מבוא

ב-1949 הייתה טורקיה למדינה המוסלמית הראשונה שהכירה במדינת ישראל. טורקיה הרפובליקנית של כמאל אטאטורק חיפשה שותפויות במערב, בעוד ישראל ביקשה גשרים לעולם המוסלמי. בתחילת הדרך היו היחסים זהירים והוגבלו בעיקר למישור הכלכלי והדיפלומטי, אך אלה התחזקו בשנות ה-90. תור הזהב של היחסים היה בשנים 1996–2008 לערך. בתקופה זו הפכו היחסים לשותפות של ממש. שתי המדינות חתמו על הסכמי שיתוף פעולה צבאי וביטחוני. ישראל סיפקה לטורקיה טכנולוגיה צבאית מתקדמת, בעוד טורקיה אפשרה לישראל גישה לאימונים בשטחה ובמרחב האווירי שלה. שיתוף הפעולה המודיעיני התמקד באיומים משותפים: סוריה של חאפז אל-אסד, איראן והבדלנות הכורדית. היקף הסחר זינק מ-300 מיליון דולר לשנה בשנות ה-90 ליותר ממיליארד דולר בתחילת שנות ה-2000. טורקיה ראתה בישראל שותפה חיונית נגד אויבים אזוריים, וישראל מצאה בטורקיה גשר חשוב לאירופה ולעולם המוסלמי המתון.

עלייתם לשלטון של ארדואן ומפלגת הצדק והפיתוח (AKP) ב-2002 סימנה את תחילת השינוי. ארדואן, שראה עצמו כמנהיג אזורי בעל חזון אסלאמי-עות'מאני, החל להטות את מדיניות החוץ הטורקית לכיוון תמיכה בפלסטינים ובאחים המוסלמים. המשבר הראשון הגיע ב-2009-2008, כשישראל יצאה למבצע "עופרת יצוקה" בעזה וארדואן בתגובה תקף את ישראל בחריפות בפומבי. שיא המשבר היה באירוע המרמרה ב-31 במאי 2010, שבו עלו לוחמי השייטת על הספינה הטורקית, שהייתה חלק מהמשט לעזה. בתקרית התקיפו פעילים חמושים של ארגון ה-IHH הטורקי את לוחמי השייטת שעלו לספינה במגמה לעוצרה, ובמהלך ההשתלטות נפצעו לוחמי שייטת והרגו תשעה אזרחים טורקיים ואזרח אמריקאי. היחסים קרסו: שגרירים הוחזרו, שיתוף הפעולה הצבאי הופסק כמעט לחלוטין, וטורקיה הפכה למבקרת חריפה ביותר של ישראל באו"ם ובפורומים בינלאומיים.

למרות ניסיונות נורמליזציה חוזרים – התנצלות ישראלית ב-2013, הסכם פיוס ב-2016, ביקור נשיא ישראל יצחק הרצוג באנקרה ב-2022 ומינוי שגרירים מחודש – היחסים נותרו שבירים וטורקיה לא הפסיקה לארח אנשי חמאס ולאפשר פעילות חמאס משטחה, תוך ניסיון מתמשך להעמיק את מעורבותה בירושלים, ובמערכת הפלסטינית בכלל. המלחמה בעזה בשבעה באוקטובר 2023 שברה את הכלים. טורקיה הפכה למקלט למנהיגי החמאס, סיפקה לארגון הטרור תמיכה לוגיסטית ופוליטית, והאשימה את ישראל ברצח עם. ארדואן השווה את ראש הממשלה בנימין נתניהו להיטלר, והרטוריקה הטורקית הגיעה לשיאים חדשים של אלימות מילולית.

האיום הטורקי גבר לאחר ההפיכה בסוריה, החדירה של טורקיה לתוך המדינה והניסיונות שלה להרחיב את השפעתה דרומה לכיוון ישראל. טורקיה מאיצה במהירות את התחמשותה, מפתחת טילים בליסטיים ארוכי טווח,[1] ואף פועלת לקדם תוכניות גרעיניות אזרחיות*[2] כשהיא מאיימת על ישראל גם בהתערבות צבאית ישירה. באפריל 2026 הצהיר ארדואן: "כמו שנכנסנו לקרבאך וללוב, כך נעשה גם להם [לישראל]".[3] שר החוץ הטורקי תיאר את ישראל כ"מדינה שאינה יכולה לחיות בלי אויב",[4] והפרקליטות הטורקית הגישה כתבי אישום נגד נתניהו ועוד 34 בכירים ישראלים.[5]

השינוי הזה אינו מקרי. הוא נובע מהשאיפות האימפריאליות הנאו-עות'מאניות של ארדואן, שבמסגרתן ישראל נתפסת כ"כוח זר" שמפריע לשליטה הטורקית באגן הים התיכון המזרחי, בסוריה, בלוב ובמרחב האסלאמי. טורקיה, ששלטה בעבר על ארץ ישראל במשך כ-400 שנה כחלק מהאימפריה העות'מאנית, רואה בהקמת מדינת ישראל ובהתעצמותה "עיוות היסטורי" שיש לתקן. ארדואן ויועציו, בהשראת תורת "העומק האסטרטגי" של אהמט דבוטאולו, ראש ממשלת טורקיה לשעבר, שואפים להפוך את טורקיה ל"בעלת הבית" של המזרח התיכון רבתי – מעצמה אזורית השולטת בנתיבי הסחר, במשאבי אנרגיה ובזירה הפוליטית-אסלאמית.

האיום אינו מופשט. הוא כולל תמיכה פעילה בצעדים אנטי-ישראליים, בהם חרם כלכלי (גם אם נמשך סחר עקיף בין המדינות), דחיפה להעמדת ישראל לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג, והתערבויות צבאיות באזורים שבהם ישראל פועלת. ישראל, מצידה, פועלת מחד גיסא בניסיון להימנע מהסלמה מיותרת, אך בה בעת חותרת לרסן את השאיפות הטורקיות באמצעות בניית בריתות אזוריות עם יוון וקפריסין, וניסיון לייצר ציר יבשתי מסחרי בין הודו לאירופה כשישראל במרכזו וטורקיה איננה חלק ממנו. טורקיה הפכה מעצמה סונית מתועשת, אגרסיבית ורדיקלית המאיימת על ביטחונה של ישראל ומערערת את היציבות האזורית.

מאמר זה בוחן את התפתחות האיום הטורקי, ההתחמשות המואצת והשאיפות הגרעיניות, לצד העשייה הפוליטית בזירה הבינלאומית והאזורית. פעולותיה של טורקיה מחייבות את ישראל למענה רב-שכבתי: מודיעיני, צבאי, מדיני וכלכלי. הבנה של תהליך זה תאפשר לישראל להתמודד עם האתגר העות'מאני המתחדש במאה ה-21.

נאו-עות’מאניות כמניע ארוך טווח

שורשי האיום הטורקי על מדינת ישראל אינם נעוצים רק בהתנגשות אינטרסים זמנית או ברטוריקה פוליטית, אלא באידאולוגיה עמוקה: הנאו-עות'מאניזם – מושג שטבעו חוקרים ומבקרים של מדיניות החוץ הטורקית מאז ראשית שנות ה-2000, המתאר את שאיפתה של אנקרה להחזיר את טורקיה למעמד של מעצמה אזורית דומיננטית, בהשראת האימפריה העות'מאנית ששלטה על שטחים נרחבים מהבלקן, דרך המזרח התיכון, צפון אפריקה ועד הקווקז, במשך יותר מ-600 שנה.

הנאו-עות'מאניזם אינו קורא לכיבוש טריטוריאלי קלאסי כמו בימי הסולטאנים, אלא לשילוב של השפעה כלכלית, תרבותית, דתית וצבאית על מרחבי אימפריית העבר העות'מאנית. האדריכל האידאולוגי המרכזי של החזון הזה היה אהמט דבוטאולו, יועצו הקרוב של רג'פ טאיפ ארדואן ושר החוץ לשעבר, שפרסם ב-2001 את הספר "עומק אסטרטגי: מעמדה הבינלאומי של טורקיה". דבוטאולו טען שטורקיה חייבת לנצל את מקומה הגאוגרפי, את מורשתה ההיסטורית ואת הקשרים התרבותיים-דתיים שלה כדי להפוך לבעלת הבית של המזרח התיכון. ארדואן אימץ את הרעיון הזה בהתלהבות, והפך אותו ממשנה תאורטית למדיניות חוץ פעילה. בניגוד לכמאל אטאטורק, שראה בטורקיה מדינה חילונית-מערבית שצריכה להתנתק מהעבר העות'מאני-אסלאמי, ארדואן רואה ב"טורקיה החדשה" שילוב של לאומיות טורקית עם אסלאמיזם פוליטי, שמטרתו לשקם את "התהילה העות'מאנית".[6]

בפועל, השאיפות הנאו-עות'מאניות מתבטאות בהתערבות צבאית נרחבת ומתמשכת המשלבת שליחים ודיפלומטיה כלכלית. טורקיה פלשה פעמים מספר לסוריה מאז 2016 במבצעים כמו "מגן הפרת", "ענף הזית" ו"מעיין השלום". היא הקימה אזורי ביטחון בצפון סוריה, שולטת על מיליוני פליטים סורים בשטחה ומפעילה כ-80 בסיסים צבאיים בצפון-מערב סוריה, עם יותר מ-20,000 חיילים.[7] לאחר נפילת משטר אסד בדצמבר 2024 חיזקה טורקיה את נוכחותה בסוריה והחלה לקדם הסכם ימי עם הממשלה החדשה, בדומה להסכם עם לוב.[8] מהלכים אלה משרתים לא רק את המאבק נגד הכורדים, אלא גם את החזון של שליטה בנתיבי סחר ובאזורים עות'מאניים היסטוריים. טורקיה מבקשת לייצר נתיב יבשתי מהמפרץ הפרסי לאירופה שיהווה תחליף לנתיב שמנסה לקדם ישראל.

בלוב, ההתערבות הטורקית החלה ב-2020-2019 כשאנקרה שלחה כוחות, יועצים צבאיים ותמיכה אווירית לממשלת ההסכמה הלאומית בטריפולי, והצילה אותה מהתקדמות כוחותיו של חליפה חפתר. בדצמבר 2025 האריך הפרלמנט הטורקי את המנדט הצבאי בלוב בשנתיים נוספות (עד 2028), כולל פריסת מערכות הגנה אווירית והדרכה לכוחות המקומיים. טורקיה משתמשת בנוכחות זו כדי לשלוט על נתיבי מהגרים ומקורות אנרגיה ולקדם את תביעותיה לזכויות ריבוניות ימיות באגן הים התיכון המזרחי – חלק בלתי נפרד מדוקטרינת "המולדת הכחולה" (Mavi Vatan), שרואה בים התיכון שטח טורקי טבעי. טורקיה דוחה את אמנת האו"ם לזכויות ימיות (UNCLOS), מצהירה על אזורים ימיים רחבים באגן הים התיכון המזרחי כשלה על פי זכות טבעית ומאיימת על חיפושי הגז של ישראל, יוון וקפריסין. ההסכם הימי עם לוב מ-2019, והניסיונות לייצר הסכם דומה עם סוריה, הם חלק מתפיסה שרואה בים התיכון "שטח טורקי היסטורי" שיש לשחזרו.

בהקשר זה, טורקיה מכינה הצעת חוק בפרלמנט (TBMM) שתעגן בחקיקה את תביעות הריבונות הימית שלה בים התיכון (ובים האגאי), כחלק מדוקטרינת "המולדת הכחולה". "חוק אזורי הסמכות הימית של טורקיה" מבקש להסדיר את המרחב הימי הטריטוריאלי ואת מרחב המדף היבשתי שישתרע עד 200 מייל ימי מהחוף. ההצעה גם מסדירה את סמכויות הנשיא להכריז על אזורים ימיים בעלי סטטוס מיוחד, כשכל פעילות כלכלית, מדעית או סביבתית (קידוחים, דיג, מחקר) באזורים אלה תדרוש אישור טורקי.[9]

בקווקז, טורקיה סיפקה תמיכה צבאית ואווירית לאזרבייג'ן (במקביל לסיוע הישראלי) במלחמות נגורנו-קרבאך ב-2020 וב-2023, מה שהוביל לניצחון על ארמניה והחליש את השפעת רוסיה באזור. מהלך זה משרת גם את חזון האחדות בין העמים הטורקיים, המתבטא בארגון המדינות הטורקיות (Organization of Turkic States), שבו טורקיה, אזרבייג'ן, קזחסטן, קירגיזסטן ואוזבקיסטן מקדמות שיתוף פעולה צבאי, כולל תרגילים משותפים מתוכננים, שחלקם מתקיימים כבר השנה ב-2026.[10]

שאיפות ההתרחבות וההשפעה אינן מוגבלות רק למזרח התיכון. טורקיה בנתה בסיסים צבאיים בסומליה (TURKSOM – הבסיס הצבאי הגדול ביותר שלה מחוץ לגבולותיה), בקטאר ובלוב, וחתמה על הסכמי הגנה עם מדינות באפריקה (כולל צ'אד, ניגריה, אתיופיה, קניה וגאנה), בבלקן (אלבניה ועוד) ואפילו באמריקה הלטינית. בסומליה, למשל, טורקיה מנהלת אזור כלכלי בלעדי במסגרת הסכמים מ-2025-2024, כולל חלוקת הכנסות מדיג ונפט (30% לטורקיה), ומפעילה ספינות קידוח לחיפושי נפט וגז וסיורים ימיים.[11] באלבניה, טורקיה מקדמת תרבות עות'מאנית דרך סוכנות TİKA והדירקטוריון לענייני דת.

בהקשר הישראלי, התפיסה הזו רואה את ישראל כאויב מרכזי של טורקיה. ישראל נתפסת כ"כוח זר" המפריע לשליטה הטורקית באגן הים התיכון, בסוריה ובמרחב האסלאמי. הקמת המדינה על שטחי ארץ ישראל, שהייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית ההיסטורית, נתפסת כ"עיוות היסטורי". תמיכת טורקיה בחמאס, בחיזבאללה ובאחים המוסלמים היא חלק ממאבק כולל נגד ישראל. ארדואן מכנה את "מדיניות ההתפשטות" של ישראל כ"איום הביטחוני העיקרי על האזור", ומאיים אף בהתערבות צבאית.[12]

למרות אתגרים פנימיים וחיצוניים – לחץ כלכלי גדל והולך, מתיחות עם מדינות ברית נאט"ו והתנגדות אזורית – הרי שהחזון הנאו-עות'מאני נותר מניע מרכזי, כזה שמשלב הפעלת כוח צבאי עם כוח רך. עבור ישראל, מדובר באיום ארוך טווח: לא רק רטורי, אלא כזה שמבקש לשנות את מאזן הכוחות באזור כולו. דוגמה בולטת ניתן היה לראות לפני מבצע "שאגת הארי", עת חברה טורקיה לסעודיה ולקטאר בברית משותפת עם איראן, במטרה למנוע מבצע צבאי אמריקאי נגד איראן. זאת מתוך הבנה שהיחלשותה של איראן עד כדי איום על שרידות המשטר האסלאמי והתחזקותה של ישראל נוגדות את האינטרסים הטורקיים. על כך ראו בהרחבה במאמרם של המחברים בעניין הציר הסוני-שיעי.[13]

שאיפות גרעיניות והתחמשות מואצת

אחד ההיבטים המדאיגים ביותר בהתפתחות האיום הטורקי על מדינת ישראל, המעיד יותר מכול על שאיפותיה האימפריאליות של טורקיה, הוא ההתחמשות המואצת בשילוב עם שאיפות גרעיניות גלויות למחצה. בעוד טורקיה ממשיכה להצהיר כי תוכנית הגרעין שלה היא אזרחית בלבד, הרטוריקה של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן ושל שר החוץ האקאן פידאן, לצד ההשקעות העצומות בתשתיות גרעיניות ובטילים ארוכי טווח, מצביעות על כוונה להפוך את טורקיה ל"מדינת סף גרעינית" בדומה לאיראן – מדינה המחזיקה בידע, בתשתית וביכולת ייצור המאפשרת פיתוח נשק גרעיני בפרק זמן קצר יחסית. השורשים של השאיפה הגרעינית חוזרים ל-2019, כאשר ארדואן הכריז בנאום פומבי: "יש מדינות שיש להן ראשי נפץ גרעיניים, אבל אנחנו לא יכולים. את זה אני לא יכול לקבל".[14] הוא חזר על המסר הזה ביולי 2025, הפעם בהתייחסות ישירה לישראל: "אני לא מקבל שישראל היא המדינה היחידה באזור עם נשק גרעיני".[15] ביוני 2025 הוציא ארדואן צו נשיאותי להרחבת ייצור הטילים לטווח בינוני וארוך, מהלך שיכול להשתלב כהכנה לחיבור בין יכולות לנשיאת ראש נפץ גרעיני על גבי טיל בליסטי. בפברואר 2026 הלך שר החוץ פידאן צעד נוסף קדימה והזהיר כי אם איראן תשיג נשק גרעיני, טורקיה "עלולה להיגרר למרוץ חימוש גרעיני אזורי". סקר שפורסם בטורקיה ביולי 2025 הראה כי 71% מהציבור הטורקי תומכים בפיתוח נשק גרעיני לאומי.[16]

הבסיס הטכנולוגי לשאיפות אלה הוא תחנת הכוח הגרעינית אקויו (Akkuyu), שתחילת הפעלתה המסחרית של יחידה ראשונה בה צפויה במהלך 2026. הפרויקט, שבו שותפה חברת רוסאטום הרוסית במודל BOT (בנה, הפעל, העבר), מעניק לטורקיה ידע טכנולוגי רחב בתחום הגרעין האזרחי, מחזור דלק והדרכת מומחים ומהנדסים. אלה יכולים כמובן להוות תשתית אנושית וטכנולוגית לפיתוח גרעין צבאי.

במקביל להתקדמות הגרעינית, מתרחשת התחמשות מואצת בכל התחומים. תקציב הביטחון וביטחון הפנים ל-2026 עומד על כ-27.34 מיליארד דולר – עלייה של 30% בהשוואה לשנה הקודמת.[17] לפי מכון SIPRI, ההוצאה הצבאית הטורקית ב-2025 הגיעה ל-30 מיליארד דולר, והפכה את טורקיה למדינה ה-18 בגודל תקציבה הצבאי בעולם.[18]תהליך זה קורה על אף מצבה הכלכלי הקשה של טורקיה, עם גידול באבטלה ובאינפלציה, צניחה בערך הלירה הטורקית, צמצום יתרות מטבע החוץ ובריחת משקיעים זרים.[19]

ההישג המרשים ביותר בתחום זה הוא שיעור הייצור המקומי, שחצה את רף ה-80% ב-2026. יותר מ-3,500 חברות עוסקות בתעשיית הביטחון, עם למעלה מ-100,000 עובדים ישירים והכנסות שנתיות של מעל 20 מיליארד דולר. ייצוא מערכות הנשק והתעופה הגיע ב-2025 לשיא של מעל 10 מיליארד דולר – עלייה של 48% לעומת 2024. בתערוכת SAHA 2026 (מאי 2026) חתמו חברות טורקיות על חוזים בהיקף של כמעט 8 מיליארד דולר במהלך שלושת הימים הראשונים בלבד, והיעד לשנת 2026 כולו הוא 11 מיליארד דולר – מה שיציב את טורקיה בין עשרת יצואני הנשק הגדולים בעולם.[20]

המוצרים העיקריים בייצוא הביטחוני הטורקי הם מל"טים, טילים ורקטות, כלי רק"ם, מערכות לוחמה אלקטרונית, מכ"ם ומערכות תקשורת. טורקיה גם מייצאת פלטפורמות ימיות.[21]

הרכש של מערכות S-400 מרוסיה, למרות הסנקציות האמריקאיות, והפיתוח העצמאי של מערכות הגנה אווירית מקומיות (כמו "Steel Dome" טורקי), משלימים את התמונה של עצמאות ביטחונית רבה. טורקיה חתמה על כ-100 הסכמי הגנה בינלאומיים, משווקת נשק ל-185 מדינות – כולל מדינות אפריקה, אסיה והבלקן – והופכת את כוחה הצבאי למנוף דיפלומטי.

בהקשר הישראלי, התחמשות זו אינה תאורטית. שילוב של טילים ארוכי טווח, כטב"מים מתקדמים ותשתית גרעינית פוטנציאלית הופך את טורקיה למעצמה סונית מתועשת, אגרסיבית ורדיקלית המאיימת לא רק על יציבות האזור אלא גם על עליונותה הצבאית של ישראל באגן הים התיכון. במאי 2026, טורקיה כבר אינה "שותפה אסטרטגית" לשעבר, אלא מעצמה צבאית מתעוררת הרואה בישראל מכשול מרכזי לחזון הנאו-עות'מאני. ההתחמשות המואצת והשאיפות הגרעיניות אינן רק לצורכי הגנה עצמית – הן כלי להגשמת חלום אימפריאלי שישראל חייבת להיערך להתמודדות עימו.

כיווני מענה לישראל

ישראל אינה יכולה להישאר אדישה למתרחש בטורקיה. תפיסת הביטחון המעודכנת של ישראל אינה יכולה להתעלם מהתפתחות האיום מטורקיה, ונדרשת להתייחס אליו באופן רב-שכבתי – התייחסות שתכלול שילוב של דיפלומטיה, חיזוק יכולות צבאיות ומודיעיניות, בניית בריתות אזוריות מתחרות והכנות לתרחישי עימות ישירים או עקיפים.

ישראל החלה להגיב לרטוריקה הטורקית המתלהמת. כך בציוץ של ראש ממשלת ישראל ברשת X נכתב: "ישראל תחת הנהגתי תמשיך להילחם במשטר הטרור של איראן ובשלוחותיו, בניגוד לארדואן שמסייע להם ואף טובח באזרחיו הכורדים", ואילו שר הביטחון כינה את ארדואן "נמר של נייר" ו"איש האחים המוסלמים שטובח בכורדים".[22]

המענה הדיפלומטי המרכזי הוא פעולה באמצעות ארה"ב לריסון השאפתנות וההתלהמות הטורקית. טורקיה היא חברה בנאט"ו, מקיימת מערכת יחסים הדוקה עם ארה"ב, המתאפיינת גם במתחים, ואף שיכולתה של וושינגטון להשפיע על אנקרה מוגבלת – הנשיא טראמפ מקרין הערכה וחיבה כלפי ארדואן והשגריר האמריקני באנקרה מציג גישה חיובית כלפי טורקיה והתנהלותה – ברור שלממשל האמריקני יש עניין רב למנוע מתיחות בין ישראל לטורקיה, ומעל הכול למנוע עימות כוחני ביניהן ולוודא שמדיניותה של טורקיה איננה מחריפה את חוסר היציבות באזור ומעבר לו.

עם כל חשיבותו של המנוף האמריקני הרי שהשפעתו, כאמור, מוגבלת, ולכן יש חשיבות רבה לבניית בריתות עם השכנות של טורקיה, הרואות בה איום עיקרי. כך נדרש להעמיק את הברית המשולשת ישראל-יוון-קפריסין, לצד העמקת שיתוף הפעולה הצבאי עם מדינות אלה. בדצמבר 2025 חתמו ישראל, יוון וקפריסין על תוכנית עבודה צבאית משולשת לשנת 2026 הכוללת תרגילי אוויר וים משותפים מוגברים, חילופי ידע והקמת כוח תגובה מהירה (2,500 חיילים).[23] תרגיל "Noble Dina" ופעילות משותפת באגן הים התיכון הפכו לשגרה.[24]

בנוסף, נכון יהיה שישראל תעמיק את הסכמי אברהם ואת הסכמי הסחר המתהווים במסגרת מיזם IMEC. פרויקט IMEC (מסדרון הודו – מזרח תיכון – אירופה) הוא כלי מרכזי לעקיפת טורקיה. למרות עיכובים זמניים עקב מלחמת התקומה, ובתוכה המלחמה בעזה ובאיראן, הפרויקט מתקדם ב-2026 עם פיתוח תוכניות למסילות רכבת, נמלים ואנרגיה בין הודו, מדינות המפרץ, ישראל ואירופה – מהלך שמפחית תלות בנתיבים טורקיים ומחזק שותפויות כלכליות. שיתופי פעולה עם מדינות הסכמי אברהם כוללים מודיעין משותף, רכש אמצעי לחימה ותרגילים, והם משמשים כחומה נגד השפעה טורקית באפריקה ובאסיה. ישראל גם מחזקת קשרים עם גורמים כורדיים ועם גורמים אנטי-טורקיים נוספים באזור. סגירת מצר הורמוז על ידי איראן במהלך המלחמה מחדדת ומגבירה את הצורך בקידום המיזם, ובהכללת אפשרויות נוספות להובלת נפט מחצי האי ערב לאירופה במסגרתו.

ישראל נדרשת להכניס את טורקיה לתוך תרחישי איום הייחוס ולבנות את הכוח הצבאי בהתאם. כך לגבי העמקת איסוף המודיעין ובניית היכולות להתמודד מול מגוון תרחישי התערבות עקיפים ואף ישירים (לדוגמה מתוך סוריה), זאת תוך יצירת מענה לבניין הכוח הטורקי בתחום הכטב"מים והרחפנים. המענה המרכזי צריך להתמקד בשמירה על עליונות אווירית וטכנולוגית מול בניין הכוח הטורקי.

לצד זאת, יש לראות במתיחות עם טורקיה גם הזדמנות לחזק את מעמדה של ישראל ולהפוך לאבן שואבת אזורית. כך, שילוב של כוח, דיפלומטיה ובריתות יסייע להבטיח שהחזון הנאו-עות'מאני לא יתממש על חשבון ביטחון ישראל.

סיכום

התפתחות היחסים בין טורקיה לישראל אינה סיפור של "משבר זמני" אלא תהליך היסטורי עמוק של שינוי זהות מדינתית. טורקיה, שבעבר ראתה בישראל בעלת ברית נגד אויבים משותפים, רואה בה כיום מכשול מרכזי לחידוש מעמדה כמעצמה אזורית. זהו מעבר מ"שותפות פרקטית" ל"תחרות אימפריאלית".

התובנה המרכזית העולה מהמאמר היא שהאיום הטורקי אינו נובע בעיקרו מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא משאיפה עמוקה יותר לשנות את הסדר הגאו-פוליטי שנוצר לאחר מלחמת העולם הראשונה. הנאו-עות'מאניזם אינו נוסטלגיה ריקה, הוא תוכנית פעולה שיטתית המשלבת כוח צבאי, כלכלה, תרבות ודת. טורקיה שואפת להפוך את ישראל לגורם שולי – להקיף אותה בטבעת של השפעה, לנתק אותה מנתיבי אנרגיה ולמנוע ממנה להיות שחקן דומיננטי במזרח התיכון.

ההתחמשות המואצת והשאיפות הגרעיניות הן אולי ההתפתחות הדרמטית ביותר. טורקיה אינה עוד מדינה מתפתחת המחפשת ביטחון, אלא מעצמה מתועשת המבקשת לשבור את מה שנתפס בעיניה כמונופול הגרעיני הישראלי באזור. כאשר 71% מהציבור הטורקי תומכים בנשק גרעיני, אנו עדים להתהוותו של מרוץ חימוש אזורי חדש. טורקיה של 2026 אינה "איראן 2", אלא משהו מסוכן יותר: איראן עם תעשייה מתקדמת יותר, כלכלה גדולה יותר וחברות בברית נאט"ו.

עבור ישראל, המשמעות ברורה: היא הפכה לאיום ארוך טווח הדורש חשיבה מחדש על תפיסת הביטחון הישראלית. ישראל חייבת לעבור למדיניות של בניית מערכת בריתות המבודדת את טורקיה. ההזדמנות במקרה זה טמונה דווקא במשבר. המתיחות עם טורקיה מאיצה את התגבשותה של "ברית המזרח התיכון החדשה" – ציר יווני-קפריסאי-ישראלי-הודי-ערבי שיכול להפוך את ישראל למרכז אזורי חיוני. מי שרצתה להיות "בעלת הבית" של המזרח התיכון עלולה בסופו של דבר להישאר בחוץ, בעוד ישראל מחזקת את מעמדה כשער לאירופה ולמערב.

בסופו של דבר, האיום הטורקי מחייב את ישראל לבחון מחדש את עצמה: לא כמדינה קטנה מוקפת אויבים, אלא כמעצמה אזורית שצריכה להפעיל כוח, חוכמה וחזון ארוך טווח. העות'מאניזם החדש אינו גזרת גורל – הוא אתגר, כזה שיכול להפוך, אם יטופל נכון, לזרז לחיזוק עוצמתה של ישראל במאה ה-21. בחינה שכזו מחויבת המציאות וראוי שתתבצע בהקדם, מכיוון שנדרשת עשייה מרובה, דיפלומטית וצבאית, כדי להיערך לאיום המתהווה. טורקיה, על שאיפותיה האימפריאליות, עלולה להפוך לאיראן החדשה, כזו שתקיף את מדינת ישראל בטבעת חנק, מסחרית וצבאית, כתחליף ל"טבעת האש" האיראנית שישראל מפרקת בשנתיים האחרונות.

[1] Agnes Helou, Turkey rolls out intercontinental missile with purported 6,000km range, Breaking Defense, May 06, 2026.
[2] נעמה לזימי, ארדואן מתקרב בצעדי ענק: הסכנה הגרעינית שאסור לנו לזלזל בה, ישראל היום, 3.2.2026.
[3]Asbarez Staff, ‘Just Like We Entered Karabakh’: Erdogan Threatens Military Action Against Israel, Asbarez, April 12, 2026.
[4] Fidan: ‘Israel cannot live without an enemy’ and seeks to declare Turkey as one, PressTV, 13 April 2026.
[5] Nurbanu Tanrıkulu Kızıl, Türkiye completes indictment over Israeli raid on Gaza-bound aid flotilla, Daily Sabah, April 10, 2026.
[6] Nicholas Kitchen [Edotor], Special Report, Turkey's Global Strategy, International Affairs, Diplomacy & Strategy, London School of Economics, May 2011.
[7] Turkish operations stamp out terrorism to near extinction in N. Syria, Daily Sabah, Nov 28, 2022.
[8] Reuters, Turkey aiming for maritime agreement with Syria, transport minister says, December 24, 2024.
[9] Firat Kozok and Selcan Hacaoglu, Turkey Plan For Maritime Areas May Fuel Mediterranean Tensions, Bloomberg, May 8, 2026.
[10] Declaration of the Tenth Summit of the Organization of Turkic States, Astana, Kazakhstan, 2023.
https://www.turkicstates.org/assets/pdf/haberler/astana-declaration-3113-215.pdf
[11] Kiran Baez, Turkey signed two major deals with Somalia. Will it be able to implement them?, The Atlantic Council, June 18, 2024.
[12] Asbarez Staff, Asbarez, April 12, 2026.
[13] גבי סיבוני וארז וינר, הציר החדש – השיעים והסונים נגד ישראל, JISS, 25.2.2026.
[14] Reuters, Erdogan says it's unacceptable that Turkey can't have nuclear weapons, September 5, 2019.
[15] Alestiklal, Turkiye’s Nuclear Weapons After Iran: Why They Alarm ‘Israel’s’ Far Right, July 9, 2025.
[16] Poll: 71% of Turks want nuclear weapons as security concerns mount, Caliber, July 18, 2025.
[17] Cem Devrim Yaylali, Turkey begins 2026 with defense-spending numbers trending up, Defense News, Jan 8, 2026.
[18] SIPRI, Global military spending rise continues as European and Asian expenditures surge, April 27, 2026.
[19] טורקיה קורסת לתוך עצמה: הטיסות מבוטלות, האזרחים לא מצליחים לקנות לחם, מעריב, 2.5.2026.
[20] Turkish defense firms clinch $8B in deals in first days of SAHA expo, Daily Sabah, May 08, 2026.
[21] Mathew George, Katarina Djokic, Zain Hussain, Pieter D. Wezeman and Siemon T. Wezeman, Trends in International Arms Transfers, 2025, SIPRI, March 2026.
[22] רועי שושה, השר כץ נגד ארדואן העוין: "נמר של נייר שטובח בכורדים, שישב בשקט", 0404, 11.4.2026.
[23] יואב זיתון, צה"ל: נחתמה תוכנית עבודה משותפת עם צבאות יוון וקפריסין, YNET, 28.12.2026.
ראה גם:
Tobias Holcman, Greece, Israel, Cyprus working on 2,500-strong force for Mediterranean defense – report, The Jerusalem Post, December 18, 2025.
[24] Cyprus, Greece and Israel Quietly Strengthen Their Mediterranean Alliance, The Maritime Executive, December 31, 2025.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר