מבוא

במשך שנים התפתה המערב להתבונן באיום האיראני דרך עדשת הגרעין בלבד. הדיון התמקד במספר הצנטריפוגות, באחוזי ההעשרה, במרחק מפריצה, במעמד הפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ובפרטי ההסכמים. זו הייתה ראייה צרה, כפי שעולה מדוחות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.[1] היא אפשרה לאיראן להפוך את השיח הגרעיני למשחק מתמשך, שבו כל נסיגה טקטית מוצגת כהישג, וכל הפרה מוצגת כתגובה ללחץ חיצוני. אך איראן אינה מדינה רגילה המנהלת תוכנית גרעין ככלי מיקוח בלבד. היא משטר מהפכני הרואה בעצמו נושא שליחות דתית ואידאולוגית, ומכאן שהגרעין אינו יעד מבודד אלא חלק ממערכת שלמה של כוח, שרידות, כפייה והקרנת השפעה.

לפיכך, המערכה מול איראן אינה יכולה להסתיים בהפסקת פרויקט הגרעין או בהרס מתקני גרעין בלבד. תקיפה מוצלחת של אתרי הגרעין, גם אם תבוצע באופן מדויק, עמוק ורב עוצמה, תייצר דחייה בזמן, אך לא תבטל את שורש האיום. כך גם כל הסכם עם משטר האייתולות. מקור האיום אינו הצנטריפוגות, המנהרות באספאהאן, או המלאי של האורניום המועשר ומערכי הטילים. מקור האיום הוא המשטר האיראני עצמו, משטר מהפכני, אידאולוגי ורצחני, אשר הפך את הגרעין, את הטילים הבליסטיים ואת מערך השליחים שלו לכלי פעולה מרכזיים להבטחת שרידותו ולהרחבת השפעתו.

מכאן נובעת הבחנה יסודית בין טיפול בתסמין לבין טיפול במחלה. תוכנית הגרעין היא התסמין המסוכן ביותר של המשטר, אך היא אינה המחלה עצמה. המחלה היא תפיסת עולם של משטר הרואה בעימות עם המערב ועם ישראל כדי לייצא את האסלאם הקיצוני מבית מדרשו את תכלית קיומו, אמצעי לגיוס נאמנות מבית ומחוץ ודרך להצדיק את קיומם של מנגנוני דיכוי עצומים. כל עוד מתקיימת הזיקה הזו, בין גרעין לבין שרידות המשטר, לא ניתן לייצר פתרון קבוע באמצעות הסכם טכני. גם הסדר פיקוח הדוק, אם יושג, יפעל מול מדינה שמנסה להסתיר, למשוך זמן ולחפש פרצות. לפיכך, השאלה אינה רק כמה צנטריפוגות תפורקנה, אלא מי יחזיק ביכולת להחליט על הרכבתן מחדש.

התפיסה האמריקאית את המערכה מול איראן נעה בין שתי מגמות סותרות. מצד אחד, המסורת המדינית בוושינגטון מעדיפה להגדיר את היעד במונחים מוגבלים: מניעת נשק גרעיני, סנקציות, הרתעה וחזרה אפשרית למשא ומתן. גם כאשר ארצות הברית מפעילה כוח, היא נוטה להציגו כמהלך שנועד לכפות שינוי התנהגות ולא בהכרח להפיל משטר. מצד שני, עצם האבחון האמריקאי של הבעיה האיראנית, כפי שהוא משתקף במסמכי מדיניות רשמיים, קושר בין הגרעין לבין הטרור, הטילים, משמרות המהפכה, הדיכוי הפנימי והחתירה האיראנית לערער את הסדר האזורי. [2] בכך נוצרת סתירה פנימית: אם מקור האיום הוא אופי המשטר ולא רק יכולת טכנית זו או אחרת, הרי שמדיניות שמסתפקת בדחייה, בפיקוח או בענישה כלכלית מותירה על כנו את המנגנון שיחזור ויבנה את האיום. [3]

מבחינת ישראל, חשוב לראות בארצות הברית שותפה חיונית אך לא להניח שהגדרת התכלית האמריקאית תהיה זהה לזו הישראלית. גם וושינגטון מדגישה לאחרונה כי מטרתה היא הפלת המשטר (בעיקר באמצעות לחץ כלכלי), אך היא עשויה להסתפק בהחלשת איראן ובהחזרתה לשולחן המשא ומתן. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להסתפק בכך, משום שהמערכה אינה על מתקנים בלבד אלא על המשטר שהפך את המתקנים, השליחים והטילים למערכת אחת.

במוקד טענתנו עומדת ההבנה כי כל עוד המשטר נותר על כנו, כל פגיעה בתוכנית הגרעין תהיה הפוגה בלבד. המדענים והמהנדסים יגויסו מחדש, הידע לא יימחק, השרשרת התעשייתית תיבנה מחדש, וחלק מהפעילות יעבור עמוק יותר מתחת לאדמה ובמסגרות חשאיות יותר. תקיפה אווירית יכולה להרוס מתקנים, אך אינה יכולה לבטל רצון ונחישות איראנית. לכן, מי שמבקש לאיין את איום הגרעין האיראני חייב להתייחס לרצון הזה, למנגנון שמייצר אותו ולמשטר שמלבה אותו.

מלקחי עיראק לשורשי האיום

במונחים היסטוריים, המודל העיראקי מלמד כי הרס מתקן גרעיני הוא רק תחילתו של התהליך. מה שהחל בתקיפת מטוסי קרב ישראליים על הכור העיראקי באוסיראק, הסתיים 22 שנים מאוחר יותר בנפילת משטרו של סדאם חוסיין ובתלייתו. זהו הלקח שיש להחיל על איראן, בזהירות הנדרשת אך בנחישות. מבצע אופרה בשנת 1981 היה אחת הפעולות הנועזות והמוצלחות ביותר בתולדות חיל האוויר הישראלי. מטוסי הקרב של ישראל חדרו לעומק עיראק והשמידו את הכור. מבחינת ההישג המבצעי, התקיפה הייתה מופת של מודיעין, תכנון, אומץ ביצוע והכרעה מדינית. היא קיבעה את דוקטרינת בגין, שלפיה ישראל לא תאפשר לאויביה במזרח התיכון להחזיק ביכולת גרעינית צבאית. עם זאת, מבט היסטורי רחב יותר מלמד שהרס הכור לא ביטל את שאיפתו של סדאם חוסיין לגרעין. להפך, עיראק ניהלה לאחר התקיפה מאמצים חשאיים במסלול העשרת אורניום שהיו נסתרים יותר וקשים יותר לזיהוי.[4] התקיפה דחתה, שיבשה והרתיעה, אך לא חיסלה את הרצון של סדאם להחזיק בנשק גרעיני, ובוודאי לא בלמה את שאיפותיו להגמוניה אזורית ולפתח יכולת לפגוע בישראל.

הסוף של הפרויקט העיראקי לא הגיע ביוני 1981. הוא הגיע לאחר מלחמת המפרץ, לאחר חשיפת ממדי התוכנית העיראקית, לאחר שנים של פיקוח בינלאומי כפוי, ולאחר שבסופו של דבר הופל משטרו של סדאם. רק כאשר המשטר שאחז בפרויקט חדל מלהתקיים איבד האיום את בסיסו המדיני, הארגוני והכפייתי. לכן, מי שמבקש ללמוד מהמודל העיראקי חייב להיזהר מפשטנות. אין די לומר שישראל תקפה כור ולכן פתרה בעיה. נכון יותר לומר: ישראל פתחה במהלך ארוך טווח נגד פרויקט גרעין עוין, אך השלמת התכלית התרחשה רק עם קריסת המשטר שהוביל אותו.

במובן זה, איראן מסוכנת יותר מעיראק של 1981. התוכנית האיראנית מבוזרת, מבוצרת, מבוססת ידע מקומי רחב, ונשענת על תשתית תעשייתית וצבאית שנבנתה במשך שנים. היא משולבת במערך טילים בליסטיים, במערך הגנה אווירית, במודיעין, ובמערכת של שליחים אזוריים. הכור העיראקי היה יעד מוגדר יחסית; התוכנית האיראנית היא מערכת, ולכן המענה חייב להיות מערכתי.[5] תקיפת אתרים היא שלב הכרחי, אך לא תנאי מספיק. היא יכולה לפתוח חלון הזדמנות, אך רק פעולה מדינית, כלכלית, תודעתית וצבאית שתחתור לערעור המשטר תוכל להפוך את החלון הזה לתוצאה הרצויה.

תקיפה אווירית מוצלחת יכולה להשמיד מתקנים, לפגוע במערכי העשרה, להרוס תשתיות המרה, לפגוע במאגרי ציוד רגיש, לחסל מדענים ומפקדים, ולשבש שרשראות פיקוד ובקרה. היא יכולה להחליש את המשטר, לפגוע בתחושת החסינות שלו, לחשוף את חדירותו ולשבור את הנרטיב של עמידה בלתי מנוצחת. כל אלה הישגים חשובים. מול איראן, ייתכן שהם אף חיוניים. אולם תקיפה אווירית אינה מחליפה הכרעה ארוכת טווח. היא אינה מוחקת ידע, אינה מבטלת אידאולוגיה, אינה מפרקת משטרה חשאית, אינה מפזרת משמרות מהפכה ואינה מבטיחה שהמשטר לא ישוב לבנות את מה שנהרס.

זוהי בדיוק הסיבה שהדיון במלחמה נגד תוכנית הגרעין האיראנית חייב לעבור משיח של נזק פיזי לשיח של תכלית מדינית. המטרה אינה רק לפגוע במתקנים. המטרה היא למנוע מהמשטר האיראני את היכולת, הרצון והלגיטימציה לשקם את התוכנית. כדי להשיג זאת נדרש רצף פעולות: תקיפה צבאית רחבה על התשתית הכלכלית של איראן במקביל להמשך לחץ כלכלי, בידוד מדיני, תמיכה גלויה בכוחות האופוזיציה והחברה האזרחית באיראן, פגיעה במנגנוני הדיכוי, ובניית מסגרת לגיטימציה בינלאומית שתבהיר כי הבעיה אינה רק הגרעין האיראני אלא עצם קיומו של משטר מהפכני החותר להחזיק בכלים להשמדה המונית.

מגבלות התקיפה והצורך בהפלת המשטר

אחת הטעויות החוזרות במדיניות המערבית כלפי איראן הייתה ההפרדה המלאכותית בין הגרעין לבין הטילים, בין הטילים לבין הטרור, ובין הטרור לבין הדיכוי הפנימי. בפועל, אלה זרועות של אותה מערכת. משמרות המהפכה אינם עוד ארגון צבאי אחד בתוך המדינה, אלא מדינה בתוך מדינה, בעלת שליטה כלכלית, מודיעינית, צבאית ואידאולוגית.[6] הם מפעילים את כוח קודס מחוץ לגבולות איראן, את הבסיג' בתוך איראן, ומערכות כלכליות המממנות את שתי הזירות. לכן, מי שפוגע רק ביעדים ותשתיות צבאיות, מותיר על כנו את המנוע הארגוני שיבנה את הפרויקט מחדש.

יש הטוענים כי הצבה של הפלת המשטר כתכלית היא יעד מרחיק לכת מדי. אך האמת הפוכה. בלתי סביר להניח שמשטר אשר השקיע עשרות שנים הון תועפות בבניית תוכנית גרעין, בטילים בליסטיים ובמערך שליחים יוותר מרצונו על כל אלה משום שניזוקו כמה מתקנים. המשטר האיראני כבר הוכיח שהוא מוכן להקריב את רווחת אזרחיו, את כלכלת איראן ואת יציבות האזור כדי לשמר את כוחו. הוא לא יתפרק מרצונו. צריך לפעול לכך באופן שיטתי, לאורך זמן, ומתוך הבנה שהמשטר עצמו הוא מרכז הכובד.

הפלת המשטר אינה מחייבת בהכרח כיבוש מלא של איראן בידי כוח זר. איראן גדולה, מורכבת, וכל ניסיון של כוח זר לכבוש חלקים ממנה או לשלוט בה עלול להיות הרסני. אך בין כיבוש מלא לבין הסתפקות בתקיפות נקודתיות קיים מרחב פעולה רחב. אפשר וצריך לפגוע במנגנוני הכפייה של המשטר, במשמרות המהפכה, בבסיסי הבסיג', במערכי המודיעין הפנימי, בתשתיות הכלכליות המשרתות את האליטה השלטונית כמו גם ביכולת של המשטר לשלם שכר למערך הזרועות שלו. במקביל, נדרש לסייע לעם האיראני להבין שהעולם מבקש לשחרר אותו מהמשטר שהפך אותו לבן ערובה של פרויקט גרעין, של מלחמות חוץ ושל דיכוי פנימי.

יש כאן גם יסוד מוסרי. משטר שמוציא להורג מתנגדים, מדכא נשים, רודף מיעוטים, מממן טרור ומצהיר שוב ושוב על שאיפתו למחוק את ישראל אינו זכאי לחסינות בשם היציבות. היציבות שהמשטר האיראני מציע היא יציבות מדומה המבוססת על פחד, שחיתות וייצוא אלימות. הסרתו אינה רק אינטרס ישראלי, אלא אינטרס אזורי ובינלאומי. היא יכולה לפתוח פתח לאיראן אחרת שתשוב להיות מדינה בעלת תרבות עשירה, כלכלה מתפקדת ויחסים טובים עם סביבתה, במקום להיות בסיס מהפכני לייצוא כאוס.

למאבק על התודעה תפקיד חשוב. המשטר האיראני מוכר לציבור בארצו סיפור של עמידה מול אויבים חיצוניים, אך בפועל הוא מסכן את איראן עצמה. הוא גורר את האזרחים לעוני, לבידוד, לסנקציות ולמלחמות מתמשכות. לכן יש חשיבות למסגור המערכה לא כמלחמה נגד איראן, אלא כמלחמה נגד משטר שהשתלט על איראן. מסר זה אינו קישוט דיפלומטי. הוא חלק חיוני מהמערכה, מפני שללא ערעור הלגיטימציה הפנימית של המשטר הוא יוכל לתרגם גם כישלון צבאי לסיפור של הקרבה וניצחון.

טבעת האש, הגרעין וחלון ההזדמנות

איראן בנתה במשך עשורים טבעת אש סביב ישראל. חיזבאללה בלבנון, חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה וביהודה ושומרון, המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה והחות'ים בתימן, לא נבנו כפרויקטים מקומיים בלבד. הם היו חלק מתפיסת פעולה איראנית: הרחקת המלחמה מגבולות איראן, שחיקת ישראל באמצעות השליחים, בניית הרתעה, ושימור המשטר בטהרן כמוקד הכוח. השליחים נועדו לתת לאיראן הגנה ליום שבו ישראל תבקש לפעול כנגד הגרעין, ואילו הגרעין נועד להעניק למערך הזה מטריית חסינות. תחת חסותה, איראן הייתה יכולה להגביר את פעילות שליחיה, להרתיע את ישראל וארצות הברית, ולכפות על האזור קבלת התנהלות של מדינת טרור כשהיא מעצמה גרעינית, או למצער מעצמת סף גרעינית.

הציר האיראני נבנה כביטוח למשטר וכמנוף לפגיעה בישראל. במשך שנים העדיפה איראן להילחם עד טיפת הדם האחרונה של הלבנוני, הפלסטיני, הסורי, העיראקי או התימני, ובלבד שלא תידרש לשלם מחיר ישיר. תפיסה זו נשברה כאשר המלחמה הגיעה אל לב איראן. ברגע שהמשטר הבין כי שליחיו אינם מגינים עליו אלא מושכים אליו אש, נוצר סדק חשוב. אך סדק זה לא יספיק אם לא ינוצל מלוא הפוטנציאל שלו. ההיגיון האיראני לאחר תקיפה יהיה ברור: לשקם, להסתיר, להאיץ, ולהציג כל שרידות כהוכחה לניצחון. לכן, ישראל וארצות הברית חייבות למנוע ממנו את האפשרות להפוך הישרדות לניצחון תודעתי.

בהקשר זה, הפגיעה בשליחים אינה מנותקת מהפגיעה בגרעין. פירוק חמאס, החלשת חיזבאללה, פגיעה במיליציות, חסימת נתיבי הברחות דרך סוריה ועיראק, ובלימת החות'ים בים האדום, הם כולם חלק מאותה מערכה. אין דרך לאיין את הגרעין האיראני בלי לפרק את השליחים שמגינים עליו, ואין דרך לפרק את מערך השליחים בלי לפגוע במוקד שמממן, מחמש, מדריך ומכוון אותו. לכן, המערכה מול איראן צריכה להתנהל בשתי שכבות במקביל: עליונה, נגד המשטר, מתקני הגרעין, הטילים ומפקדות המשטר, ותחתונה, נגד שליחיו, נתיבי ההעברה, התשתיות הכלכליות והמערכות התודעתיות שלו.

איראן ספגה מכות קשות הרבה מעבר לפגיעה באתרי הגרעין. עומק הפגיעה ניכר בפירוק חלקים מרכזיים מן המכונה הצבאית והלוגיסטית שלה: שדרת הפיקוד, מערכי ההגנה האווירית, חלקים מתשתיות הטילים והכטב"מים, מנגנוני הביטחון הפנימי, מערכי המודיעין וחלק מהעורקים הכלכליים המזינים את המשטר. בכך נחשפה חולשתה של תפיסת העומק האיראנית. מה שנבנה במשך שנים כפיזור, יתירות וחסינות, התגלה כפגיע כאשר מולו ניצבו מודיעין זמן אמת, עליונות אווירית, חימוש מדויק ויכולת סייבר עמוקה. הפגיעה במערכי ההגנה האווירית ובחיל האוויר האיראני היו חשובים לא פחות. מערכות שנועדו להגן על נכסי הליבה של המשטר הוכחו כבלתי מספיקות מול שילוב של מודיעין, אש מדויקת ועליונות אווירית. גם מנגנוני הביטחון והכלכלה של המשטר נפגעו.[7]

עם זאת, אין להסיק מכך שהמשטר איבד לחלוטין את יכולת הדיכוי או את יכולת הפגיעה שלו. משמעות הפגיעה היא פתיחת חלון לחץ: המשטר עדיין קיים, אך הוא חלש יותר, חשוף יותר, תלוי יותר בסיוע חיצוני ופגיע יותר ללחץ פנימי, כלכלי ומדיני. במקביל, מדינות באזור בוחנות מחדש את יחסן למשטר האיראני ואת מקומן בסדר האזורי המתהווה. זהו רגע שבו נדרש לגלות אומץ וראייה ארוכת טווח. ההיסטוריה מלמדת שחלונות הזדמנות אינם ממתינים למדינאים מהססים. כאשר משטר עוין נפגע, מבולבל ומבודד, יש לפעול להעמקת הלחץ, לא להרפייתו. כל הפסקת אש מוקדמת מדי, כל הסכם ביניים חלש וכל הקלה כלכלית ללא פירוק אמיתי של היכולות, יעניקו למשטר זמן יקר לשיקום.

במצב כזה, כל הסכם או פשרה דיפלומטית עלולים להפוך למלכודת. הסכם שיתמקד בהגבלות על העשרה, בלי לפרק את תשתיות הטילים, בלי לחשוף את כל המלאים, בלי לבטל את מערך השליחים ובלי לערער את מנגנוני הדיכוי של המשטר, לא יפתור את הבעיה. הוא רק ידחה אותה, ובתנאים גרועים יותר. המשטר ילמד מהתקיפה, ישפר את ההסתרה, יפזר מחדש את נכסיו, יעמיק מתקנים, ויחזור לנקודת הפריצה מתוך עמדה טובה יותר. לכן, השאלה אינה אם לתקוף או לנהל מגעים. השאלה היא האם כל מהלך, צבאי או מדיני, משרת את תכלית הפלת המשטר או לפחות ערעורו העמוק.

חלון ההזדמנות קשור גם למשבר הפיקוח הבינלאומי. הדיווחים האחרונים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ושל מכוני מחקר העוקבים אחריה מלמדים על כרסום חמור ביכולת לוודא מה מתרחש באתרים הגרעיניים באיראן, על מלאים שאינם ניתנים לאימות מלא, ועל חסימת גישה למידע ולמתקנים רגישים.[8] במצב כזה, חזרה לשיח הישן של פיקוח והסכמים עלולה להעניק תחושת ביטחון כוזבת. כאשר אין יכולת לדעת היכן מצוי החומר, מה מצב הצנטריפוגות ומהו קצב השיקום, אין משמעות מלאה להתחייבות איראנית חדשה. המפתח אינו חתימה על מסמך נוסף, אלא שינוי מאזן הכוח שמאפשר למשטר להפר כל מסמך לאחר מכן.

דרכי פעולה אפשריות

הפער המרכזי בגיבוש דרכי הפעולה נוגע לתכלית המערכה. ארצות הברית מעוניינת אומנם בהחלפת המשטר, ומקווה להשיג יעד זה באמצעות לחץ כלכלי מתמשך, אך סביר כי תראה בעצירת פרויקט הגרעין ופתיחת מצר הורמוז לשיט חופשי יעד מספק, ותעדיף לכן סיום מהיר יחסית של הלחימה באמצעות הרתעה, פיקוח, סנקציות והסדרים שימנעו לכאורה מאיראן לחזור למסלול פריצה לנשק גרעיני. ייתכן שגישה זו נשענת על הכרה בקושי הכרוך בהפלת המשטר, ועל הרצון להימנע ממחירי נפט גבוהים, מהסתבכות ארוכת טווח ומערעור אזורי בלתי נשלט. אולם הניתוח שהוצג עד כה מלמד כי בכל מקרה, משטר האייתולות ינסה לשקם את יכולותיו, להסתיר טוב יותר את נכסיו, להעמיק את תשתיותיו ולחזור בהדרגה לסורו. לכן, מבחינת ישראל, עצירת פרויקט הגרעין אינה יכולה להיות תכלית מספקת.

קשה גם ליישב את הסתירה הפנימית בארצות הברית כאשר הנשיא טראמפ אומר בריאיון שהסכם עם איראן לא שווה את הנייר שעליו הוא חתום,[9] ואילו שר האוצר שלו אומר כמעט בו ביום שהמטרה של ארצות הברית היא ליצור את התנאים שיגרמו להם לרצות להגיע לשולחן הדיונים.[10] ישראל חייבת לראות בהפלת המשטר, או לכל הפחות בערעור עמוק ובלתי הפיך של מנגנוני הכוח שלו, את המטרה העליונה של המערכה. מהפער הזה נגזרת גם תוכנית הפעולה: תיאום הדוק עם וושינגטון, אך ללא ויתור על הגדרת תכלית ישראלית עצמאית ובהירה.

ישראל צריכה לפעול על בסיס תפיסת פעולה ברורה. ראשית, עליה להגדיר בפומבי ובחדרים הסגורים כי מטרת המערכה אינה דחיית גרעין איראני בכמה שנים, אלא ביטול האיום מהיסוד. שנית, עליה לתאם עם ארצות הברית את מטרות החזרה לתקיפה כשזו תתרחש. אלה צריכות לכלול השמדה של התשתית הכלכלית של איראן במהלך מתמשך הכולל תקיפות חוזרות, פגיעה בתשתיות תעשייתיות, סיכול שיקום ופיקוח מודיעיני רציף. זאת במקביל לסנקציות משתקות. שלישית, יש לפגוע בליבת כוחו של המשטר: משמרות המהפכה, הבסיג', מנגנוני המודיעין והיחידות שאחראיות לדיכוי פנימי ולהפעלת שליחים. רביעית, עליה להפעיל מערכה תודעתית המבדילה בין העם האיראני לבין המשטר, ומבהירה כי ישראל אינה אויבת העם האיראני אלא אויבת המשטר המחזיק בו כבן ערובה. חמישית, עליה לפעול עם מדינות האזור כדי למנוע מאיראן לשקם את טבעת האש שלה ולמנוע הקמת חלופות חדשות באמצעות טורקיה, קטר או שחקנים אחרים.

יש גם מקום לשיתוף פעולה מעשי עם גורמים באופוזיציה האיראנית המסוגלים לפעול נגד המשטר. הכנסת כוחות כורדיים מאורגנים לתוך מערב איראן הייתה עשויה ליצור למשטר חזית קרקעית פנימית בשעה שמערכי הפיקוד, הביטחון והצבא שלו נתונים ממילא ללחץ. אפשרות זו נבלמה במערכה האחרונה בשל התנגדותו של נשיא טורקיה. הלחץ הטורקי גרם לנסיגה של טראמפ מהתוכנית. אולם טוב תעשה ישראל אם תנסה להניע מהלכים כאלה, שיכולים ליצור למשטר חזית קרקעית פנימית בשעה שמערכי הפיקוד, הביטחון והצבא שלו נתונים ממילא ללחץ. חשיבותם אינה נובעת רק מהיכולת לתפוס שטח או לפגוע ביחידות משמרות המהפכה, אלא בעיקר מהאפקט התודעתי שלהם. נוכחות חמושה של מתנגדי המשטר בתוך איראן עשויה לשבור את תחושת השליטה המוחלטת של טהרן, לאלץ את המשטר לפצל כוחות ולהמחיש לציבורים כורדיים, בלוצ'יים, אזריים, ערביים ולמתנגדי המשטר בערים הגדולות כי קיימת אפשרות ממשית להתקוממות. בכך עשוי המהלך גם להפיח רוח בקרב כוחות האופוזיציה ולהפוך מחאה מפוזרת לאתגר שלטוני מצטבר.

באופן מעשי, אין להסתפק במדד של מספר המתקנים שנהרסו ככלי להערכת מידת ההצלחה של הפעולה. המדדים הנכונים הם אחרים: האם המשטר איבד את יכולת הפיקוד על כוחותיו, האם מנגנוני הדיכוי מתקשים לשלוט ברחוב, האם הכלכלה של משמרות המהפכה נפגעה, האם השליחים איבדו את זרם המימון והחימוש, האם הציבור האיראני חש שהמשטר מסכן אותו יותר משהוא מגן עליו, והאם הקהילייה הבינלאומית מבינה שכל הסדר שלא ייגע בשורש המשטרי של הבעיה יהיה הסדר זמני בלבד.

לצד זאת, יש לגבש מראש את התרחיש של היום שאחרי ערעור המשטר. אין הכוונה לשרטט לעם האיראני את עתידו, אלא להבהיר עקרונות: שמירה על שלמותה הטריטוריאלית של איראן, מניעת השתלטות מחודשת של משמרות המהפכה, פירוק תוכנית הגרעין הצבאית, הפסקת מימון השליחים, פתיחת איראן להשקעות וליחסים אזוריים תקינים, ותמיכה בתהליך פנימי שיאפשר לציבור האיראני לבחור הנהגה שאינה מאיימת על שכנותיה. עקרונות אלה חשובים כדי למנוע ואקום מסוכן, אך גם כדי להראות לאיראנים שיש חלופה ממשית למשטר האייתולות.

סיכום

הדיון על איראן הגיע לרגע האמת. אין עוד מקום לאשליה שלפיה ניתן לנהל את האיום באמצעות הסכמים זמניים, פיקוח חלקי או תקיפות נקודתיות. משטר שהפך את הגרעין לביטוח חיים, את הטילים לכלי כפייה ואת השליחים למערכת התקפית אזורית, לא יוותר מרצונו על נכסיו. לכן, אם ישראל וארצות הברית תפתחנה במהלך צבאי חדש נגד איראן, עליהן להבטיח שהמהלך יימשך עד לערעור המשטר, פירוק מנגנוני הכוח שלו והבאת הנהגתו לדין. המודל העיראקי מלמד כי מטוסי הקרב יכולים לפתוח את הדרך, אך רק נפילת המשטר סוגרת אותה. בעירק הפלת המשטר הייתה בסופו של דבר באמצעות פלישה קרקעית של כוחות קואליציה בהובלה אמריקנית. אין זה אומר שלא ניתן יהיה לסייע בהפלת המשטר באיראן גם ללא פעולה קרקעית אלא באמצעות התקוממות עממית. מול איראן, אין מדובר בנקמה אלא בביטחון לאומי, ביציבות אזורית ובמניעת איום קיומי. מה שמתחיל בתקיפה ישראלית על אתרי הגרעין חייב להסתיים בסיום שלטון האייתולות.

הכרעה מול איראן אינה נמדדת ביום שאחרי התקיפה, אלא בשאלה מה יישאר מהמנגנון שאיים על ישראל ויצר חוסר יציבות בעשורים האחרונים. אם המשטר יישאר יציב, אם משמרות המהפכה ישקמו את יכולותיהם, ואם המערב יחזור לדפוס של הקלות תמורת הבטחות, אזי התקיפה תהפוך לפרק נוסף במאבק מתמשך. אם לעומת זאת תיבנה מערכה המתייחסת לגרעין, לטילים, לשליחים ולדיכוי הפנימי כמערכת אחת, ייתכן שניתן יהיה להפוך את הרגע הזה לנקודת מפנה היסטורית. זו אינה מטרה קלה, אך זו המטרה הנכונה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה מדיניות שמסתפקת בדחייה. מול משטר מהפכני החותר לחסינות גרעינית, המטרה חייבת להיות הכרעה של מקור האיום.

[1] David Albright et al., Analysis of IAEA Iran Verification and Monitoring and NPT Safeguards Reports – June 2026. ISIS Report, June 9, 2026.
[2] The Administration of Donald J. Trump, “National Security Presidential Memorandum on Imposing Maximum Pressure on the Government of the Islamic Republic of Iran, Denying Iran All Paths to a Nuclear Weapon, and Countering Iran’s Malign Influence”, February 4, 2025.
[3] Clayton Thomas, “Iran: Background and U.S. Policy”, Congressional Research Service, May 22, 2025.
[4] Battle, J., & Burr, W. (Eds.). (2021). Israeli Attack on Iraq's Osirak 1981: Setback or Impetus for Nuclear Weapons? 2021.
[5] Eisenstadt et al., Attacking Iran's nuclear program", The Washington Institute for Near East Policy Notes, No. 157, 2025.
[6] Economic Fury Ramps Up Pressure on Iran’s Islamic Revolutionary Guard Corps Oil Operations, U.S. Department of the Treasury, May 11, 2026.
[7] גבי סיבוני וארז וינר, שקיעת הסהר האיראני – התמוטטות הרפובליקה האסלאמית, JISS, 13.4.2026.
[8] Implementation of the NPT Safeguards Agreement and relevant provisions of the United Nations Security Council resolutions in the Islamic Republic of Iran, IAEA, GOV/2026/33, 4 June 2026.
[9] Trump: An Agreement with Iran Isn’t Worth the Paper It’s Written On, Iranwire, September 2, 2026.
[10] Bessent sets four conditions for US-Iran talks, JNS, September 1, 2026.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר