מבוא

בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת הכריז ההיסטוריון פרנסיס פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה" – ניצחון סופי של הדמוקרטיה הליברלית, הכלכלה הגלובלית והשלום הנצחי. אירופה, יותר מכל יבשת אחרת, אימצה את החזון הזה אל ליבה. אחרי שתי מלחמות עולם ומלחמה קרה, היא בנתה את "מודל הרווחה" שלה על חורבות ההיסטוריה האלימה. הדיבידנד של השלום היה ברור: תקציבי ביטחון קוצצו באופן דרמטי, והכסף הופנה למדיניות רווחה מפנקת – בריאות, חינוך, פנסיות ותשתיות חברתיות. ארה"ב, תחת מטריית נאט"ו, סיפקה את ההגנה האסטרטגית. אירופה יכלה להרשות לעצמה להיות "יבשת של שלום", בעולם שבו הסכנות נראו רחוקות. במקביל, החל תהליך שינוי דמוגרפי שעיקרו צמצום מתמשך של הילודה והזדקנות האוכלוסייה. המענה לצורך בידיים עובדות ניתן בדמות הגירה בלתי מבוקרת של מהגרים, שרובם המכריע מוסלמים ממדינות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. הגירה זו הלכה והתרחבה בעשור השני של המאה ה-21 כתוצאה מהמצב הכלכלי במדינות אפריקה ומפליטי מלחמות, כדוגמת מלחמת האזרחים בסוריה.

הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022 תפסה את אירופה במצב של "צבאות על הנייר". ביטול גיוס החובה, צמצומי כוח אדם, מחסור חמור בתחמושת, טכנולוגיה מיושנת ולוגיסטיקה חסרה הפכו את היבשת ללא-רלוונטית מבחינה צבאית. מדינות כמו גרמניה, צרפת ובריטניה, שדיברו שנים על "אוטונומיה אסטרטגית", גילו שהן אינן מסוגלות לספק אפילו שבריר מהנדרש למלחמה מודרנית. הדיבידנד של השלום, שהיה נכס פוליטי פנימי, הפך לנטל אסטרטגי. אירופה, שחלמה על "קץ ההיסטוריה", מצאה את עצמה שוב בלב ההיסטוריה – הפעם כצופה חלש.

מאמר זה בוחן את דעיכתה של היבשת האירופית תוך בחינת השינוי הדמוגרפי ביבשת, האתגרים הכלכליים והביטחוניים והמשבר הנוכחי מול ארצות הברית על רקע המלחמה באיראן וחלקה של ברית נאט"ו בלחימה לצד בעלת בריתה והמממנת הראשית של הברית – ארצות הברית.

דמוגרפיה ואובדן הרלוונטיות

אירופה, שפעם הייתה ערש המהפכה התעשייתית, החדשנות המדעית והכוח הקולוניאלי, הופכת בהדרגה ל"מוזיאון הגדול בעולם" – יבשת עשירה בהיסטוריה, בארכיטקטורה ובתרבות, אך חלשה בכוח אדם, בחדשנות וביכולת להתמודד עם אתגרי המאה ה-21. הדמוגרפיה היא האויב השקט והקטלני ביותר של היבשת.

הנתונים מדברים בעד עצמם: שיעור הפריון הכולל באיחוד האירופי ירד לשפל היסטורי של 1.34 ילדים לאישה ב-2024 (ירידה מ-1.38 ב-2023), הרמה הנמוכה ביותר מאז שהחלו המדידות ב-2001.[1] בגרמניה שיעור הפריון הוא בשפל של 1.35, המייצג ירידה של 100 אלף נפש בשנת 2025.[2] האוכלוסייה האירופית צפויה להגיע לשיא של כ-453 מיליון נפש ב-2026, ולאחר מכן להתחיל בירידה הדרגתית. עד 2050 צפויה ירידה של כ-5% (לכ-428 מיליון), ובתרחישים פסימיים אף יותר. עד 2100, ללא הגירה, האוכלוסייה עלולה להתכווץ ב-9% ואף יותר.[3]

ההזדקנות היא הדרמטית ביותר: כיום כ-21.6% מהאוכלוסייה הם מעל גיל 65, ועד 2050 הנתון יגיע לכמעט 30%. מספר האנשים מעל גיל 85 צפוי להיות כפול. יחס התלות של קשישים (מספר הקשישים לכל 100 איש בגיל עבודה) עולה במהירות, והיחס בין כוח עבודה (גילאי 20–64) לקשישים ירד מ-2.7:1 כיום לכ-2.2:1 בעוד כמה עשורים. ההשלכות הכלכליות הרסניות: כוח העבודה מצטמצם ב-2-1 מיליון עובדים בשנה, מה שמוביל למחסור חמור בעובדים בתעשייה, בבריאות, בחינוך ובטכנולוגיה.[4] הפריון הכלכלי יורד, הלחץ על מערכות הפנסיה והבריאות גובר, והצמיחה נשארת נמוכה (כ-1%). אירופה מפסידה את היתרון התחרותי לארה"ב ולסין, שבהן האוכלוסייה הצעירה גדולה יותר, כשגם סין עצמה מתמודדת עם אתגרים דומים.[5]

החדשנות סובלת במיוחד. אירופה מייצרת כישרונות מצוינים – יותר כישרון AI לנפש מאשר בארה"ב – אך מאבדת אותם למקומות אחרים בקצב גבוה. מהנדסים, מדענים ויזמים צעירים עוזבים לארה"ב, לקנדה ולאוסטרליה, שם השכר גבוה פי 5-3, יש יותר הון סיכון ופחות בירוקרטיה. בין 2010 ל-2020 עזבו כ-500,000 כישרונות אירופאים לארה"ב בלבד.[6] אוניברסיטאות מצוינות כמו ETH בציריך, אימפריאל קולג' באנגליה או École Polytechnique בצרפת מייצרות בוגרים ש"בורחים" לסיליקון ואלי. התוצאה: אירופה נשארת עם "מוחות מבוגרים" ופחות חדשנות פורצת דרך, בעוד ארה"ב וסין מושכות את הדור הבא.[7]

ההגירה, שהייתה אמורה לפתור חלק מהבעיה הדמוגרפית, הפכה למטען נפץ חברתי. אוכלוסייה מקומית מזדקנת ומתכווצת מרגישה מאוימת, בעוד מהגרים מוסלמים, שחלקם אינם מנסים להשתלב, יוצרים "כיסים" של מתח חברתי, פשיעה וטרור. הלכידות החברתית – הבסיס למדינת הרווחה האירופית – מתפרקת. במקום פתרון דמוגרפי לתופעת ההזדקנות ולמחסור בידיים עובדות, ההגירה הופכת לבעיה ביטחונית ותרבותית. המתיחות מול קהילות מוסלמיות גדולות (מיליונים בצרפת, גרמניה, שוודיה, הולנד ובריטניה) מחריפה.

זאת ועוד; השילוב בין הזדקנות, ירידה בכוח עבודה ואובדן חדשנות הופך את אירופה לפחות רלוונטית. היא מתקשה להתחרות בארה"ב (שמושכת כישרונות) ובסין (שמייצרת מספר עצום של דוקטורים במדע והנדסה). התעשייה סובלת ממחסור בעובדים, מה שמחמיר את הדה-תיעוש: מפעלים עוזבים בגלל אנרגיה יקרה ומחסור בכוח אדם.

הלחץ על מערכות הרווחה גובר כשתשלומי הפנסיות, מערכת הבריאות והטיפול בקשישים ידרשו משאבים עצומים, מה שמגביל השקעות בביטחון, בחדשנות ובתשתיות. אירופה, שפעם הייתה מובילה עולמית, הופכת לשחקן משני – תלויה בארה"ב להגנה, בסין לסחר, ובגורמים חיצוניים לאנרגיה.

אירופה זקוקה לכוח אדם צעיר ודינמי כדי להתמודד עם אתגרים גאופוליטיים, אך במקום זאת היא מקבלת מתחים חברתיים נוספים. אם לא תתעורר, היבשת תמשיך להפוך למוזיאון יפה, עשיר בזיכרון, אך חסר עתיד. אבל אף על פי שמדובר כאמור בתופעה מתמשכת, לא נראה שינוי במצב ואף ניכרת החמרה, כפי שפורט לעיל. חברה ששקועה בחומרנות ובחיי ה"עכשיו", אינה מעודדת ילודה וטיפול בדור הבא. חברות שמונהגות בידי מנהיגים חסרי ילדים בעצמם, כדוגמת מרקל בגרמניה ומקרון בצרפת, אינן שמות את הדאגה להמשכיות ולעתיד בראש מעייניהן.

המלכוד הכלכלי – "אירופה מרוששת"

השקיעה של אירופה אינה נוגעת רק לאתגר הדמוגרפי, לחולשה צבאית או גאופוליטית. שורשיה העמוקים נעוצים גם במלכוד כלכלי. חובות עצומים, סתירה בין מדיניות רווחה מפנקת לצורכי הביטחון הלאומי, ותהליך דה-תיעוש מואץ שמשאיר את היבשת ללא בסיס תעשייתי איתן. יבשת שנהנתה במשך עשורים מדיבידנד השלום, מוצאת את עצמה כיום עם קופה ריקה, חברה שסועה ותעשייה מצטמצמת.[8]

נתוני החוב הציבורי של אירופה בסוף 2025 ותחילת 2026 מדברים בעד עצמם. באזור האירו, יחס החוב לתמ"ג עמד על כ-88% ברבעון השלישי של 2025, עם הבדלים דרמטיים בין המדינות. יוון מובילה עם כ-150%, איטליה עם 137%–138%, צרפת עם 116%–118%, ספרד מעל 103%, בעוד גרמניה נותרה יחסית נמוכה יותר (סביב 62%). סך החוב הציבורי של מדינות האיחוד האירופי חצה את רף 15 טריליון האירו בסוף 2025, עלייה משמעותית מ-13.9 טריליון ב-2023. בניגוד לעשורים הקודמים, כשהכלכלה האירופית צמחה בקצב סביר ויכלה "לגלגל" חובות, כיום אין מנוע צמיחה אמיתי שיממן את צורכי הביטחון של מדינות היבשת.[9]

התחזיות לצמיחה מדברות בעד עצמן: האיחוד האירופי צפוי לצמוח ב-1.4% בלבד ב-2025 וב-2026, כשצפי הצמיחה באזור האירו אפילו נמוך יותר (1.2%–1.3%).[10] זאת לעומת צמיחה חזקה יותר בארה"ב (סביב 2% ומעלה) ובסין (4%–5%). אירופה סובלת מסטגנציה כרונית: פריון נמוך, בירוקרטיה כבדה, אנרגיה יקרה והשפעות של שינויים דמוגרפיים. ללא צמיחה מהירה, כל עלייה בתקציב הביטחון – שדורשת כעת טריליונים נוספים – הופכת לנטל ישיר על התקציבים הקיימים.[11] גרמניה, "מנוע" הצמיחה הכלכלית של אירופה, נאלצה לשנות את חוקתה ב-2025 כדי לאפשר חוב מיוחד לביטחון ולתשתיות, אך גם זה אינו מספיק כדי לכסות את הפער.

המלחמה באיראן החמירה את המצב. מחירי האנרגיה זינקו: מחירי הגז באירופה עלו ביותר מ-60% מאז תחילת העימות, כשמחירי הנפט טיפסו ל-100 דולר לחבית ואף יותר בתקופות שיא. התוצאה: אינפלציה מחודשת, לחץ על הגירעון, קושי לממן את הוצאות הרווחה וכמובן לממן רכש ביטחוני.

מדיניות הרווחה האירופית הכוללת בריאות, חינוך, פנסיות, דמי אבטלה ותמיכה סוציאלית נהנית מבסיס פוליטי רחב. הוצאות הרווחה מהוות חלק ניכר מהתקציבים הלאומיים (במדינות רבות מעל 40%–50% מההוצאות). כעת, כשצורכי הביטחון באירופה גוברים, בעיקר בשל התמשכות המלחמה באוקראינה והתגברות האיום מצד רוסיה, עולה השאלה: האם המדינות מסוגלות לקצץ ברווחה כדי לממן את רמת הביטחון הנדרשת. התשובה של הציבור האירופי לשאלה זו ברורה. באיטליה, שבה החוב גבוה והסקפטיות הציבורית כלפי הוצאות צבאיות גדולה, כל ניסיון להעביר כסף מביטוח לאומי לביטחון מעורר מחאות, כך גם בצרפת, שכבר כיום מתמודדת עם גלי מחאות ציבוריות נרחבים על שלל נושאים חברתיים. בבריטניה, הממשלה תכננה קיצוצים בתמיכה סוציאלית כדי לממן עלייה בהוצאות צבאיות ל-3%, אך נתקלה בהתנגדות עזה ומחשבת מסלול מחדש.

בגרמניה, הקנצלר הכריז בסוף 2025 שמדינת הרווחה אינה בת-קיימא מול היכולת הכלכלית של המדינה וקרא ל"סתיו של רפורמות". אוכלוסייה מזדקנת, עלויות בריאות ופנסיות עולות, והלחץ להשקיע בביטחון (כולל קרן מיוחדת) יוצרים מתח פנימי. סקרים מראים שהציבור האירופי עדיין מעדיף רווחה על פני נשק, בייחוד במדינות מערב אירופה. השחיקה של המעמד הבינוני – בעקבות אינפלציה, עליית מחירי הדיור והאנרגיה – הופכים כל העלאת מיסים נוספת לפצצה פוליטית.[12]

המכה הקטלנית ביותר היא תהליך הדה-תיעוש. מחירי האנרגיה הגבוהים – תוצאה ישירה של המתיחות מול רוסיה (2022) והמלחמה באיראן (2026) – הופכים את אירופה ללא-תחרותית. גרמניה, "בית החרושת של אירופה", סובלת במיוחד: מחירי החשמל התעשייתי גבוהים פי שניים מאלה שבארה"ב. מחירי הגז זינקו, הסגר על מצר הורמוז והתקיפות על תשתיות אנרגיה באזור (כולל קטר) רק החמירו והעמיקו את המשבר הקיים.

התוצאות נראות לעין כשמעל 20% מחברות הכימיה הגרמניות שוקלות מעבר או סגירה. אירופה כולה איבדה מאות אלפי מקומות עבודה תעשייתיים בשנים האחרונות. ללא תעשייה כבדה – כימיה, פלדה, מכונות, רכב – אין יכולת ייצור עצמאית של נשק, תחמושת, רכיבים אלקטרוניים או מערכות לוגיסטיות. כל זאת כאשר "קהילת הפחם והפלדה" הייתה ערש הולדתו של האיחוד האירופי לאחר מלחמת העולם השנייה.

מעגל הקסמים ברור: אנרגיה יקרה גוררת מפעלים שעוזבים, כתוצאה נוצרת עלייה באבטלה וירידה בהכנסות ממיסים. מכאן הנתיב לקושי לממן ביטחון ורווחה. המלחמה באיראן, שגרמה לשוק הגז האירופי להתהדק עוד יותר (מלאי אחסון נמוך יחסית), החמירה את הדה-תיעוש בחלק מהסקטורים. אירופה מרוששת לא רק בכסף, אלא גם ביכולת לפעול. החובות מגבילים גמישות, הלחץ הפוליטי בין רווחה לביטחון משתק החלטות, והדה-תיעוש שוחק את הבסיס התעשייתי. בניגוד לעבר – אחרי מלחמת העולם השנייה או המלחמה הקרה – אין כיום "מנוע צמיחה" אירופי שיכול לממן את השיקום. לא נראה שארצות הברית או סין תיחלצנה להציל את אירופה.

המלחמה באיראן אינה הסיבה, אלא מאיץ לתופעה שכבר הייתה קיימת. היא חושפת את החולשות של המודל האירופי. השילוב של רווחה גבוהה, ביטחון זול תחת מטרייה אמריקאית, ואנרגיה זמינה וזולה יחסית – איננו תופס עוד. ללא רפורמות כואבות – העלאת גיל הפרישה, קיצוץ ממוקד ברווחה, השקעה מסיבית בתעשייה ובאנרגיה והשקעה בביטחון – היבשת תמשיך לשקוע.

הציר הגאופוליטי – המלחמה באיראן כנקודת מפנה

המלחמה באיראן איננה עוד סכסוך מקומי במזרח התיכון; היא הפכה לנקודת מפנה גאופוליטית עולמית שחשפה, אף יותר מהפלישה הרוסית לאוקראינה, את חולשתה האסטרטגית העמוקה של אירופה. היבשת הישנה, שתמיד ראתה עצמה כשחקן גלובלי בעל משקל, גילתה במהירות שהיא חשופה, תלויה וחסרת יכולת להגן על האינטרסים החיוניים שלה – אנרגיה, סחר ויציבות אזורית, והפסיקה גם להיות רלוונטית במשחק הכוחות העולמי.

אחת החשיפות הכואבות ביותר הייתה חוסר היכולת האירופית להגן על נתיבי השיט הקריטיים. מצר הורמוז, שבו עוברים כ-20% מהנפט העולמי וכמות ניכרת של גז נוזלי (LNG), הפך למוקד העימות. אירופה, שתלויה בייבוא אנרגיה, ספגה את ההשפעה מייד בלי כל רצון ויכולת לפעול.

אירופה אינה מסוגלת להגן על האינטרסים הכלכליים שלה ללא עזרה אמריקאית פעילה. בעוד ארה"ב וישראל ביצעו את התקיפות, אירופה מתנגדת למלחמה, מונעת בחלק מהמקרים שימוש במרחב האווירי שלה למטוסי ארצות הברית המשתתפים במאמץ המלחמתי ואינה מוכנה לנקוף אצבע כדי לסייע בפתרון המשבר במצר הורמוז. לא זו אף זו, צרפת חברה לרוסיה וסין וסיכלה במועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה שהגישו בחריין ואיחוד האמירויות שתאפשר פתיחה בכוח של מצר הורמוז, המצוי תחת איום איראני. ממשלת צרפת התנגדה לשימוש בכוח, ופעלה לקידום פתרון דיפלומטי.[13]

בתוך האיחוד האירופי נוצרו מתחים: מדינות מזרח אירופה (פולין, הונגריה) דחפו לקו נוקשה יותר מול איראן ומול תופעת ההגירה, בעוד מדינות מערב אירופה (צרפת, גרמניה) ניסו לאזן בין "סולידריות" לבין פחד מפני מהומות פנימיות. מעבר לקיטוב הפנימי, המלחמה באיראן חשפה את חוסר האחדות האירופי גם ברמה הגאופוליטית.

המלחמה באיראן אינה רק אירוע חיצוני – היא מראה שחושפת את פניה האמיתיות של אירופה: יבשת עשירה בהיסטוריה אך ענייה בכוח, מאוחדת ברטוריקה אך מפולגת במציאות. היא חשפה גם את התלות המוחלטת בארה"ב בכל הקשור לביטחון.

המשבר ביחסים בין אירופה לארצות הברית מאיים על עצם קיומה של ברית נאט"ו. המלחמה באיראן וחוסר שיתוף הפעולה מצד שותפיה בנאט"ו הביאו את ארצות הברית של טראמפ לאבד סבלנות אחרי עשורים של "רכיבה חינם" על המטרייה האמריקאית. וושינגטון, תחת טראמפ, הפכה את הדרישה לשיתוף בנטל לאולטימטום ממשי, בייחוד כשהיא נדרשת להפנות משאבים ניכרים גם למזרח הרחוק – להתמודדות עם סין.

במשך שנים דיברו מנהיגים אירופאים על "אוטונומיה אסטרטגית", אך בפועל המשיכו להסתמך על ארצות הברית. ב-2025, ארה"ב עדיין מימנה כ-60% מההוצאות הצבאיות הכוללות של נאט"ו, בעוד אירופה תרמה רק חלק קטן יחסית. הנשיא טראמפ, שעסק בנושא עוד בקדנציה הראשונה שלו, הציב דרישות ברורות בנושא מרגע שחזר לבית הלבן: הוא תבע העלאה דרמטית בהוצאות הביטחון של מדינות אירופה השותפות לברית וקיבל הבטחות רפות בנושא מצד חלק מהמדינות. הדרישה שהציב הייתה משמעותית: העלאת היקף השקעתן בתקציבי הביטחון מרמה של 2% או פחות לרמה של 5% מהתוצר הגולמי שלהן בעשור הקרוב. הוא איים שאם לא תתקבל דרישתו ישקול פרישה מהברית, וגם הצהיר שישקול להתנות את זכות ההצבעה של מדינות שלא תעמודנה ביעדי התקציב. הלחץ של הנשיא הביא את מדינות אירופה לקבל החלטה ביוני שעבר בפסגת האג, להעלות את הוצאותיהן לביטחון ל-3.5% להוצאות הגנה ישירות ועוד 1.5% לתשתיות ביטחוניות, וזאת במהלך העשור הקרוב. אבל מבחינת המציאות, לאחר יותר מחודש של לחימה באיראן וחוסר שיתוף הפעולה שארצות הברית זוכה לו מצד שותפותיה בנאט"ו, נדמה שמדינות היבשת, וברית נאט"ו בפרט, הפכו לנטל על ארצות הברית.

מדינות אירופה דחו את הבקשה האמריקנית להצטרף לקואליציה להגנה על מצר הורמוז ולספק תמיכה לוגיסטית. ספרד סגרה את שמיה ואת בסיסיה בפני מטוסים אמריקאים; איטליה מנעה נחיתות בבסיסים בסיציליה; צרפת וגרמניה הגבילו עצמן לתמיכה דיפלומטית והגנתית בלבד, וסירבו להשתתף בפעולות התקפיות. בריטניה אף הודיעה שלא תאפשר שימוש בבסיסים שבשליטתה לפעולות נגד איראן, הודעה שממנה חזרה בה מאוחר יותר בלחץ אמריקאי כבד. גם אין מחויבות אירופית פורמלית להירתם למאמץ המלחמתי האמריקני, שכן בראייתן אין הצדקה להפעלת סעיף 5 באמנת נאט"ו; מאחר שמדובר באינטרס אירופי מובהק, ומכיוון שארה"ב לקחה על עצמה את עיקר הנטל של התמיכה באוקראינה, היה לארה"ב בסיס לצפות לתגובה אירופית אוהדת יותר. תקווה זו נכזבה.

הברית, שנוסדה על עיקרון של "ערבות הדדית", הופכת ל"ברית של שיתוק". נאט"ו מתקשה לגבש עמדה משותפת ואינה פועלת למימוש האמנה כפי שנכתבה, גם לאחר שבסיסים ונכסים של חברותיה הותקפו על ידי איראן, כדוגמת ההתקפות על בסיסים בריטיים בקפריסין, ירי טילים על טורקיה החברה בברית ותקיפות בסיסים אמריקאים, צרפתים ובריטים במדינות המפרץ. מעבר לרטוריקה, אירופה מגלה בכל יום מחדש את עומק התלות. גם כשהיא רוצה לפעול – בין אם בהגנה על נתיבי שיט, תמיכה באוקראינה או מעקב אחר איומים – היא תלויה ביכולות אמריקאיות קריטיות. לדוגמה, מודיעין ולוויינים אמריקאים, לוגיסטיקה אווירית דוגמת תדלוק אווירי והובלה כבדה – כמעט כולם תלויים במטוסים אמריקאים, שלא לדבר על מערכות נשק מתקדמות. גם כשבריטניה הצהירה שתשלח ספינת קרב להגנה על בסיסיה המותקפים בקפריסין – היא נתקלה במציאות שבה לא הייתה לצי הבריטי האדיר והמפואר לשעבר ולו פריגטה כשירה אחת להפלגה.

המלחמה באיראן הדגישה זאת: אירופה לא יכלה להגן על נתיבי השיט החיוניים לה ללא כוחות אמריקאים, ולא יכלה לספק מודיעין מדויק בלי תמיכת הפנטגון. התלות הזו משפילה מבחינה פוליטית – מנהיגים אירופאים מדברים על "עצמאות", אך בפועל הם מבקשים עזרה אמריקאית בכל משבר.

המשבר בין ארצות הברית ונאט"ו אינו זמני. הוא משקף שינוי אסטרטגי עמוק: ארה"ב, ששילמה במשך 75 שנה על ביטחון אירופה, דורשת כעת "שוויון", או נכון יותר – העברת הנטל. המלחמה באיראן חשפה את הפער בין הרטוריקה האירופית לבין המציאות הצבאית, ואת הקיטוב בין מזרח למערב היבשת. ניתן היה לראות את הפער מתהווה עם כניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן לקדנציה השנייה שלו ושינוי היחס באשר לתמיכה באוקראינה במלחמתה ברוסיה. הנשיא ביידן סיפק בחינם תחמושת ואמצעי לחימה לאוקראינה בהיקף של מאות מיליארדי דולרים; הנשיא טראמפ, לעומתו, דרש לקבל תשלום בדמות הסכם המחצבים, ודרש ממדינות אירופה לרכוש את הנשק והתחמושת המועברים לאוקראינה מארצות הברית במחיר מלא.

ההשפעה על ישראל

דעיכתה המתמשכת של אירופה משפיעה ותשפיע על ישראל בכמה היבטים. בהיבט הביטחוני, ישראל פועלת לצמצם את התבססותה על מדינות אירופה בהקשרים ביטחוניים. החרמות שחווינו במהלך מלחמת התקומה, לצד האיסור אפילו על מעבר במרחב האווירי של מדינות מסוימות של סיוע ביטחוני מארצות הברית לישראל, מחייבים חשיבה מחודשת. ישראל כבר הודיעה שלא תרכוש ציוד ביטחוני מצרפת ופועלת במקביל לגוון ולהרחיב מקורות לציוד הנרכש ממדינות אירופיות נוספות. מהצד השני, סביר שהייצוא הביטחוני של ישראל לאירופה ילך ויגבר, בדגש על יכולות הגנה אוויריות. ראינו לא מזמן את טקס מסירת סוללת החץ לגרמניה, והתבשרנו לאחרונה על הזמנה גדולה נוספת; בימים האחרונים נחתמה עסקה גדולה עם יוון למערכות הגנה אוויריות, ועוד היד נטויה. הדבר מהווה מבחינת ישראל יתרון הן מהבחינה הכלכלית והן מבחינת ההשפעה המדינית.

בהיבטי האנרגיה, ישראל היא יצואנית גז טבעי ותוכל להרוויח ממכירת הגז גם לאירופה, בוודאי לאחר שתקודם ותוסדר סוגיית ההולכה בהמשך להסכמים שנחתמו עם קפריסין ויוון, ובנוסף על ידי האפשרות לייצא למצרים גז טבעי, להנזיל אותו בשטחה ומשם לייצא אותו לאירופה. בהיבט הכלכלי, הרחבת הרכש הביטחוני של מערכות שהוכיחו את עצמן עוד יותר במהלך הלחימה באיראן מהווה יתרון כלכלי לישראל, והוא צפוי להמשיך ולהתרחב. זאת, לצד רווחים ממכירת גז טבעי ומשילובה של ישראל בציר הסחר החדש שיתעצב בין הודו לאירופה בהתאם לחזונם המשותף של הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו.

בממד המדיני, ישראל תוכל ליהנות משילוב כלל ההיבטים המפורטים לעיל שיחזקו את עוצמתה ומעמדה, בפרט בעיני ארה"ב, לצד היחלשותן של מדינות אירופיות שמסורתית נקטו עמדה אנטי-ישראלית ופרו-פלסטינית מובהקת. לא צפוי שעמדתן תשתנה במידה רבה, בין השאר מאחר שהשינוי הדמוגרפי בהן מחזק את כוחה של הקהילייה המוסלמית. יחד עם זאת, ייתכן שיהיו שינויי הנהגה בחלק מהמדינות שיביאו לשלטון מפלגות ומנהיגים בעלי גישה חיובית יותר לישראל, וגם אם לא, היחלשותן של מדינות אלה והתחזקותה של ישראל, כמפורט לעיל, יקטינו את יכולת השפעתן עלינו. אם בעבר היה ניכר לחץ בישראל מכל הצהרה ואיום אירופאי בחרם ובגינוי, הרי שחשש זה הצטמצם במידה רבה ככל שהתופעות שתיארנו גברו. עם זאת, לישראל יש עניין מובהק להימנע מהחרפה נוספת ביחסים עם אירופה. חלק ניכר מקשרי המסחר, המדע, הטכנולוגיה, התיירות, התרבות ואפילו הקשרים הביטחוניים של ישראל מתנהלים מול אירופה, וההקצנה בגישה כלפי ישראל, שבאה לידי ביטוי בהכרה של חלק מהמדינות במדינה פלסטינית דמיונית, בביקורת חריפה על ישראל, ולעיתים אפילו בפגיעה בקשרים איתה, היא מגמה בעייתית, שעלולה להחריף בתקופה הקרובה, לנוכח המתיחות בין ארה"ב לאירופה.

סיכום

שקיעתה של אירופה הישנה הינה תוצאה של בחירות מצטברות שנעשו בעשורים האחרונים: השלום שהפך להתמכרות, קליטה בלתי מבוקרת של מהגרים שרבים מהם לא רק שלא השתלבו בתרבות המקומית אלא חותרים לשנותה, מדיניות רווחה מפנקת על חשבון הביטחון, דה-תיעוש מואץ, צמצום הילודה, הזדקנות האוכלוסייה והסתמכות כרונית על המטרייה האמריקאית. המלחמה באיראן חשפה את מצבה של אירופה באור אכזרי, האיצה את התהליכים הקיימים והפכה אותם לדחופים. אירופה עומדת כיום בצומת היסטורי: או שתתעורר ותבצע רפורמות כואבות, או שתמשיך לשקוע בהדרגה ותהפוך לשחקן משני – "מוזיאון גדול" עשיר בהיסטוריה אך עני בכוח אסטרטגי.

בתרחיש האופטימי (מבחינת אירופה), המלחמה באיראן והלחץ האמריקאי משמשים כ"קריאת השכמה" אמיתית. אירופה מבינה סוף סוף שהעידן של "ביטחון זול" תחת חסות ארה"ב הסתיים. הנשיא טראמפ, שדרש העלאה של הוצאות הביטחון ל-3.5% ואף ל-5% מהתמ"ג, מאלץ את היבשת לפעול.

בתרחיש הפסימי, אירופה ממשיכה בהכחשה. הרפורמות נתקעות בפוליטיקה הפנימית: ממשלות חלשות בגרמניה, צרפת, בריטניה ואיטליה אינן מעיזות לקצץ ברווחה או להעלות את גיל הפרישה, מחשש למחאות ולהפסד בבחירות. התוצאה תהיה המשך דעיכת היבשת האירופית ככוח עולמי.

במאמר זה התייחסנו בעיקר למדינות מערב אירופה ולמדינות המרכזיות המובילות בברית נאט"ו ובאיחוד האירופי. לא עסקנו בשוני הפנימי בין מערב ומזרח אירופה ובמערכת היחסים המורכבת של אירופה מול האיום הרוסי; לכך תידרש התייחסות נפרדת.

ישראל יכולה להפיק תועלת מהמציאות המתפתחת באירופה, המחדדת את ייחודיותה כבעלת ברית רבת ערך עבור ארה"ב בהיבטים הביטחוניים, הכלכליים והמדיניים, כמפורט לעיל. כמובן ישנם גם סיכונים, בייחוד אם נצפה בעלייתם של כוחות פרו-אסלאמיים בחלק מהמדינות. מכל מקום, לטובתם של האירופאים ושל העולם החופשי, נקווה שמדינות אלה תשכלנה להתעורר הודות ל"קריאת ההשכמה" ולערוך את הרפורמות הנדרשות מהן כדי להחזיר לאירופה את מעמדה ועוצמתה.

ימים יגידו, ובינתיים על ישראל לבצר את עוצמתה ולהרחיב את מעגלי ההשפעה, שיתופי הפעולה ומקורות המסחר שלה ככל שתוכל.

[1] נתוני האיחוד האירופי – Eurostat, https://ec.europa.eu/eurostat/web/products-eurostat-news/w/ddn-20260306-1
[2] שם, https://www.destatis.de/EN/Press/2025/07/PE25_259_12.html.
[3] שם, https://ec.europa.eu/eurostat/statistics-explained/index.php?title=Population_projections_in_the_EU.
[4] Peter Bosch, Sophie Walravens, Navigating the Population Change in the EU: Possible Pathways to Demographic Resilience, Egmont – Royal Institute for International Relations, December 2, 2025.
[5] Jennifer Bouey, Michael S. Pollard, Agnes Xiangzhen Wang, Rakesh Pandey, China’s Aging Population and the Implications for China’s Security, RAND, March 12, 2026.
[6] Abdelakarim Benabdalla, “Europe Out of Service”: European Innovation Between China, the US, India, and the Arab World, MEDIUM, Dec 31, 2025.
[7] Matthew Lynn, Europe’s brain drain is accelerating. America can soak it up, The Washington Post, November 19, 2025.
[8] Elisabeth Krecké, Europe’s quiet stagflation risk, Gis reports online, March 18, 2026.
[9] Government debt at 88.5% of GDP in euro area, Eurostat, https://ec.europa.eu/eurostat/web/products-euro-indicators/w/2-22012026-ap.
[10] Autumn 2025 Economic Forecast shows continued growth despite challenging environment, European Commission, 17 November 2025.
[11] How serious is European public debt? Euranet Plus News Agency, February 5, 2026.
[12] Anchal Vohra, Europe’s Looming Guns vs. Butter Decision, Foreign Policy, March 4, 2025.
[13] ניו יורק טיימס ויהונתן ליס, סין, רוסיה וצרפת סיכלו החלטה במועצת הביטחון לפתיחת מצר הורמוז בכוח, הארץ, 3.4.2026.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר