטבע המקומי ובריצה אל ערמות של "ירוק שחור" מתחת לבלטות. הם גם יוצאים שוב ושוב לרחובות.
משמעותה האסטרטגית של מגמה זו נגזרת מכך שממשל טראמפ – ספציפית, שר החוץ וראש ה-CIA לשעבר פומפאו והיועץ לבטחון לאומי בולטון – חותר כמעט במוצהר לערעור חוסנו הפנימי של משטר המהפכה האיראני. אפילו הצעתו של טראמפ להיוועד עם רוחאני יכולה להתפרש כמהלך המכוון להעמיק את המתח בין ה-מולות (אנשי הדת המחזיקים בשלטון) לבין הציבור הרחב. כך היא גם מתפרשת בטהרן: בעיני חמינאי מדובר בנסיון לכפות על איראן לנהל מו"מ מעמדת חולשה מובהקת, מלווה באיומים על עצם הישרדות המשטר.
מטבע הדברים, בטווח המיידי, מצב זה עלול להביא להחרפה נוספת במתיחות בין ארה"ב (וסעודיה) לאיראן, שעקבותיה כבר ניכרו סביב הלחימה בתימן. לפחות להלכה, גם המתח בצפון עלול להחמיר, אם כי מהלכיה של ישראל מול רוסיה נועדו לוודא שאיראן לא תוכל להשתמש בסוריה נגדנו. מדובר במשחק האסטרטגי המוכר בכינוי "תיש על הגשר": מי ייבהל ראשון?
למרות מסרי המלחמה המתלהמים של ראשי משמרות המהפכה, שכבר הזהירו את מנהיגי ארצם שלא להיענות למסריו של "השטן הגדול", יש סיכוי שהראשונה להיבהל תהיה איראן. בסופו של דבר, משאביה אינם שקולים לאלו של ארה"ב ושותפותיה בזירה – וישראל ביניהן – כל עוד לא חצתה את הסף לקראת יכולת גרעינית צבאית.
אם ימשיך מצבו של המשטר להחמיר מבית, תימצא הדרך, תחילה בערוצים שקטים – אזוריים ואירופיים – ואח"כ בגלוי, להיכנס למו"מ תכליתי בכל מכלול השאלות שעל הפרק: גרעין, טילים, חתרנות אזורית ודיכוי מבית. איראן תנסה כמובן לגרור זמן ו"למרוח" את בני שיחה: חשוב שארה"ב תעמוד על המשמר ותגדיר יעדים ברורים, ריאליים וקרובים בזמן.
פורסם ב-ישראל היום 03.08.2018
סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Bigstock
